פרשת הידיים הצבועות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת הידיים הצבועות הוא מסמך שנכתב על-ידי אליעזר מרכוס, שהיה מורה חייל שנשלח ללמד בחלסה (קריית שמונה של היום). בקטע הוא מתאר את התנגשות התרבויות של העולים השונים בזמן מדיניות כור ההיתוך, בכך שלא הכיר את מנהגיהם של עולי-תימן אותם לימד.

והרי המסמך:

Cquote2.svg אחרי היום הראשון ידעתי, שלא לעולם חוסן: כמה סיפורי מתח אוכל לספר להם? היה לי ברור שעליי להכין תוכנית הוראה רצינית יותר. והנה נפלה לידיי מציאה כשרה: חג הסוכות עמד בפתח, ואני הצעתי לכיתה לבנות סוכה. לא היה זה פשוט להשיג חומרי-בנייה. הלכנו לבתים נטושים ו'ארגנו' קורות; סכך תלשנו מעצים; מסמרים וכלי-עבודה הבאתי מהקיבוץ. התלמידים 'נדלקו' לרעיון ובנינו סוכה לתפארת. תוך כדי כך ביקשתי מהילדים התימנים שיספרו על ההלכה, על המנהגים ועל ארבעת המינים. בקיצור, זה היה מבצע רציני. יום לפני חופשת סוכות אמרתי לתלמידים: 'מחר, בשעתיים הראשונות, ניתן לילדים הקטנים להיכנס לסוכה, כדי שכל כיתה תזכה לחוויה. אחר כך, מעשר והלאה עד סוף הלימודים אנחנו נהיה בסוכה, נשיר, נספר סיפורים ונעשה "כיף"'. לפני שהלכתי הביתה הוספתי: 'מאחר שמחר אנחנו חוגגים בסוכה, תבואו כולכם לבושים חגיגית, כדי שנרגיש את החג.'

למחרת בבוקר אני רואה, שחצי הילדים בכיתה באו כשידיהם צבועות מקצה האצבעות עד המרפק בצבע כתום מוזר. חשבתי לעצמי, שהם מנסים להעמיד אותי בניסיון ואמרתי: 'חבר'ה, אמרתי לכם שבשעתיים הראשונות נלמד; כל הילדים שצבעו את הידיים הולכים לברזייה.' הילדים ניסו להסביר לי משהו, אבל אני עמדתי על דעתי: 'אין זמן עכשיו. דיבורים אחר כך, לכו לברזייה.' כשקמו, ראיתי שהמדובר בכל הילדים התימנים, ואילו הילדים הרומנים חייכו עד קצות האוזניים. העיראקים היו במבוכה.

הילדים צבועי הידיים יצאו, ואני זוכר שלימדתי פרק מספר עמוס. ציפיתי שיחזרו במהרה. חלפו עשר דקות, רבע שעה, חצי שעה - והילדים אינם. כשצלצל הפעמון, רצתי לחפש אותם. ליד הברזייה לא מצאתי את הילדים. במקומם היו שם שני מבוגרים בעלי זקנים ופיאות, והם אמרו לי: 'יא מורי, אתה אמרת לילדים לבוא חגיגיים לבית הספר?' עניתי בחיוב. 'אתה יודע מה עשינו? עברנו מבית לבית ואמרנו להורים לעשות את החינה לכבוד סוכות יום קודם, כדי שהילדים ילכו לבית הספר הכי חגיגיים שאפשר. הנה, כל הילדים באו מקושטים, חגיגיים כמו שאמרת וכמו שאנחנו עושים תמיד.'

אני חושב שהייתי סמוק כמו סלק או חיוור כמו סיד. תפסתי איזו טיפשות עשיתי מבחינה חינוכית. זאת הייתה השגיאה הראשונה. בהמשך הדרך היו לי עוד כמה שגיאות, עד שלמדתי את התרבות הזאת. לדידי, לבוש חגיגי פירושו היה כמו בתנועות הנוער - מכנסי חאקי וחולצה לבנה; היום זה בוודאי ג'ינס וחולצה לבנה. לא העליתי על דעתי כלל, שבגד חגיגי או התנהגות חגיגית יכולים להיות אחרים. למשל, מריחת חינה על הידיים עד המרפקים, כמנהג בני תימן.

Cquote1.svg
– מתוך חוברת "ציונות - יש לך מושג?" בהוצאת המכון למורשת בן גוריון