פרי עץ חיים שער ספירת העומר פרק א

ועתה נבאר סוד העומר, והענין, כי הלא כבר בארנו כי כל המוחין האלו, הם לצורך שעה, ליום א' דפסח לבד, כדי שיוכלו ישראל ליגאל, אך אחר יום א', נסתלק כל מה שנכנס לגמרי בקדמותו, וחזר למדרגה תלת בתלת, לכן לא יש הלל גמור, רק ביום א' לבד. אמנם מליל ב', שאז מתחיל ספירת העומר, כונתינו הוא, לחזור ולהמשיך אותן המוחין שנכנסו ליל פסח ראשון, אך אי אפשר להחזירן, אם לא ע"י זמן, והוא מפסח עד עצרת, כמ"ש:

והנה סוד הז' שבועות אלו, כי הנה הז"א כשהתחיל מן המוחין שלו, כנודע כי הכתר אינו נרמז בו לעולם, ואין אנו סופרין אותו, כמבואר אצלינו, ולעולם אין אנו מתחילין למנות תמיד רק מן החכמה. והנה ז' מדרגות הם, ממנו עד הנוקבא, והם חב"ד חג"ת הרי ו', והמלכות היוצאת מאחור כנגד הת"ת כנודע, הרי הם ז' מדרגות. והענין, כי אי אפשר להזדווג זו"נ, עד היות ז' מדות אלו בנויות ומתוקנים, ואז תהיו ראוים להזדווג, ולכן הם ז' שבועות. ואמנם להיות כ"א כלולה מכל הז' כנודע, לכן אינו מספיק בז' ימים רק בז' שבועות, שהם ז"פ ז' ימים, נמצא כי בכל שבוע א' מאלו הז', נתקן בחי' א' מן הז':

ונתחיל מן שבוע אחד, שבוע א' נגמר להתתקן כל חכמה, ובשבוע הב' נתתקן כל המוח של בינה, בז' בחינותיהן, וכן עד שבוע הז', נתקנות המלכות בכל ז' בחי'. ואני חושב שנלע"ד, שיש ב' כוונות, ושניהם אמיתים, והוא - כי שבוע ראשון מח חכמה, ובה הם כלולים כל הז' בחי', הראוים למצוא תוך המוח ההוא, שצריך שיהיה חכמה כולל חב"ד וכו' עד המלכות, וכולם הם נרשמים בתוכו. או אפשר לפרש, כי מוח החכמה מתפשט בכל אלו הז' מדות, פי' - כי מתפשט בחכמה החלק הראוי לה, וכן מתפשט מן החכמה בבינה החלק הראוי להתפשט בה, וכן עד המלכות. נמצא כי אלו הב' פירושים הם היפך זה מזה, ואפשר ששניהם כאחד טובים, אך הפי' הראשון נראה יותר אמיתי, כפי מה שיש בידי כתוב מן עת ששמעתי:

ונבאר עתה סדר השבועות - שבוע א', נתקן כל החכמה, ולכן הוא בסוד ע"ב. שבוע ב' בבינה, והוא ס"ג. שבוע ג', החסדים שבדעת שם מ"ה. שבוע ד', גבורות שבדעת, שם ב"ן. שבוע ה', חסד שם ע"ב. שבוע ו', גבורה שם ס"ג. שבוע ז', ת"ת ומלכות ביחד. כי לכך הן דבוקים אב"א, והם בחי' א' בשבוע אחת. ולפי שהם ב' מדות זכר ונקבה, ראוי לכוין שבוע הז' ב' הבחי' ביחד, והם שם מ"ה וב"ן, מ"ה לז"א וב"ן לנוקבא:

גם יש פי' אחר והוא אמיתי, והוא, כי הלא ז' בחינת יש במוחין, כל א' וא', כמ"ש בע"ה בסדר ימי השבוע, והם - קטנות וגדלות דאמא הראשון וכו', וכמ"ש בע"ה, ובכל מוח ובכל מדה מאלו הז' מדות, יש ז' בחי' אלו בהכרח, לכן הם ז' שבועות, כל שבוע ז' ימים, ולכן נבאר עתה ז' בחי' אלו, ונסדרם כסדר ז' ימים בכל שבוע ושבוע:

ונתחיל מן שבוע א', וכבר בארנו שבוע א' שהוא בחכמה, ויש בו ז' בחי'. ודע, כי אין אנו מכוונין עתה, כמו בליל הפסח, כי אז נכנסו בבת אחת. אך עתה אחד לאחד, ממטה למעלה, ואין הפרש רק שהקטנות הראשון נכנס אחר גדלות ב', כמו בליל פסח, שהוא נכנס אחר גדלות ב'. והטעם כמו שבארנו בליל פסח גם כן, שלפי שהם דינין, אינם נכנסין עד אחר גדלות ב', וזהו סדרן - יום א' גדלות א' דאבא, כי היא קודם אל אמא, והוא שם ע"ב. יום ב' גדלות א' דאמא, שם ע"ב. יום ג', קטנות עליון הב' דאו"א, והוא שם אכדט"ם, בסוד ה' אותיות לבד כנ"ל. יום ד' ע"ב דאמא דגדלות ב'. יום ה', קטנות א' דאו"א, אלהי"ם דיודין. יום ו', רשימו דגדלות ב' דאבא ע"ב. יום ז', הגדלות ב' עצמו דאבא ממש שם ע"ב, הרי ז' בחי':

שבוע ב' כולה בבינה, ולכן כולו בשם ס"ג. יום א' בינה דאבא גדלות א', והוא שם ס"ג. יום ב' בינה דאמא, דגדלות א' ס"ג. יום ג', קטנות ב' דמוח בינה, והוא שם א"ם ג"ל. יום ד', גדלות ב' בבינה דאמא, והוא שם ס"ג. יום ה', קטנות א' דמוח בינה, והוא שם אלהים דמלוי ההי"ן. יום ו', רשימו דגדלות ב' של אבא ממוח בינה, והוא שם ס"ג. יום ז' עצמות גדלות הב' דאבא ממוח בינה, והוא שם ס"ג. שבוע ג', כל החסדים בדעת כולו, שם מ"ה. יום א' גדלות א' דאבא, דחסדים, שם מ"ה. יום ב' גדלות א' דחסדים דאמא, שם מ"ה. יום ג', קטנות הב' דחסדים, והוא אכדט"ם ע"ד מש"ל בכוס ג' דפסח, שהוא ס"ט אותיות, שיש בג"פ הוי"ה אלהים, ועם ו' שמות הרי ע"ה, כמנין אכדט"ם. יום ד', גדלות ב' דחסדים דאמא, שם מ"ה. יום ה' קטנות א' דחסדים, שם אלהים באלפין, וא ציור יו"י. יום ו', רשימו דגדלות ב' דחסדים דאבא, שם מ"ה. יום ז', עצמות גדלות ב' דחסדים דאבא, שם מ"ה. שבוע ד', כולו בגבורות דדעת, וכולו שם ב"ן. יום א', גדלות א' דגבורות דאבא, שם ב"ן. יום ב' גדלות א' דגבורות דאמא, שם ב"ן. יום ג' קטנות ב' דגבורות, והוא אכדט"ם, בסוד חושבנו ע"ד. יום ד', גדלות ב' בגבורה אמא, שם ב"ן. יום ה' קטנות א' דגבורה אלהי"ם באלפי"ן, וא' דמלוי ה"א צורת יו"ד. יום ו' רשימו דגדלות ב' גבורות דאבא, ושם ב"ן. יום ז', גדלות ב' ממש דגבורות אבא, בסוד עצמות שם ב"ן:

שבוע ה', דוגמת שבוע א', לפי שהוא ספירת חסד, ולכן הוא דוגמת החכמה. שבוע ו', דגבורה, הוא דוגמת שבוע ב', שהוא בינה. שבוע ז', צריך לכוין בה ב' כוונת יחד, והם דוגמת כוונת שבוע ג' ושבוע ד'. כוונת שבוע ג' נגד הת"ת, וכוונת שבוע ד' נגד המלכות, היוצאת מאחורי הת"ת כנ"ל, הרי בארנו כל הז' שבועות:

אמנם נבאר איזה טעמים, והוא, לפי שכבר בליל פסח נכנסו כל המוחין, לכן הספיק עתה להכנס מוחין דאבא דגדלות א' קודם לאמא, כי הוא גדול משל אמא, ובו כלול מוח דאמא. גם הטעם של קטנות א', שלא נכנס עד אחר גדלות ב' דאמא, כי הם דינין גמורין, אך אחר שנכנס גדלות ב' של אמא, אע"פ שלא נכנס של אבא, יספיק להמתיק ולבטל הדינין:

גם טעם, למה בגדלות ב' של אבא, הם ב' לילות בכל שבוע, א' בסוד רשימו, וב' בסוד עצמות. הטעם הוא - כי עיקר בליל פסח, היה ארבע כוסות, שהם רמוזין במוחין דאמא. אך גדלות ב' דאבא, לא נכנס רק בדרך רמז, בסוד המצה כנ"ל, אחר שנכנס שאר המוחין. ולכן צריך תחלה ליל אחד שיכנס בגלגלת, ולא יספיק זה רק להניח רושם קצת, ואח"כ בליל ב' עצמות ב' ממש:

גם נבאר טעם, למה בשבוע א' הוא י"ט. והטעם הוא - כי אחר אשר קיבל ראש ז"א, קצת הארה מהמוחין שנכנסו ליל א' דפסח, ונשאר שם רשימו גדול. וגם כי מלבד זה, חוזר ליכנס מוחין של חכמה בזה השבוע א', וכבר ידעת כי כולם בחכמה עשית, וכלם כלולין בו, והוא עיקר הכל. לכן השבוע א' בכלל חג המצות. אמנם אינו י"ט, רק יום א', והשאר חה"מ. אמנם ביום ז' דפסח, שהוא יום ו' לעומר, והוא ז' לחג, והוא י"ט ממש. והטעם - כי ביום ז' דפסח, נכנס רשימו דגדלות ב' דאבא, ואע"פ שלא נכנס לגמרי, עכ"ז כבר נשלם מציאת מוח החכמה לגמרי, לכן הוא אז י"ט. אך יום ח' דפסח, אע"פ שבו נכנס העצמות, אינו י"ט, כי אין עושין י"ט רק על חידוש הנעשה מחדש, וכבר נעשה ביום ז' דפסח, כי אחר שנכנס מוח חכמה הרי הוא כאלו נכנסו כל המוחין, וכבר ראוי לזווג:

אמנם יש כוונה אחרת בכוונת ליל פסח, ובהקדמה שהקדמנו לעיל רמזנו אותה, וסוד הדבר - כי בארנו, כי כל גלות מצרים, כל סבתו היתה סוד דעת דזעיר אנפין, שבו פגמו ישראל כנ"ל, כי זהו טעם גלות מצרים רד"ו שנה. והענין - כי בגלות מצרים, נסתלקו החו"ג, שהם סוד מוח ג' דז"א, הנקרא דעת, והוא, כי יש לו ב' בחי', אחד הוא במקומו בסוד הדעת למעלה, והב' הוא בסוד התפשטות למטה כנודע, אך מתפשטין החסדים מחסד עד הוד, ואח"כ כולם נכנסין ביסוד, הנקרא כל כנודע, ואח"כ במלכות. אמנם ה' גבורות גם כן מתפשטין עד"ז בגופא דנוקבא דז"א:

והם בזמן גלות מצרים, להיות הפגם מגיע בסוד דעת דז"א כנ"ל, ונסתלקו התפשטות ה"ח וה"ג מן גופא, וחזרו ונעלמו במקומן ובשרשן מקום דעת דז"א, לכן נסתלקו ההתפשטות ושם נתעלמו, וישבו שם נעלמים, וז"ס גלות מצרים. כי כבר הודעתיך, כי גרון ז"א נקרא מצרים, ששם הוא מקום צר, ולכן נקרא מצרים. ושם הוא יסוד דאמא, ובו נתון דעת דז"א. וכאשר נעלמו שם, נקראו גלות מצרים, לכן המצרים אשר שם, יונקים מן העורף, אחורי הגרון, כמבואר אצלינו בסוד פרעה ושר הטבחים ע"ש. ולהיותן יונקים משם, היו משעבדים לישראל, ולא היו החסדים מתפשטים ומתגלין בז"א הנקרא ישראל:

והנה בגאולת מצרים, היה הורדת אלו החסדים למטה, והתפשטות בגופא דז"א, והנה בהיות החסדים אלו נעלמים למעלה, לא היו מאירין למטה רק אחוריים דיסוד אמא, אשר קראנו אותן למעלה י' דמים, כמש"ל על פסוק בדמייך חיי וכו'. ולטעם זה היו הורגין לבני ישראל, ושופכין דמם:

והענין דע, כי כבר ידעת, כי שם מ"ה דמילוי אלפין הוא בז"א, וסוד אות א' האמצעית שבשם וא"ו דמ"ה, הוא סוד הבינה, כנזכר בתיקונים, כי אות א' הוא אהי"ה. וכבר ידעת זה בסוד שופך דם האדם וכו':

והענין בקצור, כי שם דמ"ה כשתסיר ממנו אות א' נשאר ד"ם, ואותו א' הוא שם אהי"ה א', והוא סוד בינה, הנכנסת בז"א להחיותו, ולפי שכבר ידעת, כי כל דבר עליון כשנכנס לירד למי שהוא למטה ממדרגתו, הוא יורד בסוד חיצוניות שבו, שהוא אחוריים שלו, ופנימית נשאר למעלה במקומו. והנה זה השם דאהי"ה הנכנס בתוכו, הוא בסוד אחוריים, וגם הוא עולה ד"ם כנודע, ושם זה של אהיה כשנכנס בז"א, נעשה בו בסוד דם אדם שהוא הז"א, שם מ"ה, שהוא גימ' אדם, הרי כי שם זה נקרא דם האדם:

והנה תחלה היו מצרים לוקחין ושואבין מזה הדם, לפי שלא נתפשט ונבלעו בז"א בגופא לפי שהיו מושכין אותו לאחור לעצמן, ונשאר הז"א בלי דם, לכן היו המצרים שופכין דם ישראל לחיצונים, כי היו הם נאחזים בדמים אלו. ועתה בגאולה נתפשטו החסדים בגופא דז"א, ונבלע בו דמים בוורידין שלו, ועם זה אין מקום לחיצונים להתאחז בהם. וז"ס מ"ט יום דספירת העומר, והענין כי הם י' שמות דאהי"ה, וכולם בסוד ד"ם כנ"ל. אמנם כשנלקחים פשוטים הם י"פ אהי"ה, הם מ' אותיות וי' שמות עצמן הרי נ' יום, וזה נכון:

או פי' ב', כי לפי שכל שם מאלו, כדי שתהיה בסוד דם, צריך שיהיה בו י' אותיות כזה - א, אה, אהי, אהי"ה. ולכן כללות אלו י' אותיות של מלוי שם זה העולה ד"ם, עם מ' אותיות שבי' שמות פשוטין עולין נ', והם סוד נ' יום מפסח עד עצרת, ובכל יום נתקן בחי' אות א', וכשנשלם לתקן הוא חג עצרת, ויש זווג:

והנה גם בז"א יש יו"ד שמות מ"ה, כנגד אותן י' דמים שבדעת. וגם ט"א, כי הז"א הוא י"ס, והוא י' שמות מ"ה. ולכן כוונתינו, שיתפשטו ויכנסו אותן הדמים, הם י' פעמים אהי"ה, תוך י' שמות מ"ה שהוא ז"א. ובתחלה היה שם מ"ה חסר אותו א' של מלוי וא"ו, ולא היה רק דם, בסוד דמים בדמים נגעו. וכשהם מרוחקים זה מזה, נעשה דמים למעלה, ודמים למטה. ולכן היה שפיכת דמים שנשפכין לחוץ, והם נחלקין. אך בהתפשטותן זה בזה, נעשה אז אדם כנ"ל, והוא שנבלע הדם תוך הז"א, והוא סוד מ"ש נתן הבבלי לאותה אשה, שלא תמול את בנה, ואמר לה המתיני עד שיבלע וכו'. ועי"ז נשלמו י' שמות מ"ה שלימים וז"ס ואומר לך בדמייך חיי, כי ממש ע"י כניסת אותו הדמים בתוכו, יחיה, כי עד עתה נעלמו למעלה ביסוד דאמא, במצר הגרון הנקרא מצרים, ועתה התפשטו הדם בכל הגוף, ויחיה:

וכבר ידעת, כי ג' זמנים הם - א', עבור ראשון ג' גו ג'. ב', זמן היניקה. ג', עבור ב' של מוחין. והנה בגלות מצרים, היה בסוד ג' כליל בג'. והענין - כי אחר שפגמו בדעת, שחזרו החסדים לשרשם, ולא היו מתפשטין, הוצרך הז"א להכנס כולו למעלה בבטן אמא עלאה. ועתה בגאולת מצרים יוצא לחוץ, כי ז"ס יציאת מצרים, יציאת ז"א מבטן אמא, ונקרא זמן היניקה, ואז בזמן היניקה, הוא זמן הבלעת דם בתינוק:

והענין - כי כבר ידעת, כי כל הדם שבאשה, חוזר ומתהפך לחלב, ותינוק יונק אותו, והוא מתפשט בגופו ובוורידין שלו, אותו החלב שינק וחוזר להיות דם. ואל תתמה איך חוזר לדם, כי מתחלה היה דם, רק מעורב בסיגים. ובעת הלידה, כל זוהמא יורדת בסוד הלידה, ונשאר מבורר ומזוקק, ולכן יכול להתהפך לחלב, ואח"כ נעשה דם טהור ונקי בתוך התינוק, ואדרבא אז הוא חיות התינוק, וע"ש במ"ש זה, איך הדם החוזר לחלב, הוא בירור הזוהמא מה שנשאר, שלא היה יכול להתברר בט' חדשי עיבור ע"ש:

וז"ס ספירת עומר ז' שבועות, שהם ז' ימי טוהר, ונעשית בירור אותו הדם ויוצא לחוץ מאמא, ונכנס בז"א בסוד ימי היניקה. גם ענין לפרש יותר, עד שנראה שהוא באופן אחר, והענין כי כבר בארנו, איך נתפשטו עתה בגאולת מצרים, אותן הה"ח וה"ג בגופא דז"א, אותן שהיו תחלה נעלמים למעלה בשרשן בזמן הגלות, לכן צריכין אנו עתה בסוד ספירת עומר, לפשטם ולהורידם בגופא דז"א, ושיצאו ממצרים הוא סוד הגרון דז"א, מקום יסוד אמא, סיום הדעת דז"א, כבר נעתקו ויצאו משם, ע"י יציאת מצרים. ועתה בז' שבועות אלו, אנו מורידין אותן, וצריך שיהיה שבעה שבועות, והטעם - כי הנה תחלה, הה"ח הוא מן זרוע ימין דז"א הנקרא חסד, ומתפשט הה"ח עד הוד, הרי הם ה' בחי'. גם בחי' ו', הוא יסוד הנוטל הארת כולם, כי לכן נקרא כל שהן ה"ח, כ"א כלול מי', הוא גי' כ"ל. אח"כ בחי' ז', היא מלכות, שגם היא נוטלת כולם, ונקראת כל"ה - כל ה', כל הם ה"ח, ה' היא מלכות ה' אחרונה שבשם. עוד יש הפרש ב', שהם ה"ג, כל - הם ה"ג, כי גם הם גי' נ'. וה', מלכות עצמה, הרי כלה: