פרי עץ חיים/שער התפילין/פרק ז

ועתה נבאר דרוש א', כולל כל בחינת התפילין ש"ר שהם דז"א, ותפילין של יד שהיא ברישא דרחל, ותפילין דיעקב, וקשר שיש בכל ג' תפילין הנ"ל. וכדי לבאר כל זה, צריך שבתחלה נעורר כמה שאלות, וע"י תשובותיהן יתבארו כל הפרטים הנ"ל, ומה שצריך לעורר הוא זה - למה זמן הנחת תפילין הוא ביום, ואין זמנם בלילה. ועוד, כי הרי כפי הנ"ל בדרושים הקודמים, שאי אפשר שיצאו אורות המקיפים במצח דז"א או דנוקבא, שהם בחי' התפילין, רק אחר שכבר נכנסו המוחין פנימים ברישא דז"א, ואז מכה ההוא קוצי דשערי בהם, ובולטים במצח, ונעשה תפילין בראש, וכן עד"ז בתפילין ש"י. וא"כ לא היה לנו להניח תפילין קודם התפלה, רק אחר גמר התפלה, כי הרי המוחין פנימים אינם נכנסין בז"א, אלא בעמידה הנקרא תפלת השחר, ואח"כ יוצאין המקיפין במצחו בסוד התפילין, ולא קודם התפלה:

ועוד שינוי הסדר בתפילין בעצמם, כי הרי תחלה נכנסין מוחין פנימים ברישא דז"א, ואחר כך יוצאין המקיפין במצחו, בבחי' תפלה ש"ר. ואח"כ נמשכין המוחין הפנימים ברישא דנוקבא. ואח"כ יוצאין המקיפים שלהם במצח שלה, בבחי' תפלה ש"י. וא"כ איך התפלה ש"י קודם לתפילין ש"ר, והוי ליה להיות בהיפך. וגם, כי כיון שהתפלה ש"י היא במצח דנוקבא, איך היא נקשרת בזרוע שמאל של הזכר, ונקרא על שמו תפלה ש"י:

ועוד, כי למעלה ביארנו, כי בכל עת תפלה ותפלה מהג' תפלות שבכל יום, נמשכין מוחין, ואחר כל התפלה, חוזרין להסתלק המוחין, ומתמעטין הזו"נ. וא"כ איך כל היום כולו הוא זמן תפילין, מאחר שאין בחינתן נעשה רק בזמן התפלה בלבד. גם שאלות רבות כאלה, ובפרט במה שכתבתי לעיל, כי תפלה של יד הוא בבריאה, ותפלה של ראש הוא באצילות. וכפי הנ"ל הכל הוא באצילות בזו"נ אשר שם:

והנה לבאר כל הפרטים האלה, נבאר בתחלה פסוק א', שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, הנדרש בזוהר ובתיקונים שהוא בחינת תפלה ש"י, המונחת בזרוע וכנגד הלב, ובזה יתבאר במה שכבר ביארנו, איך בלילה גם הרשימו של המוחין דזו"נ מסתלק, וכן בדרוש שכיבת הלילה נתבאר ענין זה באורך ושם בדרושים הנ"ל נתבאר, כי הרשימו של זעיר אנפין מסתלק לגמרי, ויושב על ראשו. אך הרשימו של המוחין שלה, נשאר תוך הז"א ממש, במקום החזה, בלבו של ז"א, ומשם הוא מאיר לנוקבא. וזה הוא שאומרת הנקבה אל הזכר, שימני כחותם על לבך:

והנה נתבאר שם, כי באור הבוקר תיכף קודם התפלה, אותה הנקודה העיקרית של רחל, שהיא הכתר שבה, עולה מלמטה מהיכל ק"ק של בריאה, עד זרוע שמאלי של הז"א, ועומדת שם פב"פ עמו. אך הט' נקודות אחרות מחכמה שבה ולמטה, יורדות אז למטה בבי"ע, ועומדת שם עד תפלת שחרית, ואז ע"י התפלה הם עולין כמ"ש בע"ה. ואז אחר אור הבוקר, שעלתה אותה נקודה העיקרית שעמדה בזרוע של ז"א פב"פ, אז הרשימו של המוחין דזעיר אנפין, חוזר למקומו תוך ז"א באור הבוקר, וגם הרשימו של נוקבא שהוא בלילה ניתן בפנימית החזה של ז"א בלבו כנ"ל, הנה עתה יוצא משם ולחוץ, ונכנס ברישא דההוא נקודה, והם שם בבחינת מוחין של הנקודה הנ"ל פב"פ, עם הגבורה של ז"א. אמנם תחלה נמשך הרשימו שלה, ואח"כ הרשימו דיליה, כמ"ש עתה בע"ה בענין התפילין:

לכן נבאר תחלה ענין של תפילין, ונאמר, כי הנה כאשר זה הרשימו של המוחין הראשונים, הוא חוזר ונכנס תוך ז"א ונוקביה כנ"ל, אז חוזר האור שלהם ונעשים בחי' תפילין במצחיהם. ונמצא, כי התפילין אינם נעשין אלא מאותו הרשימו לבד, הנשאר מן המוחין שעברו בראשונה ונסתלקין. וכאשר אח"כ אנו מתפללין תפלת השחר, אז באין מוחין אחרים חדשים, וניתן מוחין אחרים חדשים ברישא דזעיר אנפין ונוקבא ממש. ואותו הרשימו יוצא בבחינת תפילין במצחם:

ובזה יובן, למה מצות תפילין קודם למצות התפלה, כי התפילין הם מן הרשימו הראשונה שחזרה בהם קודם זמן התפלה באור הבוקר, ואח"כ ע"י התפלה, באין מוחין ממש אחרים חדשים ברישא דזו"נ. וגם בזה יתבאר לך, למה זמן התפילין כל היום, כי מאחר שגם כל היום יש רשימו דמוחין תוך רישא דזו"נ, לכן יש גם כן תפילין בראשיהם דזו"ן, כי מכח אותן הרשימו התפילין יוצאין. אבל בלילה, שאפילו הרשימו של מוחין דזו"נ מסתלק, לכן אין אז זמן תפילין לא לז"א ולא לנוקביה. אמנם עכ"ז בודאי, יש הפרש בין שעת התפלה לשאר היום, כי בשעת התפלה, שאז יש מוחין גמורים ממש ברישא דז"א, ולכן עיקר של מצות תפילין, הוא אז בשעת התפלה. אבל בשאר היום, שאין תפילין אלו אלא מכח הרשימו בלבד, ולכן אין התפילין אז מצוה וחובה כמו בשעת התפלה:

והנה ענין התפלה הנעשה בה באותה הנקודה של רחל, זה שאמר הכתוב, כחותם על לבך כחותם על זרועך, כי עתה שעלתה אותה הנקודה באור הבוקר עד זרוע שמאלי של זעיר אנפין, ועמדה שם פב"פ עמו, אז נשלם ענין כחותם על זרועך, כי רשימו של המוחין שלה, היה בפנים בלבו של זעיר אנפין. (א) אך זו הנקודה, היא בחוץ, ונתונה בזרוע השמאלי דזעיר אנפין מבחוץ, ואז בהיותה שם הנקודה, יוצא הרשימו שלה מתוך לבו של זעיר אנפין, ונכנס באותו הנקודה בהיותה עמו על זרוע, ואז משמש הרשימו ההוא לאותה הנקודה במקום המוחין, ואז בהכנס הרשימו ההוא לתוך אותה נקודה, אז נקרא אותו נקודה תפלה של יד, כי אותה נקודה נקשרת אז בזרוע שמאלי דז"א, במקום הקיבורת, לפי שהוא כנגד הלב של ז"א, כדי לקחת אותה הרשימו שלה אשר שם כנ"ל, ואז נכנס בה אותה הרשימו, ונעשין בראשה בחינת תפילין. ונמצא, כי בערך הז"א עצמו, הן תפילין בזרוע על לבו. אבל בבחי' הנוקבא, הם תפילין של ראש שלה:

הגהה (א) צמח - כפי טעם זה, וכפי טעם דלעיל, שרצועה שמאלית קצרה עד החזה מטעם הנ"ל שם, וכפי טעם שצריך ליקח הציצית בעת קריאת שמע ביד שמאל וכו', מכל אלו נ"ל לומר, שאטר יד אינו רשאי לשנות, כדי שלא לשנות הסדר הנ"ל:

ובזה יתבאר לך ענין שינוי מאמרי הזוהר אם הם תפילין בזרוע של ז"א, או אם הם תפילין של ראש דנוקבא כי הכל א', ונמצא כי תפלה זו של יד היא תפילין גמורים כמו התפילין ש"ר דז"א. ועתה צריך שנבאר דא"כ למה הנשים פטורין מתפילין דבראש. (ב) אך הענין הוא, כי בחי' אלו התפילין ש"י, הוא בהיות אותה הנקודה נקשרת בזרוע שמאלי דז"א, ואין בה פרצוף כלל עדיין, לכן אין אנחנו עושים אז רמז אליה עדיין, אבל אנו רומזים אותה בבחי' זעיר אנפין עצמו, שהוא קושר אותה הנקודה עמו בזרוע, ע"י אותו הרשימו הנ"ל, וכל זה הוא מחמת אהבתו אותה, וז"ש כחותם על זרועך, לפי כי עזה כמות אהבה שאני אוהבת אותך:

(ב) טעם, למה אין הנשים חייבות בתפילין הוא, כי אין לרחל אותן הד' מקיפים שיש אל ז"א. עוד טעם אחר, כי תפילין דיד דיעקב, הם בחי' תפילין ברישא דרחל, ואין תפילין נגד רישא דרחל:

ונבאר טעם, למה לפי זה, תפלה של יד קודם לתפלה של ראש. והענין הוא, כי אותה הרשימו של רחל, שהיה נתון תוך החזה של ז"א ממש, וע"י עסק התורה אחר חצות כנזכר במקומו, היה עולה נקודה זו של כתר דרחל למעלה בעת אור הבוקר ממש, ואז יוצא אותו הרשימו דילה, שבתוך החזה שלו, ונכנס באותה הנקודה כנ"ל, ועושה בה בחי' תפילין בראשה, בהיותה קשורה בזרועותיו, וזה נעשה ע"י שאנו מקיימין מצות התפילין, ומברכין הברכה, ועי"כ נעשה זה המעשה הנ"ל. ואחר כראות ז"א, שכבר היא יש לה תפילין בראשה, מחמת שנתקרבה בזרועו אצל הרשימו שלה, אשר שם בחזה, אז מתקנא בה, ואז הוא ממשיך הרשימו שלו אשר למעלה ונכנס בו בראשו, ואז בו גם כן תפלה ש"ר, ואף גם זאת הוא, על ידי המצוה שאנו מקיימין מצות תפילין בהנחת תפילין ש"ר, כנודע כי אין דבר נעשה למעלה, אלא על ידי מעשה תחתונים בעה"ז. וז"ש הכתוב, קשה כשאול קנאה, אחרי מ"ש כחותם על לבך כחותם על זרועך, כי עזה כמות אהבה:

והרי נתבאר, קדימת תפילין ש"י לתפילין של ראש. ואחר כך על ידי הק"ש ועמידה, באים מוחין אחרים חדשים לצורך הזווג, כנזכר לעיל כי הרשימו אינה רק לבחינת התפילין כנזכר שם:

ועתה ביאר הפסוק, מה היתה קנאתו בה, ואמר רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה, ר"ל - כי נתקנא בתיקון הנעשה בה, כי הנה אותה הנקודה היא הכתר של רחל, והיא עומדת קשורה בזרוע שמאל שלו, ואז נכנס בה הרשימו, ונעשה בה התפילין. וגם בחי' האלו פירש הכתוב, שהם דברי הנקודה עצמה, האומרת כך לפני הז"א בעלה, שימני כחותם וכו'. וביאורם הוא, ענין קנאתו הוא, לומר :

כי כאשר הוא ישימני כחותם על זרועו, ימשך גם אליו תועלת, לפי שהוא יתקנא בה, ויתקן גם הוא כמו שנתקנה כנ"ל:

וז"ש רשפיה "רשפי "אש "שלהבת "יה, אשר ר"ת שלהם - ראש"י, שהוא בחי' אותה הנקודה שהיא כתר וראש שלה, ונותנה בזרוע דגבורה שלו שהוא אש, ונעשית אז היא רשפי אש, שיונקת משם, ונעשית אז בה תפילין שלה, שהם נקראים שלהבת י"ה. כי הם בחי' גבורות ושלהבת, היוצאין מן י"ה, שהם חו"ב של או"א, הנקראים י"ה, אשר מהם נעשה המוחין ותפילין שבראש. וגם המוחין בעצמם שלה, הם חו"ב שבה, הנקראים גם הם י"ה:

מהחברים - אח"כ מניח תפילין, בסוד ז"א, שהוא הקב"ה מניח תפילין, כמאמר רז"ל פי' - שז"א מניח על ראשו, ד' אורות, שהם ד' מוחין. ובתחלה הם ד', וכשנכנסין בראשו, מלובשים בנה"י של תבונה, הם נעשין ג'. ובתפילין יש כ"א אזכרות ולא יותר, כמנין אהי"ה, ויש ד' פרשיות, וד' בתים. וכפי מה שכתבנו היה ראוי להיות ג' בתים, נגד נה"י דתבונה שנכנסו במוחין. אבל הכוונה שהם ד' בתים, כי דע שהקוצי דשערי דא"א, בטש באחורי זעיר אנפין, בעורף זעיר אנפין, כי ז"א מלביש כל צדדי נה"י דא"א, א"כ נמצא כי הארת קוצי דשערי כשהולכין מאחורי ז"א, אז היא פוגעת בעורף זעיר אנפין, ואז יוצא הארת ד' מוחין ד' פרשיות, והארת נה"י דתבונה. ומאותו בטישה, נחלק יסוד דאמא בראשו לב', חסדים לבד, וגבורות לבד. ואז יצאו הבתים נגד פניו במצחו, וחוזרין להיות ד' מוחין, באותו הארה של קוצי דשערי דא"א. ולהיות המוחין ד', גם הבתים עצמן, צריכין להיות ד', אעפ"י שאינן אלא ג', שהם בתים שמכסים לפרשיות, לפי שבאים המוחין מכוסים, וד' פרשיות נגד ד' מוחין, וע"כ הם ד', כדי להלביש אל כל המוחין. ועוד טעם אחר, כי בהיות ז"א בסוד עיבור ג' גו ג', שהם נה"י תוך חג"ת, ואז השביעית שהיא מלכות, גם היא היתה בודאי נכללת עמהן, והיתה היא עטרה, ונכללת ביסוד, וכשחוזרין ומתפשטין והיה הוא ו"ק, ואז מלכות גם כן נתפשטה, וחוזרת למקומה. לכן הם ד' בתים בערך מלכות, שהיא מתפשטת, שהם נהי"ם:

והטעם שהם כ"א אזכרות, כמנין אהי"ה, ולא כ"ו כמנין הוי"ה, שהוא כמנין זעיר אנפין עצמו. והטעם, כי הנה בסוד עיבור ג' גו ג', והמלכות נכללת עמהם כנ"ל, והרי הם ז', וכ"א מז' כלול, ונכלל מכללות הג' קוין דחג"ת, וג"פ ז' הרי הם כ"א, לכן הם האזכרות כמנין אהיה, המורה על העיבור כנודע:

וקשה, א"כ כי מאחר שבהם כמנין אהיה, יהיה ממש כ"א אזכרות דאהיה, ולא כ"א הויות. אבל הטעם, כי מלת אהיה הוא מורה על ההתפשטות, והוי"ה מורה על היות כפי מה שהוא עתה, כשהיא במקומה בלי התפשטות במוחין דז"א:

ונ"ל, שאלו האזכרות הכ"א כמנין אהי"ה, וד' בתים של עור, נגד אותיות אהי"ה. וד' פרשיות נגד אותיות דהויה. תחשוב אהי"ה הוי"ה אהי"ה, עולים חיים, שהן חיי המלך:

ובתפילין של יד, יש ג"כ כ"א אזכרות, נגד אהי"ה. וד' פרשיות, נגד הוי"ה. ובית א' נגד אדנ"י, עולין גימטריא יב"ק:

ודע, כי הבטישה הנ"ל דקוצי דשערות, להוציא את התפילין הנ"ל, היא הארה לבד, ואינה אלא בזמן שבהמ"ק היה קיים, ובעבור הגלות מסתלקין המוחין, שמוחין אינם אלא בגדלות, וחזר הז"א לקטנותו, ואז נאמר עליו בגלות, מי יקום יעקב כי קטן הוא:

אמנם ע"י התפלה שאנו מתפללין, ויחוד ק"ש שאנו מייחדין בכל יום, אנו מגדילין את הז"א, ובאים בתוכו המוחין מלמעלה. ואחר התפלה חוזרין ומסתלקין, ועכ"ז נשאר הרשימה והארה כל היום, לכן כל היום זמן התפילין. אך בלילה מסתלקין גם אותה הרשימו, כי לילה לאו זמן תפילין. לכן מהראוי שלא יסורו לפחות עד שיאמר עלינו, להעמיד הארת מוחין דזעיר אנפין:

וזהו הטעם הרצועות שמקיפים הראש, שהם סוד נ"ה דתבונה בא"מ על הראש, ועי"ז נמשך הארה זה כל היום עד הלילה כנ"ל. והקשר ש"ר נגד לאה, וכ"ז בתפלה ש"ר. אך תפלה ש"י נגד רחל, שמוחין דידה נגד נה"י דז"א, שנעשו מוחין לה:

וכשם שתפילין דז"א, יוצאין ע"י בטישה דקוצי דשערי דא"א. כך תפלה ש"י, ע"י בטישה קוצי דשערי דז"א, שמגיעין עד רישא דרחל, ושם בוטשין ויוצאין. ולזה אנו מניחין תפלה ש"י נגד הלב, במרפק בזרוע שמאל, ששם הוא רישא דנוקבא מאחוריו, שהוא כנגד הלב:

והטעם שקושר על הזרוע, לפי שהדעת שלהם הה"ג, שניתן לה מיסוד ז"א. והנה הוא הרבה למטה ממקום רישא דנוקבא הנ"ל, שהוא כנגד הלב. לזה הטעם צריך לקשור תפלה ש"י בזרוע, שהוא גבורה. והכונה, כי הה"ג שביסוד ז"א, הם יעלו דרך אור החוזר למעלה עד הלב, במקום זרוע שמאל, הנקרא גבורה, ויתחברו ה"ג שם, כי הם מסוד א', ואז יאירו הה"ג בסוד אור החוזר, ויהיו כולם שם ברישא דנוקבא למעלה נגד הלב:

וז"ס אזהרת רשב"י בזוהר שיו"ד של תפלה ש"י, איצטרך דלא יעדי מן תפלה ש"י, ותהיה תמיד מחובר עמה. כי קשר הזה, הוא סוד היסוד הנ"ל של ז"א, שהוא דעת בנוקבא, לפי שמקומן למטה, אנו צריכין להעלותה, ולכוין בו תמיד שלא יחזור לירד למקומו, ולא יעדי מגו תפלה ש"י. ועיין בקונטרס, כי שם נתבאר ענין זה יותר:

והטעם שתפלה ש"י בית א', לפי שנ"ה דז"א הם ב' פלגי דגופא, ולפי שהיסוד ז"א הוא למטה, ואינו מגיע להיות שוה לנ"ה, ומנ"ה נעשו מוחין דידה, אף כי נראין שניהם כמו שנים, מ"מ הם מחוברין במוחין כמו א'. פירוש - מצד אחוריהם הם נדבקים בנוקבא ונעשה א', לכן הוא בית א' לתפלה ש"י. או כנגד פרצוף של מלכות, שחזרה פרצוף א'. או מפני שכבר נוקבא דז"א, יונקת משם א' שבדעת זעיר אנפין, שכולל מב' הויות:

והטעם שאנו מניחין תחלה תפלה של יד, ומהראוי היה להניח תפלה של ראש, מפני שבתחלה באים המוחין לז"א מאו"א, ואחר כך מז"א לנוקביה. והטעם יובן, עם סוד הפסוק שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, והענין הוא בב' בחינות - א' הוא, הארה מבטישת קוצי דשערי דז"א ברישא דנוקבא, אינן בטשין רק לחו"ב שלה לבד, ולא לדעתה, לפי שראש הנוקבא היא דבוקה לגוף זעיר אנפין בחזה שלו, ושערי לא בטשי כי אם לחו"ב שלה, שהדעת שלה הוא למטה כנ"ל, לפי שקוצי דשערי מגיע עד החזה, ודעת שלה נגד יסוד שלו, ואין בטישה מגעת שם לפי שיסוד ז"א הוא למטה. בחי' ב', סוד הקשירה שאנו קושרין בזרוע, לפי שתעלה הגבורה של הדעת ממקום היסוד עד הזרוע כנ"ל, ובבחי' הא' אמרה שימני כחותם על לבך, נגד הבטישה שהוא בלב. ובבחי' ב' אמרה כחותם על זרועך, שהוא הקשירה בזרוע, בסוד גבורה, להעלות הגבורות כנ"ל, מיסוד שהוא שורש הדעת, למעלה בגבורה. לזה בבוקר תיכף, יש לה הארה, מהארת אותו חותם שעל לבו וזרועו, לפיכך משימין בבוקר תפלה ש"י, מאחר שכבר יש לה אותו הארה:

וא"ת, לא יניח תפלה ש"ר, עד שיאמר ק"ש ותפלה, שבאותו זמן נכנסים ב"פ של נ"ה אמא בראש ז"א בק"ש, ובעמידה אז נכנסין ג' פרקין, והאחרים שנכנסו קודם, יורדין למטה, ואז נכנס יסוד אמא בדעת ז"א ונעשו המוחין. אבל תשובה לזה, שפי' הטעם, כי עזה כמות אהבה דז"א לנוקבא, קשה כשאול קנאה. מאחר שיש לנוקבא הארה ג"כ, פי' לנוקבא יש הארה, ולא לז"א. ובזה הוא מקנא, ועולה לקבל המוחין שלו שנסתלקו, אז הם באו לו בסוד תפילין. וטעם הדבר, שזו"ן נקראים דודים, אשה ובעלה, ויש אהבה ביניהם, לזה אמרה שימני כחותם על לבך, כי עזה כמות אהבה מז"א לנוקבא, לכן מתחברים ומתדבקין עמו, כי הם דודים אשה ובעלה, לכן אנו משימין תחלה תפלה ש"י, ותפלה ש"ר באה אח"כ. כי אם היתה באה מאו"א לז"א, היתה גם כן בסוד אהבה, כמ"ש ושמים לא זכו בעיניו, ר"ל בעיני בינה, כי מטבע האם להאיר בכל עת אל הז"א בנה הנקרא שמים, כדרך אם מרחמת על בניה, משום אהבה גמורה, א"כ אם שהיו תפילין יוצאין לז"א מחמת או"א, היה הטעם ג"כ משום אהבה, והיה מוקדם תפלה ש"ר לש"י. אך תפלה ש"ר בז"א, אינה יוצאת רק ע"י א"א, שע"י הקוצי דשערי המכה ומאיר בראש ז"א, נעשה בו בחי' תפילין, ואינו מטעם האהבה, רק כי חפץ הוא להיטיב לזולתו, כטבע השלם המטיב לזולתו, טוב אתה ומטיב אמר דוד, לכן תפילין ש"י שהוא משום אהבה, קודמת לבא, ונותן לה הז"א רשימו ההארה הנשארת בו, ועושה בה בחי' תפלה ש"י, ואח"כ מתקנא בה הז"א, וזהו קשה כשאול קנאה, ואז גם ניתן לו רשימו שלו שנסתלק בלילה, ונעשה לו תש"ר אח"כ. ע"כ מהחברים: