פרי עץ חיים שער השבת פרק ג

אחר שנתבאר בפרקים הקודמים, ענין הכנה לשבת במחשבה, נבאר עתה מה צריך להכין לשבת במעשה, וזה ענינו:

ביום ו' תכין צרכי שבת.

ותיקון הנר שבת, תהיה אתה זהיר, אך הדלקתם תהיה ע"י אשתך. גם תקרא שמו"ת שנים מקרא ואחד תרגום, כי זה ג"כ הכנת ששי ליום שבת.

(יום ו' צריך לטעום מכל מאכל, בסוד "טועמיה חיים זכו" האמור בתפילת מוסף):

מהחברים: ויקשט עצמו יום ו', וזהו שארז"ל התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין.

א"כ צריך לעורר אותך קודם קבלת שבת בקריאת שמו"ת, ואח"כ בטבילה. ומצוה שמו"ת בזמנה יום ו' אחר חצות, שאז נפרד הקליפה מהקדושה. ובסוד שמו"ת אנו מפרידין הקליפה מהקדושה. ואח"כ בכוונת טבילה, משפיעין הארת קדושת שבת, לזה אמר "יתפרדו כל פועלי און".

שבת אותיות בשת, כי ראוי לאדם להתבושש מקדושת שבת:

מהחברים - בערב שבת מן מנחה ולמעלה, דהיינו ו' שעות ומחצה, או לכל המאוחר ט' ומחצה, זמן מנחה קטנה, צריך להכין קליפות נוגה להעלותה בקדושה, בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום:

ומנהג מורי זלה"ה, לקרוא פרשת השבוע בכל ערב שבת, ולא בשבת. ואמר כי זהו סוד "והכינו את אשר יביאו ביום ו'". והיה קורא בספר תורה כשר. רק אם היה אונס גדול עד מאוד - אז היה קורא הפרשה ביום השבת אחר התפילה קודם האכילה. ואחר קריאת הפרשה, היה טובל בערב שבת, והיה אומר כי אחר שקרא הפרשה של שבת, כבר יש יכולת לקבל תוספות שבת. אמנם קודם קריאת הפרשה, לא היה טובל, אך במקרה היה טובל קודם, וגם זה לא היה אלא אחר ד' שעות היום ו', ולא קודם. והיה אומר, כי תוספות שבת, הוא ניכר ונתגלה תיכף אחר הטבילה במצח אדם, אך עיקר הגלוי לא היה רק אחר חצי היום, ודווקא אם כבר טבל, והסיר בגדי חול של הנפש על ידי הטבילה. ואפשר שכל מה שיהיו יותר קרוב לליל שבת, יתגלה ביותר תוספות שבת:

אמנם קודם שתטבול, תרחץ פניך ואחר כך ידיך ואחר כך רגליך במים חמין. והזהר לרחוץ תחלה הפנים ואחר כך ידים ואח"כ הרגלים במים חמין בערב שבת. כי הלא תחלה צריך לטהר הראש, ואח"כ להעלות הרגלים אשר הם למטה. וסוד רחיצה בחמין, הוא סוד שלהובותא דאשא דנפיק בכל ערב שבת, ומתגלגלא בהאי כוכבא ומדורא דאשא ששם הקליפה, ומכניעם למטה. וכנגד האי שלהובא הם המים החמין, שהם המסירים הזוהמא הדבוקה באדם. והכוונה בסוד מ"ש פרשת ויקהל כי בכל ערב שבת מתקבצין אותן ע' כוכבים וכו'. ואח"כ נעשה כעין מדורה של אש, ורוצה להתקרב וליינק מן האצילות:

וסוד הדבר הוא, קליפת נוגה שהיא הקליפה היותר קרובה אל הקדושה. והנה הקליפה רואה, כי הלא מן השפע של שבת, לקחו כל ימי החול בו' ימי המעשה, ועתה שהוא ערב שבת, היא יודעת שתחזור הקדושה להתעלות, כדי להזדווג למעלה, לחזור ולהשפיע למטה בעולמות פעם אחרת, ואז היא עולה ג"כ כדי לשאול פרנסתה, כי כמו שכבר גמרו כל ימי החול לקחת חלקם, הנה היא באה אחריהם לקחת גם היא חלקה כהם, ולזה הטעם היא עולה בכל ערב שבת. ואז, כדי שלא ימנעו ויבטל הקליפה את הכללות ותוספת קדושה עליונה, אז נמשך מגבורה עליונה מה"ג, כח א' הנקרא "שלהובא דאשא", ומוריד אותו הכוכבא ומדורא דאשא לתתא עד התהום:

והנה כי הלא הו' ימים, הם סוד הו' קצוות - חג"ת נה"י. אמנם אורך הרגלים הם למטה ממדת המלכות, אשר שם דבוקה עם היסוד. אמנם הקליפה היא למטה מנה"י, ובראותה כי נשלמה ו' ימי החול ליינק, וכבר נשלמו הירכיים, אז רוצה היא לעלות ולקבל, כי בא זמנה. וזה סוד קציצת הצפרנים בערב שבת ולרחצם בחמין, להורות להוריד ההוא שלהובא דאשא (אנו רוחצין בהם) עלאה, ולהורידה למטה. נמצא כי המים חמין הם סוד ההוא שלהובא דאשא, ואנו רוחצין בהן הרגלים, להסיר אותה קליפה משם, וירד למטה:

אמנם נמצא, כי צריך לכוין כי כל זה הוא למטה באדם דעשיה - כי שם החיצונים נדבקים, לכן צריך לרחוץ גם הפנים והידים, מקום אחיזת החיצונים בקדושת דעשייה. לכן תחלה רוחצין הפנים, ואח"כ הידים והרגלים כנ"ל, ואז נשלמה מלהפרד משם. והענין, כי השכינה רגליה יורדת מות כנ"ל, ועתה רוחצת רגליה מזוהמא זו:

אמנם סוד מים חמין בארנו, שהם סוד ההוא שלהובא, לכן צריך לכוין ברחיצת רגלים בערב שבת, בסוד כוונת שלהבת י"ה, כי זה שלהבת יוצא מן י"ה, כדי להפיל הקליפה למטה. ואותיות שלהבת, הוא שבת ל"ה, שהוא עליות שבת, שהיא המלכות הנקרא בת, העולה בנה"י שהוא ש', או בחג"ת הנקרא ש' ג"כ, וזהו שלהבת י"ה. כי סוד השבת נמשך קדושתו מן י"ה, שהוא או"א, כמו שידעת שהשבת נאמר בו כי קדש הוא, כי עולין זו"ן עד או"א, הנקרא י"ה, ועלייה זו גורמת אותו שלהבת, שריחקה הקליפה, שאם לא כן לא היתה הקדושה יכולה לעלות, עם נחש כרוך על עקביה:

ונפרש יותר כוונת שלהבת י"ה, ותדע איך משם י"ה, נעשה שלהבת, באופן זה - כי י"ה יש בו ג' מלואים - יודין, ההין, אלפין. ושלשתן גימ' יאהדונה"י שהוא אמן. אח"כ תכה ב' אותיות י"ה זו בזו בכל הג' מלואים, כיצד - יו"ד פעמים ה"י, גי' ש'. יו"ד פעמים ה"ה, גימטריא ר'. יו"ד פעמים ה"א, גימ' ק"ך. הרי שלשתן גי' כתר. וסוד הענין, כי ג' י"ה הם ג' מוחין, והם למעלה בסוד הכתר של הנוקבא שכל מוחין שלה הם בסוד י"ה כנודע, אחר כך נצרף כתר עם צ"א הנ"ל, הרי תשי"א, שהוא אשתי, כי אז נקרא אשתו. ואחר כך תקח ג' מלואים לבדם כזה - יה"א, גם תקח מלוי יוד ו"ד, הרי יה"א ו"ד, גימט' כ"ו, כי ג' מלואים של יוד אין בהם הפרש, לכן מספיק ליקח מלוי א' לבד. אך באות ה' יש ג' שנויים למלוים, לכן אנו לוקחין כל שלשתן, והוא יה"א. והנה תשי"א כ"ו, גימ' שלהבת, הרי איך משם י"ה יוצא שלהבת זו, והוא בסוד ב' מוחין של או"א, אשר מתפשטת בתוך נה"י כנודע, משם תוציא שלהבת הזה ותגרש הקליפה:

בענין קציצת הצפרנים אמר מורי ז"ל, כי בחול יש להם הארה מצד הקליפה, אך בערב שבת אחר הטבילה, הם מאירין מצד הקדושה, ונכרין בהם דברים רבים. ובמוצאי שבת חוזרין לכמות שהיו. גם שערות של אדם של ראש ושל זרועות ושל גוף, מורים על דברים רבים, וכפי גוונם או נטייתם למעלה או למטה וכיוצא, וכן כל אבר ואבר יש בו אותיות, אלא שבמצחם הוא עיקרם, וכן בעיני בני אדם יש בהם גלוי אותיות. ובענין קיצוץ הצפרנים שכתב הר"ר אבודרה"ם הסדר שלהם, לא היה חושש לזה מורי זלה"ה:

מהחברים - אחר קריאת הפרשה יקוץ צפרניו, להעביר מהם זוהמת הנחש, דפרח באוירא ואזיל בפירודא, שארי בחבורא, וסיים בפרודא. ונחש הזה הוא קליפת נוגה, כי כשהיא רוצה להעלות, הקליפה מתחברת עמה, שהם - ענן גדול, רוח סערה, אש מתלקחת, שלש שנים ערלים, שהם לעולם בטומאתם. והטיקלא נכלל לפעמים בקדושה, ולפעמים נכללת בטומאתה, פעמים חצייה, או רובה, או מעוטה. ובזמן שהשלשה קליפות מבקשים לדבק בטיקלא, להכלל גם הם בקדושה, נפקא שלהובא דאשא מעולם יצירה, בסוד שיתין פולסי דנורא ומחי לון, ומפילין בנוקבא דתה"ר, כמ"ש שברת ראשי תנינים על המים, והדברים עתיקין וכו':

וזהיר בה להקדים אותה קודם מנחה קטנה, וידוע שהשכינה בחול רגליה יורדת מות, ובשבת מעלה אותן למעלה ונכללין נצח הוד יסוד דידה בחג"ת דידה, וכן בכל העולמות בסוד השכינה, וז"ס רחצתי את רגלי וכו', אם יחזרו לרדת למטה להקליפה:

וטעם מים חמין, יובן עם מה שכתוב בזוהר שלהובא עולה בכל ע"ש, עם נפשות רשעים בע"ש, הנכנסין בג"ע במים חמין, זכר וסיוע להביא שלהובא דאשא הרוחצת לרגלי נוגה מהקליפות הקשות, וכשאדם רוצה לרחוץ רגליו, יאמר הנשאר בציון והנותר בירושלים וכו', אם רחץ י"י את צואת בנות ציון, ויכוין במלת אם, אל תקרא אם אלא אם, ששלהובא דאשא זו נפקי מסטרא דאמא, ובזה תוסיף תת כח בגבורה של מעלה, לרחיצת רגלי השכינה המלבישים רגלי זעיר אנפין, שלא ינקו החיצונים. (א"מ - כי שלהובא זו נפקי מנה"י דנוקבא, הנקרא ציון וירושלים):

ויכוין בעת הנגיבת ידים ורגלים אחר הרחיצה והטהרה, בשם סנדלפו"ן, כי נעשה סנדל לרגלי שכינה בערב שבת, כשמקשטת עצמה לזווג ליל שבת, ורוחצת אז השכינה לרגליה. ואחר רחיצתה מנחת היא לסנדלפון ברגליה, לכנוס לפרגוד לזווג. ואחר שירחוץ אדם את רגליו במים חמין יטבול וכו':

סוד הטבילה - יכוין, כי הלא המקוה הוא הכלי המקבל מים שבו, לכן שם אהיה דההין בגי' מקוה, והוא לבוש וכלי לשם הויה, שהם המים שבמקוה. והענין, כי הויה יש בה ד' מלוים, שהם - ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. ויש בהם ט' יודין, גימ' מים, ואלו הם המים שבתוך המקוה. ולפי שכל ד' מלוין אלו שהם סוד המים, כולם נמשכין משם ע"ב הראשון, והוא שורש כולם, כי כולם בחכמה עשית, גם עיקר המים הוא בחסד גימ' ע"ב. ולכן שיעור מקוה ארבעים סאה, נגד ד' יודי"ן דע"ב, ולזה יובן:

מהחברים - תנן התם שש מעלות במקואות, הם ו' צרופי יה"ו, שהם - יה"ו, יו"ה, הי"ו, הו"י, וה"י, וי"ה. עוד ט' יודין דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, עולין מים, והם חסדי התבונה, שהזעיר אנפין נכנס בה, בו"ק של מקוה. ויכוין, כי מקוה גי' קנ"א על הסדר, הא כיצד - אל"ף מזרחית רומית, יו"ד מערבית תחתית, ה"ה ה"ה צפון דרום, ויכוין בשם אהיה פשוט, שהב' ההין שבו יהיה בציור ד"ו ד"י כזה ק"ס ועם א' י', ועם ד' אותיות והמלה, יעלה חלב, וזה יועיל לחמם המים. ואם אינו יכול לכוין הרוחות יצייר במחשבתו ד' רוחות וישוח למערב, ויאמר פעם א' אני טובל לפשוט מלבושי חול. ואם הוא מזכי הראות, יראה כעין עשן מעלה פרצופים קטנים רבים מצפרני ידיו, וכשיגיע המים לחזה, יכוין ע"ב קס"א, וישוח למערב באימה וביראה, עד שיתכסה ראשו במים. ויאמר הריני טובל לאעברא זוהמא הלבושים דחול, ויתודה ויחזור וישתחוה, ויאמר הריני טובל לקבל קדושת שבת, זכור ושמור בדיבור א' נאמרו, ויכוין זכור גי' ע"ב קס"א, ושמור ש' אלהים ביודין, ר' אלהים ברבוע, מ"ו מלוי דע"ב, ויטבול, ואח"כ ישתחוה, ויאמר הריני טובל לקבל נשמה יתירה, ויכוין קס"א קנ"א קמ"ג, גימ' תנ"ה, וימסור עצמו למית"ה, ויוצא. וכשיוצא יפסע לאחוריו בשעת יציאה כמו בבה"כ, ויעלה וינגב ויתכסה בכסות נקייה, ויאמר ג"פ כל כלי יוצר עליך כו', כל הפסוק, ויכוין כל כלי יוצר, ס"ת ר"ם, דהיינו י"ו פעם י"ה, י"ב י"ה בד' רבועים אמצעים, לד' צדדים של תחום שבת. וד', בד' זוויות. עלי"ך ל"א יצלח, ס"ת כ"א גי' אהיה, לא יצלח, גי' ע"ב מ"ה ב"ן, כל כלי יוצר עליך לא יצלח, גי' שתי"ה, שהיה תנאי קודם שנברא העולם, שהוא אבן שתיה, לבטל הרצועה מפני בעלי התשובה, עד כאן:

