פרדס רמונים יא ה

פרק חמישי:

וכן ביאר הרשב"י ע"ה בזהר פ' פקודי (דף, רלט.) וז"ל: אין סוף לא קיימא לאודעא ולא למעבד סוף ולא למעבד דבר כמה דאי"ן קדמאה אפיק ראש וסוף. מאן ראש? דא נקודה עלאה דאיהו רישא דכלא סתימאה דקיימא גו מחשבה ועביד סוף דאקרי סוף דבר. אבל להתם אין סוף, לא לרעותין ולא לנהורין, לאו בוצינין בההוא אין סוף. כל אלין נהורין ובוצינין תליין לאתקיימא בהו, ולא קיימי לאתדבקא, מאן דידעי ולא ידעי, לאו איהו אלא רעו עלאה סתימאה דכל סתימין אי"ן. וכד נקודה עלאה ועלמא דאתי אסתלק (נ״א אסתלקו) לא ידעין בר ריחא כמאן דארח בריחין ואתבסם עכ"ל.

ופי' דבריו, כי שרש השרשים הנקרא אין סוף אינו עומד להתגלות מפני רוב העלמו שאין בו ידיעה כלל. וז"ש לא קיימא לאודעא. ואמר כי בזולת שא"א לדעתו ולהשיגו בערך בחינתו כפי מציאות העלמו - ג"כ אינו עומד להתגלות ולהתפשט כדי שיכירהו וישיגהו. כי אינו מושג עצמותו בשום אופן אם לא השגת פעולותיו דהיינו ספירותיו. ונודע כי הגילוי וההתפשטות הוא ע"י התהוות הדבר בתחלה וסוף שזהו גדר ההויה שיש לה ראש וסוף. לזה אמר שאין הא"ס עומד למעבד תחלה וסוף שזהו סוף ודבר. והכוונה סוף היינו קצהו האחד ודבר היינו קצהו השני, וזהו סו"ף ודב"ר, כי ממעלה למטה תחלת דבר הוא סוף. ואמר שאין הא"ס עומד לגלות מציאותו בסוף ודבר כדי שיושג כמו הכתר הנק' אי"ן. ואמר אי"ן קדמאה. להורות כי אפי' בבחינתו הנעלמת הנקרא קדמאה דהיינו בחינתו בערך המאציל אינו דומה לא"ס כלל מפני רוב העלמו. מפני שאי"ן קדמאה אפיק ראש וסוף. פי' הכתר הוא מתגלה, וגלויו הוא ע"י הראש והסוף דהיינו חכמה ומלכות כדמפרש ואזיל. ועל ידו הוא גלוי הכתר מפני שבכתר בחי' החכמה שהוא הראש ובחינת הבינה שהיא בחינת הסוף, וגלויו הוא ע"י חכמה ומלכות שהם הראש והסוף עם כלל האמצעי ודאי.

מאן ראש דא נקודה וכו'. פי' הכוונה על החכמה כי הוא ראש וראשית לאצילות ע"ד שפי' בשער ג' בפ"ג וז'. ואמר שעם היות שהוא תחלת הגלוי לא שיתגלה גילוי עצמי אלא תחלת הגלוי קצת. ולכן הפליג ואמר סתימאה דקיימא כו' ואינה מושגת אלא במחשבה לבד. ובערך ששם תחלת המחשבה לכן הוא ראשית לגילוי הכתר.

ועביד סוף וכו' פי' כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה, כי חכמה בראש וחכמה בסוף וזהו יו"ד בראש וי' בסוף. ואצילות המלכות משם כענין שפי' הרשב"י ע"ה בתקונים (דף) אני ישנה אני שניה לחכמה, וכמו שנבאר בשער המציאות. ולכן החכמה עביד סוף שהיא המלכות סוף האצילות.

אבל להתם וכו'. פי' כל ענין הראש והסוף הוא באצילות ובספירות, אבל להתם בא"ס הנז'. א"ס לא לרעותין וכו'. הכוונה כי הרצון בבורא, ר"ל בהא"ס, א"א מפני שאם נאמר שהוא רוצה נמצא משתנה מרצון לרצון וזה נמנע בחק הא"ס מחוייב המציאות שאינו בעל שנויים. אמנם ענין הרצון הוא האצילות ראשון המשתלשל ממנו, וע"י הרצון ההוא הוא פועל רצונו כדמיון העצמות והכלים. שהכלים בעלי השינוי, והעצמות פועל השינוי על ידם. ולכן תחלת התפשטות האצילות הוא הרצון להאציל. אמנם הרצון הזה נעלם שאינו אצי' מתגלה ממש אמנם הוא רצון שע"י מתרצה להאציל. והנה הרצון הזה אינו הרוצה, אמנם עצמות הא"ס הוא הרוצה והוא נקרא רוצה ע"י הרצון כדרך שפי' בענין הדין והגבול בשער עצמות וכלים בפ"ד. ועד"ז נמצא היות הרצון הקרוב אל המאציל עד שאינו אצילות אמנם הוא עצמות ולא עצמות ממש. אמנם הוא מציאות עלות רצונו להאציל הנאצלים. ולכן הרצון הוא הנאצלים עצמם שנתהוו ונמצאו במציאות עצמותו מצד עלות רצונו להאציל הנאצלים כדפי' בפ"ג.

והנה לפ"ז כבר יהיה רצון להמציא רצון כי יעלה רצון להמציא רצון עד שיהיה נקודה משתווה אל המאציל. והרצונות האלה בסוד יחודם העצמי בעצם המאציל נקרא רעותין. ומפני התעלמות הא"ס שבו הרעותין אמר א"ס לא לרעותין ולא לנהורין שכן מכונים בשם נהורין, כענין אור קדמון אור צח אור מצוחצח. ואמנם הרצון שעל ידו יפעל שינוי בעוה"ז הוא הכתר שהוא הנקרא רצון. וע"י הא"ס רוצה כמו שע"י החכמה נקרא חכם.

לאו בוצינין בההוא אין סוף. פי' אפי' בעת היות הספירות מאירות מכונים בשם מאורות אינם דומות לאין סוף. ולאו דווקא לאין סוף אלא אפי' למאורות הנעלמות המיוחדות בעצמותו כדפי'.

כל אלין נהורין וכו'. פי' כל הספירות הם תלוים בשרשים הנעלמים ההם מפני שהם מקורות אל הספי' שע"י המאורות הנעלמות ישאבו הספי' שפע מהאין סוף. כמו האילן שהוא שואב הלחות משרשיו ועקר ההשקאה אל השרשים. נמצאו הספי' תלויים בשרשים ומתקיימים על ידם.

ולא קיימי לאתדבקא. פי' עם היות שהמקורות והשרשים הנעלמים שהם הצחצחות המיוחדות בעצם השרש הם חיותם וקיומם של הספי', עכ"ז אין השרשים מתגלות לספירות ואין הספי' משיגים אותם מפני רוב העלמם. וז"ש ולא קיימי לאתדבקא, פי' אינם עומדות בענין שיושגו כלל. מאן דידעי ולא ידעי וכו'. פי' אותם שיצדק בהם שיודעים ושאינם יודעים אינם אלא כתר חכמה ובינה. כי שאר הספי' לעולם אינם יודעים ומעולם לא ידעו ולא נתגלו להם השרשים עד שנאמר שיש עת שאינם יודעים. אמנם יצדק ענין ידעי ולא ידעי, בכתר חכמה בינה כדמסיק. ועכ"ז ג' אלה אינם שוים בהשגתם. כי הכתר בבחינתו הנעלמת שהוא הנקרא רעו עלאה שהוא כנוי לשון רצון כמו רעותין הנז' בא"ס.

והוא סתימאה דכל סתימין, הנקרא אי"ן. שלא יצדק עליו הישות כלל ועיקר. הבחינה הזאת לעולם מתייחדת בשרשים הנעלמים שהם סבתו וסבת השרשים הנעלמים בו כדפי' לעיל. אבל חכמה ובינה השגתם הוא לעתים. דהיינו דווקא בעת עלותם אל בחינת הנעלמת בכתר שהוא המקור. שבו ג"כ ג' שרשים כדפי' בפ"ג. וז"ש וכד נקודה עלאה שהוא החכמה ועלמא דאתי שהוא הבינה, אסתלק, שהוא בעת התייחדות שתיהם תכלית היחוד עד שלא יצדק עליהם אסתלקו לשון רבים אלא אסתלק לשון יחיד, ואז בעת עלייתם ביחוד בשרש העליון כתר. עכ"ז אינם משיגות בשרשים, אלא כריח המריח בריח הטוב בלתי פגעו בבושם, אלא מריח בו, וע"י מתבסס ומתמתק. כך הספי' האלה אחר עלייתם הם [משיגות] בשרשים ויונקים מהם ע"י שרשם הנעלה בכתר. ולא שינקו וישאבו הם עצמם וישיגו בעצם השרש הנעלם. ולזה יקרא יניקתם מא"ס וכן עלייתם לא"ס. הנה מתוך המאמר הזה בפי' נראה שבענין השגת השרשים נחלק כל האצילות לשלש מחלוקת. הא' הם ז' ימי הבנין, שאינם משיגות בנעלמות כלל אלא עלייתם עד הבינה בסוד היובל ומשם ולמעלה אינם משיגות אלא משם ינקו מהכתר ומהחכמה, בזולת הת"ת והמלכות כי בסוד יחודם יעלו עד הכתר ששם מקורם העצמות כמו שנתבאר הענין וטעמו בשער ה' בפ"ו. והב' הם חכמה ובינה, שלא ישיגו בשרשים הנעלמות אם לא לפרקים בעת עלותם. וההשגה ההיא אינה בעצם המאציל, אמנם כמאן דארח וכו' כדפי' לעיל. ואין ספק שעכ"ז לא יהיה שוה השגת החכמה עם השגת הבינה אלא בעלוי זו על זו ודאי. עם היותם עולות יחד מפני שהם זכר ונקבה והא בלא הא לא סגייא. הג' הוא הכתר, שזה בבחינתו הנעלמת השגתו שוה לעולם לא יפרד משרשו והוא והשרש הכל דבר א' מתאחד בבחינתו העליונה כדפי'. ועוד האריך הרשב"י בביאור הצחצחות האלה והשרשים שהם באין סוף: