פרשת דרכים דרוש ד
<< · פרשת דרכים · דרוש ד · >>
דרך מצרים דרוש רביעי
[עריכה]דרוש א ש"ר פרשה ה׳ סי׳ כ׳ ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן מהו למה אמר להם אתם למה ודבריכם למה לכו לסבלותיכם , א"ר יהושע בן לוי שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך, ע"כ:
עלינו לשבת לאדון הכל, ורב טוב לבית ישראל, שהקב"ה אינו דן את האדם כי אם באשר
הוא שם, ואף שעתיד לחטוא לא יחשוב ה׳ לו עון לפני זמנו וגמולו ישוב בראשו לפי מקומו
ושעתו. אבל לענין הטובה אינו כן כי חפץ חסד הוא ומרבה להטיב לאיש כמעשהו שעתיד
לעשות כאשר חכמים יגידו הטיבו כל אשר דברו בטעם הדבר אמאי שבטו של לוי לא היה
בכלל השעבוד . וז"ל רז"ל במדרש לפי שצפה הקב"ה שהיה עתיד שבט לוי לעבודת ה׳
לפיכך לא ניתן בשעבוד פרעה, ע"כ. גם בש"ר פרשה ב׳ סי׳ א׳ אמרינן וז"ל יודיע דרכיו
למשה לבני ישראל עלילותיו וגו׳ ארך אפים ורב חסד, ארך אפים שהאריך אף עמהם, ורב
חסד שהוא מטה כלפי חסד ונסתכל בטוב ולא ברע שהיו עתידין לעשות , ע"כ. ומוהר"ש
יפה נדחק במאמר זה מהו כוונתם באמרם נסתכל בטוב ולא ברע :
ויראה דזה יובן עם מ"ש בש"ר פ׳ ג׳ סי׳ ג׳ וז"ל, ויאמר ה׳ ראה ראיתי את עני עמי הה"ד כי
הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן, כיצד אתה מוצא בשעה שיצתה הגר מביתו של
אברהם מה כתיב שם ויכלו המים מן החמת, א"ר סימון בקשו מלאכי השרת לקטרגו ,
אמרו לפניו רבש"ע אדם שעתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו את הבאר, אמר להם
איני דן את האדם אלא בשעתו כו׳, וכן כשהיו ישראל במצרים ראה הקב"ה מה שעתידין
לעשות, דכתיב ויאמר ה׳ ראה ראיתי זו ראיית מעשה העגל כו' אמר הקב"ה איני דנם לפי
המעשים העתידים לעשות, היינו דכתיב כי שמוע שמעתי את צעקתם, אף על פי שידעתי מכאוביו יודע אני כמה עתידין
להכאיבני במדבר וכו', ואף על פי כן איני נמנע מלגאלם , היינו דכתיב וירא און ולא
יתבונן, ע"כ. נמצינו למדין שאף שיודע ה׳ שעתידין לחטוא אינו נמנע מלהטיב עמהם, לפי
שאינו דן את האדם אלא בשעתו. ויש לדקדק על זה ממאי דאמרינן בש"ר פרשה ג׳ סי׳ ה׳
וז"ל, מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל, אמר לפניו רבונו של עולם איך
אני יכול ליכנס למקום הורגי נפשות כו׳, וכי אוציא את בני ישראל מה זכות יש בידם
שתוכל לגאלם, אמר לו הקב"ה כי אהיה עמך ומה שאמרת מה זכות יש בידם בהוציאך את
העם תעבדון את האלהים על ההר הזה, הוי יודע שבשביל התורה שהם עתידים לקבל הם
נגאלים, ע"כ. הרי מוכח מאמר זה שהקב"ה דן את האדם על העתיד שאף שלא היו ראוים
לגאולה גאל אותם, בשביל שעתידים לקבל את החורה, והיכי קאמר שאינו דן את האדם
אלא בשעתו. אך התירוץ לזה הוא מבואר שבכלל רחמיו וחסדיו יתברך , שהוא מתנהג עם
בריותיו הוא זה, שאם עתידים להיות צדיקים הוא מסתכל בעתיד ומטיב עמהם אך אם
עתידים לחטוא אינו מסתכל במה שעתידים לחטוא, ואינו דן את האדם אלא בשעתו, והיינו
דכתיב וירא און ולא יתבונן, דוקא און לא יתבונן, אבל מה שעתידים להטיב יתבונן, ומשום
הכי נסתכל במה שעתידין לקבל את התורה וגאלם ולא נסתכל במה שעתידין לחטוא
במדבר, לפי שלהרע אינו דן את האדם אלא בשעתו. וראיית הדבר מבואר במדרשו של
רשב"י בא וראה כיצד מתנהג הקב"ה עם בריותיו. בשעה שצופה שעתידים לעשות רצונו
הוא מטיב עמהם, ובשעה שצופה שעתידים לחטוא אינו מעניש אותם, היינו דכתיב וירא
און ולא יתבונן, ע"כ :
וזהו כוונתם בש"ר פרשה א' סי' מ"ב וירא אלהים אמר ר"ל שראה שעתידים להמרות על
ים סוף, דכתיב וימרו על ים בים סוף , וידע אלהים שהם עתידים לומר זה אלי, ר׳ יהושע
בן לוי אמר ראה שעתידין לומר אלה אלהיך ישראל וידע אלהים שעתידין להקדים נעשה
לנשמע, ע"כ. והנה מהר"ש יפה ז"ל פירש שכונתם הוא אף ע"פ שידע שעתיד להמרות בים
סוף, מ"מ ראה מה שעתידים לומר זה אלי ובא זה וכפר על זה, וכן אף שראה שעתידין
לומר אלה אלהיך ישראל וידע אלהים שעתידים להקדים נעשה לנשמע, ובעבור זה לא
השגיח ה׳ על מעשה העגל, והוקשה לו לרב ז"ל על זה, דבלאו הכי למה ישגיח על העתיד
והנה אין ראוי לדון אלא אמעשה דהשתא וכדאמרינן באשר הוא שם ונדחק בזה, יע"ש. אך
נראה שכוונת המאמר הוא עם מה שכתבנו שבא להודיע כמה הם חסדי ה׳ דמלבד שכבר
כתבנו שה׳ משגיח על הטוב שעתידים לעשות ומטיב עמהם ואינו משגיח על הרע שעתידין
לעשות להרע עמהם עוד הפליא חסדו שאם רואה שעתידין להרע ולהטיב מטיב עמהם
בשביל מה שעתידין להטיב ואינו נמנע מלהטיב בשביל מה שעתידין להרע מאחר שעתידין
ג"כ להטיב. והנה פירוש וידע אלהים ת"א ואמר במימריה למיפרקהון, וזהו כוונתם וירא
אלהים מה שעתידים להמרות בים סוף, ואעפ"כ וידע אלהים בשביל מה שעתידין לומר זה
אלי וגאלן בשביל מה שעתידין לומר זה אלי אף שעתידין לחטוא בים סוף דן אותם כפי
הטוב שעתידין לעשות, אף שעתידין ג"כ לעשות את הרע, וריב"ל נמי הכי ס"ל והכי קאמר
ראה שעתידין לומר אלה אלהיך ישראל, ואעפי"כ וידע אלהים מה שעתידין לקבל את
התורה וגאלם בשביל מה שעתידין להטיב, וכדכתיב בהוציאך את העם תעבדון את האלהים
על ההר הזה, ונסתכל בטוב שעתידין לעשות ודן אותם על העתיד אף שעתידים לחטוא.
וזהו כוונת המאמר שכתבנו ארך אפים שהאריך אף עמהם, ורב חסד מטה כלפי חסד
ונסתכל בטוב ולא ברע שהיו עתידין לעשות כלומר דכשנסתכל ברע שעתידין לעשות ארך
אפים האריך אפו ולא העניש אותם, ורב חסד מטה כלפי חסד וכשבא לעשות חסד מטה
כלפי חסד ונסתכל בטוב שהיו עתידין להטיב, דהיינו לקבל את התורה או לומר זה אלי
וגאלם ולא נסתכל ברע שעתידים לעשות, דהיינו מה שעתידין להמרות בים סוף או במה
שעתידים לעשות את העגל:
ובזה יובן פסוק א׳ בפרשת בלק לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה׳ אלהיו עמו
ותרועת מלך בו אל מוציאם ממצרים וגו'. ויש לדקדק מה היתה כוונת בלעם באומרו לא
הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ורש"י ז"ל פירוש לא הביט הקב"ה און שביעקב,
כשהם עוברים על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באונייות שלהם ובעמל שהם
עוברים על דתו, ע"כ . ויש לדקדק בזה דהיכי קאמר דכשהם עוברים על דבריו אינו מדקדק
אחריהם ואיפכא אמרינן כל האומר הקב"ה ותרן יותרו בני מעיו. ואמרינן ולא יקח שחד
שאינו לוקח שחד של מצות אלא נפרע מהעבירות ומשלם שכר על המצות ובפרט בישראל
דכתיב בהו רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם,
והיכי קאמר שאינו מדקדק אחריהם כשהם עוברים על דבריו, וכבר כתבנו כוונה אחת
בפסוק זה בדרך הערבה דרוש כ"ב, יעו"ש. אך כפי דרכנו נאמר בענין אחר ונדקדק עוד
במה שסיים בלעם דבריו, ואמר אל מוציאם ממצרים, דמאי אתא לאשמועינן דמי לא ידע
בכל זה, ורז"ל נתעוררו בזה ואמרו במדרש אל מוציאם ממצרים, אתה אמרח לי הנה עם
יצא ממצרים מעצמן ואינו כן אלא ה׳ הוציאם. וכבר הביא רש"י ז"ל אגדה הלזו בפירושיו.
ונראה דזה יובן עם מאי דאמרינן במדרש לא הביט און ביעקב אמר בלעם אינו מסתכל
בעבירות שבהם ואינו מסתכל אלא במצות שנאמר ה׳ אלהיו עמו ע"כ. ויש לדקדק מה
היתה כוונת בלעם בזה לומר שאינו מסתכל בעבירות והוא מסתכל במצות. ונראה דזה יובן
עם מאי דאמרינן במדרש כי הכיתני זה שלש רגלים אמרו לו אומה זו עתידה לחוג שלש
רגלים בשנה ואתה מבקש לעקרה מן העולם, וכבר הביא רש"י ז"ל אגדה הלזו בפירושיו
ואמרינן במדרש ויקחהו שדה צופים אל ראש הפסגה קוסם גדול היה בלק ראה פרצה
גדולה שעתידה להתפרץ שם, והיינו שמת שם משה רבינו, והוא לא ידע זה אלא ראה
הפרצה וסבור שעתידים ישראל שם לחטוא ורצה שיקללם שם בלעם כדי שתחול עליהם
הקללה. והנה כוונת בלק בזה היתה לפי שראה שה׳ מנע את בלעם מלקללם לפי שעתידין
ישראל לחוג לפניו שלש רגלים בשנה, ואם כן נמצינו למדין שה׳ דן את האדם על העתיד
שהרי בשביל מה שעתידין לחוג לפניו שלש רגלים מנע לבלעם מלקללם, ולזה הביא
לבלעם ראש הפסגה שהוא מקום שעתידים לחטוא שם ויעניש אותם על העתיד, כי היכי
דמסתכל במה שעתידין להטיב ומטיב עמהם הכי נמי יסתכל במה שעחידין לחטוא ויעניש
אותם על העתיד, לזה בא בלעם ואמר לו אל יעלו דברים אלו על לבבך שאין אתה יודע
אופני אומה זו עם אלהיה, לא הביט און ביעקב אינו מסתכל בעבירות שעתידין לחטוא ואינו
דן אותם אלא באשר הוא שם, אבל במצות מסתכל הוא במה שעתידין להיטיב ומיטיב
עמהם וה' אלהיו עמו. ואם כן אף שנסתכל במה שעתידים לחוג שלש רגלים אינו מסתכל
במה שעתידין לחטוא בראש הפסגה, וכי תימא מנ"ל זה דהוו תרתי דסתרן אהדדי לזה אמר
אל מוציאם ממצרים משם יתברר לך דמסתכל במצות שעתידים לעשות ואינו מסתכל
בעבירות שעתידין לעשות. שהרי בשביל זה יצאו ישראל ממצרים והלא לא היה להם שום
זכות אלא שנסתכל במה שעתידין לקבל את התורה, והלא תכף ומיד אחר מתן תורה עתידין
לומר אלה אלהיך ישראל אלא ע"כ לומר שדן אותם על המצות שעתידין לעשות ואינו דן
אותם על עבירות שעתידים לעשות ואם כן אין לך שום תועלת בזה המקום של ראש
הפסגה שראית שעתידין לחטוא שם :
ובזה נבא לכונת המאמר הפונה קדים, אתם למה ודבריכם למה, דלכאורה אין מובן לדברים
אלו, ומהר"ש יפה ז"ל נדחק בפירושו יע"ש. ולי נראה דה"פ דהנה אז"ל בש"ר פ"א סי׳
מ"ב שמדת הדין היתה מקטרגת על ישראל שלא להוציאם ממצרים בשביל מה שעתידין
לעשות העגל. וכבר נתבאר שהקב"ה לא השגיח בזה לפי שאין הקב"ה דן את האדם אלא
באשר הוא שם וכדכתיב וירא און ולא יתבונן. עוד נתבאר דשבטו של לוי לא נשתעבד
במצרים משום שעתיד להיות שבט זה לעבודת ה'. והנה פרעה חכם גדול היה וראה
שישראל עתידין לומר אלה אלהיך ישראל, ומש"ה כשראה למשה שבא לגאול את ישראל
תמה בזה ואמר איך יתכן שהוא רוצה לגואלם מאחר שהם עתידין לעשות העגל וכי תאמר
הקב"ה דן אלא באשר הוא שם זה לא יתכן שהרי שבטו של לוי לא נשתעבד בשביל מה
שעתידין להיות בעבודת ה׳ וא"כ מוכח מהכא שהקב"ה דן את האדם אף על העתיד, וזהו
שאמר אתם למה כלומר למה אתם פנויים ע"כ לומר שהקב"ה דן על העתיד וראה שאתם
עתידים להיות תחת עבודתו לשרת בשם ה׳ ומש"ה פטר אתכם משעבוד מצרים, א"כ איפא
דבריכם למה שאתם באים במאמר ה׳ לגאול את ישראל והלא עתידין הם לעשות העגל
ואינם ראוים לגאולה. והוא לא ידע דרכי ה׳ שאינו מסתכל במה שעתידין לחטוא ואינו דן
אותם אלא לפי מעשיהם של אותה שעה אבל לענין הטובה מסתכל במה שעתידין להטיב
ודן אותם על העתיד:
עוד אפשר לומר כוונה אחרת במאמר זה , ונאמר טעם אחר בהא דשבטו של לוי לא היה
בכלל השעבוד. והענין הוא בהא דאמרינן בב"ר פרשה ע"ב סי׳ י"ד וז"ל וילך אל ארץ
מפני יעקב ר"א אומר מפני שטר חוב כי גר יהיה זרעך, ע"כ. והקשה מהר"ש יפה ז"ל
וצ"ע איך היה בידו להנצל מפני הפדרו מעל אחיו , ורש"ל ז"ל בפי׳ החומש כתב אלך לי
מכאן אין לי חלק במתנה שנתנה לו הארץ הלזו ולא בפרעון השטר. כנראה דס"ל לרש"י
שמתנת הארץ עם גזרת ידוע תדע כי גר יהיה זרעך הם שני דברים דשייכי אהדדי דמי
שזכה בארץ חייב לפרוע השטר חוב ומי שאינו זוכה בארץ אינו חייב לפרוע השטר חוב.
ומש"ה אמר עשו אין לי חלק בארץ שנתנה לו ולא בפרעון השטר. והכי איתא בספרי
פרשת חקת כה אמר אחיך ישראל מה ראה להזכיר כאן אחוה אלא אמר אחים אנחנו בני
אברהם שנאמר לו כי גר יהיה זרעך ועל שנינו היה החוב לפורעו נעברה נא בארצך אין לך
לעורר על הירושה של א"י כשם שלא פרעת החוב ע"כ. נמצינו למדין דמי שזוכה בארץ
חייב לפרוע השטר ועשו כיון שלא זכה בארץ לא הוטל עליו חוב השטר. וא"כ לפי זה שבט
לוי שלא היה לו חלק בארץ וכדכתיב לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם
ישראל וגו׳ לפיכך לא הוטל עליהם פריעת השטר חוב דכי גר יהיה זרעך. ואמרינן בש"ר
פרשה ס׳ סי׳ נ"ו וז"ל. אמר משה מפני מה נשתעבדו ישראל אם בשביל שאמר אברהם
אבינו במה אדע כי אירשנה ואמרת לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך א"כ הרי עשו מבניו והם
צריכים להשתעבד כמוהם ע"כ. ובזה נבא לכונת המאמר דפרעה כבר ידע שגזרת ה׳ היתה
שיהיו גרים בארץ לא להם ת׳ שנה, ועכשיו ראה למשה שרוצה לגאול אותם ועדיין לא היו
בארץ לא להם כי אם רד"ו שנה חשב פרעה אולי עלה בדעתו של משה רבינו לומר דכיון
דחוב זה היה מוטל על כל זרעו של אברהם וכבר פרעו ישראל יותר ממחצית החוב שראוי
שיגאל אותם ויבא עשו ויפרע המחצה האחר, ועל זה בא פרעה והקשה למשה ולאהרן
קושיא חזקה ואמר להם איך עלה בדעתכם שאין עליכם לפרוע כי אם מחצית החוב ומש"ה
אתם סבורים שכבר נשלם הקץ ואין עוד חוב לפרוע, א"כ איפא אתם למה כלומר למה
אתם פנוים משעבוד וכי אין אתם בכלל כי גר יהיה זרעך אלא ע"כ לומר שהטעם הוא לפי
שאין לכם חלק בארץ ולפיכך לא הוטל עליכם פריעת השטר חוב א"כ ודבריכם למה
שאתם באים לומר שכבר הגיע הקץ לגאול את ישראל בטענה שכבר פרעו הם חלקם ויבאו
בני עשו ויפרעו חלקם, והלא כיון שבני עשו לא נטלו חלק בארץ אין עליהם שום חיוב
לפרוע השטר כמו שאין עליכם חיוב כלל לפי שלא נטלתם חלק בארץ:
עוד אפשר לומר כונה אחרת במאמר זה עם מאי דאמרינן בש"ר פרשה מ"ג סי׳ ו׳ וז"ל,
אמר משה במעשה העגל רבון העולם כך אמרת בסיני אנכי ה׳ אלהיך אלהיכם לא נאמר לא
לי אמרת שמא להם אמרת ואני בטלתי את הדבור אתמהא ע"כ. והקשה מהר"ש יפה ז"ל
דא"כ מאי אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים והלא משה לא נשתעבד מעולם ולא
הוצרך להוציאו, וחירץ דשמא על מה שברח תחלה מפני פרעה ועל מה שנתגדל בביתו ולא
בא לכלל שעבוד ע"כ. והנראה שהרב ז"ל רצה לתרץ שני תירוצים, האחד הוא דפירוש
אשר הוצאתיך הוא על שברח תחלה מפני פרעה, וזה הוא דוחק גדול במשמעות הכתוב
כמבואר. והתירוץ השני הוא דלעולם אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים הוא
כפשוטו, והכונה באמרו אשר הוצאתיך הוא שסבבתי שתתגדל בביתו ומטעם זה לא באת
לכלל שעבוד. וגם תירוץ זה קשה בעיני שהרי כל שבטו של לוי לא היו בכלל השעבוד
ומהיכא תיתי שמשה ישתעבד, ולומר דהטעם שלא נשתעבד שבט לוי היה בשביל משה
שנתגדל בבית פרעה ובשביל כבודו פטרו כל השבט זו לא שמענו. והנכון אצלי שהקב"ה
נתן בלבו של פרעה שלא להשתעבד בשבטו של לוי מן הטעמים האמורים לעיל טובים
השנים, ואם כן עיקר הסיבה מאת ה׳ היתה זאת, ושפיר קאמר אשר הוצאתיך שהוא היה
הסבה הראשונה. והנה כבר כתבנו שמדת הדין היתה מקטרגת שלא יהיו ישראל נגאלין,
לפי שעתידין לומר אלה אלהיך ישראל. והנה פרעה חכם גדול היה ועל זה טען ואמר אתם
למה כלומר שאין לכם שעבוד, וכי תימא שכך היתה הגזרה בשבטו של לוי א"כ איפא
דבריכם למה שבאתם לגאול את ישראל והלא אין לכם טענה לפטור את ישראל מעון העגל
בטענה אלהיכם לא נאמר לי אמרת ולא להם דאם כן מאי אשר הוצאתיך והלא שבט לוי לא
נשתעבד וכקושית הרב מהר"ש יפה ודוק:
הכלל העולה דשבט לוי לא היה בכלל השעבוד. ובזה נתיישב קושיא חזקה שהקשו
המפרשים הלא זה הדבר שמצינו בפרשת במדבר במנין הלוים שמנה אותם מבן חדש
ומעלה והיו כ"ב אלף ומבן שלשים שנה ועד בן ממשים שנה שמנת אלפים ותק"פ. והנה לא
יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכלם, וזה תימה איך לא יהיו
עבדיו וחסידיו עם ברוכי ה׳ כשאר כל ישראל. ורז"ל נתעוררו בזה ואמרו שהיה הארון
מכלה בהם. ויש לתמוה בזה שהרי נושאי הארון לא היו כי אם בני קהת, וא"כ בני גרשון
ובני מררי היה להם לפרות ולרבות כשאר השבטים, ולא עוד אלא שמצינו שבני קהת שהיו
נושאי הארון היו מרובים מבני גרשון ובני מררי, והוא פלא לפי דברי רז"ל. שוב ראיתי
במדרש במדבר רבה פ"ה התירוץ מבואר דאדרבה בני קהת היו מועטים מכולם בסיבת
הארון, והוא לפי שמצינו בני גרשון מבן חדש ומעלה ז׳ אלפים ת"ק, וכשחזר ומנה אותם
מבן שלשים שנה שהוא זמן העבודה היו שני אלפים ותר"ל, הרי שבאו מבן ל׳ שנה ק"ל
יותר על שליש. וכן בני מררי מבן חדש ומעלה היו ששת אלפים ומאתים ומבן שלשים
שהוא זמן העבודה ג׳ אלפים ומאתים, הרי שהיו מבן שלשים ק׳ יותר על חציין. אבל
משפחת בני קהת אתה מוצא מבן חדש מרובה מכל המשפחות שהיו ח׳ אלפים ות"ר,
וכשהוא מונה אותם מבן שלשים שהוא זמן העבודה היו אלפים ותש"ן, הרי שהיו מבן
שלשים פחות מהשליש קי"ו. והטעם לזה לפי שבני קהת היו טועני הארון והיה מכלה בהם
לפיכך נתמעטו מבן שלשים יותר מכל המשפחות. אך עיקר הקושיא במקומה עומדת דלמה
לא היו בני גרשון ובני מררי מרובים כשאר כל השבטים. ועוד תימה על רז"ל שעדיין
במנין זה לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם, וכבר הוקשה זה לראשונים ז"ל. אך
כפי מה שכתבנו לקמן בדרך הים דרוש ה׳, שטעם הריבוי היה כדי להשלים גזרת השעבוד
של ת׳ שנה ניחא, דשאר השבטים שהיו בשעבוד הוצרך ה׳ לרבות אותם כדי שישלימו
גזרת השעבוד אבל שבטו של לוי שלא היו בכלל השעבוד לא היה שום תועלת נמשך
מרבויים וא"כ היו פרים ורבים כדרך כל הארץ:
ובזה יובן מאמר הכתוב ויתן ה׳ את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד וגו׳. ויש לדקדק בתאר זה שתאר את ישראל בלשון עם , שהרי אז"ל פרשת בלק ויחל העם כל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא וכל מקום שנאמר ישראל לשון שבח הוא כו' יע"ש. ואם כן הכא בשעת רצון היה לו לקרותם בלשון של שבח ולומר וה׳ נתן את חן ישראל. ועיין מ"ש בזה לקמן בדרך הים דרוש ה׳ . תו קשה במאי דקאמר גם האיש משה דאין לו קשר עם הקודם גם מלת גם היא מיותרת, וכבר נדחקו בזה ראב"ע והרמב"ן, ואמרו וטעם גם האיש משה כי היו רבים מהם משאילים אותם מפני כבוד משה. ולא ידעתי למאי אצטריך לזה מאחר שכבר נתן ה' את חן העם בעיני מצרים. ולי נראה דה"פ הכתוב, דהנה כבר כתבנו בדרך הים דרוש ה׳ דמה שזכו ישראל בביזת מצרים היה חלף עבודתם ממה שנשתעבדו בהם וכמאמר גביהא בן פסיסא, ואם כן שבטו של לוי שלא היה בכלל השעבוד לא היה בכלל החן. עוד נקדים מאי דאמרינן ספ"ק דשביעות וכפר את מקדש הקדש זה לפני ולפנים כו' עם הקהל אלו ישראל יכפר אלו הלוים ע"כ. ואמרינן התם דאצטריך קרא יתירא לרבות את הלוים משום דלוים לא אקרו עם. ומהאי טעמא אמרינן בפרק הזרוע דלוים פטורים מליתן זרוע ולחיים והקיבה משום דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם ולוים אינם בכלל עם . עוד נקדים מאי דאמרינן בפ"ק דסוטה דף י"ג בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו שכל ישראל כולם נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף. והנה כל השבח הזה של משה רבינו אתיא שפיר אם היה בכלל החן שהיה יכול לשאול מאת המצריים אכל אם לא היה בכלל החן אין כאן שבח במה שלא נתעסק בביזת מצרים דאפשר שאם היו שואל כלי כסף וכלי זהב לא היו נותנים לו ולזה בא הכתוב ואמר וה' נתן את חן העם בעיני מצרים ודקדק הכתוב לומר עם למעט שבט לוי שלא היו בכלל החן וכי תימא א"כ אין שבח למשה במה שלא נתעסק בביזה מאמר שלא היה בכלל החן לזה אמר גם האיש משה גדול מאד וגו׳ ואם היה רוצה לשאול מהם כלי כסף וכלי זהב היו נותנים לו ביתר שאת אלא שהמצות היו חביבות עליו ביותר ולא רצה להתעסק בביזת מצרים אלא בהולכת עצמות יוסף כי חפץ חסד הוא ועליו אמר שלמה בחכמתו חכם לב יקח מצות :