פרי עץ חיים/שער התפלה/פרק ז

ענין כללות צורך התפילה בכללותיה מה עניינה. דע, כי אין לך דבר שאין מבחי' אותן המלכים הז' שמתו בארץ אדום, וכל העולמות כולם הם מבחי' אלו המלכים. והנה אם אלו המלכים לא היו מתים ומתבטלין, ונעשין קליפות מהם, היו הם עצמם מבוררים ומתוקנים, ולא היו צריכין להתברר לשום תיקון כלל. אמנם כיון שמתו ונתבטלו, ונעשה מהם בחי' הקליפות, וע"כ צריך שיתקנו ויתבררו ויצרפו ויתלבנו כל הקדושה אשר בהם, וישארו הסיגים למטה שהם הקליפות, וכשיושלם הבירור והצירוף הזה לגמרי, ולא ישאר שום ניצוץ קדושה למטה, וכל הניצוצות של הקדושה יעלו, אז ישארו הסיגים לבדם למטה בלתי חיות כלל, ואז יתקיים הפסוק בלע המות לנצח, וזה יהיה אחר ביאת המשיח ב"ב:

והנה אי אפשר שיתבררו הניצוצין מאליהן, אם לא ע"י מי שיבררו אותם, והוא, כי על ידי התפלה והמצות כולם, של בני אדם התחתונים, נעשה הבירור הזה, וע"י סיוע הי"ס עליונות דאצילות. כי הנה התחתונים צריכין לסיוע עליון, להספיק דברים אלו שיעשו על ידם. וגם העליונים צריכין למעשה התחתונים, וכמ"ש תנו עוז לאלהים. והענין הוא כמ"ש לעיל, כי אין דבר בעולם, שלא נעשו מאלו המלכים, ויש בהם בירור הצריך אל ד' עולמות אבי"ע הם בעצמן, ויש בהם בירור לצורך נשמות התחתונים כי מה שנשאר אחר הבירור הצריך לעולמות הנ"ל, משם יסודם של הנשמות. ומלבד זה אפילו כל ענייני העולם הזה השפל, הצמחים וב"ח וכל הנבראים כולם הם מבירור אותן המלכים, אחר בירור הנשמות כנזכר. וכל זה נעשה ע"י תפלות ומצות התחתונים בעוה"ז, וזהו בכח סיוע העליונים כנ"ל:

והענין, כי ע"י מצות של אדם בעולם הזה, ובפרט מן תפלות התחתונים בעה"ז שהם עיקר ושורש לכל זה, ואין דבר גדול יותר לענין זה, כמו התפלות. וע"כ קראו רז"ל אל התפלות, דברים העומדים ברומו של עולם. וע"י התפלות, גורם אדם זיווג עליון, ואז מתבררים המלכים הנ"ל, ועולין למעלה בבחינת מ"נ, ושם הם מתוקנים ומתבררים לגמרי, כנזכר אצלינו בדרוש תיקון המלכים ובדרוש מ"נ וע"ש גם יתבאר ענין זה בדרוש השבת, ובספר טעמי המצות פרשת בהר:

והנה קודם שחטא אדם הראשון, היו כל העולמות העליונים למעלה במקומן, כמו שהיו בעת האצילם, ובריאה ראשונה. ואחר שחטא אדם הראשון, ירדו כל העולמות ממקומם. וענין הירידה הזאת תכליתה היא, כדי לברר בירור המלכים הנ"ל שהם למטה. ואין ענין זה נעשה, רק בימי החול, כי אז הותרו כל המלאכות, והוכר הבירור והתיקון בכל ענינם, ובכל מיני מלאכות. ואז יורדין כל העולמות העליונים, כדי לברר ולתקן בירורים הנ"ל, והם מתלבשים במדרגות התחתונים, אשר למטה מהם. וזה הטעם שירדה זו"ן דאצילות, ומתלבשות למטה בששת ימי המעשה, ימי החול, כדי לברר בירורין הנ"ל, על ידי זיווגם שהם מזדווגים שם בהיותם למטה במקומן. והנה אין כח בזה, רק בז"א בלבד, לפי שהוא הזכר, ויש בו כח לברור הבירור הנ"ל, ע"י זווגם. ולכן הם ו' ימי החול בלבד, כי הו"ק דז"א מתלבשים בהם, והם המבררים בלבד. אמנם ביום השבת, שהוא נגד המלכות, והיא נקבה, ואין בה כח לברר, ואדרבה ע"י מה שנתקן בימי השבוע, היא עולה ביום השבת, שהוא יום שלה, ומתחברת עם ז"א, ואז כל העולמות ההם עולין למעלה במקומן, כמו שהיו בתחלת האצילות, ואז לא יש בירור כלל ועיקר כנ"ל, כי לסבת זה הם עולין למקומן, ואז מוציאים נשמות חדשות ביום השבת:

כלל העולה, כי כל ימי החול, העולמות כולם, הם למטה ממדרגתן, והיה זה, כדי לברר בירור המלכים בסוד מ"ן. ומה שאנו עושין בתפילתינו בימי החול כנ"ל, הוא ב' הכנות - א' הוא לתקן תחלה את זו"ן במקומן למטה, כי בתחלה שלא בשעת התפלה, היו חסרים, כי ז"א לא היה לו רק ו"ק, והמלכות נקודה אחת. ואח"כ ע"י תפילתינו, נתקנו שניהם בפרצוף גמור, כל אחד מהם כלול מי"ס שלימות, וכל זה בהיותן עדיין אחור באחור. ואח"כ ההכנה הב' היא, להחזירם פב"פ. ואז ע"י ב' תיקונים אלו, הם מזדווגים זה בזה, ומבררים בירור המלכים, ומעלין אותן בסוד מ"ן כנ"ל, ואחר התפלה חוזרין ומתמעטין כבראשונה, וזה עושין תמיד בכל תפלה ותפלה של ימי החול, כמו שכתבתי בע"ה כל דבר ודבר במקומו:

וגם כל זה התיקון אינו, רק בהיותם למטה במקומן האמיתי, שהיו בשעת הבריאה שנבראו. ובמקומו נבאר בע"ה, ענין ירידה אחרת שיש להם יותר מזו, והוא אחר התפילה, שחוזרין ומתמעטין, ובפרט בלילה שיורדין אל הבריאה והרי היא ירידה אחר ירידה: א' בעת התיקון שהוא בשעת התפלה. ב', ירידה אחרת יותר תחתונה והיא שלא בשעת התיקון, ובלילה, כמ"ש כל הענין במקומו בע"ה:

אמנם ביום השבת, תיכף בלילה בתחלתה, נעשין מאליהם ב' התיקונים שאנו עושין בתפלת החול, וחוזרין פב"פ במקומם למטה. ואחר כך ע"י תפלתינו ביום השבת, אז חוזרין מעלה אחר מעלה עד מקומם, שהיו בשעת האצילות, ועומדים שם פב"פ, ואז כל בחי' זיווגם שם למעלה, הוא לברא נשמות חדשות, לא מבירור המלכים:

הגהה (א) קול הרמז - ק"ל שהרי בזהר שמות ובמ"א אמרו, שלא יהיו נשמות חדשות רק באלף הז'. וכ"כ בספר הגלגולים. ונלע"ד עם הנזכר בספר הגלגולים, שיש כמה מיני נשמות חדשות. הא' אותן הנשמות שלא נכללו באדם הראשון כלל, והן העתידים לבא באלף הז', הב' הנקרא חדש במקצת שנכללו באדם הראשון, אלא שניתנו בו ע"י זיווג אב"א, וחסירה מהם בחי' פב"פ, ואלו יכולים לבא בזה"ז, ע"כ הגה"ה:

ומ"ש למעלה, כי אחר כל תפילה ותפילה מסתלקין המוחין מזעיר ונוקבא, וחוזרים ומתמעטין, אל תטעה בזה ותחשוב, כי אותן המוחין עצמן אשר נסתלקו, הם עצמן החוזרים אחר כך, בבחינות מוחין בתפילה אחרת, וכן על דרך זה בכל תפלה ותפלה, אמנם אין הענין כן, אמנם בכל תפלה ותפלה, מתחדשים מוחין חדשים גמורים לגמרי, ואין לך כל תפלה ותפלה שלא יתחדשו אז אורות חדשים גמורים לא ראי זה כראי זה:

והנה צריך שתדע, כי הנה יש הפרש גדול, בין תפלת החול ובין תפלת ר"ח, ובין תפלת י"ט, ובין חול המועד, ובין תפלת שבת. וגדולה מזו, דאפילו בי"ט עצמו, אינו דומה תפלת פסח, לתפלת שבועות, ולתפלת סוכות. וגדולה מזו, כי אפילו תפלת החול עצמו, אינו דומה תפלת יום זה, לתפלת יום שלפניו. וגדולה מכולם כי אפילו תפלת שבכל יום ויום, יש הפרש גדול בהם, ואינו דומה תפלת הבוקר, לתפלת המנחה, או לתפלת ערבית. סוף דבר, שאין לך תפלה מיום שנברא העולם, עד לעתיד לבא, שתהא דומה לחברתה כלל ועיקר. וטעם הדבר, כי הנה כבר ביארנו, כי כל התפלות הם כדי לברר הבירורים, שיש באותן הז' מלכים שמתו, והנה בכל יום ויום, ובכל תפלה ותפלה, מתבררים בירורים וניצוצין חדשים, מה שלא נתבררו עד אז. והנה כמו שהבירורים הנבררים בכל התפלות, אינן דומין לבירורים שבתפלה אחרת, כי אותן הם הבירורים הראשונים כבר נתבררו בתפלה ראשונה, ועתה בתפלת אחרת מתבררים ונתקנים בירורים אחרים ומתחדשים, ואינם הראשונים עצמן, ואם כן כפי ערך הניצוצות המתבררים באותו תפלה, כך יהיו אז ערך המוחין שימשכו בזעיר ונוקבא, ובמה שלמעלה מהם:

וכן על דרך זה יהיה בענין המשכות האורות בקריאת שמע, כי אין קריאת שמע בעולם שתדמה לחברתה בסבה הנ"ל, וזה הטעם שנצטוינו להתפלל תמיד ג' פעמים ביום, ולקרא קריאת שמע פעמיים ביום, ואם ביטל אחת מהם, נקרא מעוות לא יוכל לתקן. והטעם הוא, שבכל תפלה ותפלה, ובכל קריאת שמע וקריאת שמע, נתבררים בירורים חדשים, ונמשכים גם כן מלמעלה מוחין חדשים, מה שלא נעשה מעולם בשום תפלה או קריאת שמע אחרת:

ואמנם דע, כי אין הדבר רק בעניינים הפרטים שבהם, אמנם בענין הכללי שבהם, כבר ביארנו במקומם, כי כל תפלת שחרית בכל ימי החול, הם שוין בכללות כוונתם. וכל תפלת מנחה של חול שוין. וכל תפלת ערבית דחול שוין. וכל תפלת ליל שבת שוין. וכל תפלת שחרית שבת שוין. וכיוצא בכל תפלות. ועל דרך זה, בכל קריאת שמע דשחרית דחול שוין, וכל ק"ש דערבית דחול שוין. אמנם פרטיהם בהם עצמן, אין ניצוצין מוחין אלו, ואין ניצוצין ברורים אלו, שוין מיום שנברא העולם:

נמצא, כי בכל תפלה ותפלה באין מוחין חדשים ובירורין חדשים, ואחר התפלה הם חוזרים ומסתלקין מהן. ובזה יובן מה שאמרו רבותינו ז"ל חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפילה, ושעה אחת אחר התפילה ושעה אחת בתפלה. והטעם הוא, כי קודם שחרב בית המקדש, לא היה פירוד בין זעיר ונוקבא, ותמיד היו פב"פ. (א) כי מעולם לא היו מסתלקין המוחין מהם, וכמ"ש אצלינו במקומו:

הגהה (א) צמח - לכן הזהיר שלא תעשה תפילתך קבע, כמאמר רז"ל:

ואמנם אחר שנחרב בית המקדש בעונותינו, נסתלקו המוחין מזו"נ, ולכן אנו צריכין להתפלל תמיד בכל יום, כדי להחזיר למקומן את המוחין כדי שיזדווגו זו"נ. אבל קודם שנחרב, היו זו"נ פב"פ זיווגייהו לא פסיק, וכמעט שלא היינו צריכין להתפלל, כי לא היה בהם חסרון, ולא היו צריכין אל תפילתנו, כדי להמשיך מוחין לזו"ן לזווגם פב"פ, כי מעולם לא היו מסתלקין המוחין מהם. ואמנם אחר גמר התפלה, חוזרים המוחין להסתלק, וחוזר הדבר לכמו שהיה, ולכן החסידים לא היו הולכין תיכף לבתיהם אחר שהתפללו, אבל היו שוהין שעה אחת אחר התפלה, כדי שעל ידיהם יגמרו ויוסיפו כח למעלה ולא יסתלקו המוחין מהרה, וגם המוחין יתעכבו ברישא דזעיר ונוקבא שעה אחת יתירה אחר התפלה:

וגם זה הוא הטעם, שהיו חסידים הראשונים מתפללין תפלת נדבה באמצע היום, שהיא כדי להחזיר המוחין פעם אחרת בזו"נ, וכמו שאמרו בגמרא הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו:

ונלע"ד חיים שיש שמניח תפילין כל היום, הוא גורם להשהות המוחין כל היום, הכוונה על הרשימו דגדלות, כי המוחין עצמן כבר אמרנו, שאין יכולת להשהות אותם יותר מג' שעות, ואפילו משרע"ה לא היו ידיו פרושות רק ג' שעות, גם זה הוא הטעם מה שאמרו רבותינו ז"ל שהחסידים הראשונים, לא היו נוטלין תפילין מעליהם כל היום. והענין הוא, כדי לגרום כח למעלה, שהמוחין עליונים דז"א יתעכבו שם כל היום כולו. וזהו שארז"ל שלא היו ידיו של משה פרושות יותר מג' שעות, כי אי אפשר לעשות כן יותר מג' שעות:

(ב) נלעד"ן - כי מ"ש הוא הכוונה על הרשימו דגדלות, ירצה שהוא הרשימו המוחין דגדלות דאבא. כי הרשימו המוחין דגדלות דאמא, שהוא שם הוי"ה בניקוד אלהים, גם הג' חלקים דמוחין דיניקה נשארים בז"א כל היום, כנזכר בכוונת הקדיש, על הס"ת יתגדל ויתקדש שמיה רבא בגימטריא של"ו ע"ש. ומי שמניח תפילין כל היום, גורם להשהות ג"כ הרשימו דגדלות הויות דמוחין דאבא, כמו שעשה מרע"ה, והבן זה היטב, ע"כ הגה"ה:

ועתה צריך לבאר, כי מאחר שביארנו, כי המוחין החדשים הבאים בכל תפלה ותפלה הם מסתלקין אחר גמר התפלה, ובתפלה שאחריה חוזרים מוחין אחרים, אם כן להיכן נסתלקו המוחין הראשונים, ומה נעשה מהם. אמנם הענין הוא זה, כי אחר גמר התפלה, המוחין ההם מסתלקין מתוך רישא דז"א, ועולין למעלה מראשו, ושם נעשין אליו בחי' אור מקיף, ואז המוחין המקיפין שלו ראשונים והעליונים, הם מסתלקין ועולין גם הם יותר למעלה ממקומן, כי אלו מוחין הפנימים שנסתלקו עתה, עלו ולקחו את מקומן, והוצרכו גם הם לעשות להם מקום, ולעלות הם למעלה יותר. וכן עד"ז, עולין שאר הבחי' יותר למעלה, עד שאי אפשר לבאר פרטם עתה, כל מדרגה ומדרגה להיכן עולה:

ואמנם כבר בארנו במקומו, כי כל דבר שבקדושה, הרוחניות, אע"פ שנסתלק ממקומו, נשאר הרושם דיליה במקומו תמיד. ונמצא, כי גם אלו המוחין דז"א, אע"פ שהן מסתלקין ממקומן כנ"ל, ועולין בסוד מקיפין, עכ"ז מניחין חד רשימו דלהון בז"א, כל היום ההוא, בסוד לעולם ה' דברך נצב בשמים וע"י אותן הרשימו (ב) של המוחין הנשאר בתוכן, אע"פ שאינן מוחין גמורים, נשאר בגדלותו, ואינו נתמעט ממדת גדלותו כל היום:

הגהה (ב) נלע"ד נתן - שכך הוא הפירוש, כי נודע שהרשימו הוא כינוי למלכות, כמ"ש בכמה מקומות, ועיין בספר הדרושים דף ל"ב ע"א, שהרשימו הוא מוחין דעיבור, שהם בסוד הנפש, הנקרא מלכות, וז"ס בכאן, לעולם ה', שהם המוחין הנקראים הוי"ה כנודע. הנה דברך, שהוא המלכות שלהם, שהוא הרשימו שלהם, נצב בשמים, ולא זז משם. וזה הרשימו הנ"ל שהם מוחין דעיבור, אפילו בלילה אינו מסתלק משם. וזש"ה לעולם ד' דברך, ר"ל - הן בלילה נשארים בתוכו ואינם מסתלקין. ע"כ הגה"ה:

ועד"ז גם המוחין של רחל הפנימים, אחר גמר התפלה, הם חוזרין ומסתלקין ממנה, והם עולין למעלה על ראשה, בבחי' מקיפים, ולא נשאר רק רשימו שלהם בתוכה, וע"י אותה רשימו נשארת גם היא במדת גדלותה כל היום כולו:

נמצא, כי אחר כל תפלה ותפלה, שמסתלקין משניהם המוחין ומתמעטין כנ"ל, אין פירושו מיעוט גמור -- שהוא חוזר על ו"ק, והיא חוזרת על הנקודה הא' כמו שהיה שרשם בתחלה כנודע. אמנם הם שניהם נשארין במדת גדלותם כל היום, רק שהמוחין שלהם נסתלקו כנ"ל, והרשימו שלהם הנשאר בתוכם, מעמידם במדת גדלותם. וזהו הסתלקות המוחין עצמם, הוא שאמרנו למעלה, שנתמעטין זו"ן אחר כל תפלה ותפלה:

והנה כל זה הוא ביום, אמנם משתחשך היום ונעשה לילה, אפילו אותו הרשימו הנ"ל היו מסתלקין מזו"ן אחר תפלת ערבית, כמ"ש במקומו, ואז זו הרשימו של המוחין דז"א, היא עולה עתה על ראשו בבחי' מקיפין, ואותם מוחין פנימים אמיתיים שלו שעלו אחר תפלת שחרית, ועמדו על ראשו, בבחי' מקיפים בכל שאר היום הם עולין ועתה עלו יותר למעלה, והמקיפין האמיתים שלו, שהיו לו בחי' מקיפין בעת התפלה עצמה, עלו עתה גם הם יותר למעלה. ועד"ז עולין כל המדרגות שלמעלה מהם, מדרגה אחר מדרגה כנ"ל, ואז גם הרשימו של רחל, הוא מסתלק ע"ד הנ"ל, ואז נמצאו שניהם מתמעטים המיעוט האמיתי, והוא, שהז"א מתמעט ונעשה בבחי' ו"ק בלבד, והיא בסוד נקודה אחת. וזהו ההפרש שיש בין מיעוט היום, למיעוט הלילה. והנה הענין זה של הלילה, יתבאר במקומו בע"ה. אמנם קיצור הדברים מה שנתבאר שם הוא, כי המוחין מסתלקין בלילה מז"א, אחר תפלת ערבית. אבל מוחין דנוקבא מסתלקין מחשכת הלילה, וחזרו אב"א, ועדיין מוחין דז"א הם במקומן בתפלת ערבית, להזדווג עם לאה כנודע, ואחר תפלת ערבית מסתלקין גם מז"א, ואז גם לאה חוזרת אל אחורי ז"א כמו רחל, ואז מוחין דז"א הולכין כמו בעת השינה, וניתנין ללאה, ונכנסת בה מתחלת הלילה עד חצות. ואז היא לוקחת הט' ספירות דרחל, הבאים אליה בסוד תוספות, ועל ידיהם נגדלת לאה בכל קומת זעיר אנפין, וחוזרת פב"פ עמו אחר חצות:

וזה הענין נעשה, מתחלת הלילה בעת השינה, אחר תפלת ערבית, עד חצות הלילה, ואז נמצאת לאה שלימה לגמרי בכל מדת ז"א, על ידי שלקחה הט' ספירות דרחל כנ"ל, ואז נשארת רחל בבחי' נקודה אחת בלבד, שהיא שורשה מתחלה, והיא הכתר שבה, שהיא היותר מעולה מן הט' ספירות שלה, שבאו לה ע"י תוספות. ואז בחצות לילה ממש, נמצאת לאה שלימה. ורחל בסוד נקודה אחת, ואז אותה הנקודה יורדת למטה בבריאה בהיכל ק"ק העליון:

ואז אחר חצות הלילה, ע"י עסק התורה שעוסקים הצדיקים בעה"ז, הם מעלין אותה מעט מעט, עד שנמצא כי באור הבוקר, נגמרה זו הנקודה של רחל לעלות באצילות, ואז לאה מתמעטת וחוזרת אל אחורי ז"א, והט' ספירות של התוספות שלקחה מרחל, יורדין אז בעולם הבריאה ויצירה ועשייה ועומדים שם, ואח"כ הם עולין בתפלת השחר כמ"ש במקומו בע"ה, ואז אותה הנקודה עצמה של רחל, שעלתה באור הבוקר בעולם האצילות, היא חוזרת פב"פ עם ז"א, ועומדת בזרוע שמאל דז"א, הנקרא גבורה מבחוץ אליו. אמנם הרשימו של המוחין שלה, שנסתלקו בלילה כנ"ל, הנה מקום עמידתו בתוך פנימיות חזה של ז"א בלבו. וכאשר עלתה זו הנקודה באור הבוקר עד שם, אז ע"י מצות התפלה של יד, שאנו מקיימין אז, הרשימו שלה יוצא מהחזה של ז"א ולחוץ, וחוזר ונכנס בתוך אותו נקודה בבחי' מוחין אליה, ונעשין בה בחי' תפילין ש"ר כמ"ש במקומו, ונשארת עומדת שם עמו פב"פ, עד ברכת אבות התפלה דשחרית, לפי שכיון שזו הנקודה היא העיקרית והעצמות של רחל, והיא שורשה, והיא בחי' הכתר שבה. ובפרט עתה, אשר אותו הרשימו של המוחין שלה, בהיותה עמה פב"פ, נכנס בנקודה הזה של כתר שבה, לכן יש כח עתה בנקודה זו, לעמוד שם עמו פב"פ עד ברכת אבות:

ואז בברכת אבות, נמצא שאותן הט' ספירות שלה, הנקרא תוספות, שהם מהחכמה שבה ולמטה, עלו מעולם לעולם, ע"י סדר תפלת שחרית, עד ברכת אבות. ואז בברכת אבות עצמה, עולין הט' ספירות של נקודה שלה באצילות באחורי ז"א, ונעשין שם פרצוף א' גמור, אב"א עם זעיר אנפין, ואז חוזרת זו הנקודה של כתר שלה באחורי זעיר אנפין, ומתחברת עם הט' נקודות אחרות שלה, ושם נתקנת עמהם ביחד, ע"י מוחין החדשים הבאים בכל תפלה הנ"ל. ואז בברכת אבות עצמה, חוזרת פעם ב', היא וכל הט"ס ביחד פרצוף א'. ועומדת פב"פ עם ז"א ועם יעקב כנודע. ואז יעקב עומד בקו ימינו, שהוא החסד והנצח. ורחל עומדת בקו שמאל, שהוא גבורה והוד, במקום שהיתה תחלה קשורה בזרוע שמאל, כנזכר למעלה, אלא שעתה הוא פרצוף שלם, ואז היתה רק נקודה. ואז היתה (צ"ל היא? - ויקיעורך) מזדווגת עם יעקב:

והנה נתבאר היטב, איך הרשימו של המוחין הראשונים, הם נכנסין קודם תפלה של שחר באור הבוקר בזו"ן, כנ"ל שאין הרשימו מסתלק גם הוא אלא בלילה, שאז הוא זמן המיעוט שלהם האמיתי, אבל תיכף בהאיר היום, חוזר אותו הרשימו להכנס בשניהן. ואח"כ בתפלת השחר, אז באים ונעשין מוחין אחרים גמורים חדשים, מה שלא היה כן בתפלה אחרת כנ"ל. וזה יובן היטב במ"ש בדרושי אחרים בענין מ"ן, שבכל תפלה ותפלה הם חדשים. ומשם תבין מה ענין רשימו הנשאר בהם תמיד. והנה כל דרוש זה נתבאר בענין כונת לילה, ובענין דרוש תפילין יתבאר באורך:

סדר עליות התפלות בחול בקיצור - תחלת הכל הוא, לתקן ד' עולמות אבי"ע ע"י מעשינו. וכוונת תיקון זה, כדי לתקן במקומו עצמן, לעשות שלא יתדבק ויתאחזו עתה הקליפות בהם אשר סביבותיהם כמו בלילה. תחלה נוטל אדם ידיו בשחרית, ועי"ז יכוין כי הקליפות של ג"ת דעשיה, נפרדין משם מסוד החיצונים. אח"כ יפנה, ובזה נתקנו ג"ת דעשיה הפנימיות שלהם, כי הלא בעשיה אפילו בפנימיות שלהם יש אחיזה לקליפות, כנודע כי בעשיה מתערבים טוב ורע. וכן ביצירה כמ"ש, ולכן סוד יפנה, הוא סוד הוצאות הקליפות מן הפנימיות:

אמנם דע, כי לעולם יש סוד א"פ וא"מ, והנה אלו הב', כל א' וא' מהם נתקן על ידי הברכות שאנו מברכין ענט"י ואשר יצר, כי הלא הברכות הם הבל פה, אשר לעולם הוא אור מקיף כנודע, והרי נתקנו ג"ת דעשייה כנודע במקומן, ע"י ב' מעשים אלו:

אח"כ אנו משימין טלית קטן וטלית גדול, והם ב' תיקונים אל ג"ת דיצירה, כי לעולם סוד ט"ק ביצירה, במט"ט אשר יתלבש בטלית. ואמנם ט"ק, הוא נגד הפנימיות, היפך הנוהגין ללבוש ט"ק למעלה מהמלבושים. וט"ג נגד החיצוניות, ולכן ילבש על המלבושים:

ואמנם פנימיות של יצירה, אינו פנימיות גמור כמו פנימיות העשיה שהוא בתוך הגוף, כי אין אחיזת הקליפות ביצירה כמו בעשיה, ועל ידי ברכותיה נתקנו א"מ שלהם:

והנה בהיותינו בעולם העשיה, לא נתקנו רק ג"ת, רק עתה שנתקנו ג"ת דיצירה, ממילא נתקנו כל שאר עשר דעשיה, אשר הם למטה מהם. אמנם לא יוכלו הם לתקן, רק בסוד החיצוניות לבד, ולא בסוד פנימיות. נמצא כי עתה נתקנו ג"ת דיצירה פנימיות וחיצונית, וז"ר דעשיה חיצונית לבד, וג"ת דעשיה פנימיות וחיצונית:

אח"כ אנו מניחין תפלה של יד, נגד ג"ת דבריאה, וברכה שלה נגד אור מקיף. אך כאן א"צ תיקון ב', לתקן פנימיות, כי בבריאה א"צ לתקן רק החיצוניות, כי אין לקליפה אחיזה בפנימיות, ומכ"ש בפנימיות דאצילות. והנה עתה כיון שנתקנו ג"ת דבריאה, מכל שכן שנתקנו החיצונית דז"ר דיצירה, ופנימיות ז"ר דיצירה, ופנימיות וחיצונית דנה"י דיצירה, ופנימיות ז"ר דעשיה, ופנימיות וחיצונית דנה"י דעשייה:

אח"כ אנו משימין תפלה של ראש כנגד האצילות, ובזה נתקנו חיצונית דג"ת דאצילות, ואין כאן ברכה, לפי שאין בנו כח לתקן א"מ ע"י מעשינו, וממילא נעשה. אך סברת רש"י וחכמי האשכנזים, כי יש בידינו כח לעשות, ולכן מברכין גם על של ראש:

והנה פנימיות האצילות א"צ לתקן, כי גם פנימיות דבריאה א"צ לתקן. והנה אחר שנתקנו ג"ת, מכ"ש שנתקנו ז"ר של בריאה בחיצונית, וגם פנימיות ז"ר דיצירה. הרי עתה מתוקנות י"ס דעשייה חיצונית ופנימיות. וי"ס דיצירה, חיצונית ופנימיות. וי"ס דבריאה, חיצונית לבד, כי הפנימיות א"צ לתקן. וג"ת דאצילות החצונית לבד, כי הפנימיות א"צ לתקן, וכ"ש שאר ז' האצילות, הרי ביארנו כל סוד המעשה:

ועתה נתחיל בסוד הדיבור, כמבואר בזוהר פרשת במדבר, ונאמר, כי עד עתה נתקנו ד' עולמות במקומם, כדי לסלק מהם אחיזת הקליפות, כדי שאח"כ על ידי תפילתינו, נוכל לכלול עולם בעולם, ולהעלותן למעלה. והנה כוונתינו להעלות ג"ר דעשיה, בג"ת דיצירה. וכבר הודעתיך, כי בכל עולם יש פנימיות וחיצונית, והנה מתקנים ומזככים ומאירים תחלה אל החיצונית ג"ר דעשיה, וזה נעשה על ידי ברכות, וע"י קרבן התמיד, כי הם מתברכין, ומקבלין אור גדול, כדי שיהיו במדרגה פנימיות ממש:

אח"כ ע"י קרבן התמיד, מעלין את פנימיות ממש ג"ר דעשיה למעלה, כדי שיהיו חיצונית לחיצונית ג"ת דיצירה. וז"ס הקרבן, לקרב התחתון, ולהעלותו אל העליון. ועי"ז עולה גם פנימיות ג"ר דעשיה למעלה, כדי שיהיו חיצונית לחיצונית ג"ת דיצירה. ועד"ז גם הפנימיות של ג"ת דיצירה, מתעלה למעלה (ונשאר חיצונית של ג"ת דיצירה.)^[1] נעשו חיצונית אל ג' אמצעיות דיצירה, וחיצונית דג' אמצעיות דיצירה, נעשו פנימיות לג' אמצעיות דיצירה. ופנימיות ג' אמצעיות דיצירה חיצונית אליהם ^[2]. ופנימיות ג"ר דיצירה, נעשו חיצונית אל המלכות דבריאה. ונשאר חיצונית שלה, בסוד פנימיות. ופנימיות שלה מסתלק, ונעשה חיצונית לג"ת דבריאה, כי החיצונית של ג"ת דבריאה, נעשו פנימיות. כי הפנימיות שלהם מסתלק בסוד חיצונית לג' אמצעיות דבריאה, וכן עד"ז עד שפנימיות של ג"ר דבריאה, נעשו חיצונית לחיצונית מלכות דאצילות. וכן עד"ז, עד שפנימיות ג"ר דנוקבא דז"א, נעשה חיצונית למלכות דז"א. ופנימיות מלכות דז"א, נעשה חיצונית לג"ת דז"א וכו'. ועד"ז, עד שפנימיות ג"ר דז"א במלכות דאו"א. ועד"ז עד למעלה בעתיק:

ובזה תבין מ"ש בזוהר פרשת צו, כי רעותא דקרבנא סליק עד א"ס ב"ה. פירוש - כי על ידי הקרבנות, עולה ומתקשר עולם בעולם עד א"ס. ואל תאמר איך פנימיות ג"ר, נעשה חיצונית למלכות לבדו, או ג"כ איך פנימיות המלכות נעשה חיצונית אל נה"י שלמעלה ממנו, כי הלא שיעור המלכות, הוא נה"י לעולם, וז"ס שלשה עדרי צאן רובצים עליה, והם סוד הג' קוין, שממנם נעשית הבנין של מלכות, ולכן יש יכולת במלכות להתלבש בפנימיות ג"ר. גם יש יכולת בה, להלביש את הנה"י העליונים ממנה:

נמצא עתה, כי יש חילוק א' בין עשיה לשאר עולמות, כי בעשיה הג"ר שבה, עולין עד ג"ת נה"י של יצירה. אך ג"ר של יצירה, אין מלבישין רק למלכות דבריאה. וכן בשאר עולמות עליונים. והטעם הוא, כי עד ב"ש הכל הוא תיקון עשיה לבד, רק שכיון שעולין ג"ר דעשיה ביצירה, צריך שגם ג"ת יעלו יותר למעלה, וכן בכולם. לכן כיון שאנחנו בעשיה, נשלם כל תיקון עשיה לגמרי, ויכולין להעלותם עד מקום ג"ת דיצירה ממש. אך בשאר עולמות, הלואי שיוכל לעלות הג"ר של עולם א', אל המלכות שלמעלה הימנו, ע"י תיקון העשיה. אך אח"כ כאשר אנו בב"ש, [ שהיא היצירה עצמה, אז יכולין לעלות ג"ר דיצירה בג"ת דבריאה ממש, וכן ביוצר אור שאז הוא תיקון הבריאה, אז יעלו ג"ר דבריאה בג"ת דאצילות:

גם יש שינוי אחר בעשיה, מבשאר עולמות, כי בשאר עולמות, כאשר עולין ג"ר דיצירה בג"ת דבריאה, וכיוצא בשאר עולמות, הנה אז עולין בד' אחרונות, כי המלכות של בריאה, נכלל בנה"י דבריאה, ובאלו הד' עולין הג"ר דיצירה ונכללין בהן. אך בעשיה אינו כך, כי עולין ג"ר דעשיה בנה"י דיצירה, אך המלכות דיצירה, נשארת למטה בשבעה תחתונות דעשיה לעולם. והטעם הוא, לפי שכל עשיה הוא סוד המלכות, ולכן צריך שהמלכות דיצירה הדבוקה אל העשיה, שתהיה למטה בעשיה עצמה, ולא בעולם היצירה. ולכן נקשרת עם הז"ת דעשיה, שעומדת בעולם העשיה עצמה, ואינה נקשרת עם ג"ר דעשיה, לפי שעלו כבר ביצירה:

והנה עתה בעולם העשייה חסרים ממנו, פנימיות ג"ר שלו, להשלים עולם העשיה. ולתת בו כנגדו ממקום אחר, והוא סוד אותו חיות של הקדושה, אשר בתוך הקליפה ומחיה אותה, והוא סוד י"א סמני הקטורת. ולכן אומרים תיכף אחר פרשת תמיד, קודם וערבה, פיטום הקטורת, כדי לסלק חיות הקדושה של קליפות עשייה, שהוא סוד י"א יריעות עזים, ואנו מסלקים אותו ע"י י"א סמני הקטורת:

ואחר שכבר נתקנו וסילקו אותה הקדושה משם, ואמנם עדיין לא נתקן מקום, שתחול שם חיות הקדושה הנ"ל, לכן אנו צריכין להתחיל תחלה מראש עשיה, ואז מחלקין מלכות יצירה הנשארת בעשייה לב' בחינות, והם - פנימיות, וחיצונית. ואז מעלין את החיצונית ג"ר דעשיה הנשאר בעשיה, ובהם אנו מלבישין את הפנימיות מלכות של עולם היצירה, שירדה בעולם עשיה. ואח"כ חיצונית מלכות הנ"ל, היא עתה בבחי' פנימיות, ואז עולין פנימיות ג"א דעשיה, ומלבישין אותה, ונעשין חיצונית. ואמנם להיות כי אלו ב' מדרגות, שהם - חיצונית ג"ר, ופנימיות ג"א, כל אלו הם עשיה, והם נעשין חיצונית, לחיצונית ולפנימיות דמלכות דיצירה, אם כן נמצא, כי מן עשייה נעשית יצירה. ולכן צריך שנאמר שם מ"ב שהוא ביצירה, להעלותן מעשייה, שכ"ז הוא בעולם אשר ירדה מלכות דיצירה, וז"ס מה שאנו אומרים אנא בכח וכו'. אח"כ שאר הסדר, ואיזהו מקומן, אשר כ"ז הוא מדרבנן, והוא להעלות שאר העשייה כמ"ש, אך ג"ר שעלו ביצירה ממש, הוא ע"י פסוקי התורה של פרשת תמיד. ועתה עולין פנימיות ג"ת דעשייה, ונעשין חיצונית לחיצונית ג"א דעשיה, ועולין פנימיות מלכות דעשייה, ונעשית חיצונית לחיצונית ג"ת דעשיה. ועולה אותו החיות דקדושה שעלו ע"י הקטורת, ועולין בסוד חיצונית, לחיצונית מלכות דעשייה. והרי בזה נשלמו כל חלקי עשיה, ע"י מלכות דיצירה, וחיות דקדושה התחתונה, במקום מה שעלו ג"ר דעשיה ביצירה. והנה הם עתה י"ס דעשייה שלימים, ועוד ג"ר שלה שעלו למעלה, ולפי שנכללו ביצירה שהוא ז"א, ונקרא תורה, לזה נקרא י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, הנה כל זה הם י"ג וז"ס ברייתא דר' ישמעאל, מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם:

והנה עתה כבר נכלל עשיה ביצירה, אך עדיין לא קיבלו ג"ר דעשיה מיצירה, רק בחי' נפש, לכן אנו צריכין לתת להם רוח של יצירה ממש, וזה ע"י הקדיש שאנו אומרים קודם הודו, ואז אנו מכוונין, כי יש בקדיש הזה ב"פ כ"ח, וב"פ מ"ב. והנה המ"ב וכ"ח הראשון, הוא של אותיות, כי הכ"ח הם עצמם הכ"ח אותיות, שיש מן יהא שמיה רבא עד עלמיא וכו'. והמ"ב אותיות הם ז' ווי"ן, שיש בר"ת מן וישתבח ויתפאר וכו', עד ויתהלל, גימטריא מ"ב. ותכוין בשם מלוי אלפין שביצירה, שיש בו כ"ח אתוון של מילוי דמילוי, וגם מ"ב אתוון בכללותן דכ"ח, וע"י כל הכ"ח והמ"ב, תמשיך רוח אל ג"ר דעשיה שעלו שם. ואח"כ תמשיך כ"ח אחר, שהוא כ"ח תיבות, מן יהא עד בעלמא. והמ"ב, הוא סוד ז' תיבות, מן וישתבח עד ויתהלל, ובכל תיבה ו' אותיות הרי מ"ב. והנה כ"ח ומ"ב זו, היא משם ס"ג דבריאה. ולפי שכוונתינו עתה, להמשיך רוח יצירה אל תוך ] עשיה, לכן צריך שיקבלו ג"ר אלו של עשיה אור גדול, ע"י כ"ח ומ"ב עליון של הבריאה, כדי שיוכלו אח"כ לתת כח רוח יצירה בשאר העשיה:

סדר סוד עליות העולמות חול ושבת - דע, כי בכל העולמות שהמלכות עולה מדרגה אחר מדרגה, כשהיא עולה, עולה אב"א, לפי שגודל האור העליון לא תוכל לקבל פב"פ. וע"י תפילתינו, באה וחוזרות לפניו פב"פ. וז"ס בערב היא באה, ובבוקר היא שבה. פירוש - בשעת המנחה, בזכות תפלה באה לפניו בעת רצון. ובבוקר בתפלת שחרית תשוב לפניו ג"כ. הרי שני התמידים הוא פב"פ, וכל זמן שתתעלה יותר חוזרת לאחור, ובעמידה חוזרת פב"פ:

ודע, כי בתפלת שחרית דחול, אז לאה עם ישראל אב"א, ורחל עם יעקב פב"פ, רק שיעקב יורד בנצח ורחל עולה בהוד. ובמנחה, אז לאה מזדווגת עם ישראל לבדו פב"פ, ואמנם רחל היא אב"א, אבל עכ"ז היא נגדלת שם, והיא נגדלת עם כל אחורי ישראל, והוא אב"א עם יעקב וישראל:

והנה כבר ידעת, לפי שראש הזכר הם דינין, וסופו הוא רחמים, והטעם לפי שהחסדים שלו בהיותו בראשו הם סתומים בנה"י של בינה, וגם הנה"י עצמן כנודע דמסטרהא דינין מתערין, ולכך לאה היוצאת משם היא דינין. אבל רחל, היוצאת אחר גילוי החסדים מן יסוד בינה שהוא בחזה דז"א, ששם מסיים יסוד בינה, ושם מתחלת רחל, לכן היא רחמים לכן לאה נקרא עלמא דאתכסייא, רחל עלמא דאתגלייא. ולכן נקברה רחל בפרשת דרכים, כמ"ש ותקבר רחל בדרך, שהוא מקום הפרש בין יעקב לישראל שהוא מהחזה ולמטה. ולפי שלאה יונקת דרך הפסק מחיצות נה"י של בינה, נקראת עלמא עלאה כמותה. הרי טעם, איך כי לאה היא דינין, ולכן במנחה הדינין מתערין, כי אז זיווג לאה. אמנם לפי שרחל נמשכת דרך אחור, במקום שהיתה לאה נגדלת עד שם, לכן עדיין הוא יום והדינין מתוקנין:

אך בערבית, אז רחל חוזרת להקטין עצמה להיות אב"א ביעקב לבדו, ולכן אז היא שליטת הדינין, ואז הוא חושך גמור, וזה נמשך עד חצות לילה. והנה בחצות לילה, אז לאה נגדלת פב"פ, ונמשכת עד כל שיעור יעקב כולו, בכל פרצוף הז"א, ואז הדינין נמתקין אחר חצות, כי זה נחשבת כמו רחל עצמה. וז"ס ליל ולילה - כי קודם חצות נקראת לאה ליל, ואחר חצות נקראת לילה. פי' אחר חצות, ר"ל - אחר שהיא נגדלת מחציו של ז"א ולמטה, וזהו פי' החצות, שלוקחת גם כן חציה התחתון, ואז נקרא חצות לילה:

ובשבת בלילה בתפילת ערבית, אז רחל עם יעקב פב"פ, בסוד כל נה"י דז"א. כי זהו יותר מן תפילת שחרית דחול. ואחר תפילת ערבית עולה רחל למעלה בהיכל בינה אמא עלאה, להגדילה שם, ואז יושבת לאה עם כל ז"א פב"פ, עם ישראל ויעקב, כמו שהוא אחר חצות בחול, וזה נמשך עד חצי הלילה. ואח"כ לאה עולה למעלה בהיכל הבינה, ורחל יורדת פב"פ עם ישראל ויעקב, ולכן ארז"ל כי עיקר הזיווג של ת"ח מליל שבת לליל שבת אחר חצות, כי אז רחל שהיא רחמים פב"פ עם כל הז"א כולו, ואז הוא הכל רחמים גמורים. אמנם לע"ה הותר בחול אחר חצות, כי גם אז לאה פב"פ עם כל הז"א, ואז הוא הכל רחמים גמורים. אמנם קודם חצות, אפילו בליל שבת (א) לא הותר אפילו לע"ה, כי אז פב"פ מהחזה ולמטה בלבד:

הגהה (א) ונלע"ד חיים, כי זהו דווקא בשעת תפלת ערבית, אבל אח"כ רחל עולה למעלה, ואז לאה היא פב"פ עם ישראל ויעקב כמו בחול אחר חצות כנ"ל, א"כ כמו שע"ה מותר בחול אחר חצות, גם כן מותר בשבת אחר תפילת ערבית:

ובשבת עולה ז"א ג' דרגין נה"י של הבינה אמא, ואז צריכה המלכות לעלות בז"א. וכן בכל תפלה ותפלה ג' דרגין, כנודע ומבואר אצלינו, עד חזרת תפלת מוסף כי אז הז"א עם או"א ממש כמותם, והמלכות רחל היא עם נה"י של הבינה לבד. ובג"פ קק"ק של כתר דמוסף, אז עולה בחג"ת דבינה. ובאי"ה מקום כבודו, עלתה לחב"ד, ואז היא שוה אל הז"א עצמו. ובמנחה של שבת, אז עולה חצי הז"א שהוא ישראל לבד, עד מזלא הי"ג דדיקנא דעתיקא עם לאה ועם או"א. ואח"כ בתפלת חזרה של מנחה, אז עולין עד מזל הח' דדיקנא דעתיק, ושם הוא זווג. ורחל ויעקב נשארין למטה בלי זווג:

הפרש שיש בין חול לשבת:

ההפרש הוא, כי בחול ע"י תפילתינו, נכלל פנימיות האצילות למעלה, וחיצונות האצילות חוזר להיות פנימיות. ופנימיות הבריאה עולה אל האצילות, ונעשה בחינת חיצונות, לחיצונות דאצילות, שחוזר להיות פנימיות. וכל זה שנעשה ע"י תפילתינו בחול, הוא נעשה בשבת מעצמו. אך מה שנעשה בשבת על ידי תפלתינו הוא, כי בחול אין החיצונות של הבריאה עולה אל האצילות כלל, אפילו ע"י תפלתינו. ומכ"ש שאר חיצונות העולמות. אמנם בשבת, על ידי תפלתינו, עולין גם חיצונות הבריאה עד אצילות לעשות שם חיצונות לפנימיות דעולם האצילות. (ונלע"ד חיים, כי אין זה ככל האצילות, רק בג"ת דאצילות. כי הפנימיות שבהן עולה לז"א, ונעשית חיצונות אל אמצעית, כמבואר אצלינו בתפילת חול ע"ש):

דע, כי בחול המלכות בהוד ז"א, ויעקב בנצח ז"א, ושם הוא הזווג ביסוד. ואחר כך בחזרת התפלה, אז מאירין חג"ת, ורחל שבנצח הוד, ואז אנו מחברים שניהם ע"י היסוד. וז"ס אמן שבחזרת עמידה. אך דע, כי בשחרית עולין עד פנימיות נ"ה. ובמנחה באמצעית. ובערבית בחיצונות, כמו שידעת הענין על ג' בחי' שבכל ספירה וספירה, לכן בערבית נמצאת החיצונית בחיצונית והיא אב"א. (ב):

(ב) (אמר מאיר אעפ"י שגם במנחה יש זווג אב"א דרחל ויעקב כנזכר במקומו, בסוד ואתה הסבות את לבם אחורנית, אפשר שיש חילוק בין זיווג אב"א, לעמידת אב"א. לכן כשיונקים מהאמצעים, אז אינם פב"פ למטה, מאחר שאינן מקבלים מכלי הפנים. אך מאחר שמאיר בהם האמצעים, יהיה פב"פ שלא במקומן, ועולין באו"א, ושם יהיה פב"פ. בסוד פי' הזיווג דאב"א. אך בערבית שיונקים מחיצונית אז אין זיווג כלל ליעקב ורחל, והם אב"א עומדין ממש והיא בסוד נקודה באחוריים ולא בפרצוף, ודוק היטב. נשלם שער א' בעזרת האל). אחרנין, שיש מן הנותן לשכוי בינה, עד סוף ברכת התורה, כנגד זעיר דעשיה שהוא ח"י ברכאן דנפקין מן ט"ט דמטטרו"ן. והם כנגד ח"י שמהן שיש בשירת הים, ושמהן שיש בח"י פסוקים של יהי כבוד וכו', וע"ש ומשם תבינם כאן, והם סוד ח"י ברכאן דיסוד:

ואלו מוסיף על הראשונים:

כוונה אחרת - הנה, כללות כל הברכות של שחר הם, נט"י כנגד א"א דעשיה, כמ"ש במקומו בע"ה. וברכת אשר יצר, הוא כנגד אבא שבעשיה. וברכת אלהי נשמה, היא אמא שבעשיה. כמ"ש ג' ברכות אלו במקומם. ואחר כך ח"י ברכאין:

ונלע"ד, מורי זלה"ה, כי כשאדם קם משנתו, רוח רעה שורה עליו, ובעי לנטלא ידוי, ומברך עליו. וכן מברך כל אותן הברכות וההודאות, שהם על חזרת הנשמה. ואחר כך בעי לאתקדשא במעשים דהאי עלמא, שהוא עולם המעשה. ולזה מתעטף בציצית ותפילין וכיוצא, אחר היותו בבה"כ, הוא נתקדש במעשה בעולם השפל הזה. ואח"כ יסדר ויתקן המבואות והדרכים שרוצה לילך אל המלך, ולהראות שהוא עבדו מחותם אותות מילה וציצית ותפילין. והנה אחר שנתקן הוא עצמו ומלבושו, אז יסלק מסילות הדרכים על ידי הקטורת המסוגל לבער כחות הטומאה מן הדרכים, אשר בהם תעלה תפלתינו. וגם צריך לתת להם חלקם, כמו בזמן ב"ה, ולכן יסדר סדר הקרבנות ויהיו דומין כעין הקרבנות, ובזה ג"כ יתכפר עונותינו, ונתקבלו הקרבנות ונתבטלו המעיקים, והם המקטרגים אשר נעשו ע"י חטאתינו. ואז ילך בדרך ישרה לפני המלך מלכו של עולם, בלתי מעיקים ומונע:

ואח"כ אומר הזמירות, שהם כחות הדין שבקדושה, המכונה למלאכים נוקבין כי נקבה סתמא דין, והוא עולם סנדלפו"ן. ויסדר שם סדר עמידתן ותושבחתן, וכולם תיקון שכינה, כנודע ששכינה מקננת בסנדלפון. ואחר הזמירות יאמר שירת הים, אשר מרמז ליסוד, שהוא מדרגה אחרונה שבו"ק, המקננים במטטרו"ן הנקרא תורה שבכתב. ואז מתחלת להתקן, ונכנס לעולם מלאכי רחמים צבאות מלך, והוא בעולם מטטרו"ן. וכ"ז בכח י"ג מדות רחמים הנזכר בישתבח, שהם שיר ושבחה וכו'. ואח"כ מתחלת והולכת מהיכל אל היכל כאשר מפורש בפרשת ויקהל פקודי:

והנה ענין קדושה דיוצר, הוא ו"ק דמטטרו"ן המתקדשת בהם שכינה, שעלתה מן סנדלפון, ואז נקראת קדושה דיליה. ואח"כ בשמע ישראל נקראת יחודא דיליה, דאיהי מתיחד עם המלך, בהיכל אהבה ששם החסד העליון, ועל ידו היחוד כנודע, מתמן נקראו אחים, בקוראה המלך אחותי. ועדיין פה אינה אשתו, ואז מתייחדת שם ו"ק של המטרוניתא, שעלתה מן סנדלפון הנרמזים בו' תיבות בשכמל"ו. ומתייחדים עם ו"ק המלך שבמטטרו"ן, הרמוז בו' תיבות דשמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד:

ובברכות ק"ש שלפניה ולאחריה נקראת ברכה דיליה, הם סוד יב"ק - י', יחוד. ב', ברכה. ק', קדושה. שהם כנגד הג' קצוות ראשונות. בחסד, הוא הברכה. בגבורה, הקדושה. בת"ת, היחוד. ואז עולה בהיכל הרצון ת"ת, ושם הנשיקין באמת ויציב. ואח"כ עולה בהיכל ק"ק, דתמן מתיחד עלמא עילאה בינה, וחכמה וכתר, שהם בכסא כבוד, ומתיחדים בהיכל עם הו"ק שבהיכל הז':

ואז העמידה לקבל עלמא עילאה, ואז יכנוס שיעור ב' פתחים דעלמא עילאה, והם חו"ג. ועולה המלכות עמו תמיד למעלה, ואז נקראת תפלה ראוי בכל מעשיו, ויעמוד לפני המלך וישאל שאלותיו, בחסד, ברכה ראשונה. בגבורה, ברכה שניה. בת"ת, ברכה ג'. וכיון שקדשו ע"י הקדושה שבברכת אתה קדוש, אז ישאל שאלותיו, י"ב שאלות, הנרמזות בי"ב גבולי אלכסון דתפארת, ואח"כ יצא מעט. רצה בנצח, ובהגיע לירך ב' שהוא הוד, צריך לכרוע על ברכיו במודים. ואח"כ ביסוד בשים שלום. ויניח המלכות דבוקה ביסוד, כי כבר עלתה עד הבינה, ושאלה טרף לביתה, ועלתה לו עם תפלתו. ואח"כ יורדת עמו עד היסוד, שהוא מדרגה אחרונה שבמטטרון. אבל כל זה גם עתה בהיכל הנזכר, כי שם נתעלו כל רתיכין עילאין, ואז יפסע פסיעותיו, כי אין ראוי להמצא בעת הזיווג, ואז מזדווגת ביסוד, ומשפיע בה טיפת זרע נשמות דישראל הקדושים, לכן יפול על בניו, ויכלול גרמיה בהדי אותן נשמות, וימסור נפשו שם בנפילת אפים, בפסוק אליך ה' נפשי אשא, בזמן שהם מזדווגים. ואחר שמזדווגים מורידה טרף לביתה וחק לנערותיה, אז שואל ג"כ מאותם מזונות, במזמור אשרי יושבי ביתך וכו':

הנה בכל הירידות שיורדת, היא מושכת שפע לשם. כיצד - כשהיא בחסד, השפע בחסד. וכן בכל הו"ק, ברזא דג"ר וג"ת. ואחר שנתקנו הו"ק, אז יונקת משם המלכות הז', ע"י היסוד האחרון שבו"ק. ע"כ:

1. נ"ל צ"ל למחוק מה שבסוגריים ולגרוס מתעלה למעלה ונעשו חיצונית... --ויקיעורך
2. נ"ל צ"ל "..חיצונית אל ג"ר שלהם."-- ויקיעורך