פרדס רמונים כב ג

פרק שלישי:

הכונה בפרק זה לבאר ענייני האדם להמרכבה, מפני היותו ענין מתייחס אל הדרוש הזה.

וקודם כל דבר נאמר, כי כל אדם שיהיה מרכבה לאיזו ספירה שתהיה, צריך שני תנאים:

ראשונה, טהרת אותו האבר ביותר משאר כל גופו עד שיהיה כזכוכית לבנה.

ואין לחשוב כי בטהרת אותו האבר די אע"פ שיחטא בשאר האברים ח"ו. חלילה להאמין כזאת, שאם הוא פגום באיזו אבר שיהיה אין השכינה שורה עליו, כי אין השכינה שורה על נשמה פגומה ח"ו.

וכן פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (בהקדמה דג, עב) וז"ל: דאיהו לא שרייא באתר פגום, הה"ד "כל אשר בו מום לא יקרב". אוף הכי, בנשמתא פגימא לא שריא. זכאה איהו מאן דאשלים נשמתיה לשרייא ביה שם יהו"ה ועביד ליה כורסיא לגביה. עכ"ל.

וכן כתיב "לא יגורך רע", (ודרזל שבת, קמט) - לא יגור במגורך העושה רע, והוא בעל העבירה.

אלא הענין הוא, שיטהר כל גופו מכל מום, ואח"כ ידקדק באיזו מצוה ויאחז בה ביותר. כמו מי שתורתו אומנתו - שנעשה מרכבה לת"ת.

וכן נאמר ביעקב (בראשית כה, כז) "איש תם יושב אוהלים", ופשוטו, איש שלם, שלא היה פגום באבר מאבריו ח"ו, אלא שלם בלא מום. "יושב אהלים", ר"ל אהלי התורה ועוסק בה. וכן אמרו רז"ל בב"ר: "וישכב במקום ההוא" (שם כח, יא) - שם שכב, אבל י"ד שנה שהיה בבית מדרשו של שם ועבר לא שכב, כי היה כל עסקו בתורה. ולפיכך נעשה מרכבה לתפארת בסוד "יושב אהלים".

אמנם נתעלה עליו מרע"ה, להיות כי הוא עסק בתורה ביותר, ועוד שלמדה לששים רבוא. ועם היות שמרע"ה הוא ג"כ מרכבה לתפארת, הוא נעלם יותר, שהוא בסוד הדעת, כמו שפי' בשער א' פ"ב בע"ה.

וכן אברהם נעשה מרכבה לחסד, להיות שאחז בעה"ז במדת החסד לאין תכלית, כאשר האריכו רז"ל, והיה גומל חסדים לנשמות ולגופים, כמבואר ברז"ל ע"פ (שם, יב) "ואת הנפש אשר עשו בחרן", כי היה מאכילם ומשקם ומקרבם לעבודת ה', ולכן נעשה מרכבה לחסד. וזהו מדת החסד שארז"ל "וימין מקרבת".

וכן יצחק נעשה מרכבה לגבורה, להיות שאחז מדת הדין לחלקו, ופשט צוארו על גבי המזבח, והיה מודיע לכל באי עולם כי יש לעולם שופט ואלוה, ויש דין ויש דיין, וכן דרשו בזהר. וכן היה מציל עשוק מיד עשקו, ולהשיב הגזילה מיד הגזלן, ומשיניו ישליך טרף. וכל עניינים כאלה הם התלוים במדת הגבורה. וזהו תנאי הראשון.

עוד צריך תנאי השני, שתהיה נשמתו אצולה מן המדה ההיא, שעי"כ תהיה המדה ההיא משפעת בו שפע ופועלת פעולתה על ידו, עד שהנשמה תהיה מקור להשפע הנשפע ממנה. ולכן הוכרח היות נשמת אברהם מחסד ונשמת יצחק מהגבורה, וכן עד"ז לשאר הצדיקים.

והנה נשמת יוסף היתה מהיסוד, וכאשר זכה והשלים נשמתו במעשה הרב ההוא שלא טימא אות ברית קדש, ונתגבר על יצרו, נעשה מרכבה לצדיק, ומשם היה זן את העולם בימי הרעב. וכן משם כלכל כל בית אביו כל ימי היותו. כי היא המדה הנותנת מזון לפרנסת ישראל.

וכן דהמע"ה זכה למלכות לו ולזרעו אחריו, בזכות שתקן המדה הזו וקישטה בהיותו מתגרה עם לוחמיה סביב. וזהו שהיה קם בחצי הלילה, וכן מעולם לא ישן אלא כשינת הסוס, וכיוצא בעניינים האלה מקישוטי הכלה כנודע.

וכאשר נחקור על מציאיות המרכבה, נמצאם ג' בחינות:

הבחינה האחת היא בחינת דוד, והיא שקישט הכלה בבחי' מלכות.

הבחינה הב' - בחי' יוסף, דהיינו בחי' יסוד, והיינו מעבר השפע מכל הספי' אל המלכות.

הבחינה הג' היא בחינת האבות ומרע"ה, עם שנתעלה הא' על חביריו, כאשר נבאר בס"ד.

והנה לא נכחיש כי כל ענין המרכבות הם תקוני השכינה, ר"ל המלכות. ואל הענין הזה ה' בחינות:

הא', היא בחינת המלכות בערך קישוטיה, ר"ל להשפיע מהמדות העליונות שפע. ולא שפע המזון, ולא שפע צורך העולם, אלא לתקן הכלה שתהיה מקושטת בקשוטיה, כמבואר בשער מהות והנהגה.

והנה הקישוטים האלה הם תיקונים אל הזווג, לא הזווג ממש. והנה מזה הענין והשפע הנשפע אל התיקון הזה, אין ממנו עדיין תועלת כל כך, עד היות הזווג, שאז תקבל השפע לזון ולפרנס עליונים ותחתונים.

וזהו הטעם שהיה דוד בעניות, כמו שפי' בזהר פ' נח (דף, סג) בפסוק "הקשיבה לישה", מפני שהיו כל ענייניו תיקונים כדי שתהיה מקושטת. ובימי שלמה היה הזיווג והיתה הלבנה במילואה. וכן ביארו בזהר שיר השירים ומקומות אחרים. וזו היא בחינת דוד. וזה טעם ש"מאסו הבונים" שהם האבות בענין זה, מפני שראו היות זווגה שלם, ריחוקי המציאות עד היות ישראל על אדמתם שקטים ושלוים וה' יניח להם מסביב בהשבתת הקליפות והאויבים. ולריחוק הענין תקנו בחינה אחרת כאשר נבאר.

הבחינה השנית היא בחינת יוסף, והוא תיקון היסוד. והיא ודאי מעלה נכבדת, מתעלת על הקודמת, והיא ע"י הענין הזה. אבל אין זה הזווג ממש, אלא הוא תיקון אל הזווג. כי בהיות הצדיק מתוקן משפיע שפע במלכות מבחינתו, ואף הוא מזומן אל יותר מההשפעה שהוא תקונו אל הזווג שהיא בחינה יותר נבחרת מהשפעת השפע, ובו נמצאו שתיהן, שפע שהוא משפיע, ועוד שהוא מתוקן אל הזווג שהוא האבר הקדוש כנודע. וכמו שצורך האבר אל יחוד איש ואשתו, כן צורך היסוד אל ייחוד ת"ת ומלכות, כמבואר בשערים הקודמים.

הבחינה הג' היא בחינת אברהם ויצחק, והיא בחינה נכבדת, (עם היות, שלא). והטעם, כי היא בחינה אל השפעת השפע ממש אל המלכות. שכן נודע שיניקתה מן הימין ומן השמאל שהוא חוט של חסד המשוך עליה ביום וכן מהגבורה נשפע עליה כמה שפע ומזון, ויש עוד צורך אליהם שהם הכנה אל הזווג לענין החיבוק כמבואר בשער ח' פכ"א בס"ד. ועכ"ז לא ישתוו למעלת היסוד מפני שמעלת היסוד משובחת שהוא העיקר אל הזווג כדפי'.

הבחינה הד' היא בחינת יעקב שהוא בעלה דמטרוניתא, דהיינו כי מלבד שהוא משפיע בשכינה השפע עוד הוא משפיע בה שפע הזווג והיינו שע"י יתעורר הת"ת להזדווג ממש. והיא בחינה משובחת מבחינת היסוד, שהיסוד הוא הכלי אל הזווג כהאבר אל הזכר, ואין ספק שהעיקר הוא הגוף שהוא הת"ת שהוא העיקר אל הזווג והיסוד הוא מעבר וצנור אל הענין הנשפע. וזה היה מדרגת יעקב אבינו שהיה מרכבה לת"ת בשתי פנים אלה. אם בהשפעת השפע כדרך שאר המדות, אם בהתעוררת הזווג ממש שהיא בחינה משובחת עאכ"ו כאשר מבואר בשער הנזכר בס"ד.

הבחינה הה' היא בחינת מרע"ה, והוא במעלת יעקב בשפע ובזווג ונוסף עליו שהוא מצד בחינה הנעלמת שבת"ת שהוא סוד הדעת והוא מציאות דק כמבואר בשער א' פ"ב בס"ד. ושם הארכנו במעלתו עד שלא תהיה בחי' מלכות בת זוגו אלא בבחינת הצלע שהוא הי' כמבואר בשער המציאות וזאת היא הנקראת כלת משה בת מלך ודאי כמבואר בתיקונים פעמים רבות. עוד הוסיף מרע"ה מעלה על כל המעלות שע"י בחינתו בחי' הדעת יהיה יחוד החכמה והבינה כמבואר בשער הנזכר.

וע"י ידיעת בחינות אלה יתבארו כמה וכמה מאמרים נעלמים שנסתמו בהם עיני המעיינים בזהר. ואחר שביארנו ענין הבחינות האלה עוד נבאר במה יהיה הענין הזה בספירות העליונות, ומהו הנרצה בענין מרכבה.

והענין הוא, כי כבר נתבאר בשער ח' פי"ט, כי ענין ההתעוררות היותו ע"י מעשה הצדיקים. והשכינה מקבלת הרוחניות ההוא והענין המתהווה ע"י התורה או המצוה, והיא מקבלת ע"י אור נשפע מלמעלה כפי ענין המצוה, אם המצוה היא מחסד מקבלת מחסד וכן מגבורה וכן לשאר המדרגות. וכן ביארנו בשער אבי"ע בפרק ג"ד כי השכינה רודפת אחר הצדיק להתייחד עמו כדי שע"י תקבל הכח ההוא והאור ההוא.

והנה בהיות הענין כן נמצא נשמת הצדיק שהיא הפועלת המצות נעשה מרכבה וכסא אל השכינה והשכינה מתלבשת ומתעלמת בתוך הנשמה ההוא. והיא כסא ומקור לכל הברכות וממנה נזונים כל העולם והיא המקור להם. והיינו שנאמר לאברהם (בראשית, יב) "והיה ברכה", פי', תהיה בריכה לשפע הנשפע מלמעלה. וכאשר עוסק הצדיק בעה"ז בענייני השפע מצד החסד הנה יהיה מדרגתו במדרגת המרכבה לחסד כאברהם אבינו שהיתה השכינה בלי היכל ומתלבשת בקן צפור עד שתקן לה היכל בנשמתו הקדושה.

ויצחק תקן לה היכל מצד הגבורה ע"י מעשיו להשפיע לה משם. ולא דין ממש ח"ו, שהרי כמה מיני שפע נשפע מהגבורה לתועלת העולם לזונו כו', כמו שנתבאר בשער ח' פט"ז, וכמו שיתבאר בשער ערכי הכנויים בע"ה.

ויעקב בתורתו זכה להשפיע בה ועוד זכה לזווגה ממש, והוא נקרא בעלה דשכינתא ברוב דברי הרשב"י ז"ל. וזהו הטעם שאמרה המשנה (פאה, פא) "אלו דברים וכו' ות"ת כנגד כלם", לפי שהוא גורם הזווג והייחוד. ולכן מי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה.

ויוסף הצדיק זכה שבמעשיו נעשתה נשמתו היכל אליה כדי שישפיע בה היסוד הכח לזון ולפרנס לכל העולם. וגם הוסיף על זה שהוא מסייע אל הזיווג, כי יעקב צריך אליו. וזהו (שם לז, ב) "אלה תולדות יעקב יוסף", כדפי' בזהר. וכן (שמות יג, יט) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" כמבואר שם.

ומרע"ה זכה שנעשה נשמתו היכל אליה כדי שע"י ישפיע בה שפע רב, כענין (שם, טז) "הנני ממטיר" ושאר ענייני הנסים. ועוד הוסיף שיחדה עם הדעת העליון, והיינו בסוד בחינתה הנעלמת.

ודוד נעשתה נשמתו היכל אליה לקשטה ולתקנה, ועל ידי תשבחות והודאות ומעשיו הטובים היו נשפעים קשוטיה מלמעלה (ע זהר, תרומה).

והנה נמצא, כי האור הנשפע אל השכינה משפעת אל הצדיק, והאור ההוא המאיר בשכינה מכח הספירה ההיא מתעלם בנשמת הצדיק ההוא שהוא היכל להשכינה, נמצא שהוא היכל אל האור העליון המתגלה בשכינה.

והיינו אמרם ז"ל: אברהם מרכבה לחסד, ירצה, לאור החסד המתגלה בשכינה, כי הצדיק אינו מרכבה לעולם אלא להשכינה, ועכ"ז יתייחס אליו שהוא מרכבה למדה העליונה, מן הטעם שאמרנו. וכן יצחק היה מרכבה לאור הגבורה המתגלה במלכות, וכן יעקב לאור המתגלה מן הת"ת אל המלכות, וכן יוסף אל אור היסוד המתגלה במלכות, וכן מרע"ה לאור המתגלה מן הדעת במלכות, וכן דוד אל אור הקישוטין המתגלה במלכות.

ובזה יובן כמה מאמרים מהזהר המורים כי לעולם הצדיקים אינם מרכבה אלא להשכינה, כמו (בראשית יז, כב) "ויעל אלדים מעל אברהם", כי שם הכריחו חז"ל שהיתה השכינה מתגלה בו.

ובהקדמת הפרק הזה ידענא שיפתחו כמה שערי אורה אל המעיין בספרי הזהר בעניינים אלה, וצריכים להיות קבועים בלב המעיינים, וקצרנום בתכלית הקצור כדי שיוכל המעיין לכוללם וישמע חכם ויוסיף לקח :