פתחי תשובה על יורה דעה א

פתחי תשובה • על שולחן ערוך יורה דעה א |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) נותן לו קבלה. עי' בשמלה חדשה סכ"ד שכתב במדינות אלו שאין שוחטין בלי קבלה. אם עבר ושחט בלא קבלה אע"פ שהוא מומחה ומוחזק מ"מ שחיטתו אסורה כו' ע"ש ועי' בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ט"ו שחולק עליו והעלה דאין לאסור דיעבד ע"ש. ועי' בתשובת חות יאיר סימן קע"ח בכפר שדרים בו איזה בעלי בתים ותמיד מחזיקים אצלם שוחט ובודק וסמוך ליו"ט של פסח נפל למשכב ואחד מן הבע"ב מומחה ויודע ה"ש רק שמעולם לא שחט ולא בדק ולא נטל קבלה אם רשאי לשחוט והשיב שמצד הדין מותר לשחוט אחר שהוא שעת הדחק וכבוד יו"ט ומ"מ לבי מהסס להתיר בדורות הללו שכבר גדלה המכשלה כו' ומיהו רשאי לשחוט עופות שאין צריך בדיקת הריאה אצל שוחט ובודק החולה שהרי בכהאי גוונא יש מתירין לכתחלה ולכבוד יו"ט בודאי שרי ואפי' אם יש להם בשר רק שהוא מלוח יותר משני ימים מאחר שאין בו שמחה רשאי לשחוט ואע"ג דקיי"ל דאין יוצא ידי שמחת החג בבשר עופות מ"מ עדיף טפי מבשר מלוח ישן וה"ה דשרי לשחוט בהמה רק שאם יארע לו שום שינוי ושום ספק בבדיקת הריאה וא"א להחולה להיטפל ולמעך בזה יטריף כי ודאי בבדיקה צריך אומן יד והרגל והרגשה ויש להחמיר בו טפי מבשחיטה ע"ש עוד. ועי' בתשובת שבות יעקב ח"א סימן כ"ג דשוחט שלא שחט מעולם אין לשחוט לכתחלה בי"ט ע"ש:

(ב) שידע בו. עבה"ט ומ"ש יוכל האב לסמוך את בנו כו' כן כתב גם אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"ב סימן ג' וגדולה מזו דאפי' אם בדקוהו ומצאו שא"י ה"ש אף שכתב רמ"א דאם לא נטל קבלה דאסרינן כל הכלים למפרע מ"ע בנ"ד שאביו מעיד שהיה בקי אמרינן השתא הוא דאיתרע ולמד ושכח ומותרים הכלים למפרע ע"ש. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן מ"ד שכתב דמכל מקום לכתחלה יש ליטול קבלה מאחר שאינו קרובו ע"ש ועיין עוד בשו"ת שבסוף ספר בית לחם יהודה סימן א' מה שכתב בזה:

(ג) ובקי ביד. עיין תשובת נו"ב תניינא חלק י"ד סימן א' שכתב בשוחט שידיו מרתיתים ואמנם הוא מרגיש בפגימה דקה וגם אומר ברי לו שאינו נכשל בשום דבר כי אין הרתיתות מזיק לו דודאי יש להעביר השוחט ההוא לכתחלה אבל אין אוסרין שחיטתו למפרע דלא גרע ממי שדרכו להתעלף בסעיף ג' דאם אמר ברי לי כשר והש"ך שם מקיל אף בשותק אלא שהתב"ש אוסר בשותק אבל באומר ברי לי לכ"ע כשר ע"ש:

(ד) דאיתרע. עי' בה"ט (מ"ש והט"ז חולק כו' ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' ד' מ"ש בזה) ומ"ש טבח שמכר כו' עיין בעה"ג שם לענין הכלים שנתבשל בהם בשר שניקח מן הטבח הזה למפרע ועמ"ש מזה לקמן סימן ס"ט סעיף י"ב. ועי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' כ"ז שפסק בשוחט ששאלו אותו על הבהמה ששחט ובדק אם היא כשירה ואמר לפני עדים שכשירה היא. ואח"כ מצאו סרכה גדולה שנטרפה ע"י סרכה זו שאין להעבירו מטעם שיכול לומר שוגג הייתי ומחמת מהירות כאשר מצוי הוא מכשול כזה ואף דטבח שיצא טרפה מת"י אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי כמ"ש לקמן סימן קי"ט סעיף י"ז שאני הכא דיש להשוחט הוכחה ואומדנא ע"ז דאם היה רוצה להכשיל במזיד היה לו לנתק הסרכה בענין שלא היו מרגישים כלל והביא דברי מהרש"ל בפרק גיד הנשה סימן ט"ז שכתב סברה זו (וכן הורה בשו"ת השיב ר' אליעזר סוף סימן ט"ו על מעשה כזה ממש ע"ש). וכתב עוד אך באשר שרב העיר העבירו מאומנתו למגדר מלתא ומצינו שגדולי ראשונים העבירו השוחט על שלשים יום והשוחט עשה שלא כהוגן שלא קיבל גזירת הרב ראוי לאסור הכלים מה שבישלו משחיטתו אחר העברתו ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן מ"ח שכתב בשוחט שהעיז נגד הרב ואסר הרב את שחיטתו וקצת בעלי בתים זילזלו באיסור זה ואכלו משחיטתו ואח"כ מת הרב ההוא יש להסתפק אם הבשר שנשאר משחיטתו בחיי הרב מותר עכשיו דאפשר שפקע האיסור למפרע. ולענין הכלים לאותן שלא קיבלו דברי הרב מותרים דכיון שמת פקע האיסור מהשוחט וגם מהכלים אך לאותן שקיבלו דברי הרב הוי זה כמו נדר ויש ספק אם הקבלה הוי כמו בשר ויין זה המבואר בסימן רי"ו סעיף ט' ואסור בנתינת טעם לכן יניחו הכלים כ"ד שעות שלא יהיה ב"י כדי לצאת כל הספיקות ע"ש. ועי' בתשובת בית יעקב סימן ד' ובתשובת בשמים ראש סימן רצ"ט ובהגהת כס"ד שם ובתשובת פרי תבואה סימן י"ג ובת' כתר כהונה סי' כ"ח וכ"ט ובת' בית אפרים חלק יו"ד סימן ד' וה' וסי' ח' (ובתשובת ח"ס סי' ב' וג') שהאריכו בענין זה ועי' בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד מסימן א' עד סימן י"א שהעלה הרבה חידושי דינים בדין שוחט שיצא טרפה מת"י ובכמה דברים חולק על תשובת אחרונים בענין זה ולפי שדבר זה אינו שכיח כ"כ קצרתי:

(ה) אבל אם לא נטל. עש"ך דשוחט שהמיר או הוציא טרפה מת"י בפשיעה יש להתיר למפרע ועיין ט"ז בסימן קי"ט ס"ק ט"ו דאוסר למפרע וכן דעת התב"ש כאן ס"ק כ"ב ובסימן ב' ס"ק ל"ב ועיין בשו"ת עבודת הגרשוני סימן ט"ו שהוכיח כדעת הפוסקים דבחשוד אין צריך לחוש למפרע ע"ש. וכ"כ בתשובת מים רבים חי"ד סימן כ"ג אך בסוף התשובה כתב לחלק בין חשוד במזיד דאחזו היצר להעבירו על דת לא נחשד למפרע מה שאין כן באם עשה כן מחמת עצלות גרע טפי ויש לחוש על למפרע ע"ש וכן העלה בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ז' דבחשוד א"צ לחוש למפרע ועל החילוק הנ"ל שהמציא בתשובת מים רבים כתב דיש לדון עליו ע"ש ועי' בתשובת בית אפרים חי"ד סימן ו':

(ו) טריפה. כתב בתשובת בית יעקב סוף סימן ד' דמה דאסרינן שחיטתו למפרע הוא ודאי איסור כיון דהוא תרתי לריעותא השוחט איתרע והבהמה בחזקת איסור ע"ש ועיין בספר נחלת עזריאל בנדה ד' ג' ד"ה והנה. ועיין בתשובת גבעת שאול סימן י"ז שנשאל בשוחט שבא לפני בית דין והודה שע"פ הרוב שחט בשכרות ומחמת זה לא שחט כראוי ועשה כמה פעמים דברים הפוסלים בשחיטה שהייה דרסה כו' ובקש מהם להורות לו סדר תשובה על המעשים רעים שעשה מה דינו של הבשר והשומן שיש עדיין משחיטת זה השוחט והשיב להיתר דאינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע אף בכהאי גוונא ע"ש באריכות. ועי' בשו"ת חות יאיר סוף סי' ע"ב באשה שאומרת דרך תשובה שזינתה וכן בהתודה הבועל מבואר שם דאם אומר דרך תשובה לא שייך אין אדם מע"ר אך לא הביא שם שום ראיה ע"ז ובאמת מבואר כן בתוס' ב"מ ד' ג' ע"ב סוד"ה מה אם ירצה ע"ש (ועיין בתשובת חתם סופר סימן ד' שכתב דמדברי התוס' שם אין ראיה אך הביא שם ראיה אחרת. ועל מ"ש החו"י הנ"ל דה"ה בהתודה הבועל חולק עליו ע"ש וע' בתשובת נו"ב חלק אה"ע סימן ע"א ובנו"ב תניינא סימן י"ב הבאתיו בפ"ת לאה"ע סימן קט"ו ס"ו בד"ה רגלים לדבר. ועי' עוד בת' ח"ס סי' כ"ב ויובא קצת לקמן סימן ב' ס"ק ח' דשם לא החליט הדבר לומר דנאמן בהודה דרך תשובה ואף שהתודה בחליו ע"ש עוד) שוב מצאתי בשו"ת שיבת ציון מהגאון מהר"ש לנדא נר"ו סימן כ"ג שהאריך בענין כזה (אביא דבריו לקמן ס"ק י"ח ודעתו ג"כ דבכה"ג ל"ש א"א מע"ר ויש לאסור כל הבשר שיש עדיין בעין וגם כל כלי ראשון הבלוע מבשר זה ע"ש). ונראה דאף לדברי הג"ש הנ"ל דוקא אם אמר שעשה דברים הפוסלים בשחיטה מדאורייתא אינו נאמן אבל אם אמר שעשה דברים הפוסלים מדרבנן יש לאסור לפמ"ש התומים בכללי מגו אות ק"ה דבדרבנן אדם מע"ר ע"ש אמנם ראיתי בתשובת ברית אברהם חלק אה"ע סימן י"ג שהאריך לחלוק עליו והעלה דאף בדרבנן אין אדם מע"ר ע"ש א"כ גם בזה יש להתיר מ"מ אפשר דאם אמר שעשה שהיה משהו וכיוצא שאין האיסור ברור יש לאסור. ועי' עוד בשו"ת השיב ר' אליעזר סימן ט"ו:

סעיף ב

(ז) על האסור מותר. עבה"ט בשם בי"ע דאף באומר על מותר אסור ג"כ יש להעבירו. והנה שם בבי"ע כתב הטעם דיש לחוש שיבא קלקול אם יקדש בו אשה וכיון שאסור לא יהי' שוה פרוטה כו' והפמ"ג במשבצות סק"ז כתב הנועם שיבא קלקול בב' קדרות דלקמן סימן קי"א ע"ש. מבואר מדבריהם דאף דהטעות אינו מפאת שכחה רק מחמת שיקול דעתו שכך נראה בדעתו המשובשת ג"כ יש להעבירו עד שיחזור בו. ונראה דיש נ"מ בין אלו הב' טעמים באם אומר על מותר שהוא אסור מדרבנן להבי"ע יש חשש גם בזה עי' פסחים דף ז' ובאה"ע סימן כ"ח סעיף כ"א ולהפמ"ג אין חשש דהא אין תולין במידי דאינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש המנ"י בסי' ק"צ ס"ק מ"ג. וכן אם אומר על איסור מדרבנן שהוא מה"ת הוא בהיפך להבי"ע אין חשש ולהפמ"ג יש חשש. אמנם כבר חלוקים עליו חביריו על המנ"י (והארכתי בזה לקמן סי' קי"א) והעלו דתולין אף בדבר האסור מדרבנן לפ"ז באופן זה באומר על דרבנן שהוא מה"ת אין חשש גם להבי"ע גם להפמ"ג אך באופן הב' יש חשש לשניהם:

סעיף ג

(ח) ויש מחמירין ואוסרין. עש"ך ס"ק ט"ו ועי' בתשובת גבעת שאול סימן פ"ז פירוש לדבריו ועי' בספר נחלת עזריאל בחולין דף ג' ע"ב:

סעיף ד

(ט) [בין שמצאם בשוק כו'. עי' בת' משכנות יעקב סימן ו' מ"ש בזה]:

סעיף ה

(י) ושוטה. עי' בתשובת ח"ס סי' ז' אודות שוחט מומחה וירא ה' אשר לפרקים הוא נכפה ר"ל בחולי הנופל והרופאים שפטו שבא לו מחולשת לבו דלא טעים מידי בצפרא אי כשר לשחיטה או לא כמ"ש שמ"ח סעיף כ"ט דכל השוטים הנזכרים בח"מ סימן ל"ה פסולים גם לשחיטה ונכפים בכלל דאפילו בעת חלמותו יש לחוש בכל רגע שמא הוא סמוך לשעה שיכפהו החולי והוא זמן סוף שפויו והתחלת שטותו כמבואר ברמב"ם וש"ע ח"מ סי' רל"ה ובסמ"ע שם ס"ק נ"ב. והאריך בזה ומסיק דודאי לשחיטה צריך דקדוק היטב יותר מבעדות ובפרט בבדיקת הסכין אך מאחר שהמנהג שם בלא"ה ששני שוחטים הולכים לבית המטבחים ואפילו בעופות ששוחט לבדו מ"מ לא שכיח כלל שיאכלו מעוף הנשחט בפחות משיעור חצי שעה שרייה ומליחה כו' ואם בין כך לא יארע לו נדע שלא הי' שעת השחיטה סמוכה לחולי שטיותו ולא נחשד שיעלים חליו להאכיל נבילות חלילה. ובפרט אם יעמידו משגיח א' בביתו ע"ז אין כאן בית מיחוש כלל והיה סגי אפילו אי לא היה לו וסת כלל מכ"ש שהרופאים תולים החולי בחולשת ליבא ריקנא א"כ הלא רובי השחיטה יהיו בתר דטעים מידי ע"כ יפה הורה המורה שלא להעבירו ע"ש ונראה דלכתחילה ודאי אין למנות שוחט כזה [עי' בח"מ סימן ל"ה ס"ט. ושם האריך עוד בענין אם ראוי להיות ש"ץ]:

(יא) שנעשה בר מצוה. עי' במג"א סל"ט סק"א דבדבר דקטן פסול מדאורייתא בעינן שיהא גדול ממש דהיינו שהביא ב' שערות אחר שהוא בן י"ג שנה ועי' ברמ"א שם סימן נ"ה ס"ה דלמידי דרבנן סומכין על החזקה שהביא ב"ש ע"ש. ומזה נלמוד לנדון זה דאף אחר יג"ש ויום א' אסור לשחוט לצורך אכילה מאחר שהוא פסול מדאורייתא או מטעמא דהלבוש שאינו בר זביחה או מטעמא דהש"ך שאינו בר עדות אם אין אחר עומד על גביו עד שיוודע שהביא ב"ש או שהוא בן ל"ה שנה ויום א' (ומ"ש המג"א עד שיהא בן י"ח שנה כבר תמהו עליו האחרונים) או שנתמלא זקנו כמבואר בח"מ סל"ה ובמ"א סימן קצ"ט סק"ז אמנם להאכיל לכלבים או באחרים עוע"ג ואינו מומחה ואינו יודע לאמן ידיו מיד שהוא בן יג"ש ויום א' מותר לשחוט. ועמש"ל סימן רפ"א סק"ז:

(יב) ויודע ליזהר. עבה"ט בשם בי"ע מ"ש האבל כו' וע"ש שכתב דצע"ג מ"ט אבל לא ישחוט ואינו נזכר בשום פוסק ואפשר דס"ל דמשום צערא לא ישים אל לבו לשחוט בכוונה עכ"ד. וצ"ע דלפ"ז אפילו טבעה ספינתו בים נמי לא ישחוט דהרי בש"ס בברכות דף י"א מדמי לה לאבל ע"ש אלא ודאי דלהא לא חיישינן כלל רק הטעם שאסור אבל לשחוט נראה לי דהוא משום שאסור במלאכה כמו שכתב לקמן סימן ש"פ ולפ"ז בגוונא דשרי במלאכה כמבואר שם סעיף ב' וסעיף ה' באמת מותר האבל לשחוט וזה ברור. ומ"ש עוד וזקן בן פ' שנים כו' עיין בתשובת מאיר נתיבים סי' ע"ו שכתב דהאידנא בדורות הללו שנחלשו הכחות ראוי ונכון לכל אשר בידו למחות לתקן למגדר מילתא שעכ"פ מע' שנה ואילך לא ישחוט שום אדם אף שמרגיש עדיין משום לא פלוג גם עד שבעים שנה צריך בדיקה גדולה ומחוייבים הרבנים להשגיח ע"ז שהשוחטים הבאים בימים יבואו לפניהם לפרקים לנסותם כי קרוב הדבר להתקלקל והם בעצמם אינם מרגישים בזה אם ידיהם רותתים ע"ש ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קי"ח:

סעיף ו

(יג) לא ישחוט. עיין בתשובת בית שמואל אחרון חי"ד סי' ב':

סעיף ח

(יד) לידי דרסה. עבה"ט. ומ"ש זקן ומי שידיו מרתיתין כו' לשון זה הוא בספר לחם הפנים וכבר השיג עליו בתשובת נו"ב תניינא ח' יו"ד סי' א' דשקר העיד בשם סמ"ג ולענין דינא אף דלכתחלה יש להעבירו מ"מ אין אוסרין שחיטתו למפרע והבאתיו לעיל סק"ג:

סעיף יא

(טו) אם הטילו כו'. כחב בתשובת נו"ב חיו"ד סימן א' בעיר שעשו תקנה ע"י הרב והקהל ששוחט א' לבדו לא ישחוט בלי חבירו והוכרז שמה שישחוט אחד הוא טרפה ועוד נעשה שם שהשוחטים תקעו כפיהם שלא יכשירו שום בהמה עד שיניחו חותם לסימן כשר. ושוחט אחד עבר על כל זה. ופסק דיש להכשיר שחיטתו לעיר אחרת ואפי' לאותה העיר אם יתירו התיקון ההוא בב"ד של ג' דאף שעבר על הת"כ לא נעשה חשוד לאותו דבר כיון שהת"כ לא היה שלא ישחטו אלא שלא יכשירו וזה ענין אחר ע"ש עוד. ועיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ט"ו וסי' י"ט מה שכתב בזה. ועיין בהשמטות שם שהעיר על דברי נו"ב הנ"ל במ"ש דאפי' לאותה העיר אם יתירו כו' וכתב כיון שצריך עקירת הנדר למפרע לא כדין חרמי צבור א"כ אי אפשר להתיר ע"פ ב"ד שבעירם דהוי כמיפר נדרי עצמו. ועיין בת' ב"ש אחרון חיו"ד ס"ג וס"ד ועיין בת' ח"צ חי"ד ס"א וס"ד.

[ועיין בת' ח"ס סי' י"ג אודות קהלה אחת שנהגו מכבר להעמיד ב' שוחטים בבית המטבחיים לבדוק הסכין והריאה על ידם והרב אב"ד הוסיף עוד שגם בכל בהמה דקה יעמדו ב' שוחטים והחזיקו בזה המנהג כמו ד' שנים ועתה באו פריצים וחללוהו אם אפשר לבטל מנהג זה אחר שהחלו לעשותו ולקיימו. והשיב גוף המנהג וודאי מנהג ותיקין הוא אך בקהלות גדולות מנהגים שונים בזה כי בק"ק פפד"מ תיקן מ"ו בעל הפלאה ז"ל שאפי' שום עוף לא ישחטו בלי שנים בודקים הסכין לפני שחיטה ופק"ק פ"ב החמירו רק בגסות ולא בדקות ולא בעופות חוץ משחיטות כפרות שבין ר"ה ליוהכ"פ והטעם נעלם ממני דהא לענין בדיקת הסכין אין חילוק בין דקות לגסות. וממילא יובן שהרב דעיר הנ"ל שתיקן גם בדקות כן יאושר חילו. ומאחר שפשט מנהגו שם אפי' ב"ד אחר אינו יכול לבטלו דה"ל כדבר שפשט איסורו בכל ישראל כיון שמתחלה לא תיקן אלא לעירו ושם פשטה תקנה זו כמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ו ע"ב אמנם ב"ד גדול בחכמה ובמנין יכול לבטלו אם אינו נעשה לסייג ולגדר אך אם נעשית לסייג ולגדר ועדיין צריך לאותו סייג אפי' ב"ד גדול אינו יכול לבטלו כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' ממרים כו'. ומעתה הרב אב"ד דמילי דבני מאתיה עליה רמיא ומסתמא בקעה מצא וגדר בה גדר כ"ז שלא בטל הטעם לא הוא ולא אחר גדול ממנו יכול לבטל. וכל העובר על תקנתו אחר התראה יש לדון אם לא יפסל משחיטה מכאן ולהבא כו' ע"ש]:

(טז) [י"א ששחיטתו אסורה. עבה"ט. ועיין תב"ש ופמ"ג דאם לא פסלו בפירוש שחיטת הכל רק החרימו שלא ישחוט כו' ויש להתיר בשוגג ובהפ"מ אף במזיד שרי אבל אם פסלו בפי' אף שוגג אסור דיש כח בקהל לזה ע"ש והנה בספר חות דעת המציא מדנפשיה דטעם האוסר מהא דאמר רבא תמורה ד' ט' כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ כו' דכאן יתוקן האיסור במאי דלא מהני ע"ש ועיין בס' בית יהודה מהגאון מהר"י לנדא ז"ל שכ' עליו דלפ"ז אף בשוגג ואף בהפ"מ ראוי לאסור שחיטתו לתקן האיסור אבל באמת טעמו ליתא ונסתר מדברי ת' הרא"ש שהביא הט"ז סי' רכ"ח ס"ק מ"ד והש"ך סי' ר"ל ע"ש. ועיין בתשובת ח"ס סי' ו' שנשאל נדון ב' שוחטים שנשבעו זל"ז שלא ישחוט אחד בגבול חבירו שלא להפסידו ועבר אחד מהם ושחט שם אי יש לאסור שחיטתו. והביא ג"כ דברי החו"ד הנ"ל וגם מ"ש בספרו נה"מ סי' ר"ח והאריך לסתור דבריו בזה וגם האריך בכלל הלכה זו דאי עביד לא מהני ומסיק היוצא מדברינו הלכה למעשה כל מה דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני חוץ מאותן הענינים שאין גוף הדבר נעשה באיסור כמ"ש סמ"ע וש"ך סי' ר"ח. שנית בשבועה אפי' ליכא אלו התנאים אפ"ה מהני משום שבדאו מלבו. חוץ מעד"ר ואפילו חרמי ציבור דחמירי טובא מ"מ קילי כיון דיש בידם לבטלם. ג' שבועה שלא למכור הוי סילוק כח מהדבר (ע' מג"א סי' של"ט סק"י) ואי נשבע על חפץ ידוע ומכרו שכבר אין לו היתר (עמש"ל סי' רל"ח ס"כ) אזי המקח בטל אבל אם יש לו היתר המקח קיים כיון שאפשר להתירו לא סילק כחו וא"כ בנ"ד שאינו ענין מקח וממכר שעבר ושחט שחיטתו כשרה. ומ"מ יש להתיר שבועתו להצילו מעונש שבועה ואף דהכא אין לו היתר בלא דעת חבירו ולא יתרצה להתירו להסיג גבולו. עוד יש להמציא תקנה בתחלה ישבע עוד הפעם שלא ישחוט בגבול חבירו ושוב יתירו לו שבועה הראשונה ואז תחול השניה נמצא שלא יכול לשחוט עוד מפני שבועה שניה וגם ניצל מעונש שבועה שעבר ובזה אין חבירו יכול לעכב שאין לו בו הפסד ע"ש ועיין עוד מענין זה דאי עביד ל"מ מ"ש בסי' ס"א בנ"צ שם ובהתשובות שרמזתי לקמן סי' ר"ל ובסי' רס"ו סק"א ובפ"ת לאה"ע סי' ק"ח ס"ג ובסי' קל"ד ובסי' קמ"א סעיף ס' ע"ש]:

סעיף יב

(יז) אינו נאמן. עבה"ט ס"ק ל"ח וכתב התב"ש דה"ה אם יש לתלות שאומר לא שחטתיה שלא יקניט להעובד כוכבים וכדומה יש לאסור אף שאומר לא שחטתי כלל והביא הפמ"ג וכתב שיש להחמיר אכן בשו"ת ברית אברהם חלק יו"ד סי' י"ג השיג עליו והעלה דאין להחמיר בזה ע"ש:

(יח) שויא אנפשיה. עי' בשער המלך פ"ט מה' אישות דין ט"ו שהביא דבתשובת מהר"י באסאן סימן פ' נסתפק בכ"מ שאמרו שויא אנפשיה חד"א אם מדין נדרי איסור נגעו בה ואע"פ שאינו ממש כנדר דליתא בשאלה אולי החמירו בו חכמים כמו בנ"ש או אינו אלא מדין הודאת בע"ד. והר"ב מ"ץ ח"א סי' ס"ה פשיטא ליה מלתא דמדין נדרי איסור נגעו בה והוא ז"ל תמה עליו דמדברי תשובת הרשב"א הביאה הב"י באה"ע סימן מ"ה במי שטוען שקידש את האשה מבואר דאף היכא דלא שייך טעמא דנדרי איסור אפילו הכי אמרינן שויא אנפשיה חד"א אפי' כנגד עדים ע"ש. ועיין בנו"ב תניינא חלק אה"ע סוף סימן מ"ג כתב להחכם השואל שרצה לומר ג"כ דשויא אנפשיה חד"א הוא מטעם נדר וקונם וכתב דזהו שטות דאיזה לשון שבועה או קונם יש כאן או במה מתפיס ולדבריו אם יאמר אחד בשני בשבת שהיום שבת יהיה אסור במלאכה מטעם נדר ואם כדבריו איך אמר ר"ע לר' יהושע שילך אצל ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו ולמה לא נימא דר"י שווא אנפשיה חד"א מטעם נדר (ומיהו י"ל כמו שחילקו הפוסקים לקמן סי' רי"ד לעיין דברים המותרים כו' דאם נוהגים איסור מחמת שסוברים שאסור מן הדין לא הוי כאילו קבלום עליהם בנדר) א"ו מה דאמרינן שויא אנפשיה חד"א הוא מטעם דאדם נאמן ע"ע יותר משני עדים ולכך בדבר שא"א כגון שאומר על יום חול שהוא שבת או יו"כ לא אמרינן שויא חד"א עכ"ל. [ועיין בתשובת חתם סופר סי' קפ"ה מ"ש בזה] ועיין פמ"ג שהאריך בדינים אלו:

סעיף יג

(יט) שהוא טרפה. (עיין בתשובת מאיר נתיבים סי' ל"י בשוחט שהוציא ידו מריאה של גדי ואמר טריפה ואח"ז בא שם מומחה גדול והכשיר אותה ועתה מתנצל הראשון שמה שאמר טריפה הוא משום שאירע לו ספק בשחיטה וכתב שאין להעביר השוחט ההוא ע"ש):

(כ) נאמן. בגליון יו"ד של הגאון מהר"ר יאקב ברלין ז"ל כתב ואם מתחלה אמר כשירה ואח"כ אמר שהיא טריפה אינו נאמן אף אם נתן אמתלא לדבריו עיין בתשובת שבו"י ח"א סי' מ"ד ע"כ. ועיינתי בשבו"י שם וראיתי שכתב להיפך דאף אם מתחלה כשאמר כשירה לקח ממנה בשר ומכר לאחרים אפ"ה יש לחוש לדבריו האחרונים ולא אמרינן בזה אין אדם משים עצמו רשע אלא שזה דוקא היכא שנותן אמתלא גמורה אבל אם אין האמתלא ברורה כל כך לא מהימן כיון שעשה מעשה שלקח ממנה בשר ומיהו אי מהימן ליה אסור אף אם אינו אומר אמתלא כלל ואפשר דאפילו אם אומר איני מאמינך אלא שמאמין לו בלבו ע"ש ועי' בשו"ת ד"ש סי' קכ"ב הובא בבה"ט לקמן סי"ח ס"ק כ"ה כתב ג"כ דאם מתחלה אמר כשירה ואח"כ אמר טרפה נאמן אם נתן אמתלא מק"ו מהיכא שאומר טריפה ואח"כ נותן אמתלא ע"ש:

סעיף יד

(כא) שהוא אדם. עבה"ט שהאחרונים חלקו ע"ז ואסרו הבהמה [ועיין בת' מ"י סי' ט'] ועיין בדגמ"ר שכתב שגם הם לא נחלקו אלא אם לפי דברי המכחיש השחיטה אסורה מה"ת אבל אם גם לפ"ד המכחיש היתה שלא כהוגן משום חומרא כגון שהיה פחות מכשיעור או במיעוט בתרא וכדומה לזה שוחט נאמן. עוד נראה לו לחלק בין אם זה שמכחישו אומר שחטת שלא שהוגן א"כ הוא מעיד על הבהמה זו שנשחטה שלא כד"ת יש להחמיר אבל אם השוחט אומר בשעה פלונית שחטתי בהמה זו ועד אחד מכחישו ואומר לא שחטת בהמה זו כי כל שעה פלונית לא זזה ידי מידך הראשון נאמן ע"ש. ועיין בשאלות יעב"ץ ח"ב סימן קמ"ד מ"ש בענין זה.

ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' כ"ג בשוחט שנפל למשכב וכאשר הכביד חליו שלח לקרוא את הרב ואמר לו שרוצה להתוודות על חטאיו ואיש לא היה עמהם בחדר ואמר השוחט דרך ווידוי שבנעוריו נכשל בביאות אסורות וסמוך לחליו מצא ה' פעמים הסכין פגום אחר שחיטה והכשיר וכאשר שמע הרב דבר זה בדק אותו אם הוא שפוי בדעת וראה שדעתו מיושבת עליו והלך הרב והטריף כל כלי ראשון של בעלי בתים אשר לא ימלט שום אחד מהם שלא קנה מבהמות האלה ובתוך יומים עמד השוחט מחליו ורוח אחרת עמו ומכחיש את הרב ואומר לא פעלתי און ולא התוודה כלל ומעולם לא מצא הסכין פגום אחר שחיטה.

והנה יש בזה ב' בחינות. א' אם השוחט היה נאמן במה שהודה ואפילו אם היה נאמן אכתי כיון דליכא עדים בדבר רק הרב. והשוחט מכחישו אם הרב נאמן. וכתב דלכאורה נראה דאין השוחט נאמן במה שהודה כיון שהוציא הבהמות מת"י בחזקת כשרות והיה נאמן ע"ז כשנים ושוב מה שחזר בעת חליו ואמר שמצא פגימות אח"ש לא הוי רק ע"א דעלמא ואינו נאמן וי"ל אפי' לדעת מהרש"ל ומהריב"ל ואחרונים שחלקו על מהרי"ק וש"ע וס"ל דלא אמרינן באיסור כ"מ שהאמינו עד אחד ה"ה כשנים ושחיטה זו אסורה היינו דווקא אם באים שניהם כאחד או שהעד האוסר בא מקודם אבל כשהשוחט המתיר בא מקודם ונתקבלו דבריו לכ"ע אין ממש בדברי העד הבא אחר כך לומר שלא שחט כראוי ואם כן בנ"ד כיון שכבר נתקבלו דבריו הראשונים שנשחטו כראוי שוב אינו נאמן אמנם באמת הא ליתא ואדרבה גרע טפי מנדון של מהרי"ק דשם השוחט עומד בדבורו ויש לנו עדיין עדותו הנחשב כשנים ואין ביד אחד להכחיש אותו משא"כ בנ"ד שהשוחט בעצמו חוזר בו ועוד דיש רגלים לדבר להאמין לדבריו האחרונים הואיל והתוודה זה בחליו ואמר דרך תשובה וגם אין אדם מע"ר לא שייך בזה. ע"כ יפה עשה הרב שאסר כל כ"ר הבלוע מבשר זה.

ולענין אם הרב נאמן נגד השוחט העלה דנאמן אף לדעת הש"ע דע"א בהכחשה לאו כלום הוא היינו דוקא בע"א דעלמא אבל הרב שנתמנה מהקהל להשגיח על כל דבר איסור והיתר וביחוד על השוחט פשיטא דנאמן ע"ש [ועיין בחשובת חתם סופר סי' ד' שאלה כזו ממש אלא דשם לא נזכר שהשוחט אחר שעמד מחליו רוח אחרת עמו ורק נשאל אם להאמין את השוחט הואיל ואמר דרך ווידוי אי לא נאמין ומה יהיה דין הבשר והשומן וגם הכלים. והעלה דודאי השוחט נאמן כיון שאמרו דרך וידוי ומכ"ש שאמר כן בשעת חליו שסבר שהולך למות דאין אדם מכזב בשעת מיתה כדקי"ל ס"פ גט פשוט ובח"מ סימן פ"א ס"ב. אמנם בכל זאת לא נחשד אלא במה שאמר שהקיל בפגימה אחר שחיטה אבל לא נחשד ששחט בתחלה בסכין פגום וכיון שכן וכל הסכינים הן בחזקת בדוקים א"כ אעפ"י שאמר שכמה פעמים מצא סכינו פגום אח"ש עכ"פ מיעוטא הוא שימצא סכין בדוק פגום אח"ש וא"כ יש להקל בבשר ושומן הנשאר ולומר מרובא פריש ודהיתרא הוא וכיון דפגימה דלאחר שחיטה בלא"ה כעין ס"ס הוא והכא איכא נמי רובא דהיתרא ע"כ אי איכא הפ"מ למכור לעובד כוכבים יש להקל ומיהו בעל נפש יחוש לעצמו. אמנם הכלים דבודאי נתבשל בהם איסור דהרי כל בהמה נתחלקה לכמה בני אדם וכמה פעמים נמצא סכינו פגום ולא ימלט שנזדמן בבית כל א' פ"א חתיכה דאיסורא ע"כ יש להטריף כל כלי ראשון וגם כל כלי שני את שאפשר בהגעלה יגעילו וכלי חרס דכ"ש ישהה מעל"ע (עמש"ל סי' צ"ד סק"ז בשמו) ולענין תשלומין יראה להקל מעל בעלי התשובה ומ"מ מכאן ואילך לא ישחוט בלי עומד ע"ג זמן רב עד שיפורסם צדקתו בבירור גמור ע"ש ועמש"ל סק"ו ולקמן סימן ב' ס"ק ס"ח ודו"ק]: