פרדס רמונים יז ב

פרק שני:

לבאר המאמר הטיב צריך שנקדים ב' הקדמות.

הא' שלא יחשוב המעיין שיהיו הקליפות נכנסות תוך האצילות כאשר חשבו רבים מהמקובלים בדורנו. ואם היות שפשוטי הדברים יחייבו הענין צריך להבינם ולכוננם.

והענין הוא כי בהכנס צעקת הצוררים הנקראים אחרים שהם חוץ (לישיבה,) [ליצירה] ואינם נכנסים לחזות בנועם ה' ויצעקו בחוץ בחובותם ועונותם של ישראל ואומרים הללו עובדי ע"ז והללו כו' הללו מגלי עריות וכו'. והנה אז יעשן אף ה' וקנאתו ובמקום אשר יאמר עמי אתם יאמר להם לא עמי ח"ו וחרה אף ה'. ובמקום שהיה ראוי שישפע שפע רב ורחמים במדות, ח"ו מתעורר כח הדין וסיגי הזהב יושפעו אל החצונים והדין נגמר. וזהו כניסתם אל תוך הקדושה ולא ממש שיכנסו, אלא תביעתם ולימודם חובות על שונאיהם של ישראל וכניסת צעקתם שם להעלות חמה ולעורר דין לנקום נקם ענין זה נקרא כניסתם אל תוך הקדושה. ולא לבד השפעת הדין, אלא שאז במקום שהדין מתעורר פני הרחמים מסתלקים, והחשך והדין גובר, והמדה ההיא [אשר עונות התחתונים תלוין בה. מעסיס רמונים] נפגמת עד נטילת נקמה מהענין ההיא. ואז יתגלו הרחמים ויאירו מקום החשך וברבוי המים יכבה האש ואין העולם נתון בדין. ובזולת זה המקום ההוא פגום, והוא חשך בהסתר פני הרחמים ממנו, והוא פועל הדין. והנה בפעולת הדין אין ספק שתהיה המדה ההיא ראש לשועלים כי היא מוכרחת להשפיעם הדין לחבל כרם ה' צבאות בית ישראל ח"ו והדין הנשפע להם הוא מזונם שהוא סיגי זהב. והוא סוד דם הנדות [וזוהמא שהטיל נחש בחוה] וזהו הפגם שנפגמת המדה ע"י העונות וזהו כח הקליפה לפגום בשרשים העליונים, ולא שיהיה להם כניסה לשם. וכמו שעוד נאריך בביאור הענין הזה בשער התמורות:

הקדמה ב':

כבר בארנו בשער המכריעים גודל שלימות ההכרעה ומעלתה. והנה לסבה זו כאשר גזרה חכמתו שיהיה הת"ת מכריע בין החסד והגבורה. עוד הוסיף להרבות השלום שיהיה הנצח עם היותו ענף החסד יונק מצד הגבורה, וההוד עם היותו ענף הגבורה יהיה יונק מצד החסד. ובזה נמזגו הדין והחסד המזגה חזקה, עד היות הדין והחסד ענין א' להם. כיצד, באה הגבורה להשפיע דין משפעת בנצח והנצח ענף החסד ובטבעו החסד מוזג הדין ההוא מזיגה יפה עד שנמתק הדין. בא ההוד לפעול הדין משפיע עליה החסד שפעו עד שנמתק דינה ונעתק אל צד החסד.

וכאשר נרצה להעריך גודל ההמזגה הזאת נדענה מתוך דברי דהמע"ה באמרו (תהלים קלב, ט) כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו כמבואר בשער י' ולא ט' בפ"ג.

והנה נודע כי ענין הנטיה אל הימין או אל השמאל הוא ע"י ההשפעה הנשפע בהמדות. המשל בזה בהיות השפעת הדין גוברת ביסוד יקרא שמאלי ודאי וכאשר יגבר עליו השפעת הרחמים נקרא ימיני. כי עיקר ימין ושמאל הוא הפעולה, שאין ימין ושמאל ממש בעליונים כמבואר בשער מהות והנהגה. ולכן כאשר היה הנצח יונק מן הגבורה בסוד ההמזגה הנז' לעיל היה ודאי שמאלי. מפני שעם היותו ענף החסד, השפע הנשפע בו הוא היה דין, והוא היה ממתיק הדין ומחלשו כדי שלא יפעול בכח. וכן כאשר היתה ההוד יונקת מן הימין היתה ימינית, כיון שפעולתה בסוד החסד. ועם היות שהיא ענף הגבורה עכ"ז היה בידה לפעול החסד ההוא בהמזגה יפה בינונית. וכאשר גברה ההשפעה בהוד בכח הדין חזרה אל יסודה להיותה דין. ולכן קודם היתה נקראת הוד שעניינה ה' בינה ו' ת"ת ד' מלכות, הנה הורה על סדר המדרגות על היחוד בסוד ההויה ביושר סוד הזכר והרחמים לפי שהיתה נטייתה אל החסד. אמנם כאשר באה ה' כדמות ד' להורות על מציאותה מצד הדין שהיא ענף הגבורה כדפי'. וכאשר נטתה אל צד הגבורה מכל וכל, נעשתה דו"ה. שהוא סוד אור החוזר אור המתהפך שהוא דין. ד' על ו' ושתיהם על ה' להפך להורות על תוקף הדין ומה גם בהיותה ד' דלה ועניה.

ובשתי הקדמות האלה אין ספק שנתתרצו הספקות שנסתפקנו שלהי פ"ק. כי ענין מה שאמר נצח שמאלי והוד ימיני הוא בסוד המזגה כדפי'. ומה שנאמר והוא צולע על ירכו בהו"ד מפני שאח"כ נשפע הדין אליה כדרכה. עתה נמצאת לפי האמת הצליעה בהוד. שהנצח נתקן במה שחזר להיות יונק מן הימין, אבל ההוד נהפך למשחית מאחר שנשפעת מהדין עתה אחר הצליעה. ואחר שבארנו הקדמות האלה בפרק זה נבא לבאר לשון המאמר הנזכר: