פרי הארץ/משפטים

שאל השואל: שלשה דברים נתקשה משה עד שהראה לו הקב"ה והן: מנורה, החדש, שקל. שהוא מענין פרשת שקלים.

פתח הרב: ואלה המשפטים. פירשו ז"ל ואלה מוסיף על הראשונים, מה הם מסיני אף אלו מסיני, ואח"כ לפניהם ולא לפני ערכאות של גוים שמיקר שם אלילים, שנאמר: כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים.

הענין הוא שלא לגשם מצות דינים שהם לכאורה גשמים מורכבים, כי תקנה עבד ומצות ד' שומרים כסף או כלים לשמור או פקדונות כשאלת השואל, שהרי לכאורה חכמת תכונה ופילוסופיא שחכמתם ובינתם לעיני העמים, והיא מדברת בגשמים יותר פשוטים ממצות דינים ומשפטים, אם אמנם בלאו הכי הבל המה מעשי תעתועים, מה לתבן את הבר, וחכמת מה להם, המשוער בשכל אדם הגשמי הכלה ונפסד, מה שאין כן תורתינו הקדושה שנסתכל בה וברא את העולם שהיא סוד אלוקותו ית', וכמה פנים, כפטיש יפוצץ סלע, וקדמה לעולם ונעלמה מעיני כל חי, וכל אות ותיבה ענין ומצוה, הכל סוד אלהותו וסוד בריאת העולמים וקיומם, איך הדבר מוכרח ואי אפשר בענין אחר להיותו משתלשל ממקום גבוה, ולכל מצוה שבתורה שורש למעלה בפרטית.

אבל בכדי להבין הענין דרך כלל נאמר: לחזור אל הראשונות, כי אין סוף ב"ה דיו באלקותו ואינו צריך לשום נברא, שהרי הכל מאתו ולא רצה בבריאת העולם כי אם מגודל חסדו וטבעו להטיב, כמאמר: עולם חסד יבנה. בכדי שיהיה למי להטיב ולהיות החסד הנשפע מאין סוף ב"ה גם כן אין סוף לרעים ולטובים, ולא ניכר שוע לפני דל, שהוא בלי גבול, ודבר שהוא בלתי מוגבל אינו ניכר ויחזור העולם לפשיטותו הראשון בהיותו באין סוף, לכן הוצרך להיות הגבלת התורה עד פה תבא, שהוא ענין הצמצום והחכמה הקדומה בכל דבר ודבר להתגלות אלקותו שהוא קיום העולם ובריאתו, מתחלה על ידי חוק קצוב ושקול בפלס מאזני משפט התורה והמצוה, כמאמר: ודל לא תהדר. שלא לרחם בדין. כי תקנה עבד שש שנים יעבוד. שמגבילים החסדים שלא יתפשטו יתר על הראוי, וכן כל עניני הדינים והמשפטים בעניני השומרים ופקדונות והלואות, להגביל ולהפריש לכל א' המגיע אצלו. ומחמת הגבול אשר שם ניכר ומוגבל כל דבר ודבר למינהו ואין א' נוגע במוכן לחבירו. והנה הגבול וההכרה הוא ההתגלות אלקותו ית' וקיום העולם, מה שאין כן ריבוי החסדים והתפשטות בלי גבול אינו ניכר ומתגלה כי אם שוה ומשוה קטן וגדול שם הוא, שהוא מבול מים וחזרת העולם לתוהו ובוהו. והנה ענין דייני ישראל הצריכים להיות דבקים בה' אלקים חיים, ובהתדבקם אליו ית' והיו ראוים להתחסד הרבה, שהוא הראשית והתכלית הדביקות של העלולים בעילת העילות שהוא ההתפשטות בעולם חסד יבנה בכדי להטיב לברואיו. והנה אותה הדביקות הוא בלי גבול לרחמיו מרובין כגודל חסדי השם שאין לה סוף, אבל התורה צותה בגבול החסדים, שלא לרחם בדין. והנה הוא מצוה ועושה לחזור מן החסדים עד לדין, הרי שבמשפט זה הוא מחבר ומשתף מדת הרחמים למדת הדין, שהוא קו המשפט קו האמצעי המיחד ומחבר חסדים וגבורות יחד, שהוא תחילת בריאת העולם על דרך זה, והוא קיום העולם. והוא אמרם ז"ל: מאן דבעי למהוי חסידא יקיים מילי דנזיקין. אשר לכאורה רחוק הוא מחסדים ועמוק עמוק, כי החסדים להתחסד עם קונו לבד בלי שום הפסק גשמים, וכל ענין מילי דנזיקין הם רק גשמים.

אבל לפי דברינו כי המשפט לאלקים הוא החסד, כי רב חסד המטה כלפי חסד אינו שייך בעולם כלל כי אם לחזור לפשיטות אין סוף ב"ה, מגודל התפשטותו שהוא בלי גבול. אבל בכדי שיתראה החסד בעולם שהוא לשון העלם אין סוף, צריך גבול לחסד והוא המשפט. וזהו אמרם ז"ל שהדן דין אמת כו' נעשה שותפו של הקב"ה במעשה בראשית. כי הגבול הן הם סדרי בראשית בתחילת בריאתם והם קיומו, וזהו תרגומו: ואלין דיניא די תסדר קדמיהון. שהרי בתחילת דין צריך לסדר לפניו סדרי בראשית, חסד הראשון מאין סוף ב"ה בלי גבול ולעשות משפט, הרי שהמשפט הוא המחבר ומחובר אל החסד הראשון, לעשות כאשר צוה. מה שאין כן ערכאות של גוים אע"פ שהדינים שוים אבל הוא משוער על פי שכל ואין לו התחברות אל החסד הראשון של ההתפשטות בלי גבול, שהוא ענין התפשטות ראשון שאין שם חלוק, הוא ענין אמרם ז"ל: אל יאמר אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ואריא הוא דרביע עלי'. שהוא התורה, הגבול בכדי לחבר מעשה המצוה אל רצונו ית' שאמר ונעשה רצונו. וכן אמרו רז"ל: גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה. כי העושה מחמת צווי הוא מחבר המעשה אל הצווי, מה שאין כן שאינו מצוה. לכן בערכאות של גוים אפילו אם הדין שוה, הרי אינו מצוה שהוא לשון דביקות, אבל הוא משוער על פי השגה אנושית גוף וקליפה שהוא חרבן העולם.

וזהו אמרם ז"ל: שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית. שהרי הגבול בין שלו לשל חבירו הוא המשפט, קו האמצעי המחבר חסד וגבורה, שהוא מדה בינונית. ויש אומרים זו מדת סדום. אם המשפט והגבול אינו על פי התורה והדביקות בו ית' כי אם על פי שכל אנושי, הרי זו מדת סדום שהוא חרבן העולם, שכל גבול הוא גבורה וקליפה, וזהו ענין מחצית השקל שנתקשה משה שהוא הדעת, כי אין הדבר זה שייך ומיוחס אל הדעת, שהרי השקל הנתינה הוא השפעה והתפשטות, ובתוכו מחצית שהוא גבול, עד שהראה לו שהוא ההסתכלות שעושה כלי' וגבול כמו שהסתכל הקב"ה בתורה וברא את העולם על ידי גבולי התורה שהוא כלי מחזיק ברכה והשפעה, שהוא יחוד וחיבור שניהם, שהוא הדעת שמקבל אחר ההסתכלות, והוא ענין אמרם ז"ל: סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני הרי זה צדיק. להיות נתינתו מחמת אמונתו בתורה: נתון תתן. שהוא הגבול והכלי מחזיק ברכה והתגלות החסדים בעולם, שאם אין גבול אין עולם, ולכן על ידי הגבול הוא השביל להתפשטות החיות, וזהו: בשביל שיחיה בני. לכן הרי זה צדיק. שהוא המחבר.