צדקת הצדיק/קצד
[קצד] ד' מדרגות ביר"ש כנז' בברכות (כב.) לענין טבילת קרי: אימה ויראה ורתת וזיעה. ב' הראשונות בלב, אימה בהתחלה, כד"ש עונים באימה ואומרים ביראה. עני' בכל מקום בקול ואמירה בלחישה (כמ"ש זח"ג פח ב). כי בהתחלת הגעת פחד לאדם הוא צועק בקול ענות וזה קבלת עול מלכות שמים דק"ש. ואח"כ התפלה בלחישה שהוא כעומד לפני המלך. ושניהם נקרא יראה כנ"ל אות קצ"ב. והתפלה ביותר כדפירש"י בברכות כ"ה רע"א. והיינו אחר שמתבונן בפחד ה' שבא לו אז מתגברת היראה עד שכמעט אין יכול לדבר מרוב הפחד. וב' אחרונות באיברי המעשה, ההתחלה רתת שאיברים רועדים. ואח"כ כשמתבונן יותר אז זיע, שהוא מזיע מרוב הפחד, וכד"ש (חגיגה יג סע"ב) מזיעתן של חיות נהר דינור יוצא על ראש רשעים בגיהנם עיין שם. כי כשמגיע למדריגה זו דיראה עד שמזיע אז נהר של אש דיר"ש שלו שורף כל שורש התאות רעות שבלבו, שזה נקרא ראש רשעים בגיהנם, דעיקרו בתאות כדאי' בעירובין (יט.) שהכל יורדין על עסקי הנס וכו'. ולכן אמר האריז"ל כי הזיעה שע"י עסקי המצות הוא תיקון לקרי. והיינו כי המזיקים הן הם כחות התאוה שבחלל השמאלי שבלב, והן נשרפין על־ידי זיעה זו היוצאה מחיות הקדושה שבאדם. וכשהזיעה בא לאדם על־ידי יר"ש, ודאי אין למעלה הימנה והוא היפך ממש לקרי כדאי' בגמ' שם. רק שזה יקר וקשה, ועכ"פ קל הוא על־ידי פעולת אדם במעשה המצות באיבריו. וכל פעולת מעשה המצות הרי זה קבלת עול מצות ועול מלכות שמים ויר"ש. וביותר במצות מצה שהוא היפך השאור שבעיסה והתאוה. וכל מצוה נותנת קדושה באדם כפי ענינה, כמו שמברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו. ומצה קדושה לסילוק השאור שבעיסה מהלב, דלכן נקרא בזוהר (ח"ב קפג ב) מיכלא דאסוותא, כמשז"ל (ירוש' שבת פ' י"ד ה"ג) כל חולי זה יצה"ר. לכך הזיעה שבאה על ידה מועלת ביותר להיות נעשה נהר דינור לשרוף ולכלות כל שורש התאות רעה ורשע מן הלב: