פרדס רמונים לא י
<< · פרדס רמונים · לא · י · >>
פרק עשירי:
יש קצת מהמקובלים שאמרו שאין חטא בנשמה אמנם החטא הוא לנפש שהיא הנפגמת והכריחו הענין ממה שלא נמצא בכל פ' הקרבנות נשמה כי תחטא או רוח כי תחטא אלא נפש כי תחטא וכן נאמר (יחזקאל, יח) הנפש החוטאת היא תמות. כי אין מיתה אלא בנפש וכן כתיב (איוב, יד) ונפשו עליו תאבל. כי הרוח תסתלק ג"כ ממנו כאשר האדם בא לידי חטא. ואין הדעת הזה בקצת צודק. כי אמת הוא שהכרת והכליון והאבוד הוא בנפש ולא בשאר החלקים.
וכן ביארו בזוהר בפ' אחרי (דף ע, עב) במאמר: תניא א"ר יהודה כתיב תוצא הארץ נפש חיה כו' ושם האריכו הרבה בענין הנפש ובכלל דבריו אמר ועונשא דחייבין די בארעא בהאי הוא דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה עכ"ל.
ומ"ש עונשא דחייבין בהאי הוא פי' עונש הכרת כי שאר המדרגות אינם נכרתים מכל וכל ח"ו. אמנם מיטמאים, ומיטהרים מזוהמתן ע"י נהר דינור כמבואר בשער היכלות. אמנם הנפש תכרת מכל וכל והנשמה מתטמאת.
וכן פי' בזוהר בפ' תצוה (דף, קפב) וז"ל: דהא כד ברא קב"ה לב"נ עבד ליה בדמות דיוקנא עלאה ונפח ביה רוחא קדישא דכליל בתלת והא אוקמוה דאית ביה נפש רוח ונשמה ועילא מכלהו נשמה דאיהו חילא עלאה למנדע ולמטר פקודוי דקב"ה ואי ההיא נשמתא קדישא אעיל לה בפולחנא אוחרא האי איהו מסאיב לה ונפיק מפולחנא דמאריה בגין דתלת חילין אילין כולהו חד נפש רוח נשמה משתתפי כחדא והוו חד עכ"ל. ואין דברי המאמר צריכים ביאור כי מבוארים הם, ומתוכם אנו למדים כי הנשמה מתטמאת.
ועוד שם לפנים מן הענין, אשר נשמה באפו דההיא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו אשר נשמה אחלף לה באפו. והנה הכרח גמור שהנשמה נפגמת ונטמאת. ואמנם ענין טומאתה עם היותה מסתלקת מן הגוף יהיה כמה שפי' בשער המציאיות (בפא, עש) בענין הקדושה כי היא מתרבה. וכן הנשמה בהיותה מתאצלת כפי הדרכים שנתבא' כן תשאר מציאותה מצויה במקום אשר ממנה חוצבה מציאות דק ונעים ומדרגותיה יורדים מדרגה אחר מדרגה דרך מעלות הסולם עד בואה אל עולם השפל.
וזה נתבאר בתיקונים (תקונאכב) וז"ל: שימני כחותם דא נשמתא דאיהו רשימו דילה גליפא לעילא כמה דאוקמוה ביעקב דדיוקנו חקוק בכסא הכבוד כל נשמתין דאינון גזורות מתמן גליפו דלהון איהו חקוק לעילא ורשימו דלהון [דלתתא. וההוא גליפו דלעילא] איהו חותם ורשימו דלתתא רשימו דחותם ומיד דרשימו דגלופא דנשמתא איהו לעילא ורשימו דילה לתתא אתמר בה והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים בו סלקין לעילא ומסתכלן בדיוקנא דנשמתא דנהרא בההוא גליפו ומזדעזעין מיניה נחתין לתתא ומסתכלין ברשימו דההוא דיוקנא דלתתא וחזאן דלא אשתני מדיוקנא דלעילא ודחלין מניה עכ"ל.
ומתוכו נראה בפי' כי נשאר למעלה מקום חציבת הנשמה דיוקן משובח ודק עד שהוא משובח יותר ויותר מהנשמה למטה. כי בדיוקן העליון של יעקב אמר ודחלין מיניה, מה שאין כן בנשמה למטה כמו שבאר. וכאשר הנשמה ההיא בדרך מדרגותיה מתייחסת אל גוף זה, אע"פ שתתעלה ותסתלק מהגוף, הנה כל פעולת הגוף ימשכו אל הנשמה דרך שלשלת השתלשלותה ותתפגם בהכרח. והלא כאשר יש מדרגת השתלשלות הקדושה כן יש מדרגות הטומאה וכמו שכאשר יחטא האדם ימשיך עליו כח הטומאה, כן ימשיך וישפיע על נשמתו .כי בטומאה עצמה יש חלוקים ויש מציאיות. יש מציאיות דק כטינוף נעלם אצילות טמא ויש מציאות עב ולכן המטמא עצמו מטמא נשמתו, כי ימשיך עליה כח הטומאה וידביקה בקליפות אם דקות אם גסות. וראיה לזה מחסיד המתדבק בקדושה ע"י מעשיו ישפיע על נשמתו שפע רב ממקום העליון דרך מעלות ויבינהו דעת וילמדהו חכמה כדרך הנביאים ומדברים ברוה"ק המתדבקים בקונם עד ימשיכו האור על נשמתם ונשמתם ישפיע בהם הסודות אשר קבלו ודברי החכמה הנעלמה. וכן הדבר בטומאה כי כאשר יחטא האדם ישליט על עצמו כח הטומאה לרוב. כפי שיעור הפעולה שבה חטא כן יהיה ענין הטומאה.
וראייה לזה מהזוהר פ' קדושים (דף פו, עב) וז"ל: ות"ח בשעתא דבר נש אחזי לתתא עובדא באורח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה (כמה, דאצטריך). ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורח עקימא דלאו איהו אורח מישר כדין נגיד ונפיק ושריא עלוי רוח אחירא דלא אצטריך דסטי ליה לבר נש לסטר ביש מאן משיך עליה ההוא רוחא הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אוחרא עכ"ל. והנה הוכרח כי כפי מדרגת החסיד בהמשכתו עליו רוח קודשא כן מדרגת הרשע בהמשכתו עליו רוח הטומאה לרוב.
ובפ' נשא (דף, קכב.) ג"כ בארו ענין זה וז"ל: דכד ב"נ אזיל באורחוי דאורייתא משיך עליה רוחא קדישא עלאה כד"א עד יערה עלינו רוח ממרום וכד ב"נ סטי אורחוי משיך עליה רוחא מסטרא אחרא דאיהו סטרא מסאבא וסטרא דמסאבא אתער מסטרא דנוקבא דתהומא רבה דתמן מדורין דרוחין בישין דנזקי לבני נשא ואקרון נזקי עלמא עכ"ל.
והנה הורה בפי' כי בנטות האדם מדרך הישר ישפיע כח הטומאה לרוב עד שיושפע על נשמתו ומשם יושפע אל הגוף כי מקרה א' לצדיק ולרשע והטומאה ההיא הוא הפגם אשר בנשמה והוא הפגם אשר צריך כבוס בתשובה כי בשובו אל אלהיו ויקבל עליו תשובתו כראוי. כפי אשר נדבק בקליפה יכניע עצמו עד אשר ישבר הקליפות ההם שבהם נכנס ע"י העון ואז תחזור נשמתו למקום הקדש ותשיג מעלה רוחנית וע"ד זה יובן אמרם ז"ל (ברכות דף, לד) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים וכו' כי בתשובתו ישבר הקליפות המשל אם נכנס בקליפה הז' ישבר אותה עד רדתה למטה הנה הכניע הקליפות וכחותם ושברם וזהו ודאי מעלה גדולה כי בזולת ששב בתשובה שלימה וחזרה הנשמה אל מקומה עוד נמשך מזה הכנעה ושברון לקליפות מה שלא היה כן לצדיק גמור שמעולם לא חטא. כי אמת הוא שתקן את עצמו אבל עכ"ז לא קלקל את אחרים שלא שבר הקליפות ועדין כחם בם להזיק נגד אדוניהם.
וקרוב לענין זה דרשו בזוהר פרשת ויקרא (דה,). וז"ל: זבחי אלהים כתיב ולא זבחי יי' א"ל ודאי כו' אלא זבחי אלקים וע"ד שחיטתן בצפון דהא זביחה בגין אלדים ההוא סטר גבורה דאתבסם ואתבר רוחא דדינא ויתחלש דינא ויגברון רחמי על דינא וע"ד זבחי אלדים לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא דכתיב רוח נשברה למהוי ההוא רוחא תקיפא נשברה ולא יתגבר רוחיה וחיליה ותוקפיה. ובר נש בעי כדין למיקם על מדבחא ברוח נשברה ויכסף מעובדוי בגין דיהא ההוא רוחא תקיפא תבירא וכלא בגין דדינא יתבסם ויתגברון רחמי על דינא עכ"ל.
והנה בפי' כי בהכנעת האדם את יצרו הרע ובהיותו מתבייש מעונותיו יכניע כח הגבורה והדין. ואם בקדושה כן כ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו שמכניע סטרא דשמאלא שהם תלויים בצד תוקף הדין. ואין הדבר הזה קל כי היא יסוד ועמוד העולם שהרי אברהם אבינו ע"ה הוצרך לרדת מצרים להכניע כח הקליפות ליכנס לתוכם ולצאת בשלום ולולא שנכנס שם לא היה אפשר לו להיות מרכבה לחסד.
וכן נתבאר בזהר פ' לך (דף, פג.) בענין ירידת אברהם למצרים וז"ל: ת"ח רזא דמלה אי דאברהם לא נחית למצרים ולא יצטרף תמן בקדמיתא לא יהא חולק עדביה דקב"ה. כגוונא דא לבנוי כד בעא קב"ה למעבד לון עמא חדא עמא שלים ולקרבא לון לגביה אי לא נחתו בקדמיתא למצרים ולא יצטרפו תמן לא הוו עמא יחידא דליה כגוונא דא אי לא אתיהיבת ארעא קדישא לכנען בקדמיתא וישלוט בה לא הות ארעא חולקיה ועדביה דקב"ה וכלא רזא חדא עכ"ל.
והיא ראייה גמורה אל כוונתנו. וכן בת שבע שנתנה לאוריה קודם שיקחנה דוד מפני היותה נבחרת לזרע ראוי למלוכה כמו שנתבאר בזהר פ' נח (דף עג, עב) והקצור יפה: