צדקת הצדיק/רי
[רי] כשרוצה לכוין כתבו תלמידי רבינו יונה בברכות (פ' ה כה ע"ב) בשם הקדמונים, שיפשוט גופו מנשמתו עיין שם. פי' כן לבו למעלה (יבמות קה:). ובטוש"ע סי' צ"ח. נקרא זה התפשטות הגשמיות ושהוא קרוב לנבואה. ובאמת זהו מדרגת הנביאים כמ"ש במ"נ, וכמ"ש בשאול שהלך ומתנבא ערום (ש"א יט כד). פי' שהגוף הוא לבוש לנפש כנודע, והתפשטותו נקרא ערום, ותרגום יונתן שם ברשן. פי' משוגע שאינו פונה כלל לגופו, ופעולת הגוף הם כמעט בלא ידיעתו כלל וכמו משוגע. וכן קראו לנביא גבי יהוא (מ"ב ט) קראוהו המשוגע. ומדרגת הנבואה היו מגיעים על־ידי התפלה, כד"ש במגילה (כז.) "אלישע דעביד ברחמי". והיינו על־ידי הדביקות בהש"י והכרת הנוכח. ודבר זה כבר ניטלה, ומ"מ אמרו בב"ב (יב.) מן החכמים לא ניטלה, כי על־ידי תורה גם כן נא' באהבתה תשגה. וכמשאז"ל (עירובין נד:) על ר"א ששוכח עניני הגוף והוא בהתפשטות הגשמיות על־ידי דביקתו בתורה זה אפשר גם בזמה"ז. ובאמת זהו עיקר הדביקות בהש"י, כמ"ש (כתובות קיא:) "וכי אפשר לידבק בהש"י, אלא המשיא כו'". וזהו בע"ה כשנדבק לת"ח. והת"ח כשדבוק בתורה הוא דבוק בהש"י, כי אורייתא וקוב"ה חד, כי השם יתברך הוא וחכמתו ורצונו א', כמ"ש הרמב"מ בה' יסה"ת (פ' ב ה' י). והתורה היא חכמתו ורצונו, והדבוק בה דבוק בהש"י, ובאותו עת הוא במדרגת נבואה, רק חכם עדיף. ובזוהר שמות ו' סע"ב הטעם דלנביא הוא רק לזימנין כו'. והיינו כי התפשטות הגשמיות על־ידי דביקות בהש"י בהכרת הנוכח, זה א"א כלל להיות בתמידות, כמ"ש בברכות (לא.) "יכול יתפלל כל היום כולו, ת"ל וזימנין וגו'". שזה א"א כלל להיות כל היום בתפלה לפני השם יתברך, ואינו בכח אדם שבגוף כלל, ואפי' הארת פנים למלאכים אינו אלא כמראה הבזק כרגע ומיד נתעלם. ור"א בן דורדייא בע"ז (יז.) הרבה בתפלה עד שיצתה נשמתו. היינו מכח רבוי התפלה, כי אין בכח אדם לסבול. כי זה נקרא עבודה שבלב ומייגעת האדם. משא"כ התורה נקרא לחם ומזון ועץ חיים, שהיא הנותנת קיום לאדם על־ידי שמחתו בחכמתו. ולכן נאמר בה לא ימוש וגו'. שיכול להיות דבוק בה שלא יתבטל אפי' רגע א'. וזה טעם עבד לפני המלך ושר לפני המלך, בברכות (לד:). לולא פירש"י רק השר הוא תמיד בבית המלך, אבל העבד רק בעת שצריך לשימושו. ורחב"ד לא תמצא בכל הש"ס ממנו שום הלכה זולת ההיא דאבות, כל שיראת חטאו כו' וכל שמעשיו כו'. ובשאר מקומות ספוריו ממופתיו בתפלותיו כי זה כל עסקו. ושורש נפשו בתורה הוא באותה מימרא דכל שיראת חטאו כו'. שזה הי' הבליטה מנפשו, ומורה על אותו דבר שאין החכמה העיקר, רק היראת חטא צריך שיקדם, והמעשה יהי' מרובה, כי זה כל עסקו בתפלה שנקרא עבודה ויראה, כמשז"ל (שם ט:) ע"פ ייראוך עם שמש. וזהו מדרגת עבד העובד עבודה. וריב"ז דבוק בתורה שהיא דביקות תמידי, נקרא שר ולו נפתחין כל סודות המלך, ובודאי כל דעבד רחמנא לטב, ומגלה לו הטובה שיש כשלא יפעול בתפלתו ולכך אין משגיחין עליו. משא"כ העבד שא"א לגלות לו רזי המלך, והוא מבקש טובתו ורצונו לפי דעתו, המלך מוכרח למלאות לו רצונו מאחר שלפי דעתו בענין אחר הוא רע לפניו. ואח"כ הוא מוכרח באמת לראות שיהי' גם זה לטוב אמיתי לו: