פרשת דרכים דרוש כה

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

<< · פרשת דרכים · דרוש כה · >>

דרך ארוכה דרוש חמשה ועשרים

פ״ב רחגיגה, שאל אחר את ר״מ לאחר שיצא לתרבות רעה, מאי דכתיב לא יערבנה זהב וזכוכית ותמורתה בלי פז,נ א״ל אלו דברי תורה שקשים לקנותם כבלי זהב וכלי פז וגוחין לאבדם ככלי זכוכית, אמר לו אבל ר״ע רבך לא כך אמר אלא מה כלי זהב וכלי זכוכית הללו אע״פ שנשתברו יש להם תקנה כך ת״ח שסרח יש לו תקנה, א״ל אף אתה חזור בך, א״ל כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים ח ק מאחר.

הן כל יקר ראתה עינינו גודל מעלת התשובה כי רבה היא בעיני אלהים ואדם, ואמרינן כמדרש* וז״ל יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו, בא נביא ואמר להם לישראל חזרו בתשובה, א״ל עבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, היינו דכתיב יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו. ואומר להם הקב״ה וכי גרושים אתם איזה ספר כריתות אמכם ו ג ו וכבר הובא בפרק חלק ויכוח זה שבא ה׳ עם בני אדם לפני הנביא ואמר להם חזרו בתשובה, אמרו לו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום, היינו דכתיב והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים ובמשפחות הארצות וגר, חי אני נאם ה׳ אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אמלוך עליכם, ע״כ.

וראייתי למהרימ״ט ס״פ דברים' שכתב דמאי דכתיב איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, הכוונה היא כלום אתם יצאתם ממני ע ״י גט, למה ״ד למי שקידש אשה על מנת שלא תזנה, שאם זנתה הופקעו הקידושין למפרע ונעקרו לגמרי, ומעתה ודאי לא נאסרה על בעלה אפי׳ זנתה כר, אף הקב״ה כשלקחם לו לעם היה ע״מ שיקבלו אלהותו ולא יזנו אחרי אלהים אחרים, עתה שעבדו ע״ז נתבטל התנאי ובטלו הקידושין, ולזה אמר איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה כלומר שפטרתיה על ידי גט, אין הדבר כן כי בפשעכם שולחה אמכם מאליה שנתבטלו הקידושין הראשונים, ע״כ.

ו א כ ת י קשה מאותה אגדה דלעיל והביאו הרב שם, זאת אומרת דישראל אומרים אשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום, ואומר להם הקב״ה וכי גרושים אתם איזה ספר כריתות אמכם כו׳, ולפי דברי הרב מה השיב להם ה׳ איזה ספר כריתות, נהי דאין כאן גט מכל מקום כבר נתבטלו הקידושין מחמת שנתבטל התנאי, ומה שטענו ישראל כלום יש לזה על זה כלום טענה חזקה היא, דמה לי שיהיה מחמת הגט או מחמת ביטול , הקידושין.

ואולי יאמר הרב דהכא נתקדשו ישראל בב׳ פרוטות, אחת לקודם שיזנו ואחת לאחר שיזנו, שנתבטלו הקידושין הראשונים וחלו הקידושין השניים, הרי זה דומה למ״ש הרמב״ם, , דהנותן שתי פרוטות לאשה ואומר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת לאחר שתתגרשי, דלאחר שתתגרש חיילי קידושין שניים. ואף למאן דפליג עליה דהרמב״ם בההיא, הכא מודה משום דשאני התם דאף לאחר שנתגרשה מכל מקום בשעת קבלת הקידושין היתה אשת איש ואין קידושין תופסין, והאומר לאשתו ה ת את מקודשת לי לאחר שתתגרשי לא אמר כלום. אבל הכא כיון שנתבטל התנאי איגלאי מילתא למפרע שהיתה פנויה וה״ל כאומר לאשה הרי את מקודשת , לאחר זמן דמהני.

ואל תשיבני מאותה שכתב הדא״ש בתשובה במגרש על מנת שתנשא לשמעון דאין תקנה לדבר, ואפי׳ אם יקדשנה ויחזור ויגרשנה גרושין גמורים לא מהני, משום דלא תפסי בה קדושין, לפי שבשעת קבלת הקדושין היא אשת איש, ועיין בתשובת מוהרימ״ט ח״א בויכוחו עם מהר״ם קאשטילץ שתמה בדברי הרא״ש הללו.

ועיין בפרק הוציאו לו דף נד. דאמרינן נתגרשה קא אמרת כו׳, דמשמע דהיו גירושין בישראל, ולדעת הרב ז״ל צ״ל דלאו דוקא אלא שנתבטלו הקדושין, וכיון שנתבטלו הקדושין לא חזרה כי אם לחיבתה הראשונה, דהיינו ככלה בבית אביה ודוק. באופן שישראל בראותם החורבן ותוקף הגלות שהיה העולם שמם, היו סבורים סברא נפסדת שכבר אבדה תקותם וישליכם ה׳ מעל פניו, ובזה היו סבורים לפרוק מעליהם עול מלכות שמים.

וכזה נבא לבאר מאי דאמרינן בפרק חלק וז״ל ת״ד בשעה שהפיל נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה לכבשן האש אמר לו הקב״ה ליחזקאל לך והחיה מתים בבקעת דורא, באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו, אמר מה טיבן של אלו, אמרו לו חבריהם של אלו מחיה מתים בבקעת דורא, פתח ואמר אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם ושולטניה עם דר ודר. ע״כ. ויש לדקדק דמה ראה ה׳ לעשות הנס הגדול הזה בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע לחנניה מישאל ועזריה לכבשן האש ולא בזמן אחר.

עו ד יש לדקדק בדברי רש״י שכתב חבריהם של אלו מחיה מתים, על יחזקאל היו אומרים שהיה חבר של חנניה מישאל ועזריה, ונבוכדנצר היה יודע שהקב״ה היה מחיה אותם, ע״כ. והנה דברי רש״י שכתב ונבוכדנצר היה יודע שהקב״ה היה מחיה אותם, אין להם מובן לפי פשטן, שאם היה יודע למה שאל מה טיבן של אלו, והלא כבר ידע שהיה הקב״ה מחיה אותם. ותו קשה במה ששבח נבוכדנצר ואמר אתוהי כמה רברבין וגו׳, דבשלמא מה שאמר אתוהי כמה רברבין, הוא צודק באותה שעה שראה הנס הגדול ההוא של תחיית המתים, אבל מה שסיים ואמר מלכותיה מלכות עלם ושלטניה עם דר ודר, אין לזה התיחסות עם הנס של תחיית המתים.

ו נ ראה ליישב עם מאי דאמרינן בפרק חלק וז״ל מאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל אמר שמואל אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים שנאמר ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשה עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו, ר׳ ירמיה בר אבא אמר אלו בני אדם שאין בהם לחלוחית של מצוה שנאמר העצמות היבשות שמעו דבר ה/ ד״י נפחא אמר אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים שנאמר ואבא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה ושקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה אל הקיר סביב, כתיב הכא סביב וכתיב התם סביב דכתיב והעבירני עליהם סביב סביב, ע״כ.

ו יש לתמוה במאמר זה דמאחר שרצה הקב״ה להחיות מתים באותו זמן לסיבה ידועה אצלו, למה זה בחר באנשים הללו הצולעה והנדחה הלא המה אנשים שכפרו בתחיית המתים ושלא היה בהם לחלוחית של מצות ושחיפו כל ההיכל שקצים ורמשים, לא היה לו להחיות אלא אנשים צדיקים ליראי ה׳ ולחושבי שמו.

אמנם נראים הדברים שיבאו לכלל יישוב עם מה שכתבנו שישראל עלה על דעתם שלא היה להם עוד תקנה ובקשו לפרוק עול מלכות שמים, וכמו שאמרו עבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, והנה כדי לבטל סברא זו הנפסדת רצה הקב״ה להחיות מתים בבקעת דורא ובראותם תחיית המתים ידעו שלא יצאו מתחת ממשלתו ועדיין חביבותיה גבן, והוא שהטעם שעלה בדעתם של ישראל שאץ להם עוד תקנה ובקשו לפרוק עול, הוא לפי שהיו סבורים שישראל יש להם דץ עבדים למקום ומש״ה אמרו עבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, אך אם ישראל נקראו בנים למקום נתבטלה סברא זו לגמרי, דמי שהוא בן לא יצוייר שלא יהיה בן, דבשלמא עבד על ידי שימכרנו לאחר יצא מתחת שעבוד הראשון, אך הבן לא יצוייר בשום אופן שלא יהיה בן, ובתחיית המתים אנו מוכרחים לומר שאנו יש לנו דין בנים למקום, והוא במאי דאמרינן בפ״ד דסנהדרין א״ל ההוא מינא לרבי אבהו אלהיכם כהן הוא דכתיבל ויקחו לי תרומה, כי קבריה למשה במאי טביל, וכי תימא במיא והכתיב מי מדד כשעלו מים, א״ל בנורא טביל דכתיב כי הנה ה׳ באש יבא, ע״כ.

והנה חלוקה זו של המין שאמר אלהיכם כהן הוא, לא נפלאת היא ולא רחוקה, וכדאמרינן בפרק טבול יום כבוד גדול חלק לה הקב״ה למרים באותה שעה אמר אני כהן אני מסגירה אני חולטה ואני פוטרה, ע״כ. הרי דהקב״ה יש לו דין כהן. והתוספות ז״ל עלה דהך דאמרינן כי קבריה למשה במאי טביל כתבו הא דלא קשיא ליה היאך נטמא דישראל נקראו בנים למקום, ע״כ. למדנו מזה דמה שנתעסק ה׳ בקבורתו של משה הוא מטעם היות ישראל בנים למקום והכהן מטמא לבנו.

ובראשון דתעניות אמדינן א״ר יוחנן ג׳ מפתחות בידו של הקב״ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הם של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים, של חיה דכתיב וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה, של גשמים דכתיב יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב, של תחיית המתים דכתיבוידעתם כי אני ה׳ בפתחי את קברותיכם, ע״כ. ופרש״י אני ה׳, אני ולא שליח, ע״כ.

ואמרינן בשמות רבה ס׳ בא פרשה טו סי׳ (ו) [ה] ועברתי ב א ח מצרים א״ר שמעץ גדולה חיבתן של ישראל שעלה הקב״ה במקום ע״ז ובמקום טנופת ובמקום טומאה בשביל לגאלם, משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות, אמר מה אעשה לטמא את עצמי אי אפשר ולהניח תרומתי אי אפשר, מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת וחוזר ומטהר ילא לאבד את תרומתי, כך ישראל הם תרומתו של הקב״ה שנאמר קדש ישראל לה׳, והיו בבית הקברות שנאמר כי אין בית אשר אין שם מת ואומר ומצרים מקברים וגר, אמר הקב״ה איך אני גואלם, להניחם אי אפשר, מוטב לירד ולהצילם שנאמר וארד להצילו מיד מצרים, כשהוציאם קרא לאהרן וטהר אותו שנאמר וכפר את מקדש הקדש וכפר על הקדש, ע״כ.

ו כ ת ב שם מהר״ש יפה ז״ל צ׳׳ע כי אין המשל דומה לנמשל כי הכהן לא יכול להביא מבית הקברות מבלתי שיטמא עצמו בבית הקברות, אבל הקב״ה למה לא היה יכול להוציא ישראל ממצרים במסות באותות ומופתים מבלי שיכנס הוא במצרים. ותירץ שהוצרך ה׳ בכבודו ובעצמו לבא במצרים למכת בכורות כדכתיב ועברתי בארץ מצרים אני ה׳, אני ולא מלאך אני ולא שליח, ע״כ

למד נ ו מזה דבשביל דפעולה זו דמכת בכורות כתיב בה אני ה׳ דהיינו אני ילא שליח, דמו לגאולת ישראל לכהן שנפלה תרומתו בבית הקברות והוכרח לטמא עצמו להציל תרומתו, ונודעה חיבתם של ישראל שנגלה במקום הטומאה לגאול את ישראל, ולפי זה בתחיית המתים דכתיב ביה אני ה׳ דהיינו שאינה ע״י שליח, חזרה קושית התוספות למקומה דמאחר שהקב״ה הוא כהן היאך מחיה מתים, ואין לנו אלא מה שתירצו התוספות שישראל נקראו בנים למקום וכהן מיטמא לבנו, ואם כן מאחר שעל ידי תחיית המתים אנו מוכרחים לומר שישראל נקראו בנים למקום, אם כן בטלה טענת ישראל שהיו אומרים עבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, שהרי ישראל אין להם דין עבדים אלא דין בנים יש להם ומי שהוא בן לא יצוייר שלא יהיה בן. ומשום הכי הוכרח ה׳ להחיות מתים לבטל טענה זו של ישראל דעבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום. ומפני שעדיין היה להם לישראל טענה לטעון, הוכרח ה׳ להחיות היותר רשעים שבעולם.

והוא דאמרינן בראשון דקדושין תניא בנים אתם לה׳ אלהיכם בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים דברי ר׳ יהודה, ר׳ מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים שנאמר בנים סכלים המה, וכי תימא סכלים הוא דמיקרו בנים, כי לית בהו הימנותא לא מיקרו בנים ואומר בנים לא אמון בם, וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים, בי פלחי לע״ז לא מיקרו בנים ואומר ורע מרעים בנים משחיתים, ובי תימא בנים משחיתים הוא דמיקרו, בני מעליא לא מיקרו ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, ע״כ.

הר י דלר׳ מאיר אף כי לית בהו הימנותא ופלחי לע״ז נקראים בנים, ואם כן אם המתים שהחיה ה׳ לא היו רשעים גמורים, לא היתה מתבטלת סברת ישראל שהיו אומרים שיש להם דין עבדים ועבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, לפי שהיו אומרים כסברת ר׳ יהודה דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום נקראים בנים ובזמן שאין ישראל עושין רצונו אינם נקראים בנים, והיו אומרים שאלו שהחיה ה׳ לפיכך החיה אותם לפי שהיו עושים רצונו של מקום ונקראו בנים והכהן מיטמא לבנו, אבל אותו הדור שנחרב הבית בימיהם שלא היו עושים רצונו של מקום, יאמרו שאינם נקראים בנים אלא עבדים, והיו פורקין עול מלכות שמים מעליהם באומרם עבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום. לזה מה עשה הקב״ה, בחר מכל ישראל היותר רשעים שבעולם והם האנשים שכפרו בתחיית המתים ושלא היה בהם לחלוחית של מצוה ושחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים והחיה אותם, ואם כן על כרחין לומר כסברת ר׳ מאיר דאפילו כי לית בהו הימנותא ופלחי לע״ז נקראים בנים למקום ומש״ה החיה אותם כדין הכהן שמטמא לבנו, ואם כן נתבטלה מכל וכל סברת ישראל דעבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, שהרי מכח אותם שהחיה הדבר מוכרח שאפילו רשעים גמורים נקראים בנים ומי שהוא בן לא יצוייר שלא יהיה בן.

ובזה יובנו קצת פסוקים ביחזקאל סי׳ לז וזה תארם, ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו, לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר ה׳ אלהים הנה אנכי פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי וגו׳ ודעתם כי אני ה׳ בפתחי את קברותיכם, ע״כ. דש לדקדק בפסוקים אלו טובא, חדא באומרו העצמות האלה כל בית ישראל המה, דאין לו מובן, דאיך יתכן שיהיו העצמות הללו כל בית ישראל.

ועוד יש לדקדק באומרו הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו, להיכא קאי, אם הוא מאמר המתים זה לא יתכן, דאטו לא ידעו חמן התחיה הוא בלתי נגלה לשום אדם ופומא ללבא לא גלי והאלהים ידע מקומה ושעתה ואפס בלעדו לא ידע דבר זה, ואם כן למה אבדו התקוה ואמרו יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו. ואם הוא מאמר ישראל בחיים חייתם, קשה דאיך יאמרו דאבדה תקותם ח״ו. ועוד יש לדקדק במה שסיים הכתוב ואמר לכן הנבא ואמרת אליהם הנה אני פותח את קברותיכם עמי, דאיך תלוי זה בזה, ואפשר דאותם שהם בחיים חייתם אבדה תקותם ח״ו וכמאמרם והמתים יהללו יה.

ע ו ד יש לדקדק במה שסיים הפסוק ואמר וידעתם כי אני ה׳ בפתחי את קברותיכם, כי מי לא ידע בכל אלה כי יד ה׳ עשתה זאת והוא המחיה מתים, ועוד מה זה לשון ידיעה כאלו הוא דבר נסתר, לא הוה ליה למימר אלא וראיתם כי אני ה׳ בפתחי את קברותיכם, שהרי לעיני הכל החיה ה׳ אותם.

ובמה שאמרנו יתיישבו אלו הדקדוקים שכבר נתבאר שישראל שבאותו הדור היו רוצים לפרוק עול מלכות שמים מעליהם באומרם שהם נקראים עבדים ועבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, והוכרח ה׳ לתחיית מתים לבטל מהם סברא זאת הנפסדת ולהכחח שהם קרדם בנים ומי שהוא בן לא יצדיר שלא יהיה בן. והנה רש״י ז״ל פירש העצמות האלה כל בית ישראל המה, רמז ודוגמא לכל בית ישראל בגלותם, שהם אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו ומה נוחיל לתשועה עוד. וכבר אמרנו בתחלת דבחנו שגם בספח אמרו שמאמר זה חבשו עצמותינו ואבדה תקותנו, הוא מאמר בני הגולה.

וזהו כוונת הכתובים בן אדם העצמות האלה הם רמז ודוגמא לכל בית ישראל אשר הם סבורים לפרוק מעליהם עול מלכות שמים ואומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו, באומרם שהם עבדים ועבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, לכן בא ובטל סברתם הלזו הנפסדת ואמרת אליהם כה אמר ה׳ אלהים הנה אני פותח את קברותיכם עמי, ומכח תחיית המתים תדעו שאתם קרוים בנים. וכי תימא איך יחוייב מתחיית המתים שישראל נקראים בנים, לזה סיים הכתוב ואמר וידעתם כי אני ה׳ בפתחי את קברותיכם עמי, כלומר תדעו שהפעולה הלזו של תחיית המתים אינו נעשה על ידי שליח, אלא אני ה׳ בפתחי את קברותיכם אני ולא שלין!, דמהכא למדו בגמרא דמפתח של תחיית המתים לא נמסר לשליח, ואם כן כפי סברתכם שאתם עבדים איך אני מחיה אותם בעצמי ולא על ידי שליח, אלא ודאי שאתם נקראים בנים ומשום הכי אני מחיה אותם בעצמי אף שאני כהן, לפי שהכהן מיטמא לבנו, ואם כן נתבטלה סברתכם שאתם אומרים עבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, לפי שאתם בני ומי שהוא בן לא יצוייר שלא יהיה בן.

וזהו כוונת המאמר שהתחלנו, בשעה שהפיל נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אמר ליה הקב״ה ליחזקאל לך והחיה מתים בבקעת דורא. והכוונה היא דיש להתיישב דאיך עלה בדעתו של נבוכדנצר להכריח לישראל לעבוד ע״ז, וכי לא ידע שהם עבדי ה׳ ונצטוו שלא לעבוד ע״ז, וכי זה הרשע בא לחלוק כלפי מעלה, זה דבר קשה, דנבוכדנצר רשע היה ולא טפש. והנה נבוזראדן אמר לו לירמיה הנביא 55 ה׳ אלהיך דבר כל הרעה הזאת אל המקום הזה כי חטאתם לה׳ ולא שמעתם בקולו, ואם כן איך עלה בדעתו של נבוכדנצר להכריח לישראל לעבוד ע״ז.

ו נ ר א ה דנבוכדנצר נמי היה סבור כסברת ישראל, דמאחר שהחריב ה׳ את הבית והגלה אותם בידו כבר יצאו ישראל מרשות ה׳, דעבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, והרי הם ברשות עצמם לעבוד ע״ז וכמאמר ישראל שאמרו נהיה כגוים ובמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן, ומשום הכי הכריח את ישראל לעבוד ע״ז. וזהו שאמרו בשעה שהפיל נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה לכבשן האש אמר לו הקב״ה לך והחיה מתים בבקעת דורא, כלומר לבטל סברתו הנפסדת דסבור דישראל אינם בנים, וכיון שהחיה אותם באו עצמות וטפחו לו על פניו, ואמרו ת״ ל שמאותם העצמות שהיה הקב״ה מחיה היו לו כלים, וכשהגיע השעה שיחיו טפחו לו על פניו כשהיה רוצה לשתות בהם.

והנה בשעה שראה העצמות שטפחו לו על פניו תמה ואמר מה טיבן של אלו, שזה מורה שיש תחיית המתים, ועל זה תמה ואמר דאיך יתכן זה והלא הם עבדים והכהן אינו מטמא לעבדו ואיך ה׳ מחיה אותם. ואמרו לו אל תשתומם על הדבר הזה, דחבריהם של אלו הוא מחיה מתים בבקעת דורא, כלומר דפעולה זו של תחיית המתים אינה "על ידי הקב״ה בעצמו אלא על ידי שליח וחבריהם של אלו הוא שמחיה מתים בבקעת דודא, ואם כן עדיין סברתך במקומה עומדת דלעולם ישראל הם עבדים ועבד שמכרו רבו אין לזה על זה כלום ועשה בהם כרצונך. אבל לא נכנסו דבריהם באזניו לפי שנבוכדנצר היה יודע שהקב״ה היה מחיה אותם, כלומר שאין פעולה זאת של תחיית המתים נעשית ע״י שליח אלא ע״י הקב״ה בעצמו, ומש״ה תמה ואמר דאיך יתכן דבר זה שהקב״ה יחיה אותם מאחר שהם עבדים.

לזה פתח ואמר אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם וגר, כלומר שחזר והודה שטעה בסברתו שהיה סבור שישראל הם עבדים ועבד שמכרו רבו אין לו עליו כלום וא״כ אינם תחת ממשלתו לפי שכבר מכרם, אך מאות זה הגדול של תחיית המתים מוכח דמלכותיה מלכות עלם, ולעולם הם תחת ממשלתו לפי שישראל הם בנים והבן לא יצוייר שלא יהיה בן, ואם כן הרי הם לעולם תחתיו ומלכותיה מלכות עלם, וכמאמר הכתוב חי אני אם לא בחימה שפוכה אמלוך עליכם לפי שלא יצאתם מרשותי.

וזהו ששבחו ר׳ יצחק ואמר יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע, שאלמלי לא בא מלאך וסטרו על פיו בקש לגנות כל שירות ותושבחות שאמר דוד, לפי שכיץ אל האמת ודבר דברים מצודקים שמלכותו של הקב״ה עלינו היא מלכות עלם ולא נפסקה ולא תפסק לעולם.

וזו היתה כוונת דניאל במה שנתן עצה לנבוכדנצר שיעשה צדקה עם ישראל, וכדכתיב להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטייך בצדקה פרק ועוייתך במיחן עניין. וח״ל אמרו שראה דניאל לבני הגולה שהיו מחזרים על הפתחים, לפיכך נתן לו עצה שיעשה עמהם צדקה ואמר לו עניים אלו שהגלית רעבים הם פרנסם. ורז״ל האשימו לדניאל על זה ואמרו בפ״ק ד בתרא" מפני מה נענש דניאל מפני שהשיא עצה לנ״נ. ויש לדקדק מה ראה דניאל להשיא עצה לנ״נ.

א מ נ ם על פי האמור בענק יתבאר שדניאל מדעת קונו היה בו, דבראותו שהקב״ה רצה לבטל סברת נבוכדנצר הנפסדת שהיה סבור דישראל יש להם דק עבדים ואינן נקראים בנים ומש״ה היה סבור דעבד שמכרו רבו אין לו עליו כלום, ומש״ה החיה מתים בבקעת דורא להכריח הדבר שישראל הם בנים, הנה כי כן אחז צדיק דרכו ונתן עצה לנבוכדנצר שיעשה צדקה עם ישראל, ואמר לו שכל מה שנגזר עליו היה בשביל אותה הסברא הנפסדת שהיה סבור שהיו נקראים עבדים ולא בנים, ולתקן את אשר עותו צריך שיעשה פעולה שיורה בה איך חזר בו מאותה הסברא ואזיל ומודה איך ישראל הם בנים למקום, וזהו במה שיעשה צדקה עם ישראל שזה מורה שהם בנים למקום ולא עבדים, וכמו שנתבאר הקדמה זו בדרך צדקה דרוש א יע״ש.

ו מ ה יתבאר מאי דאמרינן פ״ק דב״ב דף י. וז״ל תניא ריב״ק אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע״ז, כתיב הבא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מה להלן ע״ז אף כאן ע״ז, ע״כ. ויש להקשות דנהי דהמעלים עיניו מן הצדקה הוא עון פלילי, מ״מ צריך לדעת מה התייחסות יש לו עם העובד ע״ז.

א ך במה שכתבנו יבא על נכון דהמעלים עיניו מן הצדקה על כרחין אית ליה דישראל נקראים עבדים וכסברת טורנוסרופוס הרשע כמ״ש בדרך צדקה דרוש א, וכיון שהם עבדים באים לטעון עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו כלום, ובאים לפרוק עול מלכות שמים מעליהם וכמאמר הכתוב נהיה כגוים ובמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן, וא״כ הו״ל כאלו עובד ע״ז.

ה נ ה מקום אתי אלכה ואשובה למאמר הנצב פתח השער. ויש לדקדק בו כץ לשיטת ר׳ מאיר בין לשיטת ר״ע, דכפי ר״מ שהמשיל את התורה לכלי זהב וזכוכית לומר שקשה לקנותה ככלי זהב ונוח לאבדה ככלי זכוכית, קשה דמה הוא זה שסיים הכתוב ואמר ותמורתה כלי פז, דמאחר שהמשיל תורה לכלי זכוכית לענק שנוחין לאבדן ככלי זכוכית, למה חזר והמשילה לכלי פז.

ועוד דמאי שנא בתחלה המשיל התורה לזהב סתם, וכשחזר והמשילה לזכוכית חזר והמשילה לכלי פז שהוא יקר מזהב סתם, והול״ל לא יערכנה זהב וכלי פז ואחרי כן ימשילנה לזכוכית, וכדברי ר׳ מאיר שאמר אלו ד״ת שקשים לקנותם ככלי זהב וכלי פז, ולמה הפסיק בזכוכית בין זהב לכלי פז. ועוד דלאיזה תכלית איצטריך להמשיל התורה לכלי זהב וכלי פז, בחדא מינייהו סגי.

ו נ ר א ה דזה יובן עם מאי דאמרינן בפ״ג דיומא אמר רפרם מגמר בעתיקא קשה מחדתא וסימניך טינא בר טינא. ופרש״י מגמר בעתיקא, מי שלמד והסיח דעתו ושכח קשה לחזור וללמוד מה ששכח יותר ממה שלא למד. נמצא שהדבר שכבר למד אותו ושכח אותו, אם רוצה לחזור וללומדו הוא קשה ביותר מאילו היה דבר חדש שלא למד אותו. והנה רש״י ז״ל פי׳ במאי דאמרינן ונוחין לאבדם ככלי זכוכית, דהיינו ע״י שכחה.

וזהו כוונת הכתוב אליבא דר״מ לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז, דבתחלה המשיל התורה לכלי זהב שקשה לקנותה ככלי זהב וחזר והמשילה לזכוכית לומר שנוחין לאבדם ע״י שכחה ככלי זכוכית, וחזר והמשילה לכלי פז לומר שאם היו ככלי זכוכית דהיינו שישכחם, נעשו כלי פז שהוא יקר ביותר וקשה לקנותם ככלי פז, משום דלמיגמר בעתיקא קשה מחדתא. ור״מ דאמר אלו דברי תורה שקשים לקנותם ככלי זהב וכלי פז, נקט דרך קצרה, כלומר דלפעמים נמשלה תורה לכלי זהב והיינו בתחלת הלימוד, ופעמים נמשלו לפז והיינו כשלמד אותם ושכחם, אז קשה לחזור ולקנותם ככלי פז.

ולנוי פירוש ר׳ עקיבא יש להקשות דלאיזה תכלית דימה התורה לזכוכית, ובשלמא לר״מ ניחא דהיינו שהמשילה לכלי זהב לומר שקשה לקנותה ככלי זהב והמשילה לזכוכית לומר שנוחין לאבדן ככלי זכוכית, אך לר״ע דאמר שהדמיון הוא ללמד מה כלי זהב וזכוכית אע״פ שנשתברו יש להם תקנה כך ת״ח שסרח יש לו תקנה, מאחר שדמה הכתוב לת״ח לכלי זהב שהוא דבר חשוב, לאיזה תכלית חזר ודמהו לכלי זכוכית שהוא דבר פחות.

ועוד תראה דעיקר הקושיא שהוקשה לו לאחר בפי זה, אינו אלא במה שדימה הכתוב לתורה בשני דברים הללו, דהיינו זהב וזכוכית, דאלו למה שדימה התורה לזהב הא לא קשיא כלל, דמי לא ידע שהתורה נמשלה לזהב וכדכתיב הנחמדים מזהב ומפז, ולעיל מהאי קרא דלא יערכנה כתיב לא תסולה בכתם אופיר כשהם יקר וספיר, ולא הוקשה לו לאחר בזה כלל, משמע דבמה שנמשלה התורה לכתם אופיר ודכוותיה לא הוה קשיא ליה כלל, ולא הוקשה לו אלא במה שנמשלה התורה לזכוכית, וא״ב מה יישב לזה ר״ע במה שת י ח ואמר מה כלי זהב וזכוכית אף על פי שנשברו יש להם תקנה כך תלמיד חכם שסרח יש לו תקנה.

ו נ ראה דזה יובן במאי דקי״ל דכלי עץ וכלי עור וכלי עצם שנטמאו ונשברו טהרו מטומאתם, ואפי׳ שחזר ועשה מהשבתם כלים הרי הם טהורים ואינם חוזתם לטומאתם הראשונה, אך כלי מתכות שנשברו ושוב עשה כלים מחשבתם חוזרים לטומאתם הראשונה, וכל זה הוא בכל מין מתכת חוץ מכלי זכוכית דקי״ל שאם נשברו וחזר ועשה כלים מחשבתם אינם חוזרים לטומאתם הראשונה, וכמו שכתב הר״ם בפי׳׳ב מהלכות כלים.

והנה דמיון זה שדמה הכתוב לת״ח שסרח לכלי זהב, הוא לומר שלא יעלה על הדעת שת״ח כיון שסרח שוב אין לו תקנה וא״כ לא יחזור בתשובה, לזה דמהו לכלי זהב לומר דמה כלי זהב אע״פ שנשברו יש להם תקנה כך ת״ח אע״פ שסרח יש לו תקנה דהיינו בתשובה, חהו שאמר לו ר׳ מאיר לאחר כשאמר דרשה הלזו דר׳ עקיבא, אף אתה חדור בך וכוי.

והנה נהי שהכתוב דימה לת״ח לכלי זהב לומר שת״ח שסרח יש לו תקנה דומיא דכלי זהב, אך עדיין הייתי סבור שעונותיו הראשונים במקומם הם עומדים ולא תועילהתשובה לכפר על הראשונות, והכתוב רוצה ללמדנו שת״ח שסרח אם חזר ועשה תשובה כל עונותיו הראשונים לא תזכרנה עוד, וכמ״ש ת ״ ל שאם חזר מאהבה עונותיו נחשבים כזכיות ואם שב מיראה עונותיו נחשבים כשגגות, בין הכי ובין הכי התשובה מועלת לטהרו ממה שחטא.

לזה בא הכתוב ודמהו לכלי זכוכית, לומר דמה כלי זכוכית אם חזר ועשאם כלים טהרו מטומאתם ואינם חוזרים לטומאתם הראשונה, כך ת׳׳ח שסרח אם חזר ועשה תשובה נטהר מכל טומאותיו וכל עונותיו אשר עשה לא תזכרנה עוד. ולפי זה דמה הת״ח לכלי זהב לומר שת׳׳ח שסרח יש לו תקנה דומיא דבלי זהב שאף שנשברו חוזר ועושה מהם כלים. וחזר ואמר שיש עוד סגולה בת״ח שסרח ועשה תשובה, דכל מה שחטא לא תזכרנה עוד דומיא דכלי זכוכית דאינם חוזרים לטומאתם הראשונה. הכלל העולה שדמיון הת׳׳ח לכלי זהב הוא ללמד דמה כלי זהב יש לו תקנה כך ת״ח שסרח יש לו תקנה.

וזה אצלי כוונת הכתוב בני ציון היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר. ויש לדקדק בתאר זה דמסולאים בפז מהו, וח״ל אמרו שהוא על היופי שהיה בהם, וקשה דאטו לא מצא הנביא בישראל כי אם שלמות זה של היופי. עוד יש לדקדק במה שסיים הפסוק מעשה ידי יוצר, דמילתא דפשיטא היא דכל נבלי כלי חרש הם מעשה ידי יוצר.

א מ נ ם על פי האמור לעיל יתבאר היטב, ונקדים עוד מאי דאמרינן במדרש סדר בראשית פרשה יד סי׳ (ח) [ז] מעשה באחד בצפורי שמת בנו ומין אחד הוה יתיב גביה, סליק ר׳ יוסי בן חלפתא למיחמי ליה אפין, יתיב ושחיק, אמר ליה למה את שחיק, אמר ליה אנא רחיצנא במרי שמיא דאתחמי לאפוי בעלמא דאתי, אמר ליה אית חספין מתדבקן לא כך כתיב ככלי יוצר תנפצם, אמר ליה כלי חרס ברייתו מהמים הכשרו באור, כלי זכוכית ברייתו באור והכשרו באור, זה נשבר ויש לו תקנה וזה נשבר ואין לו תקנה, אתמהא. אמר ליה על ידי שהוא עשוי בנפיחה, א״ל ישמעו אזניך מה שפיך אומר ומה אם כלי זכוכית ע״י שעשוי בנפיחתו של בשר ודם יש לו תקנה, האדם שעשוי בנפיחתו של דיקב״ה על אחת כמה וכמה שיש לו תקנה, ע״כ.

נמצי נ ו למדין שיש שני דברים שאפילו אם נשברו יש להם תקנה, האחד הוא כלי זהב וכלי פז, וזאת שנית מה שעשוי ע״י נפיחה של בשר ודם, וכל שכן מה שעשוי ע״י נפיחתו של הקב״ה. ולזה בא הנביא להאשים לישראל שחשבו שכבר אבדה תקותם ואין להם עוד תקנה, ואמר בגי ציון היקרים המסולאים בפז, וכלי.זהב אע״פ שנשברו יש להם תקנה, איכה נחשבו לנבלי חרש, שחשבו בעצמם שהם ככלי חרש שאם נשברו אין להם תקנה, זאת ועוד שהם מעשה ידי יוצר, הקב״ה כ יכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, ופשיטא דיש להם תקנה מכ״ש דכלי זכוכית שע״י שעשויין בנפיחה יש להם תקנה, כ״ש בני אדם שעשויין בנפיחתו של הקב״ה שיש להם תקנה וכדברי ר׳ יוסי בן חלפתא.

ואמרינן במדרש בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב״ה שהיה כותב ארך אפיס, אמר לו מהו ארך אפים, אמר לו ארך אפיס לרשעים ולצדיקים, אמר לו רשעים יאבדו, אמר לו מלך בשר ודם שהיום כאן ולמחר בקבר נפרע מאויבו מיד, אבל אני שאני חי וקיים לעולם אני מאריך לרשעים שמא יחזרו בתשובה, ע״כ. ובזה יובן כוונת איוב סימן י הכימי אנוש ימיך אם שנותיך כימי גבר כי תבקש לעוני ולחטאתי תדרוש. והכוונה דראה איוב שבאו עליו צרות תכופות זו לזו וכדכתיב הבקר היו חורשות וגר, ותפול שבא ותקחם, עוד זה מדבר וזה בא ויאמר אש אלהים וגר, עוד זה מדבר וגר, עוד זה מדבר וזה בא, והנה רוח גדולה וגר, ואחר כך באה עליו מכת השחין, ועל זה תמה ואמר הכימי אנוש ימיך אם שנותיך כימי גבר כי תבקש לעוני ולחטאתי תדרוש תיכף ומיד, והלא לא כמדת הקב״ה מדת בשר ודם, ומשום דאין ימיך כימי אנוש ואין שנותיך כימי גבר אתה מאריך אפך לרשעים שמא יחזרו בתשובה, כי אל רחום ה׳ וידו פשוטה לקב שבים כי חפץ חסד הוא.