פרי עץ חיים שער חג המצות פרק ח

שביעי דפסח וקריעת ים סוף. ועתה נבאר יום שביעי דפסח, וקריעת ים סוף מה ענינו. אמנם כבר בארנו לעיל קצת, ושם אמרנו, לפי שכל המוחין נכללים במוח הראשון שהוא חכמה, בסוד כולם בחכמה עשית, לכן בשבוע ראשונה, שנשלם מוח הראשון הנקרא חכמה, אז הוא מועד, ונקרא חול המועד. אמנם יום שביעי של פסח, שהוא יום ו' של עומר, הוא י"ט גמור. והטעם - לפי שאז נכנס סוד רשימו של מוח אבא דגדלות ב' כדלקמן, אך ביום שביעי של עומר, אע"פ שנכנס העצמות אינו י"ט, כי אין זה חידוש, אחר שכבר נכנס הרשימו, אבל עכ"ז נקרא א"ח כנודע, לכן הזעיר אנפין כבר ראוי להזדווג עם המלכות:

והענין - כי הנה ביארנו, איך המוחין הם נכנסים ומתפשטים בז' בחי', שהם - חב"ד, ודעת נחלק לב' חו"ג, הרי ד', ואח"כ חג"ת, הרי ז' בחי', נגד ז' שבועות. אמנם בחי' הו' שהוא ת"ת, צריך לכוין בה ב' כוונות, והם - ת"ת, ומלכות שהוא מאחוריו כנודע. אמנם כל מוח ומוח, מאלו הז' מוחין ובחי' הנ"ל, כלול מכל הז' כמבואר, אמנם עתה ביום ו' של עומר, עדיין לא נתקנה בחי' ז' שהוא סוד המלכות, ועכ"ז כיון שנתקן בחי' הו' שהוא ת"ת, הרי הוא כאלו נתקנה גם המלכות, כי היא מאחור ת"ת, ולכן ביום ו' לעומר, הוא י"ט, ויש בו זווג. אמנם זווג זה אינו זווג גמור, כיון שלא נשלמה כל המוחין, ונקרא זווג זה זווג דקטנות:

והוא סוד הנזכר בזוהר פרשת בשלח דף נ"ב עד סוף קריעת ים סוף, ואמר שם רשב"י, בההוא מלה לא תשאל ולא תנסה וכו'. וענין הדבר הזה, הוא סוד עמוק מאוד, והטעם הוא דע, בכל מקום שהקטנות עליון מתעורר, הם דינין תקיפין, אם האדם או היותר עליון שבעולם בכ"מ שעוסק בשער האצילות לעילא ולעילא, אין לו כ"כ סכנה, כמו מי שעוסק בקטנות, כי שם נאחזים החיצונים, ולכן בעת שהאדם עוסק בהם, אז החיצונים מתעוררים, ומזכירין עונותיו של אדם, ולכן בכל פעם שמורי ז"ל היה עוסק בשום דרש מן הקטנות, היה נענש וא"צ להאריך ע"ז, ואפילו משה רבינו, רבן של כל הנביאים, כי פגע בסוד קטנות, שהוא סוד המטה הנהפך לנחש, מה כתיב ביה וינס משה מפניו, כמ"ש בע"ה, כי סוד קטנות נקרא נחש, ולכן הסוד הזה ראוי להעלימה, אע"פ שאין יודעין בו, כי אם חלק אחד מרבי רבבות שיש בו:

וסוד הענין הזה, הנה בליל דפסח, היה זווג גמור דגדלות, ובחי' היסוד המזדווג עם הנוקבא, היה מבחי' גדלות. ואמנם עתה ליל ז' דפסח, הוא זווג שאינו גמור, ולכן אז מותרים אנו בתשמיש המטה, משא"כ בליל א' דפסח, דהוא זווגא עלאה, כמ"ש היטיב:

והנה היסוד המזדווג עמה עתה, אין לו רק בחי' קטנות, כי עדיין לא נכנסו בו המוחין. והנה בחי' היסוד דקטנות נקרא נחש עלאה. והענין, כי היסוד נקרא שדי, ובהיותו בסוד קטנות, אין לו רק מן האחורים של הדעת אהי"ה ברבוע, שהוא גימט' מ"ד, והוא סוד הד"ם שבארנו לעיל, והנה שד"י עם ד"ם, גי' נחש. והענין, כי הלא אינו ממשיך הטיפה זו, רק מן אחוריים של היסוד דאמא שבתוך הז"א, והנה ידעת כי אמא הוא אהי"ה דין, ואחוריים של אהי"ה, הוא תקמ"ד, והנה המלוי של תקמ"ד גי' ת"ק, כמו מלוי של שדי, ולכן תסיר מן תקמ"ד מלוי שלו, שהוא ממש מלוי שם שדי, ישאר מ"ד, ויהיה שד"י ומ"ד גימטריא נחש, וזהו חיבור יסוד זעיר אנפין ביסוד אמא, כי אז משם יניקת הטפה לתת לנוקבא:

לכן נבאר ענין אותו האיילה, שבא נחש והכישה בערייתה, כנזכר בפרשת בשלח. והענין, כי הלא המלכות היא האיילה החביבה על בעלה שהיא ז"א, ואמנם היא נזדווגה עמו ליל א' דפסח, ונתעברה מן הזווג ההוא, ויום לידתה היא יולדת אותו יום ז' של פסח, ולפי שעתה אינה נתקנת לגמרי, כי אם הז"א עצמו הוא בסוד קטנות, מכ"ש היא, לכן עתה נקראת איילה ורחמה צר, כי אין לה רק הה' גבורות, שהם מנצפ"ך, שהוא סוד עומר של שעורים, שהקריבוהו יום ב' של פסח, כמ"ש כי שערה גימ' תקע"ה, שהם סוד ב"פ מנצפ"ך כפולות, שהם גי' פ"ר, ועם ה' אותיות גימטריא פר"ה, ועוד ב"פ פ"ר עם ה' אותיות, הרי ב' פעמים פר"ה, וגימ' תק"ע, וכשכוללין ה' בה' תקע"ה, כמנין שערה, לכן רחמה צר, כי עדיין הנוקבא אין בה ה"ח, לכן אינה יכולה לילד, כי אם תלד יתאחזו בה החיצונים, באותן הולדות שהם סוד נשמות הבאים מזווג גמור, ולפי שעתה זמן הקטנות יתאחזו בהן החיצונים, ולכן נחש עילאה נושך ערייתה, הוא בסוד היסוד דבחי' קטנות, מזדווג עמה, וזווג ההוא נקרא בלשון נשיכה, לפי שהוא בסוד הקטנות דין, ואז על ידי הזיוג ההוא רחמה הצר נפתח, ואז החיצונים יונקים הזוהמא והדין, ונשארת הקדושה, שאין נוגעים בה רק מבחי' הנחש, ולא מבחינת הגדלות, ואין להאריך בזה כנ"ל:

וז"ס קריעת ים סוף, הוא רחם הנוקבא, ויולדת ע"י הנחש, וזהו מ"ש בפ' בשלח בזוהר מה תצעק אלי בעתיקא תליא, פי' - כי להיותו קטן, אינו ראוי אל הזיוג, אם לא שעתיקא עלאה בכוחו הגדול, מאיר בו בז"א, כנודע כי הזעיר אנפין הוא מלביש לנצח הוד יסוד דעתיקא, ואז מתעורר עתיקא להאיר בז"א, ואז יכול הז"א להזדווג. אמנם שאר האורות של או"א, אינן יכולין לזה, אם לא היה עתיקא, לכן ביה תליא מלתא:

וז"ס שנאמר במשה, וינס משה מפניו, כי כבר בארנו, כי יש בחי' משה ג"כ מן הקטנות, והוא סוד אל שדי גימ' משה, והנה אם תוסיף עליו ט' אותיות דמלוי שדי, יהיה גימט' שנ"ד, ואם תוסיף ה' אותיות של א"ל שד"י, יהיה גי' שנ"ט, שהוא מסוד נחש עם כולל, וז"ס חשן המשפט, כי כולו דינין. וז"ס הנזכר בזוהר פ' ויקהל דר"ט, אבל חיה חדא אית בעלמא, ואיהי שליטא על אלף מפתחאין, והוא סוד אל שדי במלואם, אל"ף למ"ד שין דלת יו"ד, גי' אלף מפתחאן, ודי בזה:

והנה כל שאר הימים עד שבועות, כל הזיוגים הנעשים בימים ההם, אפילו בשבתות ההם, הם זיוג דקטנות, דוגמת הזווג הזה של יום ז' דפסח, כפי בחי' המוחין שיש לו אז בזמן ההוא, אמנם הם עד חג השבועות כנ"ל:

ליל שביעי של פסח מותר בזווג, וזה נרמז בפסוק ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. ובספר רנו ליעקב מ"כ וז"ל, כבר בארנו כי יום א' דפסח אסור בזווג, וז' דפסח הוא קריעת ים סוף, ואז מותר הזיווג. וסימן רמוז בפסוק זה, ובני ישראל שהם הזכרים, הלכו ביבשה בתוך הים, היינו נוקבא:

להרמ"ע ז"ל - כתב הרמ"ע, אין לספור עומר בליל ב', עד אחר גמר כל הסדר כולו תחלה, ונראין דבריו, שהרי בחי' הסדר הם כל פרטי המוחין, והעומר פרט א' לבד, ואיך נהפך סדר הדברים עכ"מ. צמח - ליל שביעי דפסח, טוב לקום קודם אשמורת הבוקר ולקרות סוד קריעת ים סוף והאדרא בזוהר: