פרק 3: מנבוט לשיבוט - שינויים בתרבות

אגלה לכם סוד קטן: כולנו רוצים ליהנות. טוב, זה כמובן לא חידוש גדול... נראה לנו טבעי לגמרי לרצות יותר כסף, לצבור יותר חסכונות ולנסוע לחו"ל כל כמה חודשים. אבל יש בזה הרבה יותר. כלומר, זה באמת טבעי שאנחנו לא מסתפקים במה שיש לנו, ותמיד רוצים, עוד. מה שלא כולנו יודעים הוא שהרצון הזה, ליהנות, הוא הטבע הבסיסי שלנו, המנוע הנסתר שדחף אותנו להתפתח לאורך הדורות. כדי להבין קצת יותר למה אני מתכוון, בואו נצא יחד למסע קצר בהיסטוריה של ההנאה האנושית. אז כבו את המכשירים הסלולאריים והדקו חגורות.

פעם הכול היה הרבה יותר פשוט
כשאבות אבותינו החלו להלך על פני הכדור, הם, תסלחו לי, התנהגו כמו חיות. הם טיפסו על עצים, קטפו ואספו בידיים פירות, וכדי להישמר מפני איתני הטבע הם נכנסו למערות. ואז, בחלוף שנים, זה הכה בהם: אפשר לשנות את הסביבה כך שתתאים לצרכים ולרצונות שלנו! ההכרה הזו שינתה את העולם לתמיד. כדי לשמור על האוכל הם יצרו כלים לאיסוף ואחסון, כדי להתחמם הם אספו ענפים, שפשפו אבן באבן והדליקו מדורות, וקצת אחר כך הם המציאו פטנט גאוני – "הנַבּוּט". בהתחלה הם גילו שמכה הגונה יכולה לחסוך מאמץ רב, ולהוריד מהעץ לא מעט פירות. התבוננות ביצורים המוזרים שרצו סביבם (מישהו אמר ממותה?) גרמה לאדם לחשוב: "בעצם, למה לא?". שעה מאוחר יותר, מר קדמוני הציג בגאווה לגברת קדמוני את מנת הבשר השבועית שלהם והדליק גחל במנגל הראשון.
בקיצור, פעם מין, משפחה, קורת גג ונבוט הספיקו לאדם כדי לחיות את החיים בלי יותר מדי בעיות ודאגות. עברו כמה אלפי שנים ו"עם האוכל בא התיאבון". הרצון ליהנות גדל, והתחלנו לשים לב לכך שיש עוד אנשים מסביבנו. פתאום התעורר בנו הצורך לגדר לעצמנו חלקת אדמה, אולי גם לצבור מעט רכוש, ולרשום עליו "שלי" באותיות גדולות (גם אם אנשים לא ממש כתבו באותה תקופה, אתם בטח מבינים את הרעיון). שנים נוספות חלפו, ואחינו הקדמונים הבינו שרכוש זה בסדר, אפשר אפילו לסחור בו עם אנשים אחרים – להחליף תרנגולת בכידון, פרה בחמור, פרוות ציד בכמה כדי חלב, ועל הדרך אפילו להרוויח מעט מהעסק. אבל בינינו, מה זה רכוש לעומת כבוד? הרי גם רכוש לא שווה הרבה אם אין מישהו שמסתכל עלינו מהצד ואומר – "סחתיין על הפרווה, שָאפּוֹ על הנזם. יש כבוד!"
בערך באותו הזמן, קלטנו את הפוטנציאל שטמון בשליטה על אנשים אחרים. הסתבר, שגם מלהגיד לאנשים אחרים מה לעשות, אפשר בהחלט ליהנות.
אבל זה לא שעכשיו אנשים פשוט יקשיבו לי אם אתחיל לחלק פקודות. לכן האנושות עשתה שני דברים: קודם כול התחלנו להשתמש בכוח כדי לכפות על אנשים דעות מסוימות, ואז התחלנו לעשות סדר – החברה התחלקה לפי מי שמרוויח יותר ומי שמרוויח פחות, מי בעל מקצוע נדיר ומי בעל מקצוע נפוץ, מי נחוץ יותר ומי פחות. כך התפתחו בהדרגה המעמדות החברתיים ונוצרה היררכיה. וכשיש היררכיה, מאוד ברור מי אומר למי מה לעשות!
עכשיו הגיע הזמן להשוואות: התחלנו לסבול כשגילינו שלאחרים יש יותר ממה שיש לנו, וליהנות כשיש להם פחות. התחלנו גם להעריך אנשים שיש להם יותר, ולזלזל בכאלה שיש להם פחות.
כל דור חדש שבא לעולם, נולד עם רצון מפותח יותר מזה של הדור הקודם, רצון שתובע סיפוקים בדרכים חדשות ומתוחכמות יותר. ככל שהרצונות שלנו גדלו, השכל שלנו התפתח כדי לאפשר לנו לספק אותם. תרבות, חינוך, רפואה, תחבורה ושלל פיתוחים טכנולוגיים היו מנת חלקנו במאות השנים הבאות. אבל על זה נדבר בהרחבה בהמשך. מה שחשוב להבין כרגע הוא, שההכרה בכך שאפשר ליהנות יותר מקשר עם אנשים, גרמה לנו להתקשר זה עם זה עוד ועוד. ובמילים פשוטות: ככל שהרצונות שלנו גדלו, גדל בנו גם הצורך להתקשר בינינו במטרה לספק את עצמנו יותר.
בתקופה שבה הנבוט עוד היה באופנה, חיינו בחמולות, והרגשנו בסדר גמור. אבל ככל שהתפתחו הרצונות שלנו לרְכוּש, לכבוד ולשליטה, התחילו מאבקים של כוח ושליטה על אנשים, רכוש ואדמה. כמו כן, פיתחנו את החקלאות ואת המסחר שהתרחבו עם הזמן והולידו קשרים הדוקים יותר בין ההולכים על שתיים. במקביל, התחוללו מהפכות במדע ובגישה שלנו אליו, שנבעו בעיקר מתוך רצון להתנער מאמונות ישנות, לדעת יותר על העולם ולשלוט בו בעזרת שכלנו.
אבל אנחנו הרי רוצים יותר, רוצים עוד... אז למה שנסתפק במסחר לאומי אם אפשר לפתח מסחר בינלאומי? ולמה שנסתפק בחיים שכאלה, אם אפשר לפתח חיים נוחים וקלים יותר? אז התחלנו לפתח את התעשייה המקומית וגם את דרכי התעבורה, כדי שיהיה לנו קל יותר לנוע ממקום למקום. כך נולדה המהפכה התעשייתית. המהפכה התעשייתית הביאה איתה שינויים רבים: היא שיכללה את שיטות העבודה והייצור, העלתה את רמת החיים, גרמה למעבר המוני מהכפר לתוך ערים חדשות שנבנו, והובילה למהפכות חברתיות, תרבותיות וחינוכיות. כל התהליכים האלה קשרו בינינו יותר ויותר והבטיחו אושר ועושר, אבל יותר מכול, סימנו את הגעתנו לישורת האחרונה במירוץ ההתפתחות האנושית.
לשלב האחרון באבולוציה של הקשר האנושי, שבו כולם מתחברים עם כולם במטרה להשיג מקסימום הנאה, אפשר לקרוא במילה אחת – "גלובליזציה".
מרגע שגילינו שאפשר לשאוב מהקשרים בינינו הנאה גדולה בהרבה (שיהיה לי יותר כסף מאשר לאחרים, שיכבדו אותי, שיכירו את השם שלי בכל העולם...), יצרנו מציאות שונה לגמרי מהמציאות הקודמת, מציאות שבה כל אחד יכול לסחור ולהתקשר עם כל אדם או גוף ברחבי העולם בצורה חופשית וללא הגבלות. אבל אז קרה משהו שממש לא ציפינו לו, וטרף לנו את כל הקלפים.

גלובליזציה, לא מה שחשבנו
המומחים אמרו לנו שהקשרים המתהדקים בינינו יביאו אותנו לדבר באותה שפה (אנגלית כמובן), יאפשרו לנו לטייל איפה שרק נרצה ויפתחו פתח לקשרים כלכליים וחברתיים. אלא שכפי שגילינו לאחרונה על בשרנו, ההגדרה של המילה "גלובלי" היא, איך לומר, הרבה יותר רחבה. פתאום גילינו שלהיות "גלובלי" זה לא רק להתכתב עם החברים באיי-פון, תוך כדי אכילת מקדונלדס בתאילנד על שולחנות פלסטיק תוצרת סין, אלא גם להיות תלוי בהרבה מאוד אנשים. בלי ששמנו לב, חוקי המשחק השתנו; כאילו שלילה אחד כולנו הלכנו לישון, ולמחרת, התעוררנו בבית של האח הגדול. מישהו כמו הפיל על העולם רשת של שלשלאות ברזל, נעל את כולנו, וזרק את המפתחות לים. מעתה, הוא לחש לנו, אם תרצו ואם לא, אתם קשורים. וכך כשמישהו בצד השני של כדור הארץ מגרד באוזן או מתהפך במיטה, דוד מפתח תקווה ואמירה מעוספיה צריכים לתפוס מחסה...

מ-אדם לאדם זאב ל-אדם לאדם ערב
או.קיי, אתם יכולים להגיד לי, הכול טוב ויפה וגם הקטע עם ההיסטוריה היה די נחמד, אבל למה שלא נמשיך להרוויח על חשבון אחרים ולצחוק כל הדרך אל הבנק? למה פתאום התנהגות אגואיסטית של אנשים הפכה לבעיה? אחרי הכול, אגו הוא לא דבר חדש, כבר שנים שהוא בסביבה...
נכון מאוד. לכן האגו הוא רק חצי מהבעיה. החידוש טמון בשינוי שנוצר בקשרים בינינו. מרגע שבני האדם נקשרו זה לזה בקשרים שאינם ניתנים להתרה – המציאות השתנתה. כלומר, הבעיה היא לא האגו שלנו, אלא העובדה שאנו מתנהגים בצורה אגואיסטית כשאנחנו חיים בתוך מערכת סגורה. ובמערכת סגורה, כמו במערכת סגורה – כל פעולה שלך משפיעה על אחרים, אבל גם חוזרת אליך כמו בומרנג, ופוגעת בך.
אפשר לדמות את כולנו לתושבים בבניין אחד, שדייריו גילו לפתע שהם חתומים זה לזה על ערבות הדדית. מבלי שנרצה בכך, על כל נזק שעושים הילדים של השכן גם אנחנו משלמים, וכל בעיה של אחד הדיירים הופכת גם לבעיה שלנו.
גורדון בראון, ראש ממשלת בריטניה, כתב על כך בעיתון הכלכלי הגדול "טיימס און ליין": "היסטוריונים יביטו לאחור ויאמרו שאלה לא היו זמנים רגילים, אלא רגע מכריע: תקופה חסרת תקדים של שינוי גלובלי, עת שבה פרק אחד הסתיים ופרק אחר התחיל... גלובליזציה אינה בחירה, אלא עובדה... השאלה היחידה היא איך נתמודד עמה – בטוב או ברע".