צדקת הצדיק/רטז
[רטז] בכל יום יש חידושי תורה, שהש"י מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ומעשה בראשית הוא על־ידי התורה, כמ"ש בריש בר"ר. ומסתמא גם החידוש הוא על־ידי חידושי תורה. ולכך אחר ברכת יוצר המאורות שהוא ההכרה בחידוש מע"ב בכל יום, תיקנו ברכה שני' שהוא כמו ברכת התורה, כמ"ש בברכות (יא:). שמבקש לידע החידושי תורה שהוא על־ידי חידושי מע"ב, [וכמו ששמעתי כי השם יתברך עשה ספר והוא העולם, ופי' על אותו ספר והוא התורה, כי התורה כמו מפרש קניני השם יתברך בנבראים], ואשרי מי שזוכה להשיג זה אחר־כך בק"ש, שהוא הלימוד תורה הקבוע בכל יום, וכמ"ש (מנחות צט:) "דבק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש". וק"ש דבר תורה - תפלה אינו דברי־תורה (כמ"ש ברכות כא.). כי רצון השם יתברך שישיגו בק"ש שהוא מצות לדבר בם וגו', על־ידי הדבור בד"ת ישיג החידושין של כל יום. וכן "רשב"י וחביריו שתורתן אומנתן אין מפסיקין לתפלה" (שבת יא.). כי היו יודעים בכל יום חידושי תורה שמתחדש בכל יום תמיד כפי החידושין שבמע"ב. אבל חכמים שהם ידעו שלא כל א' זוכה לכך, תקנו התפלה לבקש מהש"י שיחננו לזכות ולקבל השפע המחודש שבכל יום. ולכן א' (תקו"ז תי' כב) לבושין דלבש בצפרא כו'. שאינו דומה תפלה לחברתה. והיינו כמו שאינו דומה המלוי והמבוקש לחברתה, כך הבקשה והתשוקה שמקבלת כפי המבוקש. כי באמת גם התפלה מהש"י, וכמו שאומרים מקודם "אדני שפתי תפתח". וכפי החידושין דאותו יום כך הוא פתיחת פיו בתפלתו ותשוקתו. ובכל ימי המעשה הוא זמן העבודה בעיון ויגיעה בד"ת ועיון תפלה. ובא שבת בא מנוחה. כמ"ש בשבת (קיט רע"ב) "במטותא מינייכו לא תחללוני". גם על־ידי לימוד תורה ביגיעה נקרא חלול, כי אז הוא מנוחה ומעין עוה"ב, שנהנין מזיו מה שהש"י בעצמו משפיע להם. בלילה הוא חקל תפוחין, פי' החשק שהוא מדת נוקבא כנודע, וביום עתיקא קדישא, הוא מדת אין, פי' העדר החשק. וכמ"ש בזוהר בשלח (נב ב) על מה תצעק אלי. "בעתיקא תליא". שהוא השפעה בשורש נפש האדם, שלמעלה מהשגות המורגשות בחכמה שבמוח וחשק שבלב. ובסעודה ג' שהוא עם היציאה אז ז"א, שהוא מדת קוב"ה הממלא להחשק, והוא אז השפע היורד לצורך כל ימי השבוע גם כן. ותיקנו ע"ז ג' סעודות, כי המאכל קיום החיים, וע"י האכילות כרצון השם יתברך הם נכנסים בלב, מאחר שהש"י יסד המאכל לקיום חיי האדם, בודאי יש בו כח חיות המחי' לו. וגם במאכל דחול יש שייכות, כד"ש בב"ק (עא סע"ב) "האי דלא אמרי לך מאורתא, משום דלא אכלי בשרא דתורא". ואמרו (מכילתא ר"פ בשלח) "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן". פי' שהוא לחם שמה"ש אוכלין, ויש בו חיות רוחני עצום מאוד, ועל ידו זוכה לד"ת הרבה. ומסתמא כל ת"ח העוסקים בתורה שניתנה תורה להם הם אוכלי מן, כמ"ש "כל המקבל עול תורה מעבירין עו"מ ועול ד"א". ופרנסתו הוא דוגמת מן, ויש בו ודאי אותו קדושה להכניס בלב חיות מאמיתות השם יתברך, שעי"ז משיג דברי־תורה מאמיתות חכמתו ית', [וממ"ש במן ביום הו' לחם יומים, נראה כי גם לענין השפעת בד"ת הוא בעש"ק שפע כפול, והוא טעימה מהשפעת יום השבת, וכמ"ש גם כן לטעום המאכלות דשבת בע"ש. ושוב מצאתי כן בזוהר בשלח ס"א ב' עיין שם]: