לדלג לתוכן

צדקת הצדיק/קצו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

‏[קצו] ג' אהבות יש: אהבת הקב"ה והתורה וישראל. וכולם חד כידוע בזוהר דהא בלא הא לא סגי. ‏ואהבת השם יתברך הוא השורש, כי אהבת ישראל לבד בלא השם יתברך - הוא אוהב צוותא וחברותא, והוא דור ‏הפלגה שג"כ אהבו חברותא. [ושמעתי דע"ז תיקן בועז שאילת שלום בשם, שהוא אהב צוותא מאד ‏ופחד שמא הוא אהבת צוותא בזולת השם יתברך, ולכך הי' פתיחת צוותא שלו ושאילת שלום שלו בשם, ‏לומר שרוצה רק צוותא לכבוד שמים]. ואהבת תורה בלא השם יתברך היינו אהבת החכמה בלבד - זהו דור ‏המבול שא' בזוהר (ח"ג רטז ב) שהי' ראוי אז מתן תורה דהמה אהבו תורה וחכמה מאד [וזה טעם ‏בני האלהים אל בנות האדם, דידוע נוקבא הוא החשק ודכורא המילוי. ומלאכים יש להם חכמה ‏והשגה רק שאין להם יצה"ר ותשוקה, כמ"ש במדרש הנעלם (זח"א קלח א) דגם חשק לד"ת צריך יצ"ר. ‏ואדם יש לו חשק רק שאין לו השגה ואז נתחברו ואכ"מ] רק בזולת השם יתברך מזה נמשך זנות. ובני ‏ישראל זרע אברהם אוהבי כבר מלידה מבטן קבוע בהם אהבת השם יתברך, שהוא השורש נגד מדת הכתר ‏שאינו בתפיסת אדם. וחכמה ובינה הם אהבת התורה וישראל, דבינה לבא ושם עיקר אהבת חבירים, ‏כמ"ש כן לב האדם לאדם [וכל מדה קומה שלימה, ואלו הם הג' ראשונות שבמדת החסד ואח"כ ז' ‏תחתונות הם התפשטותם בכחות]. והם כחות נפש רוח נשמה, כי חבור ישראל זה לזה הוא מצד ‏הנפש. וחבורו לתורה מצד הרוח. ולהש"י מצד הנשמה שמתחת כסה"כ, ולכן אמרו נשמה שנתת בי ‏טהורה, דשם אין שייך קלקול כי הוא חלק אלוה. ואהבת השם יתברך אין ניזזת כלל, ולכן אמרו (מ"ר איכה ‏ריש פתי') הלואי אותי עזבו ואת תורתי כו'. דאותו כביכול א"א לבנ"י לעזוב, כענין בחמה שפוכה ‏אמלוך עליכם. כי גם אם מגדיל עבירות להכעיס, אין שורש אהבת השם יתברך שהוא נגד מדת הכתר ‏שהוא שורש הנעלם דמחשבה, שם לא ניתק כלל, דאע"פ שחטא ישראל הוא. (כמ"ש סנהדרין מד.) ‏וחורבן א' הי' על עזבם תורתי, אבל על־ידי אהבת התורה המאור שבה כו' מביא לאהבת השם יתברך הנעלמת ‏שתבוא לידי גלוי. וחורבן ב' הי' על־ידי שנאת חנם, דהיינו העדר אהבת ישראל. ובתדב"א רבה (פ' יד) ‏דרכן של בנ"א לומר אהבת תורה קודמת כו' ואני אומר כו'. והוא עד"ש (מכות כב:) כמה טפשאי ‏אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא מקמי גברא רבא. דאצל בנ"א ס"ת חשובה כי כך הוא מצד בנ"א אהבת ‏התורה צריך להקדים להכניס בלב. וכן הי' מתן תורה ואח"כ כניסה לארץ. וכן העזיבה כזה הסדר. ‏אך מצד השם יתברך ראשית תבואתה, היינו הפרי והתבואה שרצה להכניס בזריעת העולם הם נפשות ‏דישראל והם כוללים כל התורה כולה. רק שאצלם הוא סתום והתורה הוא פירוש ע"ז. וכן מי שהגיע ‏לשלימות. אהבת ישראל קודמת שהם העיקר ושורש התורה. ואח"כ הוא התורה, לפרש ולהבין ‏המעמקים הגנוזים בכל נפש פרטי מישראל: