פרקי אבטוביאוגרפיה (גוטמן)
קוי זכרונות שנכתבו לבקשת מר ז' פישמן
[עריכה]נולדתי בשנת תרל"א, באור לי"ג (או לי"ד) כסלו.
מקום מולדתי, עיירה קטנה שבבסרביה, טֶלֶנֶשְטי שמה, "קרן בן שמן" שבחל הכרמים (הקודרי), שייכת למחוז אוֹרֵיהוֹב, והיו בה כשלוש מאות בתים, בתי עץ וחומר קטנים. מראֶהָ של עיירה זו כמראה כפר צפוּף ובאין כל ירק בתוכה. שנים שלושה בתים עם חנויות תחת גג של גבים אחד, חצוצים זה מחברו רק בכותל משותף לשניהם, ובין גג לגג סימטא כדי אַמה או פחות מאמה, שאינה אלא כעין מרזב למי הגגות שבימות הגשמים. אך סביב העיירה מצד אחד מישור רחב ידים מוריק מקצה האופק עד קצהו, ומשאר צדדים, הרים אשר מעליהם כרמים ויערות נשקפים, ועדרי צאן ובקר לכל המרחבים סביב, מרחבי שדות מרעה ומזרע, שכפרים נטושים שם בבתיהם הלבנים המפוזרים חבויים בצללי גנים עושי פירות. והעיירה שבֵעה כל טוב בסרביה, מופלגה ממסלת ברזל ומובדלה בכמה וכמה כפרים מולדבים משאר עיירות וכרכים, מקום קהילת יעקב. ברם, לא היה כפר שלא נמצא בו כמניין של יהודים, שמגע ומשא להם עם "אֵם בישראל" זו, אם טלנשטי, שכמעט כולה יהודים.
הטלנשטאים, יהודים שׂבעים ואוהבי יין, פשוטי "עמי-ארצות" ברוּבם, צאן מרעיתו של הצדיק הראַשקובי, שגם הוא יהודי פשוט היה, המסתפק בתפילה ו"בקריאה" של פרק משניות, וביניהם גם חסידים יודעי ספר, טלנאים, סדיגוראים, אף חב"דים גאים ועזי-פנים בתורתם. "יהודים גאים" אלוּ נקראים על פי רוב בשמות של ערים אחרות, משמע שלא מילידי טלנשטי הם. אף המלמדים שבעיירה כמעט כולם פולניים, אבל בן ליטא "חזון יקר" היה בטלנשטי. ניכר כעורב לבן, שהכל מזלזלים בו ומלעיגים עליו, סתם ליטאי ודאי שעגן את אשתו ובניו, "ראש צלב" העלול גם לשמד.
קטנה ובדוּלה היתה עיירתי, אך אפשר שחוג התפיסה שלי מישוּבו של עולם ובריותיו, מצד ידוע, נרחב היה במושגיו משל ילד בן כרך גדול. זכורני, במין חוש מיוחד, מעין חוש הריח של כלב, להבדיל, הייתי מרגיש בכל מי שאינו טלנשטאי, ומיד הייתי נכרך אחריו להתבונן בו לכל פרטיו ולכל תנועותיו, סופג ביטוּי לשונו וסגנון דבּוּרו, ומתוך שיחו ושיגו משער אני אף מהוּתו של הישוב שאדם זה בא מתוכו.
ופנים חדשות כאלו היו נראים בעיירה לפרקים, פרק פרק ואורחיו הבאים מארצות "רחוקות", וכל אחד במראהו המיוחד ובלשונו המיוחדת להלך נפשי, ובריחו המיוחד לחוש חוטמי.
באביב, עונת הטלאים, יהודים "קרימצאים"[1] נראים, יהודים שאינם מדברים יהוּדית, מתקשים בדבּוּר רוסי שגם הוא אינו מובן כלל לטלנשטאים, והם מהלכים עם סרסורים שהם המליצים ביניהם ובין מוכרי עורות הטלאים. אז יבואו גם סוחרי פּוֹדוֹליה המביאים בקרונות גדולים חביות עץ קטנות ופצימים לחביות גדולות, סוחרים עם חבתנים משלהם העובדים כל ימות הקיץ להכין כלי היין. והמנהיגים בקרונות הגדולים ובסוסים הקטנים שלהם – הם חוֹחוֹלים, מיני גויים משונים במראה, בתלבושת ובלשון. בקיץ, עונת הגיזה, יהודים סוחרים מקרדון (גליציה) באים, בריות שכל לשונם מנוגנת ב"אַי-אַי" ואם כי לכאורה יהודית היא – "קיר"ה מו"ק"[2] הם אלו! בקציר – והנה גם סוחרי תבואה וסרסוריהם נראים, ובהם גם מין יהודי מאודיסא קצוץ קפוטא וחבוש מגבעת מגוהצה ולפעמים – שומו שמים! – גם גלוח זקן, - יהודי ומראה פריץ לו, אלא שעליז וליצן הוא ועושה מעשי מזמוטין כקומידיאנט להצחיק עלמות. או שהוא מהלך יום יומים, מופרש בבגדים נאים שלו, שלא יטונפו ומקמט חוטם על הכל, על טלנשטי וכל אשר בה. אלול – בא הבציר – וכיתות כיתות של "דורכים" באים, ממדינות פולין ואפילו מליטא. יהודים עניים מבקשי עבודה למאות הם ברחובות, וכולם מאוכסנים לשם צדקה בבתים פרטיים עד שהם מוצאים עבודה: קליפת אגוזים, יבּוּש שזיפים וכבּוּשם, והעיקר דריכה בכרמים. ובתי האכסניה אז מלאים סוחרים פולניים, סוחרי יין, סוחרי אגוזים ושזיפים וקוני דבש ושאר תבואות הארץ. והוסף לעונה זו עונת "הימים הנוראים" שיהודי הכפר הם ונשיהם וטפם באים אז לתפילה במקום קדוש – והעיירה מלאה בכל רחובותיה וחצרותיה ובתי כנסיותיה פנים חדשות! יהודים, וכל אחד ואחד, חייכם, שכדאי הוא להסתכל בו, ולדעת מה הוא ומה ענינו! אף החורף – אך היתה דרך שלגית בארץ וימי הקרח באו, ימים שמקיזים בו הווימוֹרוֹזיק[3], ושוב סוחרים, אברכי משי בפרוות של שבת באים מעברי הדניסטר וגם ממעמקי פולין, ואפילו מוורשה גופה! הוסף על כל אלו הבאים ממרחקים, גם בני הסביבה שמן הכפרים הסמוכים, הבאים בכל יום א' ויום ד' בשבת (ימי הכניסה) ועושים "יריד" בעיירה, עם תבואותיהם, פירותיהם וירקותיהם ובהמותיהם ועופותיהם – והם נכנסים בסוסים ובסייחים, או בקרונות גדולים של שוָרים מגודלים וממלאים את העיירה ומגרשיה עד אפס מקום – וידעתם מה יש לראות בטלנשטי! ויזָכרו נא לטובה גם בני המשפחה, "הדודים והדודות" מיושבי הכפרים שכל יום שוק מביא אותם עם מתנות הכפר וגם עם קופיקה בשכר "שלום עליכם" ליד. הנאהבים והנעימים הללו שיחם ושיגם, משאם ומתנם וספּוּריהם על מושבותם – הו כמה יש לשמוע מהם בטלנשטי!
אבל לשמוע, באמת יש ויש עוד, שמועות מפי טלנשטאים גופם. הללו בלשון מובנת, לשון דשנה ממשית שלהם, כשהם מספרים מנסיעותיהם שלהם, מספרים בבית הכנסת, או בבית המרחץ להבדיל, ובכנופיות של שבת לאחר הסעודה. זה מן הירידים שבבלטא ובירמליניץ בא, זה מקישינוב וגם מאודיסא גופה ישיח שנסע והביא משם מרכולת זו שבקופסאות הנאות שבתוך חנותו, זה סוחר בהמות שהגיע בשוָריו עד וורשה, ואחד סוחר ארוגין עשיר, אומרים עליו שהיה גם במוסקווא ועשה שם עסקים עם הקַצַפּים, פשט להם את הרגל ונתעשר! "פּשיטת הרגל" כנראה נוח לעשותה משום מה דוקא במוסקווא, אבל מי גבר, שירצה בכך, ויעזוב אשה ובנים ויסכן בעצמו לילך עד שם?... ובימות החורף בין מנחה למעריב, כמה טוב ונעים להדחק אל בין רגלי הגדולים, החסידים שאצל התנור שבקלויז ולשמוע ספּוּריהם הם על מסעיהם אל הרבי. ואת היהודים הללו הרי יודע אתה בהם, שלא ארחי-פרחי הם, אלא יהודים נאים שהכל חייבים בכבודם ונאמנים הם על דבריהם. והם הם המספרים "מופתים" שראו בעיניהם, עדי ראיש ל"דבּוּקים" שהפריח הטלנאי שיחיה במאמר פה, ובהם גופם הוָה עובדא שנסעו במסלת הברזל בלי סוסים, ושלחו גם טלגרמה, מאיזה קצה עולם לקצהו השני וקבלו תשובה ברורה וכתובה בה בשעה! מה רבוּ מעשיך ה' – מלאה טלנשטי נפלאותיך, ונפשי יודעת מאוד, שהרי מיום הולדתי עד היותי בן-עשרים, כמעט לא יצאתי מתחומה של טלנשטי זו!
משפחתי, ביחוד מצד אמי, ברובה קבועה היתה בטלנשטי, וסעיפיה בכפרים הסמוכים, משפחה מרובת אוכלוסין של בעלי-בתים רגילים ופשוטים, עם תערובת של אמידים וגם של "יהודים נאים", הללו שמצד אמי נקראו בשם הכולל, זכר לאיזה סבתא עתיקה – מינצאַקיס. ובין ה מינצאַקיס הללו, צדקנית אחת היתה, זקנה צנומה כבת מאה, שאינה מרבה שיחה, אך מהלכת תמיד עם תרמילה לקבץ בשביל עניים, וקראו לה "פריידלה מיט דעם טאָרבּעלע" (בתרמילה), משהיו שואלים בעצתה – היתה כופפת ראש, משיבה קצרות והולכת לה. השומע ישמע – והשי"ת הטוב בעיניו יעשה.
נשים יפות, שחקניות, בריאות וטובות לב נזכרות לי משני הצדדים שבמשפחתי. מקום מועדה, מעין קלוב של שבת, של משפחה זו, היה אצל הדוד טוביה מינציס, יהודי אמיד שהוא ובניו היו דרים בשני בתים רחבים, בתוך חצר רחבה שב"רחוב הצר". אחד מן הבתים הללו, החדש, בית חומה גבוה היה, בית אבנים ממש, שלא מן המצוּיים בטלנשטי. ושבתות לשמחה היו שם, יין ופסטרומא[4] עם אגוזים – לגברים, כיסנים ומיני מתיקה, פירות וגרעיני חמניות לנשים. אמות מהגות, משחקות ושרות וילדות יוצאות במחול ומוחאות כפים. והגברים כאילוּ מלעיגים ממקומם בנשים ובטף. אך, ימחל להם השי"ת ברוב רחמיו, מסתכלים הם בפרוצס זה ומזינים את עיניהם ברוב נחת.
כך היתה משפחה זו בעצם ילדותי, אח"כ באו ימי אסון בבית טוביה זה ונתפרדה החבילה העליזה.
חיים אבי ואמי מינצה חביבים במשפחה היו. הוא יהודי לא גבוה, חביב ויפה למראה היה, זהיר, בעל טעם ונימוס ומכיר את מקומו ומבטל לכאורה רצונו מפני רצון אחרים; והיא חכמנית דברנית, "ראש סוחר" בעלת אופי ומרץ, "מרה אדומה" ורוח נועזה בה, בכל עסק הוא שואל ומתחשב בעצת אשתו תמיד, אך בשעת חילוק הדעות – עצת אבי היא תקום, ולבסוף הוא שותק כילד טוב ומתפאר עליה: "ומי מבין דבר, חכמה, ראש ספּודיק שלי?" וכשהיתה אמי מתפארת עליו שעשה כעצתה והצליח – היה הוא אומר: "ומי עשה אותך כך? – לא אני?" – ולמה? אמי אשתו השניה היתה, והוא גבר בן 25 נשאה בעודה ילדה בת 15. ותהי אמי, "מעשה ידיו להתפאר", גאוָתו ויקרתו כל הימים.
בכור לאם בת שבע-עשרה נולדתי, ולאבי מחמל נפש וחרדת לב הייתי יומם וליל. אשתו הראשונה עם חמשת הבנים שילדה לו כולם מתו עליו, והוא השכּוּל, לא האמין באשרו עם אשתו הצעירה זו שהביאה לו בן יפה שיש לחוש בכל שעה ל"עין הרע" שלא תשלט בו, ח"ו. ומחרדתו על שנינו יחד, נתנני לידי אומרת מינקת, אשה טובה ורחמנית, טהורה, חביבה ונכנעת למזלה, טויבה שמה. טויבה זו אשתו של בעל עגלה ואם שכולה היתה, והיא טפלה בי באהבה ובחמלה רבה שאינה מצוּיה, ואבי שומה עליה ומפזה מתנות לה ולבעלה העני, מפזר ונותן גם לאחר שנגמלתי וגדלתי. ואני למינקת זו קשור הייתי כל ימי ילדוּתי, והיתה אז חביבה עלי מאמר. בן-גמרא הייתי ועדיין הייתי משחר בביתה; היא אצל מלמדי היתה באה ומציצה בחלונות, ולא פעם הצילתני כך מרצועת הרבי. וזכורני, כי גם ביום חתונתי, נעמו עלי נשיקותיה, מכל הנשיקות שנאצלו אז עלי.
בן יחיד הייתי להורי כל הימים – רק שתי אחיות היו עמי – ועל שם הסגולה שמחה בן-ציון שניתן לי בעצת צדיק (שלא אקָרא בשם מי מאבות משפּחתי) הוסיפו לי עוד שם של חיבה "אלטר"[5] לסגולה כפולה – ולכן, לא ידעתי ילדות כשאר בני גילי. אבי, אם בחושו הטבעי או בנסיונו המר, השיג שפינוּק מיותר של עינוג אינו לתועלת. אלא למה זקוק תינוק, להשגחה והדרכה. ובכן, מוקף איסוּרים, מצוות ונימוּסין הייתי תמיד, וכשטעיתי או מרדתי בהם, לא מנעו ממני מלקות ויותר מכל דברי מוסר, מוסר שאינו פיסק המטירו עלי תמיד אבא ואמא יחד. אהבה טובה שאין עמה מוסר טורד ידעתי רק מסבתא, אם אמי, ובחברת מינקתי שלא היתה כמובן תדירה לי. עד לימי החדר, היה אבא מרבה עלי צעצועים למשׂחק, שאהיה משחק בבית. ובן ארבע, משניתתי לחדר, ניטלוּ ממני הצעצועים (לשם סגולה לתורה) ומשחקי חברים כחטא של "משובה" נחשבו לי. מחוץ לחדר, הייתי מצוּי ונתון תדיר בין הגדולים. ואני אמנם חביב הייתי על הגדולים. ילד נאה ומנומס, מלובש יפה והללו קורין לי "חכם גדול" והללו "צדיקל", מתנגחים עמי בויכוחין לשם עונג הלצה – אך כל אותה "חיבה" זכורני, היתה על פי רוב עלי למשא, נשיקות הנשים וצביטות הגברים גם יחד הקניטוני. אלא בוחר הייתי שישכחו בי הגדולים ויתנו לי להסתכל בהם ולשנוע שיחתם בינם לבין עצמם. ובאמת ענין רב מצאתי במה שאינו מובן לי. חידות שמחשבתי בצירוף דמיוני היו פותרים לי באופן משונה – היה לי משאם ומתנם. ביותר נעמו עליו ספּוּרי אבי, שהיה מספר לפעמים כטוב לבו במוצאי שבת לאחר ההבדלה באזני אמי. ספּוּרים אלו זכרונות ימיו היו. מתחיל אבא בספּוּר לאמא, אך משאני שואל – הריהו משיב ומתחיל מסביר לי, והספּוּר כוּלו זה הולך ומתכוון אלי, שאלותי מטות את הענין לכאן ולכאן, אבל אין אבי מבקש לספר את הדברים דוקא כדרכם ועד סיומם, אלא אף הוא אינו עושה כך, אלא בכדי לדפדף בספר זכרונותיו, והוא מדבר בלאט ובנעימה כמספר אגדה.
מספּר היה על אמו רחל לאה, שחיתה בעושר ונשארה אלמנה עניה, ובאה גזירת "החטופים" (הקאַנטוניסטים), ואז שלחה את אבי, ילד בן שמונה, אל מעבר לגבול, לרומניה, עם עדת ילדים. הוא התחבא בבית הרב, לבוש כילדה, תעה בדרכים, התגולל בנכר, שרת בבית זרים ולמד מלאכה. אחר-כך, כששב לאמו, נעשה מפרנסה, השיא את אחותו לאיש ונשא בעול היתומה שנשארה מאחיו – ספּוּרים אלו עדיין רישומם קיים בלבי. וראשית ידיעת העולם, מושגי מדינה וערים רחוקות, סכסוכי חיים, התלבטות, טיב אנשים, חובה ומצוָה – כל אלה ניתנו בי במוצאי-שבתות אלו.
רשימה אוטוביאוגרפית, בצורת מכתב לבנו בכורו יצחק
[עריכה]נולדתי בשנת תרל"א, י"ג כסלו, בעיירה קטנה שבפלך בסרביה – טלנשטי שמה.
עיירה זו טפּוּסית היא לבסרביה שבימים ההם. הפּרנסה היתה שם מצוּיה להמון היהודי, עשירים וסוחרים יותר גדולים ושאר מיני מיוחסים לא היו בה. יהודי "יודע ספר" ופרק משניות – חזון יקר, ויקר ממנו אדם מבין דבּוּר רוסי. ומי שהיה יודע לחתום שמו רוסית היה חשוב כמלומד בישראל ובמוֹלדבים. החסידוּת שם גם היא היתה מן המין הגס והפּשוט. מיני צדיקים קטנים, חובשי "קוטשמאות", שאין להם כל יד ושם בפולין, היו מבקרים עיירה זו מפקידה לפקידה – ובטלנשטי אז ששון ושמחה; היין רב כיד המלך, ואגוזים ופסטרומא חמרים חמרים, והכל שותים ואוכלים ושמחים ונהנים מזיו הקודש! "השכלה" – אפילו שם זה לא נשמע עוד בין החיים שם בימים ההם.
אבי – יהודי בסרבי פשוט, שסבל בילדותו מגזירת "החוטפים" ונדכא בשכול ואלמון בבחרותו וחרד על הפּרנסה כל ימיו. אמי (אשתו השניה), אשה בעלת אופי נמרץ, "ראש סוחר" ובעלת לב רַגָש – שניהם טיפחו בלבם אידיאל אחד עלי בנם יחידם לעשותני "סוחר יודע ספר" (אַן עדעלער יוד אַ סוחר) – תור אדם המעלה לפי מושגם, ומין תכשיט שלא הרבה משפּחות בבסרביה זוכים לו. אבותי עצמם עסקו במסחר בכל מיני תבואות הכפר וחנות מכולת להם בעיר בשביל "ידידיהם" האכרים. בילדותי פינקו אותי וכשהתחלתי ללמוד וקניתי שם "ילד טוב" (הכינוּי "עילוּי" אינו ידוע כלל בבסרביה) התחילו משגיחים עלי השגחה קפּדנית מאד, מפני שהייתי מאלה "היכולים ואינם רוצים". ומה הייתי רוצה? בעצמי לא ידעתי. מה קשה היה לי לשעבד ראשי ללימודי החדר, והמלמדים היו מושכים ומושכים אותי בעל כרחי אחרי חברי הגדולים ממני הרבה בשנים (תמיד הייתי אני הפּעוט שבכיתה). וכל רבותי היו מספּרים עלי כל ימי לימודי בחדר פלא אחד: "ביום השני והשלישי הוא יודע את השיעור להפליא וביום הששי – הוא שוכח גם את קריאת 'העברי' שלו". ובאמת לא שכחתי (כי בפני הבוחן בשבת הייתי תמיד מצטיין ומפליא אותו), אלא שנעשה עלי מפני החזרה לגועל נפש ולא יכולתי לראותו בעיני. סוף השבוע היה לי תמיד ימי פורעניות. אבל, אין דבר, הרבי מכה ואני – לבי וראשי במיני שגיונות ודמיונות, שעד היום איני יודע מנין באו ומה גרם ליצירות משונות כאלו בימי. לימודי מן השנה השביעית לחיי היו: גמרא ושוב גמרא ואחר-כך גם פוסקים. חומש ורש"י ואחר-כך עם פירוש "אור החיים" – היו כמיני תרגימא. נ"ך כמעט שלא למדתי כלל. שמי, שם "ילד טוב", גרם לי שיתחילו השדכנים לדפוק על דלתי בית אבא בהיותי בן עשר. אבל אבא רצה להמתין, שיגדל "הגדי" יהא שוה יותר. גדל הגדי ונעשה כבן י"ג – והנה פרץ גדרו. במקרה נזדמנו לי שמים-שלשה ספרי השכלה, ובמקרה נמצאתי בחטאי, והתחילו אותן הרדיפות והבזיונות מצד כל חסיד וירא שמים, שכבר נכנסתי לחברתם כאחד מהם, – ועל אבותי העלובים הייתי דומה בימים ההם כאילו יצאתי לשמד ממש. אבא היה מתהלך כנתפס בגניבה, אמא היתה מסתתרת במרתף, מתַנה ובוכה ממעמקים לפני ה', ואני נעניתי אז כמטוֹרף זה ההולך ומזנק בכעסו, ויותר מכל העינוּיים היה זה שלבי הכני מכות מרדות. הרגשתי כי נתפסתי לסטרא אחרא ואני עדי אובד! לסוף נשבעתי שבועת אַקוֹסטא בפני עדים שלא ליטמא ב"טריפה פסוּל" וקבּלתי עלי תשובה בכל לב... אבל "כל באיה לא ישובון" – עד שקפצתי פעם ואמרתי לאבא: שרפת את הספרים החיצונים ומפני מה לא שרפת את המוח החוטא והרע שבקרבי?!" – ופרץ הבכי בבית כמו בשעת "כל נדרי"... רוצה אבא להכניסני ל"עולם המסחר", מעמידני לשמש בחנות – ואני איני כלל בעלמא הדין: "ראי נא – אומר לאמא – מיני חלומות בתוך עיניו", ואמא מסתכלת בעינים החולמות הללו ועיניה זולגות דמעות, ואני איני רואה ושומע. בפרק זה, כמדומני, סבלתי את היסורים היותר גדולים שבכל ימי חיי. יסורים גסים, יסורי הכאה, יסורי מוסר, יסורי כפירה, יסורי כלימה וגם – יסורי אהבה ממש! מין יפהפיה רוֹמנטית עדינה ושמימית נוצרה אז בדמיוני ונעשתה עלי כמציאוּת ממשית ונפשי הנכאה אליה כלתה: ראיתיה, שמעתיה, אליה שחתי נגעי לבבי, ושרתי גם בשירים... וגם היא היתה סובלת אי-אלוּ יסורי געגועים וצרות, שלא ידעתי מה הם – אך בצרתה גם לי צר, צר עד כדי מיתה... עד היום אני תמה ומתפּלא שיצאתי בשלום ולא נטרפה עלי דעתי בפרק זה. – לסוף שבתי לספרים החיצוניים ביד רמה והשקעתי את עצמי בקריאה שלקחה כל לבי, וכל עָלֶה שקראתי הרגשתי, שהוא מוליד בי רעיונות והרגשות והולך ומצמיח בקרבי גן-עדן שלם. מין עולם אחר נאה ומרומם. השירה והפילוסופיה (ספרי הפילוסופיה שאפשר למצוא בטלנשטי!) שלטו עלי בשוה. בפרק זה התחלתי ללמוד גם רוסית וגרמנית (מתוך תרגומי התנ"ך, כמובן – ואז, רק אז, התחלתי לקרוא את התנ"ך עצמו!) – המלחמה גדלה אז עלי מבחוץ, אבל כבר הבטתי על כל אלו הצרות שאינן אלא עוברות – הנה אקח ספר ואני בשמי השמים! ללמוד ע"פ קוּרס ידוע – לא עלה אפילוּ על דעתי, לברוח מבית אבא – ידעתי כי אבוֹד אוֹבד. מלבד זה לא היה לבי משיאני כלל להיות מדופּלם. גימנזיסט ממש לא ראיתי עוד בעיני, איזו בין בריה היא, והרופאים, הדוקטורים שהו מתחלפים ובאים לשמש בעירתנו, בין יהודים ובין נוצרים – היו מעוררים יחד עם יראת הכבוד הנעלה גם אנטיפּאתיה עמוקה, על גאוותם ומנהגם עם בני אדם בכלל ועם יהודים בפרט. לא, לא לחברה כזו ולא לחיים כאלה צמאה נפשי! האידיאל היותר קרוב ואפשר היה לי לצאת מרשותו של אבא – ולא ראיתי סוף לדבר אלא ע"י אירוסין בלבד... ואיש אחד היה בטלנשטי, אחד מראשי סוחרי הבקר שם, שראה "גדי מקולס" זה (כלומר אותי) וחמד אותי מילדותי. אבל כל השדכנים ששלח לאבא היו שבים ריקם, וזה לא הפסיק מ"ארוב" לי גם לאחר שנחמצתי. וכיון שסרחתי – כפף אבא ראשו ונתארסתי בשעה טובה בהיותי כבן חמש-עשרה שנה, ולאחר שתי שנים נעשיתי בעל אשה – ובטלנשטי גופה! ואני כמעט בן-חורין – ספרי אינם נקרעים ואינם נשרפים ואיני גוזר עלי עוד תעניות (בנשק זה הייתי עומד על דרישותי בבית אבא!) והעולם כגן-עדן לפני באהבה ובכבוד. כן! הבריות התחילו מכבדים אותי. מלחמתי אני גררה אחריה כל המעולים בבני-הנעוּרים שבעירה ונעשינו לחברה, שהתנהגה כמעט ביד רמה וחוללה "שינוּי-ערכין" בזמן קצר בטלנשטי – ו"המשומדים" של אתמול נעשו לפרחה וסלתה של טלנשטי, יע"א! נוספו אז גם חתנים חדשים ממקומות אחרים, צעירים משכילים, והיו אומרים אז: "מזל יש לטלנשטי לאברכים נאים!"
רק עננה אחת העיבה אז גן עדני – שוב מוסר, אמנם בדרך כבוד, שאיני "סוחר" ומה תהא התכלית באמת? התחילו, אבא מצד אחד וחותני מצד שני, עושים מסחר בשבילי וגוררים אותי אחריהם. יוצא אני לדרך ולבי ובשרי ירננו עלי, בא לכפר ואני מתבזה על עצמי כשהגויים מקבלים אותו ואת אבא בחיבה ואומרים: "החתול אביא את גוּרוֹ ללמדו אף הוא לצוּד עכברים"... ושום היתר איני יכול למצוא ל"מסחר" זה – ואני עושהו, כלומר מעשים אותי בו. ביחוד היה לבי דואב בימי האביב, כשקניתי עלות כבשים מאמותיהן והיו כופתים אותם ומובילים לשחיטה והם גוֹעים ומפעים – ואני בעיני כרוצח ממש... עם מסחר זה, שעשיתי על-פּי-רוב בשותפות עם אבא, התחלתי נכנס שוב לרשותו יותר ויותר – והוא מתחיל שוב מטיף לי מוּסר, ולא עוד אלא שלקחני לאכול על שולחנו מזונות (אתה היית כבר אז בן שנה, בני) – ומיד שוב נזדקרתי ופרצתי גדר, מרדתי ונעשיתי בעצמי לבעל הבית, בשעה שאני מרגיש שאין בי כל יכולת להשתכר אפילו פרוטה!
בקושי הוצאתי אז חלק מכספי – ונתחברתי לשני תגרני בקר עניים והתחלתי ל"סחור" אתם בשותפות... ועליך לדעת, שדבר זה בושה גדולה יש בו, להחליף אבות בזרים ואנשים פחותים ולהחליף מסחר של תבואה ויין במסחר שעל גבי ה"מיידאנים"[6]. אבל הכל היה מכדאי בעיני – שאני עומד ברשות עצמי. לאט לאט התרגלתי לכל מניני המסחר שבבסרביה, וראה זה פלא! לכאורה "מבין" אני בסחורה. סוחרים מתיעצים אתי כמו עם זקן ורגיל, לפעמים אני נעשה גם בורר אבל אני בעצמי איני מצליח! – מבין אני חכמת המסחר וטיב הסחורות עד דק, אבל במעשה, – יש בי "יושר" יותר מדי. ו"הכל – היה אומר אבא – מיד הספרים בא לו שהוא עדיין לן בהם, והם אינם נותנים לו להיות לאיש!" ובאמת לא טעה אבא, אבל לא רק הספרים שלקחתי אתי תמיד לדרך (בימים ההם הייתי יוצא במוצאי-שבת מביתי וחוזר "לרגלי המסחר" בערים ובכפרים שבסביבה ימים כלילות ושב לביתי בערב שבת) – לא רק הספרים היו בעוכרי אלא גם הספרות. אני התחלתי לכתוב ממש לאחר קריאת הספר הראשון ("אהבת ציון" כמובן), אבל רק התחלות כתבתי, כלומר רק מה שהספּקתי לכתוב בבת אחת. אחר-כך כשהייתי רוצה להמשיך וקראתי את הכתוּב ראיתי כי "לא זה הוא" – ואי אפשר היה לי להמשיך ולא סיימתי שום דבר (מלבד שירים אחדים קצרים). – בשנה התשע-עשרה לחיי התחלתי וגמרתי דבר בז'ארגון. והדבר הראשון הזה שגמרתי – לא התאפּקתי ושלחתיו לפרץ, וזה קבלוֹ והדפּיסוֹ ב"יודישע ביבליאָטעק" שהוציא, וגם עוררני לכתוב, כי מצא בציורי זה ("מיין חבר") מקומות שהם "מעשה ידי אמן" (אינך יכול לצייר לך מה משפּט זה אמר לי!). סיפּור זה נדפס אמנם בשינוּיים רבים, מה שהרגיזני מאד (זהו הדבר היחידי שלי שנדפס בשינוּי צוּרה) ולא נתקררה דעתי עד שלא כתבתיו לאחר שנים מחדש בעברית (הלא זהו הסיפּור "משי" שנדפס בלוח "אחיאסף" תרס"א!) – אבל דבר זה עודדני לכתוב עוד. וכמה שתנאי החיים היו מפריעים אותי, הייתי מוצא לי לפעמים שעת מנוחה לכתוב והדפסתי בפרק זה אי אלו ציורים ב"הצפירה" וב"המליץ" (ציוּר אחד בז'ארגון "גסיסה" נדפס אחר-כך ב"יוד" שנה א'), והספּקתי להדפיס דבר גם בלוח "אחיאסף" תרנ"ה, ואז זכיתי להוֹנוֹראר הראשון! ראיתי כי כל מה שאני כותב מתקבל ונדפס ברצון, וידוֹע ידעתי, שאני כותב רק ודוקא אותם הדברים שהם אצלי טפלים ואינם דורשים ממני עבודה רבה, וצר היה לי על רעיונותי העיקריים שהם הולכים לאבּוּד, ואז המצאתי לי מין כתיבה קצרה – אפוריזמים – כל רעיון וכל תמונה שנצנץ לי, הייתי משתדל להעמידו על תוך תוכו ולהמציא לו הביטוּי היותר קצר. ובשעה שהייתי מהלך על ה"מיידאן", או עומד אצל גוי ומודד מיני תבואות או שוקל צמר – והנה פתאום הייתי מוציא את פנקסי הקטן ולבין החשבונות שלו הייתי רושם איזה משל – והם המה ה"עוקצים ופרי מחשבות" ושאר משלים, שהיו הולכים ונדפסים לאחר שנים בלוח "אחיאסף" (ולפיכך הם חביבים עלי עד היום, מפני שיש לי בהם הרבה זכרונות מחיי הפנימיים). ומכיון שהתחלתי חושב את עצמי לסופר, הייתי ממש מתבייש בפני עצמי במשלח ידי. "סופר" – גם היום יודע אתה שאיני מזלזל בתואר זה, אבל אז היה זה אצלי כשם "קדוש עליון" בפי חסיד. וכמה שדאב לבי שאיני יכול למסור את עצמי לעבודה ספרוּתית, כל כך, ואפשר עוד יותר נצטערתי, שאיני כדאי לשם סופר ע"פּ עסקי ואיני יכול להשתלם ולהתקדש (העיקר להתקדש), שאהיה כדאי והגון לאיצטלא זו, שלאו כל אדם זוכה לה! – אבל מה לעשות? במה אחליף עסקי, ואני הייתי כבר מטוּפּל בבנים שלשה? הדבר האחד, שאליו נשאתי נפשי, היה להעשות איכר בארץ-ישראל. אבותי כבר התחילו בוכים עלי שראו שבנם יחידם אומר לעזבם – אבל לאחר שחקרתי ודרשתי בדבר נוכחתי כי "הוני" לא יספּיק לי לדבר ולצאת ולהשליך את עצמי על גבי "תמיכה" לא חפצתי. אז החלטתי בלבי להיות למורה, והתחלתי להכין את בני משפּחתי לקראת "בושה וכלימה" זו. לאחר סחרי עוד שנה, עשיתי חשבון ומצאתי, כי יש בידי רק לשלם לבעלי חובותי את המגיע להם – ואני משלי אין לי כלום. לעולם לא אשכח שמחתי ביום זה! סוף סוף ניצחתי – אין מוצא, אני הרי מוכרח עכשיו להיות למורה! בהשתדלותו של אחד ממכרי נמצאה לי הוראה בבית-ספר בעיר אחרת. זוכרני היום שנכנסתי לסלק את חובי למלוה ברבית (אדם הנודע בכל הסביבה לעם-הארץ גס ומנבל פה, כילי ורמאי). וכיצד השתאה זה שבאתי פתאום לסלק לו (בכלל, איני יודע, מפני מה היו מאמינים בי ומלוים לגבר לא יצלח כמוני) וכשסחתי לו שאני יוצא להעשות מורה, נרתע האיש ונזף בי בגידוּף גס, הוציא קומץ שטרות כסף ותחב לידי: "לך-לך, והיה סוחר! ארוני פתוּח לפניך, אתן לך כמה שתרצה ובלבד שלא תהיה אתה מלמד!" ואני עמדתי תוהה וחושב: "כן, אין חקר לרוח האדם!"... אז נתברר לי, מפני מה אני אוהב את האדם, וגם בשפלים ובנבזים שבמין זה אני מרגיש קורבה רוחנית.
כמובן לא הועילו שידוליו של אותו מלוה ברבית שבא לעורר עלי גם את אבותי – ונסעתי להיות "מלמד".
הכנה פדגוגית כמובן לא היתה לי – ומיד הכרתי את כור הברזל הזה של ההוראה מה הוא, וראיתי כמה צריך אדם להיזהר בכאן שישאר אדם, אבל בכל לבי נתתי את עצמי למצרף זה, שיצרפני. כמובל על-ידי היפּנוֹזה התחלתי ללמד, לא ידעתי לאָן אני הולך אבל בטוּח הייתי, שאני הולך בדרך זו שנצטויתי – והלכתי, הלכתי ותעיתי עד שהתחלתי לילך בהכרה יותר ברוּרה, ואהבת הקטנים אלי היא סמכתני. הרבה יש לי לספר על ימי עבודתי בהוראה, אבל את זה אפשר שאכתוב עוד בפרטות. כאן התחילו ימי הניעה והנידה הידועים לך, אבל הרבה, הרבה אינו ידוע לך. צרות ויסורי הנפש יש בכל ענין וענין, אבל יש הבדל בין ענין לענין. העיקר שבפרק זה הוא שבאתי ללמד ונמצאתי למד – "ומתלמידי יותר מכולם", וכמה שעות של פיוּט אמתי נתנה לי ההוראה! וההכרה שאני עוסק בדבר טוב ומועיל, ושאיני צריך לשאול על כל רובל שאני מרויח: "בזכות מה בא זה לידי, ובשביל מה הוא ניתן לי?" היא שחיבבה עלי עבודה זו עוד יותר. והילדים ילדי ישראל הנבונים, וכי אינם שוים בעבודה? זכוֹרני שהיו שעות שעונד אני במחלקה ונפשי עלי כצפּור, אני מתעופף ונושא אתי את גוזלי, והקטנים לבם יפחד וירחב ויעלוז, שהם מרגישים את עצמם מתרוממים לגובה בלי רגיל להם, עיניהם מתנוצצות, הם קופצים ממקומם – השיעור נפסק על-ידי צליל הפעמון והם אינם נותנים אותי לסיים ולצאת. סובבים אותי, רצים אחרי, – ובחצר – ואני ילד, ילד המשתעשע עם ילדים. משתעשע – הרי בילדותי אני לא ידעתי שעשועים, ועכשיו – איזו בושה! – אָב לבנים אני, יהודי בעל זקן – ואני משתעשע כמעט בכל לב! כן, הרבה פעמים מצאתי בהוראה שילוּמים לימי ילדוּתי ונערוּתי... הרבה שגיתי אז וחטאתי כנגד הכללים היסודיים שבפּדגוגיה, אבל מובטחני עד היום, שלא קלקלתי, חלילה, את הילדים שעסקתי עמהם. לימודי עם הילדים, היה ברובו על-פּה (אני הייתי מן הראשונים, שהתחילו מנהיגים ברוסיה את השיטה הטבעית בלימוד השפה העברית) – על-פּה, מפני שכל ספר לימוד עברי, שהייתי מתחיל ללמד על פיו, היה מעורר בי גועל נפש ומשפּיל ממש את ערכי בעיני, שאני עומד ומלמד ע"פ ספר זה. הלשון, התוכן, הסידור והמיתוֹדה, כביכול, שבספרים ההם הם למטה מכל בקורת ולא מצאתי לי שום ספר הגון אלא את התנ"ך בלבד. ולפיכך, לאחר שנפטרו הילדים לביתם, הייתי נשאר בתוך חדר הכיתה שנתרוקן – ולבי מלא עדיין מן הילדים ומוקסם מעולמם, ואז הייתי כותב שירים למשחק ולזמרה, מחבר להם ספּוּרים, שיחות, ומכין להם מכל הטוב אשר בלבבי ליום מחר – וככה נצטבר עמדי רוב החומר שנכנס אחר כך לחריסטוֹמטיה שלי "בן-עמי".
עבודת ההוראה בלעתני, ובכל זאת הספּקתי אז לעסוק לפעמים גם בדברי ספרוּת ומה שכתבתי נדפס ביחוד ב"השלח" ("החוש הששי", "על קצה גבול הילדות", ו"לכבוד שבת") וב"לוח אחיאסף", ועוד אי-אלו דברים. ביחד עם זה התחלתי להתקרב יותר אל העולם הספרותי, ובעברי בשנת תרנ"ח את אודיסא ונתודעתי אל סופרינו, ראיתי לשמחת לבי, כי הכל קראו את דברי והזכירום לשבח – דבר אשר לא פיללתי לו כלל!
באביב שנת תרנ"ט נקראתי לבוא לאודיסא. נוסדה שם חברת "החנוך", שבראשה עמדו אחד-העם, ש. י. אברמוביץ, דובנוב, בן-עמי ורבניצקי ובאָמרם ליסד "חדר מתוקן" למופת – קראו אותי לשם. באתי – והנה "בית-הספר נפתח" ועברו שני חדשים ותלמידים אין אף אחד. הדבר נמסר ל"צעירים" הציוניים, שהם ישתדלו בהמצאת תלמידים, אבל הימים ימי הציוניות בתקפה, ימי שקלים ואַקציות – ומי ישים לב לכמוֹ אלה? מצער ומבושה נחליתי. רק לאחר חג השבועות, כשבאו ימי הדרור לבתי-הספר, נקבצו כחמשה-עשר תלמיד, והימים שחשבתי לעשותם ימי דרור נעשו אצלי ימי לימוד. התלמידים היו מבני דלת העם, מהמקולקלים שבאודיסא, ועמדה לפני אז שאלה: "הבה ונראה מה תפעל עליהם בחינוך שלך וב'עברית-בעברית' שלך?" – ללמד כראוּי אי אפשר היה בימי החום, אבל לחנך, לטייל ולשים שפה בפיהם היה אפשר ואפשר. וראיתי כי אמנם דבר הוא החינוך!...
עד מהרה נודע שם ה"חדר" באודיסא, התחילו כותבים עליו גם בעתונים המקומיים ובחורף פתחתי שלוש מחלקות בבת אחת וכולן מלאות! (ואז הבאתי גם אתכם, בני ביתי, לאודיסא). כל ימי קיוּמו של בית-ספר זה היו כדימוֹנסאראציה אריכתא; כמעט שיעור אחד לא עבר עלינו בלי אורחים. מלמדים ומורים, "לאומיים" ו"מתבוללים", יהודים ונוצרים, היו באים לבקרו ולראות "בממלכה עברית" זו שבאודיסא. מורים ועסקני צבּוּר מערים אחרות היו באים לשם ביקור. מתחילה היה הדבר מפריע את העבודה והייתי מרגיש את עצמי כבעל ביבר המראה את החיות המשונות שבכלוביו. אבל עד מהרה הוכרחתי להתרגל ולהסתגל לדבר. בא אורח – הייתי מראה לו מקום ויד לפה ברמז – והקטנים גם הם התרגלו למראה האורחים כלרהיטי הבית וכלזבובים אשר בו – והלימודים הלכו בהצלחה רבה, גם העבריים גם הכלליים. העתונים המקומיים ספּרו על החדר הצלחות מוגזמות, שהכחשתין מיד בעתון אחר מקומי במכתב ארוך. גם אני וגם התלמידים כמעט שלא הרגשנו ביגיעת עבודה. זה היה עולם קטן של חיים נעלים, והעולם הזה בלעני אז כולי בשנה הראשונה ההיא, – הייתי בחברת הסופרים היותר חשובים, ואני הסחתי לגמרי את דעתי מעבודה ספרותית.
לאחר שנה זו, הובא גם ביאליק ללמד בחדר המתוקן הזה. אדם רצוץ ונואש בא לאודיסא, אך לסוף החיתה אותו הספירה החדשה, גם הוא אהב את ה"חדר" והיה מתפּעל הימנוּ ועבדנו בו יחד שתי שנים.
לביאליק הייתי מתגעגע מאז קראי את שיריו הראשונים. ותמיד הייתי חושב, שאני צריך להיות ביחד עם האיש הזה. ועוד קודם בואו לאודיסא חפצתי להביאו לניקוליוב, למקום עבודתי שם בבית-ספר אחד, – ועכשיו עלה גם הדבר הזה בידי! והנה שני פּרוֹבינציאלים, המתביישים לדבר "בפני גדולים מהם", נזדמנו לפונדק אחד. ולב ללב נפתח ונפש נקשרה בנפש, וכמעט רק שעות השינה הפרידו בינינו! אז באו ימי יצירה משונים. לא יצירה שבכתב אלא יצירה שבעל-פה! כל רעיון וכל מחשב וכל ציור פיוטי היינו מספּרים זה לזה. ספרוּת שלמה ומרובת צדדים נוצרה אז בינינו וכלתה בהבל פינו. וביאליק זה, הרואה כל דבר בהפלגה פיוּטית, היה משבח את נסיונותי הספרותיים בפני בהגזמה משוּנה.
לבי מלא על כל גדותיו – האידיאלים העיקריים שבחיי הפּרטיים נמלאו כמעט בשלימוּת: חברת סופרים תאות נפשי, עבודה מוצלחת ונעימה, עיר גדולה ויפה, חברת צעירים נלהבים העוסקים ב"תחיה" (עסקיהם של אלוּ אמנם לא השביעוני רצון, אך הצעירים עצמם היו טפּוּסים נחמדים) ולפרקים גם תיאַטר, הכרת אנשים משדרות שונות. כל זה נצטבר ונקוָה כשפע רב בלב ובמוח – וסוף סוף התחלתי לכתוב יותר. ונפלא הדבר – בחרתי לי תמיד תימוֹת, שאינן מן החיים הסובבים אותי באודיסא. באלה כמו לא נועזתי ולא חפצתי לגעת. ולא עוד אלא שגם בכתבי הייתי צריך תמיד להתאפּק ולעמוד על המשמר והייתי נזהר כאדם הלוקח אגוז מן הגל ונשמר שלא ידרדרו גם אחרים אחריו. יראתי מגעת בתוך עצמי, שמא יפול עלי הכל בהמונו – ואז לא אני אהיה שולט בכתיבה אלא הכתיבה תהיה שולטת בי. גם החבָּר ודאי נזהר כך בשעה שהוא משחק עם הארי... אבל נעימה היתה עלי ההכרה בכל פעם, שיותר משכתבתי וגיליתי הייתי יכול לכתוב ולגלוֹת... מין קדשי קדשים נשאר סגור אז, שלא נתתי לעצמי רשות להכנס בו – עד ליום הדין הגדול העתיד לבוא! ואילמלא דמסתפינא הייתי אומר, שזה היה בבחינת "סר לראות" – ומיד "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט"... כן, אם אין בי מן "החוצפּה היהודית", הנראית דוקא בספרות, תחת זו יש בי מן "הפּחדנוּת היהודית", שאנו רואים בחיים. ופחדנוּת זו לגבי ספרות, סבורני, שמידה היא ואינה מידה: אינה מידה מפני שבפחדנות ש"יראת הקודש" תריס בפני "חילול הקודש". ומפני הטעם האחרון איני סובל את הסגנון הנבואי ואפילו אצל ביאליק. ולפני שנתיים כשכתבתי את "רחל" (שלא לכתוב את זו לא יכולתי) התאפּקתי עד מאד שלא אהיה מיחזי כנביא מן הנביאים החדשים.
עברו שנתיים להיותי באודיסא וחברת "החנוך", שלא היתה רשמית, בטלה. "החדר המתוקן" נפל על גבי בלבד, ואני נשאתיו. נשאתיו בשיעורים פרטיים ובעבודה ספרותית (ב"הצופה" ו"השלוח"), שהעמסתי עלי – ונחת אין. יותר משתי שנים אין ההורים מחזיקים והעניים יש בהם המאריכים עד שלוש שנים, וסוף סוף יוצאים גם הם לעזור לאבותיהם בבית ובפרנסה. יוצאים ומסיחים דעת מכל מה שלמדו, ותכלית עמלי ומשאי – אך תוהו... תודותיהם של ההורים הולכים ומתפּקעים. כאב ראש, חוסר שינה. – ובעתיד מי יודע? אפשר שחפת ואפשר גם בית משוגעים – ואם וחמשה ילדים בחוסר כל בתוך ההמון האודיסאי... ונפל "החדר המתוקן" שבאודיסא! – "באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי עם" – אני בידי גוללתי עליה את האבן וסתמתיה... צריך הייתי להסתגל לתנאים ידועים, לפשרות ידועות – אבל אז היתה נעשית באר זו רק למעלית סרחון – ובררתי לה סתימת הגולל.
עם סתימה זו נפתח לי "מעין הפרנסה": שנים שלושה שיעוּרים פרטיים שנתנו לי בשכרם כשכר הוראה המתקבל בגימנסיות המשובחות שבאודיסא ועבודה ספרוּתית. ספרי "בן עמי" התחיל מתפשט באופן שלא חלמנו עליו ב"מוריה". אך בעבודה (מלבד זו שב"מוריה") לא מצאתי נחת. בשיעוּרי הפרטיים – אני מרגיש א"ע רק כלוּקסוס בביתו של גביר, שהוא אמנם מתכבד בי, אבל אני ב"עבריוּתי" איני בעיני אלא כזורק אבן למרקוליס. הספרוּת – כל אלוּ "הצעירים", שבהם ראיתי תיקוּנה, עוזבים אותה ואת אידיאליה ונסחפים עם הזרם. למי ולשום מה אתה עובד? תקוה אחת יש עוד: להציל לנו מן הילדים שבפרוֹבינץ כמה שאפשר. ספרוּת חינוכית טובה בשפת עבר נחוצה, אבל קשתה עלי העבודה, עפ"י ההשערה בלבד בלי תינוקות מוֹדילים.
והפוגרומים הולכים ומכים כרעמים בלי הרף מימות קישינוב, והמפלגות הצעירות מעמידות קול זוָעות במחנה וציוחת פראים, והכל הולכים ועושים ריבולוּציה ברשיון הפוליציה. מה לי פה ומי לי פה? "אהלי שוּדד – וכל מיתרי נתקו"... לאן? לארץ ישראל! – פתרון אחר לא מצאתי לחיי רוחי. וכשהודעתי הדבר לידידי באודיסא, הרי יודע אתה כמה לא האמינו, וכמה פעמים גם הוכיחו לי, שצעד זה לי סריוזי יותר מדאי, ובפרט לאב עם חמשה בנים שהגיעו לחינוּך. כמה גם עצרו בעדי לנסות טיב החלטתי – ואני בתוך כך סיימתי לי גבולות לפעולתי שם. ידוע ידעתי מראש, כי בכתיבתי ויצירתי הספרוּתית תבוא הפסקה, אבל יצירות אחרות ראיתי לפני:
- יציאת קוּרס שלם ללימוּדי השפה העברית וספרוּתה, שהוא צריך להיוָצר יחד עם עבודתי בבתי הספר שבא"י, שאין לנו דוגמתם בחו"ל;
- יציאת מרכז ספרוּתי בא"י.
דבר אחרון זה לא גיליתי אז לאיש, – שחפצתי להודיע זה מא"י, לאחר שאראה האפשרות לדבר. ואמנם לאחר אסיפת הסופרים, שקראתי אח"כ בבואי בפעם הראשונה ירושלימה, נוכחתי שהמרכז לע"ע יהיה רק נקודה בלי שום חוג. ולפיכך כשפניתי אח"כ במכתב החוזר ע"ד "העומר" לסופרים, המעטתי את דמוּת המרכז ודברתי רק בשם "במה ספרוּתית". אך "אחד העם" שפיקח הוא הרגיש בכוָנה זו שבין השיטין ובא וקרא את הדבר בשנו, במכתבו אל העורך ("הגיעה השעה") – ופירש את הדבר, פירוש המספיק לעת עתה.
ובשמונה עשר לאוקטובר 1905 ביום החג הגדול, שלא ראתה עוד אודיסא כמוהו, ואפשר גם רוסיה כולה, מעת הבנותה – יצאתי יחד עם בני ביתי והפלגנו באניה לארץ ישראל... מסיפּוּנה של האניה נשקפתי על ההמון הרב אשר בא ללוותני. הנה האנשים היותר יקרים ללבי – סופרי אודיסא, הנה מורים, תלמידים ואבותיהם ואמותיהם, והמון צעירים וצעירות שנפנפו בדגלים הציוניים ביד רמה לעיני כל השוטרים ושרו "התקוה" לאזניהם ממש. מאות ראשים ורבים מהם מנידים עלי ועל שגעוני... ואני אמרתי בלבי בלי שום קנאה וחרטה: "אתם אחים כבר זכיתם סוף סוף לקבל את החופש, גם לבי שמח – אך אני אלך לבקש עוד חופש. חופש אחר. פה נתנו שאור לעיסה הרוסית. ואני הולך כעת לעזור בהכנת שאור משלו לעיסה העברית, העתידה להחמיץ גם את העיסה התורכית"... ובנסוע האניה הרגשתי בלבי רק שמחה. שמחתי על רוסיה ועל אחי בני עמי העתידים לשאוף רוח ולצאת למרחב ושמחתי כי נוסע אני לארץ ישראל, ארץ התנ"ך וארץ התקוה המעורפלת בעתיד – ויהיה ההוה אשר יהיה – ודאי לא נאבד וודאי אמצא גם שם במה לבלות חצי ימי האחרונים (בן 35 שנה הייתי אז). ולא ידעתי ולא חשדתי, כי הרבה ממלוַי פוגשים כעת בשוּבם את התחלת הפוגרום האודיסאי...
בשמחה ובתקוה הבטתי גם אחריך, בני, בשובך בסירה, תוך דמדוּמי השקיעה הנהדרה, יחד עם ביאליק ועם לוינסקי – וחשבתי: "לך וּלמד וגמור בתוך חרוּת וששון מה שהתחלת בעצב ובעבדוּת ובעמידה בפתחי הגימנסיה כעני המבקש נדבה" – ולא חשדתי שאני משליך בשעה זו את נפשך ואת חייך הרעננים לתוך זירה של חיות טורפות...
והנה אני בתוך החולמים שבארצנו... "חלומות" אלוּ שראה אבא בעיני, בנערוּתי – רוּבן נתקיימו, ואלה שאני צופן עכשיו בלבי – מה יהא עליהם?
והנה גם אתה וגם אחיך, ידעתי שכבר מתבררים אצלכם "חלומותיכם" מה הם וסבורני, שחלומותיכם עומדים גם הם בגבולות ארצנו – ועליהם מה יהא? מי יודע! העיקר הוא לרצות, כי הרצון הוא הוא מזלו של האדם. והריני מוסר לך זכר לדבר: "בדרך שאדם רוצה מוליכין אותו" – נלך כל אחד ואחד "בדרך שמוליכין אותו". אפילוּ ההליכה כשהיא לעצמה גם היא דבר... נלך והרצון הטוב והמתמיד הוא יוליכנו.
(מתוך העזבון)