צדקת הצדיק/קנה
הכבוד של האדם בעוה"ז הוא כפי טהרתו בדברי הרשות שלו, שהם הלבושין בעוה"ז לדברי המצוה. וכמ"ש בזוהר (בשלח סא א) דנצח והוד לבושי מלכא, והם תרין בדי ערבה, כמ"ש ברע"מ ובתיקונים. שעליהם אז"ל בוי"ר פ' אמור, ערבה לא טעם ולא ריח כך כו' עיין שם. וכן המשילו בחולין (צב.) ע"ה ות"ח לעליא ואתכליא עיין שם. וכן יש בפעולת כ"א בעצמו. פעולות התורה הם מעשה ת"ח, ופעולות דרך ארץ נקרא ע"ה. וכן דרשו רז"ל (סוכה כא:) על ועליהו לא יבול. אפי' שיחת חולין כו' שהם עליא לאתכליא, דהיינו דברי־תורה, ואלמלא עליא כו', כמ"ש בברכות (לה:) הנהג בהן כו'. במטותא מיניכו כו'. והרבה כו' ולא עלתה. דאלמלא כו'. וא' בשבת (קיג.) דמאני מכבדותא (ושם קמה:) ובלא מתא תותבאי. והיינו דאחר שנתגרש אדה"ר מג"ע שהוא מקומו, עשו לו מלבושים וכפיהם הוא הכבוד. וזהו בעוה"ז שפעולות התורה ומצות הוא נקרא גוף האדם, והרשות הוא מלבושיו, אבל בג"ע הלבוש מפעולת התורה ומצות, כמ"ש בזוהר (ויקהל רי א). והיינו דגוף האדם שם נקרא רק המחשבות ורצונות שבמוח ולב [וכמו שבעוה"ז הגוף נקרא גוף האדם והלבוש הוא המלבוש את הגוף. ולאחר מיתה אז גוף האדם נקרא הנשמה והגוף נקרא רק לבוש. וזהו דרגא דרשב"י בברכות שם, דלית לי' הנהג בהן מדת ד"א, כי הוא זכה בעוה"ז ממש להיות כמו בג"ע שהגוף רק לבוש ועליא לאתכליא ולא המדת ד"א, וכמ"ש בשבת (לג:) שהעניש להעוסקים בד"א ואכ"מ]. ושם הכבוד כפי הפעולות שלו בתורה ומצות. ועוד למעלה הלבוש כדאי' בזוהר (שם ב) מן הכונות שבלב ורצונות לתורה ומצות עיין שם. ושם הכבוד לכל א' כפי כונתו הטובה ועדיין נקרא בלא מתאי. אבל במתאי זה יהי' בעוה"ב שהוא שנת היובל (כנודע בזוהר) שתשובו איש אל אחוזתו, שם יהי' שמאי השם מורה על העצם, ר"ל כפי עצם שורש כ"א במקור מחצב הנשמות. ואז יהיו ערומים כקודם החטא בלי לבוש ,שהלבוש נעשה רק על־ידי ידיעה דטוב ורע וע"י הבחירה והשתדלות האדם שהוא הטורח דע"ש, אבל אז יתברר שאין מקום להשתדלות כלל: