פרוזה (ביאליק)/הירושה
קטע
[עריכה]- כשנתאלמנה צפורה הניח לה בעלה יוסי בירושה שלשה יתומים קטנים ואת – הדלות.
- אמנם הוא הניח לה גם בית-דירה רעוע ומדולדל מתחלת בריתו, עומד בעבּוּרה של עיר על-יד דרך חול והבית היה משמש מעין קצת מרזח של ארעי לפועלי הבורסקי שבשכונה זו ומעין קצת פונדק ארעי לאכרים עוברים ושבים בקרונותיהם, שהיו עומדים שם "להשיב את נפשם" או נפש בהמתם בכניסתם וביציאתם מן העיר ביום השוק. אבל אם בחיי יוסי לא מצא להם מעין נרפש זה פרנסה אלא כדי מים לתבשיל בדוחק גדול – קל וחומר במיתתו, בנפול כל הטורח והמשא, טרדות הפרנסה וטפול הילדים, על כתף צפורה והיא אשה חלושה וקלושה, עלה נדף וקש יבש, מדוכדכת מחיי צער ומרוב עבודה.
- עוד ביום השביעי לאבלה – יום המצבה – כששבה אל ביתה מבית העולם רצוצה ושבורה, עיפה ועטופה מבכי תמרורים ומצום, עמדה והביטה סביבה והחלה קודם כל להתבונן ולראות "איפה היא בעולמה", לבדוק את הירושה השמורה לה אתה – חשך עולמה בעדה.
- בתוך קופת הפדיון שבשולחן המרזח מצאה שטר מזוהם אחד בן שלשה רו"כ, שני רובל וחמשה זהובים כסף והמון מטבעות של נחושת, שנצטרפו יחד לשמונים ושש פרוטות. סך הכל ששה רו"כ וארבעה זהובים ושתי פרוטות. צפורה היתה מונה עוד עפ"י המנהג הפולני הישן, לזהובים ולפרוטות. לשני הזהובים המנוקדים מגבם שבין מטבעות הכסף, שבחיי בעלה היתה בוררתם ומלקטתם לפוזמק מיוחד המשומר בארגזה יחדו עם ה"שמירות" של הרבִי, לא שמה הפעם לב, קטנה מכסת הכסף מגרוע ממנה את המטבעות המנוקדים. חֲבִיונות הי"ש היו כמעט ריקניות. המדַפּים הקבועים בקיר, העשויים להעמיד עליהם בקבוקי משקה וצנצנות לממתקים, פנויים. בתוך הארגז והארון – שבדקה אותם במהירות בלילה, בשעה שבנה החורג, מאשת יוסי הראשונה, אברך נשוי בעירה סמוכה, ששלחתהו חותנתו לבכות לאביו ולקחת ירושה, נרדם את שנתו – לא מצאה גם כן אוצרות חושך. מחלת יוסי הממושכה אכלה את כלי-הכסף המעטים, שהיו לה, ויבואו בית הנושה. לא נשאר בלתי אם "כלי ההדס", עשוי מקלעת חוטי כסף צרוף להריח ממנו בשׂמים במוצאי שבת. בגדי השבת של יוסי בלו בארונם וגם עור אדרתו נתמרטה מרטוטים מרטוטים לבנים ואינו ראוי אלא לתוף. מה יתנו לה כל אלה?
- וממחרת היום, כשהזדרז הבן החורג להקדים את צפורה אמו בהשכמה, להחל את בדיקתו גם הוא בעודה ישנה ולזכות בחלק ירושתו – מצאת את הארגז והארון נעולים. את המפתחות שמה צפורה, שראתה את הנולד מבעוד לילה, למראשותיה.
- לשוא שקד האברך כל הבוקר על יד הארגז והארון, פשפש בחורים ובסדקים – לא עלתה בידו כלום! בידים מופשלות לאחריו התהלך סר וזעף בבית הנה והנה, וכמעט שלא בכה מעגמת נפש.
- ועוד בו ביום שב האברך בפחי נפש אל עירתו, לא לקח אתו מרכוש אביו בלתי אם צרור ספרים קטן: ששה סדרי משנה דפוס סלַויטא ועוד ספרים אחדים בלים וקרועים מתוכם ומגבם, שהורידם מעל גבי הארון. רצה האברך לקחת גם את שאר הספרים ועכבה צפורה: "גם נחמוני וברילי היו בני יוסי וקַדישיו – אמרה צפורה על שני יתומיה הזכרים – לכשיגדלו לתורה ויצטרכו לספרים ויזכרו את אביהם". ביותר הקפידה על הסדור העב, הבלוי והמסֻלסל, שהיה מתפלל ממנו יוסי כל ימיו, מפני שבא לו בירושה מאז הצדיק הוִילדנקי, דוֹד אמו, ויחשבהו לשמירה ולסגולה בתוך ביתו. "כל המתפלל מתוך סדורי – נענה", היה מבטיח אותו הצדיק.
- וכשפטרה צפורה את האברך מביתה בשלום, הביטה עוד הפעם כה וכה סביבותיה, אל כתלי ביתה השוממים והאבלים, שנראו לה כאילו נתרוקנו פתאם, הביטה אל שלשת אפרוחיה הקטנים שישבו להם כנבעתים, מחרישים ונוגים כנגדה על ספסל ארוך אצל הקיר – ותבך. ויבכו גם היתומים חרש.
- ודומה, שבאותה שעה היו בוכין עמה חרש גם כתלי הבית האבלים האלמים, גם כלי הבית שנתיתמו וגם הדלות המנוּולת, הצופה מן הזויות...
- הרגישה צפורה, כי לפרק חדש הגיעה הפעם בחייה, פרק קשה ומר ממות, פרק של חיי צער ויסורי עולם, של עבודת פרך על פת חרבה ועל גדוּל יתומיה הקטנים. ותוצא צפורה מן הארגז סנור שחור, השמור עמה מימי אבלה על בתה הבכירה שמתה לפני שנים – ותחגרהו.
- מעתה הרי היא אלמנה שוממה ואומללה, אֵם לשלמה יתומים.
- חזקני ואמצני, אבי שבשמים, ואל ימעדו אשורי – לחשה צפורה באותו הלילה בהשכיבה בניה – רחם עלי למען עוללי הקטנים! למען יתומַי! –
- עברו שני ירחי חורף וצפורה, כשור לעול וכחמור למשא, מושכת ומושכת בקרן הפרנסה, הטעון שלושה ילדים.
- חותנה האמיד, הדר באותה העיר מקצה השני, שלח אל "האלמנה" אחרי "שבעה" בערב ר"ה – יוסי מת בסוף אלול, ימים אחדים קודם לכן – חמשים רו"כ על מנת ש"תרחיב את ידיה", שתשימם בעסק המרזח להיטיבו ולעשותו לפרנסתה ולא תטיל עצמה פעם בפעם על ה"זקן" או על המשפחה. שליח לדבר מצוה זו היתה בת הזקן הבכירה, עשירה "רחמנית" ועסקנית בדברים שבצדקה, והיא, במסרה הכסף, בפירוש רמזה לצפורה, שתמיכה זו מוציאה את "המשפחה" ידי חובתה, הוסיפה מעט תוכחה מעורבת בתנחומין, שתבטח באלהים, לא יעזבֵנוּ, ואוי אוי לבטוח באדם, הורידה מעט דמעות על אחיה יוסי, הנשמה הטהורה והכשרה, שהלך לעולמו, שהיה, אוי לה, ביש גדא ושפל ידים כל ימיו, מעונה ומדוכא ביסורים, וכל זה מפני – אל נא יהיו דבריה קשים לו בקבר – שנסמך תמיד באביו הזקן וכמה שלא נתן לו הזקן היה דומה כנותן אל שק נקוב ולא שרתה הברכה, וע"כ – יהיה נא מליץ טוב בעד יתומיו ובעדנו – רדפתהו הדלות ויהי קבצן. חלקה פרוטות אחדות לשלשת היתומים – ותצא לדרכה.
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.
- ^ כתבים גנוזים – מן העזבון של ח"נ ביאליק