פרשת דרכים דרוש כ

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

<< · פרשת דרכים · דרוש כ · >>

דרוש עשרים

עירובין פ״ד, העכו״ם שצרו על עירות ישראל אץ יוצאים עליהם בכלי זיינם ואין מחללין עליהם את השבת בר״א כשבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאים עליהם בכלי זיינם ומחללין עליהם את השבת, ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאץ עליהם בכלי זיינם ומחללין עליהם את השבת, דדרש ר׳ דוסתאי דמן בירי מאי רבתיב וינדו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שוסים את הגרנות תנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתד, והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש דכתיב והמה שוסים את הגרנות וכתיב וישאל דוד בה׳ לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה׳ אל דוד לך והכית את פלשתים והושעת את קעילה, מאי קא מיבעיא ליה אי לימא אי שרי אי אסיר הרי ב״ד של שמואל הרמתי קיים, אלא אי מצלח אי לא מצלח דיקא נמי דכתיב לך והכית את פלשתים והושעת את קעילה ש״מ.

ה ל א מראש בדרוש הקודם הודענו חסדי ה׳ כי לא תמנו שאץ לך דבר עומד בפני פקוח נפש ואפילו שבת ששקולה ככל התורה ניתנה לידחות, כדבר האמור במאמד הפונה קדים שאם באו על עסקי נפשות מחללין את השבת. וקודם שנבא לישוב המאמר הנזכר אציגה נא עמך סוגיא אתריתא בפ״ז דיומא חה פריה. דגרסינן התם לענץ אורים ותומים אץ שואלץ שני דברים כאחד ואם שאל אין מחזירין אלא ראשץ, שנאמר היסגירוני בעלי קעילה ב ד ו הירד שאול וגו׳ דאמר p 1 ^ ה׳ ירד. ופריך והא אמרת אין מחזירין אלא ראשץ ומשני דוד שאל שלא כסדר והחזירו לו כסדר וכיץ שידע ששאל שלא כסדר חזר ושאל כסדר, שנאמר היסגירוני בעלי קעילה אותי ואת אנשי ב ד שאול דאמר ה׳ יסגירו, ואם הוצרך הדבר לשנים מחזירין לו שניהם שנאמד וישאל דוד בה׳ לאמר הארדוף אחרי הג ד ד הזה האשימו ויאמר ה׳ אליו רדוף כי השג תשיג והצל תציל, ע״כ. ופרש״י ז״ל ואם הוצרך לשניהם כגון שהיה הדבר נחוץ ואץ שהות להמתין כגון הארדוף האשיג דציקלג, ע״כ.

ובמאי דאמרינן אץ שואלץ שני דברים כאחד, פרש״י אץ שואלץ שני דברים כאחד אלא לאחר שהשיבו לו על הראשון שואל לו על השני. משמע מדברי רש״י דתיכף ומיד כשהשיבו לו חתר ושואל על השניה. ועל זה הקשה מהר״ש יפה ז״ל בספר יפה מראה ס״פ בא לו כ״ג דלא יתכן פירוש זה, מדאמרינן ואם לו שניהם כאחד, ואם p הוצרך לשנים מחז י כדברי רש״י שאחר שהשיבו לו על האחד יכול לשאול על השניה, מה שהות יש כשהיה שואל על השניה מ ד אחר שישיבו לו על הראשונה יותר מכשישאל על שתיהן יחד. ומכח קושיא זו דחה פרש״י וכתב דבאותו פעם שהכהן נזקק לי ללבוש את הבגדים ולכוין ברוח הקדש לא היה יכול לשאול שאלה שניה כלל, ע״כ.

ולדידי לא קשיא כלל לפרש״י, ואחרי בקשת המחילה לא דקדק יפה בדברי הגמרא יקאמר ואם הוצרך הדבר לשנים מחזירין לו שניהם כאחד, שאם היה אומר דאם הוצרך הדבר לשנים שואלין שניהם כאחד, אז היתה קישית הרב חזקה דמה הפרש יש בין כשישאל שני דברים כאחד וישיבו לו על שניהם מכשישאל על אחד וישיבו לו ויחזור וישאל על השניה וישיבו לו, הא ו דאי דאין שהות בין זה לזה כלל. אך בגמרא לא אמרו אלא ואם הוצרך הדבר לשנים מחזירין לו שניהם, ולעולם דלענין השאלה ליכא נפקותא כלל דאף אם היה הדבר נחוץ יכול לשאול על האחד וישיבו לו ואח״כ חוזר ושואל על השניה, אלא דלפמ״ש אין שואלין שני דברים כאחד ואם שאל אין מחזירין לו אלא אחר, חזרו ואמרו ואם הוצרך הדבר מחזירין לו שנים כאחת, כלומר דדוקא כשאין הדבר נחוץ אין מחזירין לו אלא אחד אבל כשהדבר נחוץ מחזירין לו שניהם, דאי לא היו מחזירין לו שניהם היה שהות בדבר והיו מתעכבים, אבל לעולם רלענין השאלה אין הפרש בין אם הדבר נחת או לא דיכול לשאול על האחד וישיבו לו וחוזר ושואל על השניה.

ולפי דברי הרב שכתב דבאותו פעם שהכהן נזקק ללבוש את הבגדים ולבוין ברוח הקדש לא היה יכול לשאול פעם שניה. הדבר קשה דאמאי לא אמרו ואם הוצרך הדבר לשנים שואלין שניהם כאחד, דהא איכא נפקותא טובא בין כששואל שנים כאחד לשואל על אחד וישיבו לו וחוזר ושואל על השניה דמתעכב הרבה. ואם יאמר הרב ז״ל דמאחר דאמרינן דמחז י ר י ן לו שניהם כאחד ממילא משמע דשואלין שנים כאחד, אדרבה הול״ל דשואלין שנים כאחד וממילא משמע דמחזירין לו שנים כאחד.

והרב ז״ל טרח לבקש מהיכן הוזקק רש״י לפרש כן. וכתב דמשום דבתר דכתיב ויאמר ה׳ ירד כתיב ויאמר דוד היסגירוני בעלי קעילה. ודחה הרב ראיה זו, משום דאפשר דלא היה זה מיד אלא בפעם אחרת. ולפי מה שכתבנו מה שהזקיקו לרש״י לפרש כן הוא לישנא דגמרא, דקאמר ואם הוצרך הדבר לשנים מחזירין לו שניהם, משמע דלענין שאלה ליכא נפקותא כלל בין כשישאל שנים כאחד לכשישאל על אחד בפני עצמו. ולפי סברת הרב איכא נפקותא לענין השאלה אם שואלין שניהם כאחד או בזה אחר זה.

ונראה דהרמב״ם קאי בשיטת רש״י, שכתב בסוף הלכות כלי המקדש ח״ל ואין שואלין על ב׳ דברים כאחד. וחלוקה דאם הוצרך הדבר לשנים לא הביאה ואמאי השמיטה.' ולפי מ״ש ניחא משום דלעולם אין שואלין שנים כאחד אף אם היה הדבר נחוץ משום דליכא שהות בין זה לזה כלל. ולענין דהיכא דיש צורך דמחזירין לו על שניהם , לא הוצרך הרמב״ם ללמד דין זה דלא נ״מ לענין דינא כלל, דאם מן השמים רוצים לענות אותו על כל דבריו לא נ״מ לענין דינא כלל, מאחר דלענין השאלה לעולם אינו שואל שנים כאחד אפילו אם היה הדבר נחוץ משום דליכא שהות כלל. אך כפי דברי מהר״ש יפה ה״ל להרמב״ם ללמדנו דין זה דאם היה הדבר נחוץ, דנ״מ לענין רינא דשואלין על שני דברים כאחד כדי שלא יתעכב בין שאלה אחת לשאלה שנית. נמצינו למרץ דלעולם אץ שואלין על שני דברים כאחד ואם שאל אץ מחזירין לו אלא אחד, אלא דאם הוצרך הדבר לשנים מחזירץ לו על שניהם.

ובזה נבין מאמר הקודם. והנה סוגיא זו לפי פשוטה היא תמוהה, דלפי המסקנא דמה ששאל דוד הוא אי מצלח אי לא מצלח, מנ״ל דבעיר הסמוכה לספר מחללין השבת אפילו לא באו כי אם על עסקי תבן וקש, אימא דעובדא רדוד בחול היה ומשוס הכי אמרו לו לך והכית. וכבר נתעוררו בזה התוספות 0, ונדחקו הרבה בתירוץ קושיא זו. וראיתי להרב 1 1 שכתב דגם לפי המסקנא דקאמד אי מצלח אי לא, עובדא דדוד בשבת היה, ולא ידעתי מנא לן דבשבת היה, ומדברי התוספות מוכח דס׳׳ל דלפי המסקנא אפשר דעובדא דדוד בחול היה. עוד יש לדקדק בסוגיא זו, דמעיקרא דצדדו מאי קא מיבעיא ליה אילימא אי שרי אי אסיר ופירש רש״י אי שרי אי אסיר ושבת היתה, דמהיכא תיתי לצדד פירוש זה בדברי דוד ולא יהיה כפשט הכתוב דהיינו אי מצלח אי לא, דומיא דהארדוף אחרי הגדוד האשיגנו, וכן מצינו גבי שאול ששאל הארד אחרי פלשתים התתנם ביד ישראל, 2, דהיינו ששאלו אם יצליחו במלחמה זו אם לאו.

עוד יש לדקדק דהמורגל. בדברי ח״ל הוא כשבאים לפשוט אתה דבר ממקום אחר ומצדדים ואומרים אילימא שתדחה ותאמר דבר אחר זה אינו, כפי הס׳׳ד שהיה רוצה לדחות לא היתה נפשטת אותה בעיא, אכל הכא כשבאו לצדד ולומר מאי קא מיבעיא ליה אילימא אי שרי אי אסיר, כבר גפשטה הבעיא דמחללץ השבת שהרי השיבוהו לך והכית את פלשתים. ומפשט הסוגיא מוכח דדוקא לפי המסקנא דשאלת דוד היתה אי מצלח אי לא, נפשט אם מחללין שבת אי לא. חה הוא דבר p n תימה בעיני דאדרבה לפי הס״ד נפשט הדק בפשיטות דמחללק את השבת מדהשיבוהו לך והכית את פלשתים.

עוד יש לדקדק במה שסיימו בסוגיא דיקא נמי דכתיב לך והכית את פלשתים והושעת את קעילה ופירש רש״י אלמא מבשרי ליה דנצח, ע״כ. ולא דעתי מה הכרח הוא זד. מדכתיב והושעת את קעילה, דאימא דשאלת דוד היתה אי שרי אי אסיר והשיבוהו דשרי, ועוד הוסיפו לומר לדוד והושעת את קעילה ובשרוהו על ההצלחה, ואס הכוונה היא דמאחר שאמרו לך והכית למה הוצרכו לומר והושעת את קעילה, א״כ גם לפי המסקנא דשאלת דוד היתה אי מצלח אי לא מצלח תיקשי, דמאחר שהשיבוהו לך והכית את פלשתים למה הוצרך לומר עוד והושעת את קעילה.

אמנם לדדי רוח אחרת אתי בפשט הסוגיא הלזו, אך אקדים דברי הרמב׳׳ן שכתב בספר המצות דאק ללמוד מדברי נביא שחדש אמה דבר, משום דלפעמים אותו דבר הוא הוראת שעה כאליהו בהר הכרמל, וכן מצינו לאלישע שאמר " והכיתם כל עיר מבצר וכל עיד מכחד וכל עץ טוב תפילו, וחדוש הוא , שחדש ה׳ באותה המלחמה של מואב.

והנה ר׳ דוסתאי רצה ללמוד דכעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו •אלא על עסקי תבן וקש דמחללק את השבת, ויליף לה מדכתיב ד ג ד ו לדוד לאמר כר והמה שוסים את הגרנות ותנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתה שכך היתה קבלה בדם, והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש מדכתיב והמה שוסים את הגרנות, וכתיב וישאל דוד בה׳ לאמד האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה׳ אל דוד לך והכית את פלשתים.

והוקשה לו לד׳ דוסתאי דאיך שאל דוד ב׳ דברים דהיינו האלך והכיתי והשיבוהו על שניהם, הא קי׳׳ל דאק שואלק על שני דברים ואם שאל אין מחזירין לו אלא על אחר, ואע״ג דהריטכ״א פירש" דמאי דאמרינן ואס הוצרך הדבר לשנים דהכוונה היא שהם שתים דצריכיס זו לזו כגון הא דרדיפה והשגה, ולפ״ז הכי נמי הליכה והכאה הם צריכץ זה לזה דלא משכחת הכאה בלתי הליכה, מ״ם רש״י ח ולק עליו שהרי הוא פירש דמאי דאמרינן ואם הוצרך הדבר לשנים דהכוונה היא שהיה הדבר נחוץ ואין שהות להמתין כגון ד,ארדוף ה אשי ג נ ו דציקלג, משמע דאי לא שהיה הדבר נ ח יץ אף שהם ב׳ דברים דשייכי אהרדי לא היה שואל שנים כאחד ולא היו משיבים לו כי אס על אחד, וא״כ ה״נ גבי האלך והכיתי חשיבי שני דברים אע״ג רשייכי זה לדה דלא משכחת הכאה בלתי הליכה, ועל זה הוקשה לר׳ רוסתאי דאיך שאל רוד שני דברים והשיבוהו צל שניהם, ועל זה צרר ר׳ דוסתאי ואמר מאי קא מיבעיא ליה כלומר אי שרי אי אסיר, ובזה ניחא דלא חשיבי שני דברים דהבל הוא דבר אחד ששאל דוד אם מותר לחלל את השבת, ו כ דאמר י נ ן דאם באו על עסקי נפשות יוצאין עליהם בכלי זיין ומחללין את השבת, דהכוונה היא דיוצאין בכלי זיין ועושין מלאכה דהוצאה ימחללין את השבת להרגם והכל הוא דבר אחד דהיינו חילול שבת. וזהו ששאל דוד ה א ל ך והכיתי את פלשתים דהיינו אם אחלל את השבת בהולכת כלי זיץ ובהריגת פלשתים ו השי ב ו ה ו דמותר לחלל אח השבת. ובזה ניחא דלא חשיבי שני דברים דהכל הוא דבר אחד דהיינו חלול שבת אי שרי אי לא.

ו ראיה לזה דכיון דהכל היא פעולה אחת דהיינו חלול שבת חשיב דבר אחר, מדאמר י נ ן בפ״ז דברכות עלה מט. דרבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא וסיים בדכה שלישית דברכת המזון בתרתי דהיינו בונה ירושלים ומושיע את ישראל, והקשו עליו והתניא ר׳ אומר אין חותמץ בשתים, והקשו לר׳ מדחתמינן מקדש ישראל והזמנים ותירצו ישראל דמקדשינהו לזמנים, והקשו מדחתמינן מקדש השבת וישראל והזמנים ופרש״י והכא ליכא למימר ישראל מקדשי לשבת וזמנים דאילו זמנים תלויים בב״ד לקדש חדשים על פי הראיה אבל שבת קדישא וקיימא, ותירצו חוץ מזו ומאי שנא הכא חרא היא התם תרתי כל חדא באפי נפשא, ע״כ. ופרש״י הכא חדא היא אין כאן אלא ברכת מקדש שמברך להקב״ה שמקדש השבת והזמנים, ואע״פ שמזכיר קדושת השבת וישראל וקדושת הזמנים מ״מ אין זה כשתים שהכל קדושה אחת, אכל מושיע ישראל ובונה ירושלים תרתי מילי נינהו, ע ״ב.

הרי שכשהפעולה היא אחת אף שהיא בעניינים מתחלפים לא חשיב כשתים, דומיא דקדושת שבת וישראל והזמנים דחשיב דבר אחד שה׳ מקדש את כולם, אבל בונה ירושלים ומושיע ישראל אע״ג דשייכי זה לזה ומטעם זה קי׳׳ל דאע״ג דצריך לסיים מעין הפתיחה מ״מ רב נחמן אמר אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים משום שנאמר בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס אימתי בונה ירושלים ה׳ בזמן שנדחי ישראל יכנס, מכל מקום חשיב כשתים לענין הא דקי׳׳ל דאין חותמין בשתים משוס דהוו פעולות מתחלפות. והבא נמי ביק שהשאלה היא על חילול שבת, אף שהיא בענינים מתחלפות דהיינו בהולכת כלי זיין ולהורגם. חשיב דבר אחד, אך האלך והכיתי בפלשתים חשיב כשתים אף דשייכי אהדדי דומיא דבונה ירושלים ומושיע את ישראל, ומש׳׳ה רצו לצדד דשאלת דוד היתה אי שרי אי אסיר.

א ל א רכפי צד זה ליכא למילף מהכא דבעלמא מחללץ את השבת בעיר הסמוכה לספר, דאפשר דהוראת שעה היתה דומיא רמואב שצוה ה׳ וכל עץ טוב תפילו ה״נ גזר ה׳ בפלשתים שיחללו את השבת, אבל בעלמא לעולם דאין מחללין את השבת כל שלא באו על עסקי נפשות, ולזה דחה ר׳ דוסתאי ואמר דזה לא יתכן דהרי שמואל ובית דינו קיים ופרש״י דמידי דאיסור והיתר לא משייל באורים ותומים, ע״כ. וא״כ על כרחך דשאלת דוד היתה אי מצלח אי לא מצלח, וא״כ הדרן קושיין לדוכתה דאיך שאל שני דברים והשיבוהו על שניהם, אלא על כרחין לומר דכיון דהיתה עיר הסמוכה לספר חשיב כשעה נחוצה, דומיא דעובדא דצקלג דהשיבוהו על שניהם לפי שהיתה השעה נחוצה ששבו עמלקים הנשים והטף והיו בסכנה ומש״ה השיבוהו על שניהם, ה״נ גבי קעילה כיון שהיתה עיר הסמוכה לספר אע״פ שלא באו כי אם על עסקי תבן וקש חשיב כאלו באו על עסקי נפשות והרי השעה צריכה לכך ומ״ה השיבוהו על שניהם.

וזהו שסיים בגמרא דיקא נמי דכתיב לך והכית את פלשתים והושעת את קעילה ש״מ, כלומר אי אמרת בשלמא דמה שהשיבוהו על שני דברים הוא מפני שהשעה צריכה לכך דומיא דצקלג, ניחא דאמרו לו והושעת את קעילה מפני דכשהשעה צריכה לכך מלבד שמשיבין על שני דברים עוד משיבין לו אפילו על מה שלא שאל ואמרו לו והושעת את קעילה, דומיא דצקלג דשאל דוד הארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו והשיבו לו רדוף כי השג תשיג והצל תציל, הרי דמלבד שהשיבוהו על שני דברים עוד השיבוהו אפילו על מה שלא שאל שאמרו לו והצל תציל, אלא אי אמרת דמה ששאל שני דברים חשוב דבר אחד משום דהכל היא שאלה אחת דהיינו אם יחלל שבת ומש״ה השיבוהו לך והכית, למה אמרו לו והושעת את קעילה, הרי דבר זה אין לו שום שייכות ואפילו שדוד היה שואל גם על זה לא היו משיבין לו כ״ש שדוד לא שאל על זה, אלא ודאי שמה שהשיבוהו על שני דברים הוא משום דחשיב השעה צריכה לכך, מש״ה אמרו לו ג״כ והושעת את קעילה, וכיון דחשיב השעה צריכה לכך מינה ילפינן דמחללין את השבת דחשיב פקוח נפש וכמו שכתבנו.

וכזה נבא לכוונת הכתוב ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים גם לדוד גם לאבשלום, ועמ״ש בדרך המלך דרוש ב. אך כפי דרכנו יאמר נא באופן אחר, שידוע הוא מה שאמרו המפרשים ז״ל כשאמר אבשלום לאחיתופל הבו לכם עצה מה נעשה," שאבשלום לא היה לבו שלם עם ישראל שילכו אחריו לפי שאפשר שיעלה בלבם של ישראל דלעולם אבשלום לבו שלם עם דוד ועשה זאת התחבולה לבחון אם לב ישראל ישר עם דוד ולזה יראו מלמרוד בדוד. ועוד שאל שאלה אחרת מה יעשה להרוג את דוד, ועל שניהם השיב אחיתופל על הראשונה אמר לו בא אל פלגשי אביך, וכשיראו ישראל הפועל המגונה מאבשלום כנגד אביו אז יתבאר להם כי נבאש את דוד ויתחזק ידי כל ישראל עם אבשלום. ועל השנית השיבו אבחרה נא שנים עשר אלף איש ואקומה וארדפה אחרי דוד הלילה וגו׳ והכיתי את המלך לבדו. באופן ששתי העצות הללו האחת היתה כנגד דוד דהיינו להרוג את דוד, והשנית כנגד אבשלום שיתחזק במלכותו ויהיו ידי כל ישראל עמו.

וזהו שאמר הכתוב ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים, ומדה יתירה היתה באחיתופל מה שלא היה באורים ותומים, דאלו באורים ותומים לא היו משיבים על שני דברים כאחד ואלו עצת אחיתופל היתה גם לדוד גם לאבשלום, דהיינו שני דברים, לדוד להרוג את דוד ולאבשלום שיהיה לב כל ישראל אחרי אבשלום, ועל כל שני הדברים היתה עצתו כאשר ישאל איש בדבר האלהים

וכזה יובן מאי דאמרינן בירושלמי פרק חלק ועצת אחיתופל כד הוה בר נש אזל מימלך ביה הוה אמר ליה זיל עביד כן וכן אי לית את מהימן לי אזל ושאל באורים והומים, והוה אזיל ושאיל ומשבח ליה כן, הדא הוא דכתיב ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים, ע״כ. ויש לדקדק במאמר זה שאמרו שהיה אומר אחיתופל זיל עביר כן וכן, דכפל זה דכן וכן לאיזה תכלית הוא. אך הן הן הדברים שאמרנו, שכוונת בעל המאמר הוא שהכתוב בא להגיד גדולת אחיתופל בעצותיו שנמצא בו מעלה יתירה מה שלא נמצא באורים וחומים, דהיינו שהיה אומר עביד כן וכן דהיינו שני דברים כאחד, ואלו באורים וחומים לא היו משיבים על שני דברים כאחד וכמו שכתבנו.