לתלמידי האר"י ז"ל, סוד הטבילה הוא - מה שצריך האדם כשירצה לטבול במ' סאה, צריך שיהיה בו מ' סאה ולא חסר, ויכוין בשם מ"ה, לחבר י"ם העליונה שהם י"ה, עם ו"ה דהיינו ד"ו פרצופים ביחד, וע"ז הטבילה א"ר עקיבא לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור וכו', מים עליונים מים תחתונים. וחכמה עם המלה גי' ע"ד, והויה ג"כ ע"ד, באופן זה - יוד היא ויו היא, דהיינו בב' מלואים יודין ואלפין, גי' ע"ד. (חסר) והנה מלכות באותיות ראשונות מלך, נשאר ת"ו, דהיינו תצאו ע"ה, כי בשמחה תצאו. ואם זכה כבר חבר למלך, דהיינו ת"ת, ת"ו דהיינו מלכות, הרי טבל י"ה, מלשון טבלי וערב, וחיבר להיות אחד אשרי לו ואשרי חלקו. וז"ס והתוית תי"ו על מצח אנשים, וארז"ל תיו של די"ו, כוונתן די"ו הוא יוד, רמוז לחכמה:

ואם ח"ו לא זכה, נעשה מן טבילה בטל י"ה, לכן אמרו המבטל טבילת מצוה, מקצץ בנטיעות, וז"ס ונרגן מפריד אלוף. כי מצוה שם הויה בא"ת ב"ש, י"ה מ"צ, כי בזה מחבר י"ה עם ו"ה, ואז יהיה אדם שהוא מ"ה, ושם הויה במלואו מ"ה, ויתחבר מ"ה עם מ"ה, גימטריא מלך. וג"כ הוי"ה אדנ"י גימטריא צ"א, מלך ע"ה:

וכשאינו מכוין בזה, הסיר א' ממלוי אדם, כזה - יו"ד ה"א ו"ו ה"א, לפי שהסיר א' נשאר דם. וז"ס והתוית תיו של דם, והוא מלכות, ר"ל מלך ת"ו, וכשתחבר המלך עם ת"ו, אז היא טבילה שלימה. ואם הפריד המלך מן ת"ו, נעשה דם. מלך ת"ת, ת"ו מלכות, ואדם מ"ה, ושם הוי"ה מ"ה, עם מ"ה, היינו מלך. ומים גם כן גי' צ', לכן מי שיטבול בלי כוונה, יצא מקו ה', דהיינו מקוה, וכפר במקוה ישראל ה', ומעלה בו מעל, מעלה בה', מעל ו"ה, ר"ל מעל בו"ה, שהפריד י"ה מו"ה, וז"ס הקטון יהיה לאלף, יהיה גי' אלף, כי יוד ה"ה במלוי כזה - יוד ויו דלת, הה הה, גי' ת"ק חסר ד', וב"פ זה חשבון, גי' אלף חסר ח', לכן תקח אותיות המלוי הם ח' אותיות להשלים האלף, לחבר האהל להיות אחד, דהיינו אלף. ואם לאו ח"ו מפריד אלף הא'. ובזה תבין ג"כ סוד ותרא אותו כי טוב הוא, ראתה, ועל זה קראה בתיה משה, כי מן המים משיתיהו, ור"ל כי מן מים התחתונים דהיינו מקוה טבילה, שנתכוונה אמו להטבילו, וטבל ועלה בידו, ר"ת טוב. וכשלא יכוין בזה, טובל ושרץ בידו. וע"ז נתכוונה אמו, להמשיך השפע ממקום טבילה, דהיינו י"ם העליונים לים התחתונים שהוא בתיבה, והוא שהגין עליו. וזשרז"ל למה לא הכה משה היאור, כי הגין עליו. וז"ס ותצפנהו, פי' - ותצפון ה"ו, וכשראתה בתיה ונטלתו, אמרה מן המים משיתיה ו', נתחברה י"ה של בתיה עם ו"ה של ותצפנהו, שהצפינו אמו, וניצל מילדי העברים: