פרי עץ חיים שער קריאת שמע שעל המיטה פרק יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


כשרוצה אדם לישן, נתבאר אצלינו. והנה באומרו ק"ש, יכוין כי מן ואהבת עד ובשעריך, מ"ב תיבין, וסימנך ודברת ב"ם. ויכוין אל שם אבגית"ץ ויכוין לעשות ראשו מרכבה לשם זה. אח"כ בוהיה אם שמוע עד ושמתם יש ע"ב תיבין. וסימנך ונתתי עשב - ע"ב ש'. ויכוין לשמות ע"ב, ויכוין לעשות זרועותיו מרכבה לשם זה. אח"כ מן ושמתם עד הארץ, יש נ' תיבין כמנין אדמ"ה, הנזכר בפסוק למען ירבו, והם נ' שערי בינה. ויכוין שבטנו ומעיו שלו, הם מרכבה לשם זה. ובפרשה ציצית ע"ב תיבין, ויכוין כי שוקיו ואות ברית קודש, מרכבה לשם ע"ב זה:

והנה נודע, כי האדם לפעמים חטא בהשחתת שז"ל או שראה קרי לאונסו, ומכל בחינות אלו נבראים מזיקין ורוחין. והנה הק"ש, הוא חרב ההורגת אותן מיני מזיקין, על זה נאמר וחרב פיפיות בידם, וארז"ל שהורג אדם שע"י ק"ש בלילה, שיעור רב מהם, כנזכר בזוהר פ' בלק ע"פ לא ישכב עד יאכל טרף. והנה יכוין האדם, כי יש בק"ש רמ"ה תיבין, לכן אחר שמשלים ק"ש, יכוין בג' תיבין, שהם - ה' אלהיכם אמת, ויחזור לאומרו פעם ב', ויושלמו רמ"ח תיבין:

וכשיאמר ק"ש, שמע ישראל, יכוין שהם ו' תיבין, ועם הרמ"ח שיש מן ואהבת עד סוף ק"ש, הרי רומ"ח. ויכוין כי הרמ"ח, הם רי"ו ול"ב נתיבות חכמה הם רמ"ח. עם ו' אלהים דקטנות ג' מוחין דאבא וג' מוחין דאמא, ויש להם ג' מלואים וסימנם יה"א, כנודע בסוד הקדיש יהא ש"ר, ויה"א גי' י"ו. והנה הם ו' אלהים, שהם ב"פ יהא, הם גי' ל"ב נתיבות מוחין דקטנות, ועם רי"ו הרי רמ"ח, כי הרי"ו הם ג"פ ע"ב, של ע"ב ס"ג מ"ה, ועם כללות ו' אלהים כנ"ל, הרי רומח, להרוג בהם המזיקין:

אח"כ יאמר שאר הסדר הנ"ל, כמבואר אצלינו ע"ש. ואח"כ כשיגיע לבידך אפקיד רוחי, יכוין להעלות נשמתו אל המלכות בסוד מ"נ, כדי שתמלא המלכות ממ"ד מלמעלה, ונקרא באר. ויכוין ר"ת באר, גי' הוי"ה אלהים הויה אדני. פדית אותי ה', ר"ת פא"י, יאהדונה"י. ויכוין במלות אלו, כי הש"י פודה אותו. ר"ל, אות ברית קודש שנמסר לחצונים בהשחתת זרעו לבטלה, הש"י פודה ולוקח אותו מן החיצונים בכח שם זה הנזכר כאן, באומרו פדית אותי ה'. ותכוין כי יש בו ג"פ רי"ו, בציור זה - כי תחלה תצרף ב' אותיות י"ה, מן הויה הנ"ל, וצורתן רי"ו, כי ציור ה', ר"ו. ואח"כ תצרף ה' ראשונה עם ו', הם רי"ו, כי ציור ה', ר"י. אח"כ תצרף ו' עם ה' אחרונה, הם רי"ו, כי ציור ה', ר"י ג"כ. הרי הם ג"פ רי"ו. ותכוין, כי סוד כל אחד רי"ו הנ"ל, הוא שם אל, כי אל פשוט ומלוי, גי' רי"ו, והנה ג"פ רי"ו הנ"ל, הם ג"פ אל פשוט ומלא. ותכוין, כי ג"פ אל, גי' מגן. ונעשה בבחינת רי"ו בפשוט ובמלוי הנ"ל, גי' יראה, כי יראה גי' רי"ו. וג"כ בק"ש כווננו הרומח כנ"ל, וכ"ז רמוז בפסוק מגן אם יראה ורומח. כי בכח אלו נהרגין המזיקין, וכמבואר אצלינו בפסוק לחם שערים, אז ירדו לשערים, שמדבר על המזיקין אלו, ע"ש. ולכן אחר בידך אפקיד רוחי, תאמר אתה תקום תרחם ציון, ובמלת תרחם, תכוין שהוא ג"פ רי"ו הנ"ל. וגם תכוין במלת תרחם, לב' מצפ"ץ, שעולה תרחם ע"ה ועם ב' שמות הויה אהיה. ותכוין להעלות הנר"ן, שיהיו ראוין לבא אל הקדושה, שנמסרו אל הקליפה עם הקרי ועם השחתת זרע, ויכוין להעלותן עם נפשו אל הקדושה:

מע"ח - להרח"ו. בידך אפקיד רוחי, ר"ת באר, יאהדונה"י יאהלוההים, שהם גי' באר, והכוונה, להעלות נפשו מבאר שחת, לבאר מים נובעים, עם יחוד זה. פדית אותי ה', ר"ת פא"י, יאהדונה"י. אל, ייא"י דס"ג. אמת, אהי"ה פעמים אהי"ה, לכן יחשוב שם אהיה:

מע"ח - בחצות לילה הראשון, תישן על צד השמאלית, כנז' ברמב"ם, וטוב מאוד להכניע החצונים. ואחר חצות, ישכב על צדו הימנית, לעורר הרחמים והחסדים:

בלילה אחת אמר לי, שאכוין כוונת בידך אפקיד רוחי באופן אחר. וא"ל, כי תמיד ראוי לכוין בפקדון זה, ביסוד רחל, אך אותו הלילה א"ל לכוין, להפקיד הרוח ביסוד לאה. וא"ל, שאז הוצרך זה לפי שעה, אך יותר טוב הוא לכוין תמיד ברחל. והנה, לפי שהיא בלאה, צריך לכוין באופן אחר, והוא, כי ב' ידות אלו הנזכר כאן, שהוא בידך אפקיד רוחי, יד א', ויד הב' הוא בס"ת בידך אפקיד רוחי, תכוין, כי ראשונה הוא אהיה, כי אהיה עלמא עלאה לאה, ותכוין כי האותיות ראשונות של אהיה אדט"ד, ואותיות אחרות בוכ"ו, כמנין ידך. הנה הכל ביחד, גי' ב"ן. וז"ס שם ב"ן, מ"ן של לאה, ולכן תכוין בר"ת בידך אפקיד רוחי שהוא באר, תכוין לשם ב"ן הנ"ל, ולשם אהיה דההי"ן קנ"א, הרי באר העליון דלאה, כי באר דרחל, הוא הויה אלהים הויה אדני. גם יש באר באמא, ואין כאן מקומו. גם א"ל כוונה גדולה, שאכוין ב"פ שם, שהם - שם דשמע ישראל, ואות ראשון ואות אחרון דק"ש, שהוא ש' מן שמע ום' של אני ה' אלהיכם, הרי שם ב'. גם ע"ד דס"ת שמע ע' גדולה, וס"ת אחד ד' גדולה. גם ע"ד שבמלת ועד, ואינני זוכר משא"ל:

(תיקון שיניחו נפשו לעלות, יכוין אלו"ה כנ"ל יכוין כ"ו, ושאר אותיות עולה ל"ח, הרי עם כ"ו הנ"ל גי' ס"ג, והשאר כנ"ל, וזהו חותם הנשמה שאמר בסבא. גם יכוין אלוה מלא, אלף למד ו"ו הא, גי' באר, שעולה למ"נ ביסוד דרחל):

אחר כך תכוין לשם אלוה, כי הוא השם המלביש את הנשמה להעלימה מן החצונים, והוא סוד כסותה הרמוז בפסוק שארה כסותה ועונתה, כמ"ש הסבא פ' משפטים דצ"ו. ותכוין, כי שם אלוה גי' מ"ב. ותכוין, כי הוא שם מ"ב אותיות, שיש בהויה פשוט ומלוי ומלוי דמלוי, הם גי' ג"פ י"ד, שהם מ"ב. והנה שם זה, הוא סוד קרקפתא דמוחא דז"א. גם תכוין כי א' של שם זה בציור יוד, גי' כ', ועם ג' אותיות לו"ה שהם גי' מ"א, יהיה הכל גי' ס"א, ועם הכולל ס"ב, והוא סוד שם הויה כזה - יוד הה ויו הה, ושם זה הוא ו"ק דז"א. גם תכוין, כי ל' של שם זה צורתו כ"ו. ותכוין, שהוא גי' הויה אחד של ס"ג. והנה כ"ו עם שאר אותיות של אלו"ה, גי' ל"ח, ושם זה מוריד התפשטות מלמעלה במוח הגולגלת, וההתפשטות בו"ק. גם תכוין באות ו' של אלוה, שיש בראש אות ו' זו צורת י', ועם התפשטות הו' הם י"ו, עם ג' אותיות אלה הם ג' נ"ב, שהוא ב"ן דמלוי ההין כנודע, ושם זה הוא נגד המלכות. גם תכוין, כי אות ה' של שם זה ציורו ד"ו, גי' י', ועם שאר אותיות אל"ו מן אלוה, הם גי' מ"ז, והוא גי' אהיה הויה שבכתר, שהם גי' כנ"ל, ומוריד התפשטות זו משם ולמטה. והנה כללות שם זה של אלוה, פירושו הוא א"ל ו"ה, כי שם א"ל, הוא חיות של ו"ה הוא זו"ן כנודע, ואל, הוא חיות שלהם, שהוא נמשך להם מן אמא, כי שם אל זה יוצא מן אהיה דיודין, שיש בו ג' יודין ואלף, שהוא גי' אל. ואל זה יורד לאותיות ו"ה לזו"ן, וזהו סוד כסותה הנזכר בסבא דמשפטים, וציורה כזה - יודלוה אלווה אליוה אלודו:

מהחברים - דבר מסוגל לשמירת אות ברית קודש, שכנגדו מדת חי העולמים, שלא יראה קרי, יאמר פסוק ויאמר י"י אל השטן, ח"י פעמים ח"י תיבות, ויאמר פסוק גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב, שיש בו ו' תיבות, ג"פ ביושר וג"פ בהיפך גי' ח"י. ויאמר שיר למעלות, ויכוין בר"ת, הבאים אחר אזכרות שבאותו מזמור, עם נקודת אותיות של ראשי תיבות עצמן, עשצי"י, והוא שם קדוש גי' לילית, שיש בכחו להגן לאדם שלא תשלוט בו. וגי' פ"ת, שהוא טפת זרע נמשלים לפרורי פת, כדאיתא בר"מ פ' פנחס דרנ"ט. לשון אחר, גד גדוד, הם כ"ב אותיות, כי יגודנו מלא בו"יו. ויכוין בצירוף אותיות, אות ראשונה של פסוק, וכן כולם כזה - ג"ב ד"ק כו', והם י"א שמות קדושים לאכפייא י"א קליפות. ונקודם כניקוד הפ' בתורה, והשבא ישלים לחסר. ויסתום פי האמה בעקב ימין ע"י סדין מפסיק, בעת קריאת הפסוקים האלו:

למהרח"ו ז"ל. דע, שכל אדם יש לו ב' מלאכים המלוין לו, אחד מימינו ואחד משמאלו. אם הוא צדיק, אותו של ימין מכריז, תנו כבוד לצלם קב"ה. ואם הוא רשע, אותו של שמאל מכריז, שהוא מורד ברבו. ובכל לילה עולים עם הנשמה. וזהו סוד, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים, ר"ל, עם יעקב עולים עם הנשמה, אחר ששכב במקום. ואח"כ יורדין עמו:

ודע, כשהנשמה יוצאות בלילה, פוגעת תחלה בשלשה עולמות שדין, והם שאמרו רז"ל, שעירים דבית הכסא. והכוונה, כי כמו שהיציאה, תכלית המאכל אחר כל הבירורים, כן אלו סוף הקליפות, לכן נק' ע"ז, צואה. וזהו שאמרו ז"ל, שא"ה נידון בצואה רותחת, שהם הקליפות, הנקראת שעירים דב"כ. וכשנשמת רשע יוצאת בלילה, נוטלין אותו ומטלטלין אותו לכאן לכאן, וזהו כף הקלע. ואם יש לו זכות, ניצול מאלו, ולוקחין אותו כת ב', ושואלין אותו איזה מקום שירצה לעלות, ורואה תחלה אם ראויה, ואז נדונים כפי מה שהוא. ואם תנצל מאלו, לוקחין אותו כת ג', ואומרים לה, הלא כל עלייתך לידע ולהבין, אנו נודיע מה שתרצה, ומודיעים לו קצת דברים, כמו שתראה האנשים החולמים דבר, רואין אותו תיכף. ואם יש לה זכות ותנצל מאלו הג', לוקחת הארה כפי מדרגתה:

עוד מי שלומדין לו רזי עלאין, ובחזירתו לוקחין אותו ממנה, עם שיש לו זכות ללמוד לא יש לו זכות לישאר בידו. לכן תמצא שיש שלומדים סודות התורה עליונים, וכשיעור משנתו שוכחים הכל, לפי הזכות שיש לאדם, וכפי מה שיכוין בתפלות בשחרית, יהיה לו סיוע ועזר כל היום. וכפי מה שיכוין בערבית, יהיה עלייתו בלילה למעלה. לכן היא רשות ואינה חובה, כי לא כל האדם זוכה, וצריך הכנה גדולה שתעלה נשמתו למעלה בלילה, שהרי מלאך הבא בשליחות לעולם הזה, כשחוזר צריך לטבול בנהר דינור שס"ה טבילות כמנין ימות החמה, וז"ס עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, ר"ל עובר באש לוהט של נהר דנור, המלהטת אותן כדי שיעלו, ואשרי הצדיקים שעם היותן עה"ז, ישבחם להקב"ה. ועם זכיותיהן, נשמתן עולה למעלה העליונה בכל לילה, כל א' כפי מדרגתה, ע"כ:

לקוטים. השינה שהוצרכה לצורך הנסירה. ענינו הוא, כי שנשמותינו עולים למעלה בכל לילה בהיותינו ישינים, ואז הם נעשים מ"נ לצורך זווג העליון, ולצורך עצמן, כדי שיוחזרו להתחדש. כי בזמן שהיה בה"מ קיים, היה הזווג פב"פ לנשמות חדשות, אבל עתה, תפלתינו הם מועילות לפי שעה, להביא נשמות חדשות בסוד אב"א לבד, ולכן אנו אומרים יחוד ק"ש בשעת התפלה, לצורך זיווג או"א, כדי שמאותן הזווגים ינחילו מוחין לזו"ן, כדי שיזדווגו גם הם אח"כ בעת תפלת העמידה כידוע, וזהו בזווג היום, אמנם גם בלילה אנו מיחדים, יחוד ק"ש על מטתו. והחסידים ראשונים, די היה להם לומר חד פסוקי דרחמי, אבל אנו צריכין לפרט כל אותן פרטים, והלואי יעלה בידינו לעשות זווג עליון אחר חצות לילה, לחדש נשמות הישינות. ובתחלה אנו אומרים ק"ש של צורך זיווג או"א, והם ינחילו עטרין לזו"נ, שיזדווגו גם הם אחר חצות לחדש הנשמות. נמצא, שזווג זו"נ דיום, גדול משל לילה, כמ"ש במ"א. וזה סוד חדשים לבקרים רבה אמונתיך, כי מלכות הנקראת אמונתיך, נעשית גדולה בכל לילה ע"י התכללות כל הנשמות בתוכה, ואז מתחדשות בתוכה, ובבוקר יוצאת משם מחודשות, וזהו חדשים לבקרים:

והנה הזיווג של לילה, בין אותו של או"א ובין אותו של זו"נ, כיון שהוא גרוע משל יום, לכן הוא צורך התחלת תיקון לזווג של היום, כי זה של לילה גורם תיקון כלי יסוד הנוקבא, שתוכל אח"כ בזווג היום להעלות מ"נ. וסוד כוונה זה הוא, שהרי עליות הנשמה בלילה הוא ברחם המלכות, שהוא ביסוד שלה, והיא נקראת י"ד, כי ז"ס כוונת בידך אפקיד רוחי שאנו אמרים בלילה:

והענין, כי ה"ג שהוא ה' אותיות מנצפך, וה' אותיות אלוהים שיש בו, הם למעלה בה' מקומות - בחוטמא, בפומא, בדרועין, בידין, ובאצבעין, ובכ"א ממקומות הללו כלולים כל הה' גבורות, רק שאינו ניכר שם אלא גבורה א' לבד, בחוטמא, ובה כלולים ונעלמים כל הה"ג. וכן בפומא וכו'. אמנם, בסוף הה' מקומות שהוא סוד אצבעות, שם נתגלו כל הה"ג, ולכן היו נגדם ה' אצבעות, שהם סוד היד כנזכר. ויד זו היא מן הבינה ומשם נמשכה למטה עד יסוד המלכות ותקנה ועשאה בחינת כלי. (א):

הגהה (א) נלע"ד נתן, שר"ת של פומא חוטמא דרועין ידין ה' אצבעות, פח"ד יה"א. ר"ל ע"י גבוראין, זה פחד על החצונים כולם בעת שמתגלים, כנזכר בנטילת ידים:

והענין, שהרי אין האשה מתעברת מביאה ראשונה, וגם ארז"ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. פי', כי מן הביאה ראשונה נותן הזכר לנקבה ה"ג, ואלו נשארים בה תמיד בסוד שם ב"ן, האי רוחא דשביק בגוה. ובכחה מעלה מ"נ תמיד בשאר הביאות, ויש שם הכנה לקבל הטיפה ולציירה בצורת ולד. ואם לא היה אותן הכלי, היו כל הטיפות הולכות לבטלה ח"ו, לכן אין האשה מתעברת מביאה ראשונה, כי אותו הטיפה עושה אותה כלי, ואין הולד מצטייר, עד שיהיו שם בתחלה בחינת כלי. ואמנם בזמן חסידים הראשונים, היו ממעכין ביד, והיו מוציאים בתולים באצבע, כדי שגם ביאה ראשונה לא תהיה לבטלה, כי כיון שהיו ממעכין ביד, הכלי שלה היה מתוקן, והיתה יכולה להתעבר מביאה ראשונה. וגם זה היתה בנוקבא עליונה מלכות, כי ירדה היד עליונה של אימא ביסוד שלה, ושם מיעכה ביד, ונשארו שם אותן הה' אצבעות לצורך כלי המלכות. וז"ש מקדש אדני כוננו ידיך, פי', כי מקדש אדני שהוא המלכות, כוננו ידיך העליונים. ואמנם, כשמסתלקין המוחין בכל יום, שהם נה"י דאימא, אם כן מכ"ש שהם יותר גבוהים מסתלקים. ולכן בלילה, אנו צריכין להמשיך אותן הידים, לתקן לה הכלי לצורך זווג היום, ולכן אין זווג זה מועיל לנשמות חדשות, רק לחדש נשמות ישנות, כמו שהכלי נתחדש בלילה בק"ש בב"ש כ"מ ל"ו, כמבואר אצלינו. ואחר שאמרנו הק"ש, ונעשה בה בחינת כלי, אזי אנו אומרים בידך אפקיד רוחי. באותה היד שתקנה שם, עתה אפקיד רוחי כדי שתתחדש:

ואח"כ בזווג היום, כבר מוצא כלי מתוקן, ועושה נשמות חדשות, רק שהוא בסוד אב"א כנזכר. וכן הוא באו"א, כי בפסוק שמע ישראל, עושין בחינת כלי דאימא עצמה, מן הידים היותר עליונים ממנו, וכן היא מורידה אח"כ, אחר שנתקנה, היא מורידה הידים שלה לעשות כלי למלכות, בבשכמל"ו. ובקריאת שמע דשחרית בפ' שמע, מזדווג או"א זווג גמור, וכח אותן המוחין נותנת היא ג"כ למלכות בבשכמל"ו, להוציא נשמות חדשות כנזכר. וכן אמרו בתיקונים, כי שמע נגד בינה, ובשכמל"ו נגד מלכות. והנה, לפי שבאצבעות היד שמאל נתגלו הה' גבורות, כי הה"ח נתגלו בה' אצבעות יד ימין, לכן הוצרכה לסמוך את המלכות בכל יום בתפלה של יד, לקשרה על זרוע שמאל, שהיא כנגד היד דגבורה דא"א, שהוא שורש כל הדינין, וע"י ימתקו כל הדינין שבה, כי אין מיתוק הדין אלא בשרשו. וידוע כי מלכות נקרא אילת השחר, בסוד אסתר, שהיה רחמה צר כמו אילה, והיתה חביבה על בעלה, כי תמיד היתה בתולה ומעיינה סתומה, ולכן בכל יום שהמלכות נעשית בחינת אסתר, לכן אנו צריכין לחדש בה בחינת הכלי שבה:

וכמו שבארנו בעלות הנשמה בלילה בעת השינה, כך הוא סוד הדורמיטא דז"א, כי נשמתו עולה למעלה אל הבינה, להיות שם בסוד מ"ן, כדי לזווג את או"א, שישפיעו באותן זיווג מוחין, לצורך המלכות היא לאה, כדי לבנותה ולהגדילה כמותה. ואמנם, אם גם שניהם זו"נ היו עולין בסוד מ"ן, אז היתה צריכה לקבל המוחין על ידו, ובזה לא היתה נגדלת שיעור מדתו, כיון שהארתו בא על ידי א"א, שתהיה שוה לו. ולכן הוא לבדו עולה בסוד מ"נ, ואח"כ ניתנין המוחין לה לעצמה שלא ע"י. והנה הנשמות אנו רואין שהם עולים בשינתם, הן הזכרים הן הנקבות. והטעם, כי כיון שצריך מ"נ אלו של הנשמות, לצורך התחדשות הנשמות של זכרים ושל נקיבות, לכן צריכין לעלות בין זכרים ובין נקבות, כי מ"נ של זכרים מועילים לצורך הנקבות, ומ"נ של נקיבות לזכרים, כי לעולם אין המ"נ עולים אלא לצורך זולתם. וכן כשצריכין זו"נ מוחין, אז עולים שניהם בסוד מ"נ, והז"א מעלה מ"נ לצורך נוקבא, והנוקבא מעלה מ"נ לצורך ז"א, ואז כיון שהשפע בא לשניהן, בהכרח הוא שתהיה הנוקבא טפילה לזכר. אך כשהמוחין הם לצורך הנקבה בלבד, אז עולה ז"א לבדו בסוד מ"נ לצורך נוקבא, ואז היא בעצמה נוטלת מ"נ לצורך מוחותיה שלא ע"י, כי אין באין מעורבים יחד מוחין שלו ושלה, כדי שיטול הוא הכל תחלה. הנה בארתי אני חיים, דרוש זה באר היטיב, כפי שקבלתי ממורי זלה"ה:

סוד קרי. ארז"ל, אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה. הנה, לעולם במחשבה הוא חכמה, הנקראת יש, כי נקראת יש מאין, שהוא כתר. וכנגד בחינת זו שבקדושה, יש בס"א קר"י, כמנין י"ש, אלא שאות ש' שהוא אות אמת, עושה ק"ר, שהם אותיות שק"ר. ואות י' נהפכת בהם למטה, שהיא טיפת קרי. וכל צדיק השומר אות הברית קודש מהוצאת ז"ל, יש לו שם צדיק ויש לו ש"י עולמים, נגד מה שנזהר ממחשבה רעה. ונדבק במחשבה קדושה. ויש מי שנדבק במחשבה רעה, כענין שנאמר ויהי ער רע, כנגד הקרי. וענין הש"י עולמות, נחלקים לג' חלקים, ק"ג לכ"א, והם בחג"ת, והנה ת"ת מטה כלפי חסד, ונעשים שם ב' חלקים, שהם או"ר, שב"פ ק"ג, עולה אור. וק"ג נשארים בגבורה, מנין עגל. ועל אותם שמוציאין ש"ז לבטלה נאמר, פני ה' בעושי רע, כמנין ער, להכרית מארץ שהיא מלכות, זכרם בחינת הזכר. ר"ל, בחינת הדוכרא שניתן בנוקבא, וזהו מדה כנגד מדה, כמו שהם גרמו להוציא טפה העליונה, טיפת דוכרא לחוץ, ולא לתוך הנוקבא, כן הבחינה שלהם שניתן מן הזכר אל הנקבה, יכרת ויתעקר משם. וזהו עוקר מזל אדם של מעלה, מה שיש שם במלכות. וכדי שיכרת הוא למטה, צריך שיכרת מזלו למעלה משם, כמ"ש יפקוד ה' על צבא מרום וכו', וזהו להכרית מארץ זכרם, ר"ת מזל. כי כדי שיכרת הוא מכאן מזאת הארץ למטה, צריך תחלה להכרית מזל שלו למעלה, מארץ עליונה כנזכר:

כתב הר"ן זלה"ה, וז"ל - נלע"ד, כנגד קרי, עשו ישראל ג' עגלים, א' במדבר, ושנים בא"י בימי ירבעם, וג"פ עגל, גי' קרי, שהם י"ש עולמות דטומאה. וז"ס ויקח מן הבא ביד"ו, אותיות יו"ד, והוא אות יוד של יש, שמשם יוצא הקרי, ושלח מנחה לעשו אחיו. כיון בזה, שלא יש אחיזה לעשו אלא בשליש א' של י"ש, שהוא כמספר מנחה, שעי"ז ישכח לקטרג על ישראל שיעשו העגל במדבר. ועשו אמר, יש לי רב, ר"ל, הרוב של י"ש, יש לי ב' חלקים, שהם ב"פ עגל, כיון בזה, שהיה נמסר בידם לפתות ישראל לעשות ב' עגלים בימי ירבעם, א"כ מאחר שהרוב יש לי, א"צ לשליש א' שלך. ויאמר יעקב יש לי כ"ל, ר"ל, כל הג' שליש יש לי יכולת עליהם, ואם לא תקח זה השליש שהוא עון העגל של דור המדבר, לא תוכל לפתות אח"כ, כי זה תלוי בזה. וסוד הענין, פי' במקומו:

בספר הרזים כתב, וז"ל - כשפירש אדם מאשתו ק"ל שנה, הוליד רוחין ושדין ולילין, והם מזיקין את הבריות. ובמדרש מונה ביניהם, כמה וכמה אלפים רבבות שדין רוחין ולילין, והיו הורגין את העולמות, ונתן הקב"ה רשות למשותלח הצדיק, וכתב שם המפורש על חרבו, והרג בהן ב' אלפים רבבות ברגע א', עד שבא אגרימו"ס, בכורו של אד"הר, ונשתטח לפניו והתחנן לו וקיבל עליו, ומסר לו שמות שידין ולילין וכל מלכיהם ושריהם, והשאר ברחו ונתחבאו במחבואות של אוקינוס, ע"כ. וצ"ע, איך אפשר ברגע א' להרוג ב"א רבבות, אלא ע"י שנתן הקב"ה רשות להמשיך ג' ע"ב דיודין, הנק' שם המפורש, והם כמנין וחר"ב, ובזאת הכוונה היה לו כח להרוג לכולם, לולי אם לא בא אגרימו"ס כנזכר, ע"כ להר"ן זלה"ה:

סוד הגלגול בעודנו בחיים. הנה דע, מי שמת בלא בנים, הגוף הראשון נחשב כאילו אינו, א"כ כשיחזור להתגלגל, יוצרך לבא הנר"נ כולם כאחד יחד, כי עתה דומה לבנין חדש. אך אין זה, רק אם יש מעשים ראוים לזכות את ג' חלקי נר"נ, וז"ס פסוק אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף, אל חלק הנפש ההוא. אמנם, כל שאר הגלגולים אין יכולים להשיג יחד נר"ן, רק תחלה תגלגל נפשם, ואחר שנזדככה הנפש ימות, אז הרוח יתגלגל עד שתזכך לגמרי. ואמנם, חלק הנפש מתגלגל עמו בסוד העיבור לבד להשלימו, וליקח ממעשים הטובים, ולא מן הרעים, כנזכר בענין הנפש וניצוציו. וכיוצא בזה גלגול אחר בנשמה עד שתזכך, והנפש והרוח מתעברים בה כנזכר, ואז כשיזכך, א"צ לגלגול עוד, כ"א לזכות את הרבים ע"י עיבור, ולא ע"י גלגול. אך יש בזה סוד נעלם, כי לפעמים אפשר שיזכה האדם אל כל הגלגולים נר"נ להשלים בפעם א', ולא יצטרך לגלגולים אחרים. והענין, כי כאשר נתגלגלה הנפש לבדה תחלה, אם אז היא מזדככת עד שנשלמה, יש לה תקנה א'. כי הנה הרוח אינו יכול להיות עמה, לפי שהיא שלימה, והוא אינו שלם, ותקנתו הוא, כי כשהוא ישן ומפקיד נפשו ורוחו בידו ית', בסוד באר העליון בסוד מ"נ. וכשהוא ניעור נכנס בו הרוח לבדו, ונחשב לו כאילו בא בגוף אחר פעם אחר, ואז הולך ומשלים חלק הרוח, וז" ס פסוק, נפשי אויתיך בלילה, שחלק הנפש שלו כשתתחבר עם הש"י, אז אויתיך בלילה בעת שאני מפקיד בידך, נתאוה אליו בסוד "נ הצריכות אל הזווג, וזהו אף רוחי בקרבי אשחריך, כי כשהוא ניעור אז אשחריך עם רוחי בקרבי, כי אז מתגלגל בו סוד הרוח כנזכר, ור"ת בלילה אף רוחי, באר, לרמז על הנזכר. ונכון יודע שנשלם נפשו. ויאמר זה הפסוק, נפשי אויתיך בלילה וגו', ולכוין אל הנזכר, ובזה יזכה אל הרוח כנזכר, והבן סוד זה. אמנם, מה שאנו אומרים בידך אפקיד רוחי וגו', הוא בסוד פקדון לבד אל הנשמות שילכו ויחזרו. אך פסוק זה הוא לענין הנזכר, וכשהשלים זה גם חלק הרוח, אז תבא נפשו ורוחו, ואפשר להיות שניהם ביחד, כאילו היה זה גוף אחר חדש. וכן הענין בחלק הנשמה, כי יצא הרוח ותכנוס הנשמה, ואחר שישלמו, אפשר ודאי שאז יבואו נפש ורוח למרכבה אליה:

בלילה אחר צאת הנשמה בעת השינה, מי שזוכה לעלות, הוא קורא שם פי' הפסוק הנוגע אל שרשו. אך יש בחינות חלוקות, כי בליל זה, מאיר יותר בנשמתו פסוק זה. ובלילה אחרת, פסוק אחר, והכל לפי מעשיו. ומורי זלה"ה, היה רואה במצח האדם איזה פסוק מאיר בו יותר, והיה מבאר לו פי' זה השייך כפי המגיע לו, כפי שורש נשמתו היה מבאר לו, שכאשר יקראוהו בהקיץ, יעלה נשמתו למעלה למעלה עד אין סוף וקץ, ויזכה להתגלות לו דברים אחרים, גם שהחומר לא ירגיש בהם. והנה טוב מאוד אם אינך יכול לישן תיכף, אחר פסוק בידך ראוי לך שתכוין ותעסוק באיזה דרוש הנוגע אל נוקבא דז"א, כי כל עלייתך לשם כנודע. גם עליות הנשמה בלילה בעולם העליון, ולא תשוט בהבלי עולם, תלוי בזה שתישן מתוך הבכיה:

סוד הזיווג בחצות הלילה. הטעם שהוא אסור בתחלת הלילה הזיוג, מפני שבחצות הלילה אז לאה נגדלת פב"פ, ונמשכת עם כל שיעור יעקב כולו בכל הפרצוף ז"א, ואז הדינין נמתקין. אך בערבית, הוא זווג יעקב ולאה, ואז רחל חוזרת להקטין עצמה להיות אב"א ביעקב לבדה, ולכן אז הוא שליטת הדינין, ואז הוא חושך גמור, וזה נמשך עד חצות הלילה, וז"ס ליל ולילה, כי קודם חצות נקרא לאה ליל, ואחר חצות נקראת לאה לילה. פי', כי אחר חצות היא נגדלת מחציו דז"א ולמטה. וזהו פי' חצות, שלוקחת גם חצי התחתון. ואז נקראת חצות לילה. ובשבת בלילה בתפלת ערבית, אז רחל עם יעקב פב" פ, בסוד כל נה"י דז"א, כי זה יותר מתפלת שחרית דחול, ואחר תפלת ערבית, עולה רחל למעלה בהיכל בינה אמא, להגדילה, ואז יושבת לאה עם הז"א פב"פ עם ישראל ויעקב, כמו שהיה אחר חצות בחול, וזה נמשך עד חצות הלילה. ואח"כ לאה עולה למעלה בהיכל הבינה, ורחל יורדת פב"פ עם יעקב וישראל. לכן תמצא, כי עיקר זווג האדם הוא יל שבת אחר חצות, כי אז רחל שהיה רחמים, היא פב"פ עם הז"א כולו, ואז הוא כולו רחמים גמורים. אמנם לע"ה, הותר בחול אחר חצות, כי גם אז לאה פב"פ עם כל הז"א, אך קודם חצות, אף לע"ה לא הותר אלא בליל שבת, כי אז לאה פב"פ למטה מן החזה לבד. והנה כ"ז, דווקא בתפלת ערבית, שאז רחל מן החזה ולמטה, אבל אח"כ עולה רחל למעלה, ואז לאה פב"פ עם ישראל ויעקב, כמו בחול אחר חצות, "כ כמו שלע"ה מותר בחול אחר חצות, כן הותר בשבת קודם חצות, ודי בזה:

בזוהר דושים ר"א פתח, אל תהיו כסוס כפרד וגו', לשון זה נבין, עם ה שארז"ל, ששה דברים נאמרו בסוס, וא' מהם זנאי. וכן בסוף פסוק זה אומר, אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום, ר"ת בועל. ולכן הביא ראש פסוק, להזהיר לאדם שלא ירגיל עצמו להיות זנאי כסוס, אלא צריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש המטה:

העונה, היה אומר מורי זלה"ה, שאדם צריך לקיים מצות עונה, אף בימי עיבור ויניקת הולד, כי גם יש זיווג למעלה תדיר, אפילו עיבור ויניקה עליונים, לצורך קיום העולם, כי זהו זיווג תדירי:

מורי זלה"ה היה אומר, כי כל אזהרה מע"ש לע"ש, הוא במשמש לשם הריון לצורך בנים. וצריך להיות אז הזווג, כדי שישרה בהאי טפה נשמה קדושה עליונה, מהזיווג עליון. אבל אם אשתו כבר מעוברת או מניקה, אין לחוש עליו כ"כ. והטעם, כי כל עצמה של אזהרה זו, אינה אלא לבל ישפיעו נשמות הנק' צדיק, ויעלו רק נשמות השבת כנז', אבל אם היא כבר מעוברת או מניקה, בטלה טענה זו:

שאלתי למורי זלה"ה, אם אמלט עצמי מהעונה בימי עיבורה או מניקתה, להיותה זמן קר, ואי אפשר לטבול. והשיב לי, כי אם גם האשה מוחלת ואינה מקפדת, בוודאי אני פטור, אך עכ"ז טוב לקיימו. ואני שמעתי מאחרים, שהיו יודעים בו, שהוא לא היה מקיים מצות עונה בזמנו:

המשמש מטתו לאור הנר הויין ליה בנין נכפין. היה מורי אומר, כי אפילו לא שמש מטתו לאור הנר בעת הולדת הולד, אלא אחר עיבור אשתו, עכ"ז יהיו בניו נכפין כדאיתא בזוהר. גם היה אומר, כי לא סגי במחיצה שנראה אור הנר מתוכו, אלא צריך שתהיה מחיצה גמורה, שאין שם אור הנר כלל ועיקר בבית לגמרי. ואם לא יעשה כן, לא ימלט להיות בניו נכפין. ועכ"פ אותם שאירע להם דבר זה, אפילו בעת זקנותם תבא להם נכפה, אם לא בא להם בעת בחרותם. והיה אומר שרוב קטנים שמתו בנכפה, הוא מסיבה זו. ואיש אחד נענש בגלגול עז, על ענין עון זה. ואמר לי מורי זלה"ה, על שגרם מיתת נכפה לבניו, לכן נענש כך:

המשמש מטתו ביום, אינו לוקח כ"א הנשמות המגולגלות. וזהו הטעם שבא יהודה על תמר, כדי שיתגלגלו ער ואונן בפרץ וזרח, ולפי שלילית עשקה נשמות ער ואונן, לכן הוצרך לקיים קיומם בדרך עבירה, היינו שמושו ביום ובדרך זנות. ולפי שירמיה הולידה אותו אמו גם כן ביום, לכן אמרו רז"ל שירמיה אמר, ארור היום אשר יולדתי בו, מלמד שחלקיהו שימש מטתו ביום, לפי שהוצרך לברוח כנודע. ואז נתעברה אשת חלקיהו מירמיהו, ולכן בהולדה ההיא יצא ירמיהו ונתגלגלה נפשו של שלמה ע"ה. וז"ס, למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון:

אמר הרב זלה"ה, מ"ש בזוהר ג' אינון דדחיין שכינה לבר וכו', מאן דקטל לבנוהי האי עוברא דמתעברא איתתא, וגרם קטלא ליה במעוהי וכו'. הכוונה, כי המשמש מטתו בליל צ' שנתעברה אשתו, גורם שימות הולד, וצריך האדם לשמור מאוד שלא ישמש מטתו באותו לילה. וזהו ג"כ משארז"ל, ג' חדשים הראשונים קשה לולד. ונלע"ד, כי גם כן צריך לשמור מליל הספקות:

העונה בליל שבת היא משובחת לת"ח. והסוד הוא, כי כבר נודע שיש הפרש בין הנשמות, כי אין נשמות חדשות רק בערב שבת, אם כן אין לשמש מטתו, כ"א בליל שבת בחצות הלילה. ונלע"ד חיים, כי אלו הנשמות הם ממש היורדין בליל שבת. והנה אם האדם בלילה ההוא שימש מיטתו, ונשארת אשתו מעוברת בלילה ההיא, ודאי אותה הנשמה תשרה על אותו טפה, וכיון שהוא נשמה חדשה ולא ענושה, לזה אמר שאותן הבנים יהיו חסידים קדושים. וזה טעם הורדת אותן הנשמות בליל שבת, ועיין זה היטיב כי הוא אמיתי. וכשאדם ישן בליל שבת, מדברת נשמתו עם אותן נשמות חדשים, ומראים לה את ג"ע תחתון והולכות שם יחד, ובחצות הלילה שבים כל הנשמות לגוף האדם, ואז אתיין הני תרין נשמתין מתעטרין כחדא מגן עדן, ולכן צריך אז בחצות לילה כשמתעורר משנתו, לומר פסוק אחד, רוח ה' אלהים עלי וגו'. ובלכתם, ילכו כדי לעורר אותו נשמה חדשה, ואח"כ יתחבר עם אשתו, ותשרה אותו הרוח על הטיפה ההיא, ויצא בן חסיד וקדוש, אם יזכה שתתעבר אז אשתו, ואם לאו, יעשה כה בכל ליל שבת, עד שיזדמן לידו. ונראה, כי גם צריך האדם לטבול בכל ע"ש, כמו שמצינו ברב המנונא סבא, כדי להקביל שבת בקדושה ובטהרה:

ליל ר"ח או ליל י"ט אחר חצות, דינם כליל שבת, אע"פ שאין זיווגם כליל שבת, עכ"ז ר"ח מותר לשמש מטתו, כי גם אז רוח קדושה שורה מחכמה, על ת"ח המשמשים בליל שבת. גם ליל ז' של פסח מותר בזיווג, והסימן ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. (א):

הגהה (א) בספר שני ליעקב מ"כ בשם האר"י ז"ל, וז"ל - הזווג בימי הרעים שהם בין המצרים, אז זווג הנ"ל אינם בעולם הזכר, רק בעולם הנוקבא, פירש שמתלבשת שכינה במלכות שבת"ת, וכל המלכות של כל המדות לבד, לפי שאינה מקבלת אז אלא ממלכות של כל המדות, הנקרא בחינת גרים הבאים מהנוקבא, ומזווג הנ"ל יוצא נר"ן לגרים, האסורים לבא בקהל, כמו עמוני ומואבי:

בענין המטה של איש ואשה, נכון שיהיה ראשו למזרח, בסוד ממזרח אביא זרעך, שהוא סוד דעת עליון, ומרגלותיו למערב בסוד יסוד מל' כענין וממערב אקבצך. ויד שמאלית לצפון העולה בסוד גבורה, ויד ימנית לדרום העולה בסוד החסד:

הפסוקים נזכרים בזוהר חדש פרשת בלק, לומר בקומו בחצות לילה, גם אותן הנזכרים בזוהר לאומרן בעת הזיווג בליל שבת, רוח ה' וגו', לא היה מורי זלה"ה נוהג לאומרם, וכמעט שהיה מגמגם בהן שאינם מדברי הזוהר אלא חכם אחד כתבה בגליון, ואח"כ הדפיסוה בתוך הזוהר. טבילת אשתו של מורי זלה"ה, היה נוהג באותו לילה להיות ניעור עד חצות הלילה, והיה עוסק בתורה ואח"כ שכב במטה ושמש מטתו, ואח"כ קם תיכף ומיד, ורחץ ידיו וקרא ק"ש. אח"כ שכב פעם אחרת וישן, וכוונתו היתה שלא יבא לידי הרהור כלל, כי אולי יבא ח"ו לידי קרי, ולכן עסק בתורה עד חצי הלילה:

הבועל בחול, ידע כשתתעבר אשתו, תלד בן סורר ומורה או עז פנים או משומד או ממזר או ע"ה ר"ל, הנפש שלו יהיה מאחד הבעילות של חול. שיש שנותנין לו נשמה ממתי מדבר, ויש מעדת קרח, ויש ממתי ישראל, כל אחד ואחד כפי אותו המחשבה והרהור, שיש לו בעת זווגו שמזדווג עם אשתו:

האדם המתעורר משנתו בקישוי אבר, היינו כשמתעורר ומוצא עצמו בקישוי אבר, אז יזהר מאוד שלא יבעול ח"ו עם הקישוי ההוא, כי יצאו בניו פגומים, ואלו בנים היוצאים מזה הזיווג נקראו בני תמורה בעצם. ואם היא מעוברת ג"כ מוליד רוחין שדין ולילין, שהכל צריך שיבא בכוונה שניהם. מורי זלה"ה אמר, כי גם אותן הטיפות היוצאת מן האדם קודם הזיווג, הם בכלל מוציא זר"ל, וצריך תיקון גדול ע"ז:

סוד זיווג ליל שבת. יכוין בשם היוצא מס"ת של פרשה ראשונה של בראשית, והוא צמרכד עם הנקודות אלו צ' בקמץ מ' בפתח ר' בחולם כ' בפתח ד' בסגול. וגם בשם היוצא מן אז ישיר משה ובני ישראל כי גאה גאה אזבוגה עם הנקודות אלו א' ז' בקמצין ב' בצירי ו' בקמץ ג' בחיריק ה' בצירי. והב' שמות אלו גימטריא חשמל, שהוא מכסה בזיווג עליון דזו"ן בסוד תלמיד חכם מכסה בטליתו. נלע"ד קצת, נקודות של השם הא' הוא גימ' חיי"ם, שהוא אהי"ה הוי"ה אהי"ה. והנקודה של שם הב', הוא גי' ב"ן מ"ה ע"ה, להורות כשז"א יש לו מוחין שהם חיי המלך, אהי"ה הוי"ה אהי"ה, אז מזדווגים זו"נ יחד, שהם נקראים מ"ה וב"ן, בסוד חסדים וגבורות שלהם:

קודם הזיווג, יאמר פסוק מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר וגו', כדי שיפרה וירבה. וגם טוב לומר אותו המזמור קודם האכילה, מפני שיש בו ז"ן תיבות, והאומרו לא יחסר לו מזונותיו, וטוב ג"כ למזון הנפש:

הלחש קודם הזיווג יאמר - עטיפא בקטפא אזדמנת שארי שארי לא תיעול ולא תנפוק לא דידך ולא בעדבך תוב תוב ימא ארגישת גלגלוי לך קראן בחולקא קדישא אחידנא בקדושא דמלכא אתעטפנא ע"כ לשון הזוהר. פי', כי צריך אתה לדעת, שבעת הזיווג, להיות שהוא מעשה בהמה ומעורר תאות זימה, מזדמנת שם לילית חייבתא, לראות אם אותו האדם מכוין תאות זימה של בהמה, אז היא נכנסת בתוך הסדין שלו ולוקחת אותם הטיפות המתמצות מאבר הקדוש הנשארין בסדין, ועושה מהן שדין ורוחין. עוד שנית, שמכח אותן הטיפות, היא שולטת בולד שנתהווה מאותן הטיפות של אותו הזיווג, שהיא לוקחת המותר שהיה בסדין שלו, ותיכף שיצא הולד לאויר העולם, היא מזדמנא לחייכא ביה, לכן אמר בזוהר ויקרא, אסוותא להאי בשעתא דמזדווג ב"נ באתתא, יכוין לביה לקדושי דמארי, ולימא הכי, עטיפא וכו'. וזהו פי' הלחש:

עטיפא - פי', המעוטפות, בקטפ"א בסדין, כמו שפי' בערוך, כי יש בגד רך שמשימין על המטה, שקורין בלע"ז לנעצל"י, ובערבי קטפא. אזדמנ"ת - פי', היא מזומנת לכנוס בסדין הזה, לעשות הפעולה שאמרנו. שארי שארי - פי' תתיר הקטיפה וקשר שלך מן הסדין. לא תיעול - לא תכנוס בסדין, ולא תנפוק - פי', לא תוציא אותן הטפות משם. לא דידך - פי', אותן הטיפות שהולכות לבטלה, לא יהיו שלך. ולא בעדב"ך - ולא יהיו בגורלך, שתעשה מהן שדין כמו שאתה רוצה. ומלת עטיפא בקטפא, גי' שטן עם ג' אותיות, ועולין כמנין נח"ש עם ג' אותיות, והכולל. תוב תוב - כלומר, חזור חזור לנוקבא דתהומא רבא שהוא מקומך, כי מלת חזור אינו נופלת אלא למי שיצא ממקומו שיחזור למקומו, ואמר כפל תוב תוב, וכן שארי שארי, א' נגד סמא"ל, וא' נגד הנוקבא לילית. ימא ארגישת - פי', הים העליון, שהוא אמא עלאה, ארגישת, כלומר הרגיש השם שביסוד שלה, שהוא שם אהי"ה מרובע גי' חו"ל, והחול זה הוא גבול ים, וע"ז ארז"ל בב"ב, שהיה מראה לים השם זה של אהי"ה, והים שוקט מזעפו והיו חוזרים הגלים לאחוריהם, מפני שמתיראים מזה השם, ואומר האדם לקליפה הנ"ל, שכבר נתעורר השם זה, לכן תעלה למקומך שהוא מצולות ים, היינו נוקבא דתה"ר. וזהו אומרו גלגל"וי ל"ך קרא"ן - פי', שהגלגלים של הים קוראין לך, שתחזור גם אתה עמהם לנוקבא דתה"ר. ונקט בנוסח לומר גלגלוי, ולא אמר גלין, לפי שחוזר גם על גלי השם אהי"ה, היינו המרובע שזכרנו, שאנו מפחדין אותן שאלו הגלגלים של אהי"ה שהם דין קוראין לה כדי למחוץ את ראשה. בחולקא קדישא אחידנא - כמה דאת אמר, ה' מנת חלקי וכוסי, ותהפוך מלת חלקי הוא חקל קדישא שהוא מלכות, ואז יכוין שאשתך היא דוגמתה. ואח"כ בקדושא דמלכא אתעטפנא - פי' ז"א מתקדש כשבא אליו הארת הקדושה בסוד הטלית כמבואר במקומו, ועכשיו יכוין שהוא בדוגמתו, והוא מאפיל בטליתו, ואז מובטח שאותן הטיפות לא ילכו לאיבוד ח"ו, אלא יעשו מהם נשמות לגרים נפש, כדכתיב חיל בלע ויקיאנו מבטנו יורשנו אל. וכ"ו תיבת יש בלחש הזה, נגד שם הוי"ה, ויש בה קי"ו אותיות, והוא נגד אהיה מרובע, שעולה מ"ד, ושם הוי"ה המרובע שעולה ע"ב, בין הכל קי"ו, שהוא ג"כ ביסוד אמא, שנותנין אותה למלכות ביחוד ק"ש. ויכוין שמכח אלו הב' שמות, הוא מבריח הקליפות וממשיך עליו הקדושה:

פירש השני. עטיפא - כד"א, כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. והכוונה כי תיכף שגזר על הנשמה של הזכר לבא אל עה"ז, אזי נחצבת ג"כ נקבתו מהיכל לבנת הספיר, ועולה למעלה באחורי הזכר בהיכל עצם השמים, ומתעטפין שניהן יחד ברוח העוטף אותם ממחצבם, וזה הרוח בא מרוח פסקנית, ע"י שרף א' ששמו רוח פסקנית, ומעטף אותם כמו שמעטפין בטלית לחתן וכלה. ומנהג אבותיהם בידיהם, ואינם יודעים מה הם עושים. בקטפא, צריך להגיה באות י', היינו מלכות של לבנת הספיר, הנקרא קיטפא, שהוא היכל שמקבצין לתוכה פירות הנלקטין מן האילן שהוא ת"ת, שמלכות קולטות אותן הנשמות שנלקטים מלמעלה. ואח"כ אזדמנת - שהוא מלת הזמנה, שהוא מבריח הקליפות כמ"ש בזוהר, בסוד ברכת המזון בפ' תרומה, שצריך האדם לומר הב לן ונברך, שהוא הזמנה להבריח הקליפות, וז"ס אזדמנת. ודע, שעטיפא רומזות לשם הוי"ה, שמשם הנשמות של הזכרים, ומלת בקטפא רומזת לאדנ"י, ובאמרו אותו הזמנה, ובחשבו ב' שמות אלו יחד, הן גוערין על ס"א. ואומר שרי שרי, צריך להגיה בלא א', פי', שרי כדי להבריח הקליפות הג' קשות, א' הוא רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת, והב' שרי, הוא קליפות נוגה, דכתיב ונוגה לה סביב. והענין הוא, שכבר ידעת שכל ס"א הוא בד' קליפות אלו. הג', שהם של ערלה, ג' שני ערלה, שם הוא מעשה טומאת עבירות, ובקליפות נוגה תלוים טומאת המחשבה, ולזה אמר שרי הראשון, מלפעול מעשה הטומאה. שרי ב', מטומאת המחשבה. ולזה מועיל לחש הזה, להסיר המחשבות הזרות והרהורים רעים מן האדם, האומר בעת הזאת. לא תיעול ולא תנפוק - פי', שהקליפות נוגה כשיורד הנשמות, הוא לוקחת אותם בסוד הטיקלא הנז' בסבא משפטים, שר"ל שקליפת נוגה לפעמים מכרעת לצד הקדושה, ולפעמים מכרעת לצד הטומאה, וזה וראיתי אני את דמעת העשוקים ואין להם מנחם, פי', שהקליפת נוגה, לפעמים כשהיא לוקחת אותו הנשמה, לחסרון כוונת הבעל, לפעמים היא נכנעת לצד הטומאה, ועושקות כל אותן הנשמות, וז"ס יש נספה בלא משפט. ולזה אמר לא תיעול - ר"ל, בזמן שתיעול בקדושה, לא תקח הנשמה בידך. ולא תנפוק - ר"ל, כשאתה יוצא להיות נכללת בג' קליפות, לזה אמר לא דידך ולא בעדבך - פי', לא כשאתה בעצמך כולל בקדושה, ולא בעדבך שהם הג' קליפות אחרות, איני רוצה בשליחותך כלל. תוב תוב ימא ארגישת - פי' חזור בך חזור בך, אחר שכבר ימא שהיא המלכות, ארגישת בך. כלומר, שהס' צרופים של אלהים שהם ס' גבורים סביב לה, ארגישת שכבר נתנה להן כח ורשות, שיוצא השלהבת מתחת כסא הכבוד, כדי להרוג אתכם. וז"ש גלגלוי לך קראן - פי', אותן הגלים שיש סביבותיה, שהם סוד ה' עלין תקיפין דסחרין לשושנה שהוא מלכות מכל סטרוהי, והם ה' אותיות של אלהים, שהם השורש לס' גבורים שאמרנו. וז"ש גלגלוי, כלומר, אותן הגלגלים שסביבות השושנה, הם קוראין לך, וגם הצרופים קוראים לך לרצוץ את מוחך. אח"כ בחולקא קדישא אחידנא - פי', כי אני בסטרא דקדושה תמיד, לא כמותך שלפעמים אתה אוחז בקדושה, ופעמים אתה אוחז בקליפה. בקדושא דמלכא אתעטפנא - פי' בקדושה דמלכא שהוא ז"א, אתעטפנא, כלומר שז"א מתעטף בשערות של א"א המעורבים בשערות עצמו בסוד טלית כך אני מעוטף באותו ההארה, כדי שלא תוכל לבא למקומי כלל, לא למעלה ולא למטה, ובזה גורמים שיביא נשמה לאותו ולד מסטרא דקדושה, וגם דבר זה גורם שרוב הבנים יהיו זכרים. בעזרת יוצר הרים. יה המאיר לארץ ולדרים. תפלת הרמב"ן על הזיווג כבר נדפס בש"צ.) בענין הזיווג עצמו בכוונתו, שיהיה לכוונת המצוה לבד, ולא לשום הנאה גופנית, וכפי מה שיקדש א"ע, כך היא עצמות הבן ביתר שאת. גם שלא יהא מצוי אצלה תמיד, אלא מע"ש לע"ש, כמ"ש בזוהר. וע"ז נאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, ר"ל, כשהאבות ימתינו וישמרו הזיווג מליל שבת לליל שבת, מלשון ואביו שמר את הדבר, אז הבנים יהיו הגונים, ואיש אמו ואביו תיראו. ואם לאו ח"ו לא יראו מהם. כפי שהאדם מקדש את עצמו מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה, וזהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. כי הנה באדם יש ג' שותפין - הקב"ה, אביו, ואמו. האב נותן הלובן, והאם האודם, ומזה נעשה גוף הבן, והש"י, נותן הנשמה. ואם האדם עשה הגוף בקדושה, אז הש"י שוכן בתוכם, וזהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ר"ל, אם יעשו דבר זה בקדושה, אז ושכנתי בתוכם, ואמר בתוכם, לשון רבים, כי אם זוכה האדם, יהיו לו נר"נ, והנפש מלביש לרוח, ושניהם לנשמה, וכנגד הנשמה אמר, ושכנתי בתוכם. ר"ל, בתוך הרוח והנפש. וכי תאמר, במה יהיה קדושה, לז"א, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, ר"ל, כשעשה הקב"ה את אדה"ר, לא היתה שום כוונה אחרת רק לבריאתו לבד. וכן תעשו, גם עתה, כדי שלא יהיה הזיווג להנאת הגוף, כ"א למצות פריה ורביה. והנה היו ג' מיני תרומות - תרומת האדנים, ותרומת המשכן, ובקע לגולגולת, כנגד נר"ן. וע"ז נאמר, ואת

שבתותי תשמרו ומקדשי תראו, ולכן אמר הכתוב אל תהיו כסוס כפרד, שלא תהיו כבהמות להנאת הגוף בלבד. גם שלא יתמיד, כי הסוס הוא יותר שטוף בזמה מכל הבהמות. ואם יעשה כן, אזי הבנים ח"ו שיצאו משם לא יהיו הגונים, וזהו כפרד, כי הפרד אינו מוליד, וגם האדם שתהיה כל כוונתו לתאות גופנית, הבנים שיצאו משם יהיו מכוערים, ולא יראו ממנו ולא יקראו בניו. ואמר, במתג ורסן עדיו לבלום, הכוונה שהסריסים המה מכוערים, וכל יופי ועדי האדם תלוי ביסוד, ולכן היה יוסף יפ"ת ויפה מראה. פי' ב', כי מלבד זה שצריך האדם להמתין מליל שבת לליל שבת, גם בליל שבת עצמו צריך להמתין עד אחר חצות, ולכן אמר במתג ורסן עדיו לבלום, ואמר בל קרוב אליך, ע"ד לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך, ולרמז לכל הנזכר, תמצא בר"ת במתג ורסן עדיו לבלום, הוא בועל. להורות, שכל זה הוא בענין הזיווג. גם ס"ת, גימ' גיהנ"ם. להורות, למי שאינו נזהר לקדש בענין זה, סופו לירד לגהינם. והנה ידעת, כי יש באדם ג' שותפים, האב נותן הלובן, והאם האודם, ואודם זה הוא מדם נדה, והוא מתעכב כל ימי היותה מעוברת, ומדם זה מתברר הטוב שבו, ונעשה בשר הולד, שהוא אודם שבו. וידוע שיש י' מיני דמים, ה' טהורים וה' טמאים, והם דם טוהר ודם טמא, וכל זה הוא באשה, שנא' ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה, שעם היותה טהורה לשאר דברים, עכ"ז בכל קודש לא תגע, וכל זה גורם לולד לנטות לתאוה גופנית, מצד זוהמא של דם זו, וע"כ נאמר בן חכם ישמח אב, לפי שהאב אומר שוודאי מצדו בא היותו חכם, שבטיפה שנתן בו לא היה מסטרא דמסאבא כלל. אבל בן כסיל תוגת אמו, כי הוא מצדה שמאותו הזוהמא שבה, גורם לו להיות כסיל, ולכן בבריאת עולם תמצא שאמר ה', תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי, וארז"ל שהעץ עצמו יהיה ראוי לאכילה כמו הפרי, וזהו עץ פרי וגו'. והארץ לא עשתה כן, אלא שהיא הוציאה עץ עושה פרי. ויש לדעת באמת למה שנתה הארץ מאמרו ית', ג"כ קשה למה הניח הש"י. ולאמת הדבר הזה, נראה שכוונתו ית' היה, שכל עולם יהיה כ"א וא' צדיק וישר וירא אלהים, אבל הנחש גרם כל המרי הזה, ואין ספק שהכל גלוי לפניו, כמשארז"ל בעלילה באת על בני אדם, ולכן בתחלה ברא העולם בשם אלהים במדה"ד, כדי לדון הרשעים, אבל כוונתו היה שכולם יהיו צדיקים, וכמו שהפרי היה ראוי לאכילה, כן העץ יהיה כן, וגם שלא יהיו כולם שוים במדריגה אחת, עכ"ז יהיו כולם לומדי תורתו, כל אחד כפי מדריגתו, כי האדם עץ השדה הוא, וא' ידמה להפרי עצמו, וא' לעלין, וא' לעץ. והנה הארץ היא נוקבא, בערך השמים, וכראותה שמצד זוהמת נחש מוכרח שיהיו רשעים בעולם, לכן לא רצתה להוציא אלא עץ עושה פרי, ולא שהעץ עצמו יהיה פרי, ושינתה בזה, לפי שהזוהמה זה הוא הגורם רשעה, זה הוא מצד הנוקבא דהוא מצדה כנזכר, לכן היא שינתה מאמרו ית', יותר מהשמים, ודי בזה:

השער הי"ז שער תיקון חצות ויתחלק לארבעה פרקים: