פרוזה (ביאליק)/דוד נעים זמירות
ח"נ ביאליק
וּלְדָוִד הַמֶּלֶךְ כִּנּוֹר תָּלוּי מִמַּעַל לְמִטָּתוֹ כְּנֶגֶד הַחַלוֹנוֹת, וּבְהַגִיעַ חֲצוֹת הַלַּיְלָה, וְנָשְׁבָה בוֹ רוּחַ צְפוֹנִית קַלָּה וְנִפְנְפָה בְּמֵיתָרָיו, וְזָעוּ חֶרֶשׁ, וְנִגֵּן הַכִּנּוֹר מֵאֵלָיו. אָז יָקוּם דָּוִד וְשָׁפַךְ אֶת-נַפְשׁוֹ בְּשִׁירוֹת וּבִזְמִירוֹת, וְעָלְתָה רִנָּתוֹ אֶל הָאֱלֹהִים עִם רִנְנַת הַכּוֹכָבִים יַחַד עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וּבַעֲלוֹת הַשָּׁחַר וְעָלוּ אֵלָיו זִקְנֵי הָעָם וְשָׂרָיו וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הָעָם וּמַחְסוֹרָיו הָרַבִּים. הַשֶּׁמֶשׁ אַךְ תִּזְרַח –– וְדָוִד נִצָּב בְּרֹאשׁ גִּבּוֹרָיו אַדִּיר וְאָיֹם כְּאַרְיֵה בַּעֲדַת כְּפִירִים וְצִבְאוֹתָיו כֻּלָּם יָשִׂישׂוּ לָצֵאת לַקְּרָב.
וַיִּהְיוּ יְמֵי דָוִד לִגְבוּרָה וּלְמִלְחָמָה, וְלֵילוֹתָיו לְשִׁירָה וּלְזִמְרָה. כֹּה מִשְׁפַּט דָּוִד כָּל-הַיָּמִים.
וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא דָוִד לָשׂוּחַ בַּשָּדֶה וְלִבּוֹ טוֹב עָלָיו מְאֹד, וַיִּזְכֹּר אֶת-כָּל-הַשִׁירוֹת הָרַבּוֹת אֲשֶׁר שָׁר לֵאלֹהִים בְּחַיָּיו מֵעוֹדוֹ וְעַד הַיּוֹם, וַיָּרָם לְבָבוֹ וַיֹּאמַר:
"אֱלֹהִים, הֲיֵּש עוֹד יְצִיר בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הִרְבָּה לָשִׁיר לְפָנֶיךָ כָּמוֹנִי?"
עוֹד הַדְּבָרִים בּפִיו, וּצְפַרְדֵעַ נִתְּרָה פַתְאֹם כְּנֶגְדוֹ מִשְׂפַת הַבְּרֵכָה הַקְרוֹבָה וַתִּתֵּן קוֹל לֵאמֹר:
"אַל נָא יָרוּם לְבָבְךּ, דָּוִד! שִׁירוֹתַי עָצְמוּ מִשִּׁירוֹת פִּיךָ."
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.