פרוזה (ביאליק)/שלמה והתור המתהלל
ח"נ ביאליק
וַיְהִי הַיּוֹם ושְׁלֹמֹה יוֹשֵׁב בְּאַרְמוֹנוֹ עַל-יַד הַחַלּוֹן וּפָנָיו אֶל הַגָּן. וּמִמַּעַל לְמַשְקוֹף הַחַלּוֹן, בְּפִנַּת גָּג, אֲרֻבַּת יוֹנִים קְטַנָּה, קַן-מִבְטַחִים לְתוֹר וּבַת-זוּגוֹ. וַיָּבֹא בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶך קוֹל הַתּוֹר בַּהֲגוֹתוֹ לַחֲבֶרְתּוֹ לֵאמֹר:
"יוֹנָתִי, הֲשַׂמְתְּ לִבֵּך אֶל הַאַרְמוֹן הֶָּזה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ? הֲלֹא שַׂגִּיא וְנִשְׂגָּב הוּא בְעֵינַיִךְ, וְאוּלָם בְּעֵינַי –כָּמֹהוּ כְּרֹאש שִׁבֹּלֶת. לוּא הוֹאַלְתִּי וְאֶפְגַּע בּוֹ בִּקְצֵה מַקּוֹרִי – וְנֶהְפַּךְ כְּרֶגַע לְאִי מַפָּלָה. פִּיד אֶחָד –וְהָיָה כְלֹא הָיָה."
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶך את רֹאשׁוֹ מן הַחַלּוֹן, וּבִרְאוֹתוֹ את פוֹשֵׂק הַשְׂפָתַיִם קְרָאוֹ אֵלָיו וַיֹּאמֶר בְּזַעַף:
"אִי, קְצַר-אֶבְרָה וּרְחַב-פֶּה! הַאַתָּה תִּתֹּץ אֶת-אַרְמוֹנִי? אֵיכָכָה לֹא-בֹשְׁתָּ לְהִתְהַלֵּל בַּשָּוְא?"
מִגַעֲרָתהַמֶּלֶך נִחַת הַתּוֹר, כִּמְעַט הִתְעַלֵּף, וְאוּלָם עַד מְהֵרָה מָצָא אֶת-לִבּוֹ וַיֹאמַר:
”חָכְמָתְךָ תִּסְעָדֵנִי, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! לְךָ הַבִּינָה וְעִמְּךָ הַחֲנִינָה. כִּי לִפְנֵי מִי הִתְהַלַּלְתִּי? הֲלּא לִפְנֵי אִשְׁתִּי. הֲיֶחֱטָא בַעַל בְּהִתְפָּאֲרוֹ מְעַט לִפְנֵי אִשְׁתּוֹ?"
וַיִּשְׂחַק הַמֶּלֶךְ לְמַעֲנֵה הַתּוֹר וִיִּפְטְרֵהוּ בְשָׁלוֹם, וְאוּלָם הָעֵד הֵעיד בּוֹ לְבִלְתִּי יִשְׁנֶה עוֹד בְּאִוַּלְתּוֹ וְאֶת-פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ יִשְׁמֹר.ִ
וַיְהִי אַך שָׁב הַתּוֹר אֶל שׁוֹבַכּוֹ, וּשְׁלֹמֹה שׁוֹמֵעַ שֵנִית:
"תַּמָּתִי, הֲיָדַעַתְּ לָמָה קָרָא לִי הַמֶּלֶךְ? הַטִּי אָזְנֵךְ וְאֶלְחַשׁ לָךְ: הַפֵּל הִפִּיל לְפָנַי אֶת-תְּחִנָּתוֹ, כִּי אָחוּס עַל אַרְמוֹנוֹ וְלֹא אַשְׁחִיתֶנוּ, כִּי עַל כֵּן אַרְמוֹן מֶלֶך הוּא וְרַבַּת עָמְלוּ בוֹנִיו בּוֹ. וַאֲנִי גַם אֲנִי, כְּשָׁמְעִי קוֹל תַּחֲנוּנָיו, רַךְ לבָבִי וָאֶשִּׂע פָּנָיו. מָה הַדָּבָר בְּעֵינַיִךְ יָפָתִי?"
כִּשְׁמֹע הַמֶּלֶךְ אֶת-דּבְרֵי הַתּוֹר לֹא רָגַז עוֹד וְלֹא שָׂחַק, כִּי אָמַר בְּיָגוֹן: נָקֵל לְהַכְרִיעַ שִׁבְעָה יְצָרִים גְּדוֹלִים מֵהַכְרִיעַ יֵצֶר אֶחָד קָטָן.
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.