פרדס רמונים כ יא

<< · פרדס רמונים · כ · יא · >>

פרק אחד עשר: בצורת אותיות השם והתיחסו במדות אלו בזולת מה שנתבאר בפרקים אלו, מצאנו בזוהר פ' משפטים (דקכג, עב) וז"ל ת"ח, אנא חזינא ליה בחלמאי ושאילנא קמיה דר' שמעון, י' הא אוליפנא קמיה דמר דאיהו חכמה והכי הוא ודאי. ה' אמאי איהי בינה. אמר לי ת"ח הא כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, מאן הוא נהר דיוצא מעדן דא בינה. ובג"כ ההוא נהר יו"ד סתים בגויה, ויו"ד פשיט נהרא דא מכל סטרוי ואפיקת בן תחותה דהוא ו'. כגוונא דא ה. לבתר אולידת ואפיקת האי בן ושויה לקמה. ובג"כ יה"ו, דהא וא"ו לקמה יתיב לינקא ליה. וע"ד תנינן במתניתא דילן, ה' ד' הות. מדאתחבר דכורא עמה אתעברת מחד בן ואיקרי ה'. לבתר אולידת ואפיקת ו' ההוא בן וקאים לקמה. ועל האי כתיב ונהר יוצא מעדן, מיניה נפק ודאי, להשקות את הגן, לינקא ליה עכ"ל. ודברים האלה הם דברי ר' אבא לר' אלעזר בן ר' שמעון. והיה מספר לו ענין הזה שראה להרשב"י ע"ה בחלום ושאלו השאלה הזאת והשיב לו הדברים הנז' למעלה. וראוי לדקדק בדברי המאמר הזה למה נסתפק רבי אבא בה' למה היא בינה ולא נסתפק בי' למה היא חכמה עד שאמר י' הא אוליפנא וכו', והכי הוא ודאי כנראה שאין שם שאלה, ועקר השאלה הוא בה', וראוי לדעת זה. עוד למה לא שאל כן בוא"ו למה בת"ת, וה' אחרונה למה במלכות. ונאמר בביאור זה כי הספירות להיותם נעלמות, לפי קרבתם אל סבתם כן העלמם והסתרם. ומטעם זה אמרו כי הכתר לרוב העלמו לא נתגלה כי אם בקוצו של יו"ד, לרמוז אל דקותו והעלמו והסתרתו כמו שהקוץ הזה דק ואין בו שפיטת אות וציור כלל. וי"א שאין בו אות ולא קוץ כלל כדפי' בשער הקודם. והחכמה להיות שהיא עלול שני, נתרחקה מדרגה שנית מסבתה, לא הרחק מקום ח"ו, אלא ר"ל היא מדרגה שנית מהעלולים והנאצלים. ולכן הרמז אליה ביו"ד. להיותה גדולה מהקוץ הנרמז בכתר. ולהיות כי היא נעלמת עדיין, האות הזה אין בה מציאות כ"א בגוף שחור כענין גולם בלי צורה והיא דקה ג"כ להורות שלסבת דקותה נמנע לנו ההשגה בה. וז"ש ר"א בשאלתו להרשב"י ע"ה י' הא אוליפנא קמיה דמר דאיהי חכמה והכי הוא ודאי שכן מורה צורת האות במציאותה ודאי שהיא בחכמה להיות צורתה דק ואין לה כמעט צורה אלא גולם פשוט כנקודה שאין לה גוף כדפי'. וא"כ ה' אמאי בינה. ודייק כיון שבחכמה לא תצדק צורת אות כלל אלא נקודה פשוטה כדפי', א"כ בינה שהיא עלולה ממנה והיא ג"כ נעלמת כמו שביארנו בשער מהות והנהגה בפרק ו' ז"ח בס"ד, ג"כ ראוי להיות האות הרומזת בה צורה בינונית בין י' שבחכמה ובין ו' שבת"ת, כי ו' שבת"ת מתיישב וכן הה' שבמלכות היא מתיחסת לו' שבת"ת ומטעם זה לא שאל בה להיותה מדרגה התחתונה, אמנם עיקר שאלה בה' שבבינה שאינה מתייחסת אל י' שבחכמה ואל ערך ו' שבת"ת. והרשב"י ע"ה הופיע עליו משפעו הטוב והשיב לו. ונהר יוצא מעדן וכו' מאן הוא נהר דיוצא מעדן דא בינה. פי' בפסוק זה רבו הפירושים בזוהר במקומת רבים ובכללם פי' כי הנהר הוא הת"ת והעדן הוא הבינה וכן העתקנו לשונו בשער המכריעים פ"ה בס"ד. ואם נפרש הפי' הזה בפסוק זה נמצא שאין הכרח לפי' הרשב"י ע"ה במאמר הזה כלל, מפני שעיקר כוונתו תלוי בפי' הפסוק כאשר נבאר. לז"א מאן הוא נהר דיוצא מעדן דא הוא בינה, פי' עיקר עדן הוא בכתר. ואף אם ימצא פעמים בחכמה ופעמים בבינה הוא ע"ד השאלה. וכן ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים (בהקדמה דף, יא) וז"ל ולית עדן אלא כתר עליון דאיהו מופלא ומכוסה. ובג"ד אתמר בעדן עין לא ראתה אלדים זולתך ע"כ. הרי בפי' דעת הרשב"י ע"ה שעדן עיקרו בכתר, וכן הכריח מן הפסוק. וא"כ לא יצדק עדן בבינה אלא בריחוק. ויותר יצדק בחכמה לקורבתה אל הכתר. ואם נפרש שהנהר הוא הת"ת ויוצא מהכתר שהוא העדן האמתי. לא יצדק מלת יוצא ממש מהכתר. כי אינו יוצא אלא מהבינה כנודע. ומתבאר מתוך המאמר לפנים. ואם נרצה לבאר נהר חכמה ועדן כתר כמו שפי' הרשב"י ע"ה במקומות אחרים, הנה לא יצדק נהר בחכמה. לזה אמר מאן הוא נהר, שיהיה מדוקדק לשון יוצא ולשון עדן אלא בבינה כמו שהכרחנו לעיל. ועתה יצדק יוצא שהוא ממש יוצא מחכמה, ויצדק לשון נהר שהיא נקראת נהר, ויצדק לשון עדן בחכמה על צד ההשאלה. ובג"ד ההוא נהר י' סתים בגוויה. פי' לרמוז אל מקום מוצאו ומקום אצילותו הוכרח היות מצוייר בעצמותה מציאות מקורה שהיא החכמה. ולכן נמצא בצורת ה' בדל"ת שלה בקוצה האמצעית (עב,) [תג] בצורת יו"ד לרמוז אל מקורה שהיא חכמה כדפי'. ויו"ד פשיט נהרא דא מכל סטרוי. ידוע שאצילות חסד דין ורחמים הוא מהבינה. ועם היות שאין הבינה עיקרם, עכ"ז נאצלו על ידה ודרך בה נאצלו, כדפי' בשער סדר האצי' פ"ו בס"ד. א"כ נמצא לפ"ז יוכרח היות מקורי החסד והדין והרחמים נעלמים בתוכה והיא מפותחת בסוד ג' קוים אלה. והיינו דקאמר י' פשיט נהרא כו', דהיינו שנתפשטה במציאות ראשונה לשתי רוחות, א' אל הימין וא' אל השמאל, זה דין וזה חסד. והפשיטות הזה ואצילותו, הוא ע"י החכמה. כי הבינה מחכמה נאצלת. וזה פשיט נהרא מכל סטרוי דהיינו צורת הד' שבה', ואפיקת בן תחותה, הוא צורת ו' שבתוך הד' ע"י זווג וחיבור שני כמו שיתבאר לפנים [במש"כ] ה' ד' הות. אמנם ראוי לדעת למה לא נאצלו ג' הפשיטות יחד החסד והדי"ן והרחמי"ם, ולמה נתעכב הרחמים בחיבור שני חכמה בבינה כמו שיתבאר. אלא הענין הוא כי היו השני הקצוות שהם הדין והחסד, ואח"כ הוצרכו למכריע ביניהם. וקודם ראוי שיקדמו החולקים ואח"כ המכריע. ואין הכוונה באמרנו קדימה קדימת זמן ח"ו, אבל כוונתינו קדימת מעלה. ואמר בן תחותה דאיהו ו'. להורות על מציאותו הנעלם בסוד הדעת ששם מציאותו רקיע פשוט בצורת ו' כמו שפי' בשער א' פ"ב. וכוון באמרו תחותה. הכונה שהוא למטה ממנה בלבד ועדין אינו בין גדולה וגבורה. שהוא בסוד הדעת הפשוט בלי בחינת הדין והחסד. אלא למטה מבינה שני לה. שכאשר הוא בין גדולה לגבורה הוא למטה משניהם או ביניהם לכל הפחות. ולא תחת הבינה ממש כמו עתה במציאות ראשון בהיותו רקיע לבד. ואפיקת האי בן וכו' פי' זה אצילות שהאצילו והוציאו בין חסד וגבורה. ואמרו ושויה לקמה כי כלם הם לפניה אבל לא תחתיה בעצם. או יהיה הכונה על סדר עמידת האותיות, כי כאשר יתאצל ממנה ולחוץ ויעשה תפארת בסוד הפארות והגוונים שהם החסד והדין והרחמים, אז הוא לפני אמו לכסות עליה כמו שביאר הרשב"י ע"ה במאמר שבפרק הקודם. וזהו לקמה פי' לפניה להעלימה מעיני המביטים. כי ההעלם סבת ההתגלות והגילוי סבת ההעלם. ומבואר הוא כי ע"י גילוי הת"ת נעלמה הבינה. וע"ד תנינן וכו' ה' ד' הות וכו'. כי נודע היות יחוד י' בה' כדרך יחוד ו' בה' כדפי' בשער ח' פי"ג בס"ד. ולהיות מציאות הת"ת רקיע מתפשט מצד החכמה בסוד הדעת כדפי' בשער א' ובשערים אחרים. לכן היתה הבינה ד' כי לא הי' עדיין אצילות הקו האמצעי הממוצע עד שהאצילו החכמה בבינה ומשם יצא למקומו. וזהו ד' הות, שהוא כח הדין והחסד בבינה לבד עד שיצא התפארת במציאות הדק שבתוך החכמה וע"י נעשה ה' בבינה ומשם נאצל למטה אל בין הקצוות ונעשה ג"ן כי הוא בעל שש נטיעות כנודע. ועל האי כתיב ונהר יוצא וכו'. מבואר כמו שפי' למעלה וזהו אמרו מיניה נפיק ודאי. הכונה בעצם יוצא מעדן מיניה נפיק תכף כדפי' לעיל. נמצא נהר יוצא ועדן שהוא מדוקדק. אך לפ"ז להשקות את הגן קצת דוחק. כי בשלמא לפי' עדן כתר נהר חכמה גן בינה, וכן לפי' עדן בינה נהר תפארת גן מלכות, ניחא, דלשון גן צודק כי עיקר נטיעות הם בבינה או במלכות. אבל לפי הפי' הזה כי גן הוא הת"ת אינו צודק בו לשון גן. לזה אמר כנדחק בענין זה. לינקא לי'. פי' לת"ת. כי כבר יצדק בו לשון גן. כי הוא בעל ו' נטיעות וכו'. ומטעם הדוחק הזה הקדים ואמר מיניה נפיק ודאי. כי אע"פ שלא יצדק לשון גן, יותר טוב שנדקדק ראש הפסוק שהוא ונהר יוצא מעדן ועוד שהם ג' תיבות משנדקדק תיבה אחת. ולזה אמר מיניה נפיק, דהיינו ונהר יוצא מעדן. וגם יתיישב קצת להשקות את הגן לינקא ליה, שגם בו יש נטיעות. ע"כ מה שראינו לבאר המאמר הזה בפי' שם בן ד'. ובמה שפי' הרשב"י במאמר הזה מענין ה' שהוא ג' קוים הקו הימיני המשוך למטה חסד והגג המשוך למעלה קו השמאלי גבורה והוא"ו האמצעי הת"ת, יתיישב מה שפי' בשער המציאיות בפ"ג שכל ה' היא ג' ווים, שהם ג' אבות, יעויין במקומו: