פרדס רמונים טז ח

<< · פרדס רמונים · טז · ח · >>

פרק שמיני: הכונה בפרק זה להביא בו ראיות שלא נכתבו בפרקים הקודמים לסבת עסקם בד' חלוקות יחד או שלשתן ועסקנו היה בכל א' לבדה. ולכן נביאם הנה להכריע הד' בחי' שאמרנו שהם בחי' האצי' בחי' הבריאה בחי' היצירה בחינת העשייה. וז"ל בתקונים [תקונא ו' דף כ"א456 לא תקח האם על הבנים ביצים אינון מסטרא דאופנים אפרוחים מסטרא דנער מטטרו"ן בנים מסטרא דכורסייא ואיהי סכת שלום דאיהי קינא דשכינתא. דאימא עלאה מקננא בכורסייא בתלת ספירן עלאין. עמודא דאמצעיתא כליל שית ספירן מקננן במטטרו"ן. אימא תתאה מקננא באופן דאתמר ביה והנה אופן אחד בארץ. ועוד שכינתא מסטרא דכורסייא אתקריאת נשר ומסטרא דנער יונה ומסטרא דאופן צפור, ושכינתא דמות אדם להנה. ועוד שלח תשלח. ת"ח, מלאכא אית דממונא על עופין מאינון נשמתין דאתקריאו צפרין וסנדלפו"ן שמיה, ובזמנא דישראל מקיימין האי פקודא ואזלת אימא מתתרכא ובנין צווחין איהו אוליף זכו על עופין דיליה ויימא לקב"ה והא כתיב בך ורחמיו על כל מעשיו אמאי גזרת על האי עופא דאיהי מתתרכא מקינהא וכן מטטרו"ן אוליף זכו על עופין דיליה דאינון רוחין [דפרחין בבני נשא דמכרסייא] אינון נשמתין ומהאי חיה אינון רוחין ומאופן נפשין ואינון בבריא"ה יציר"ה עשי"ה. בשבתות וי"ט נחתין עלייהו נשמתין ורוחין ונפשין באורח אצילות דאינון רוחא דקודשא מי"ס וכל ממנא אוליף זכו על עופין דיליה וכו' עכ"ל. ועם היות אמת שהמאמר הזה צריך ביאור רחב עכ"ז לענייננו למדנו בביאור החפץ המבוקש. כי נודע כי נשמה ורו"ח ונפש הם מבינ"ה ות"ת ומלכו"ת. ונרחיב בו הביאור בשער הנשמה. ואמר כי בינ"ה מקננת בכורסייא הוא הכסא שפירשנו בפ"ג, ות"ת מקנן במטטרון, ומלכות מקננת באופן הוא הענין שפי' בפרק הקודם שהקב"ה מושל על הקליפות ע"י המלאכים הנקראים אופנים הם המשפיעים בגלגלים. עד שיש מי שאמר על פי מגיד שאם יזכיר האדם שם אופנים על איזה ענין יעלה הדבר ההוא בין השמים והארץ באויר העולם ויתגלגל עד כדי כך וכך שעות. הנה נראה היות האופנים הם השופעים בגלגלים ונותנים בהם כח גילגולם. עד שעתה לא יתרחק מה שאמר יהושע (י, יב) שמש בגבעון דום ועמדו הגלגלים מגילגולם, מפני שצוה להכחות המשפיעים עליהם לבלתי יפעלו בגלגלים. והטעם כי אל האופנים ב' פעולות. הא' שמסבבים ומגלגלים הגלגלים כמבואר לעיל. שנית היות מכניעים הקליפות ע"י השכינה השורה עליהם כדפי'. ומפני היות אז צורך הכנעת הקליפות בחוזק ובמהירות, צוה לבלתי יפעלו פעולתם האחרת שהיא סבוב הגלגלים אלא יהיה פעולתם בהכנעת הקליפות וז"ש שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון עד יקום גוי אויביו. ונחזור אל ענייננו כי הגלגלים והאופנים הכל ענין אחד אלא שזה משפיע וזה מושפע. וענין השכינה בהם הוא להכניע הקליפות שהשמים והגלגלים האלה מיוחסים אליהם כדמוכח בדברי הרשב"י (בתקונא, ח) בענין כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, וכן במאמר א' שנעתיקהו בשער התמורות פ"ב, כאשר אמר שאין ארץ ישראל מתנהג ע"י השרים אלא ע"י הקב"ה אמר ואי תימא היך שריא למגנא רקיעא בארעא דישראל וכו' יעו"ש. וכן בספר ר"מ (פנחס דף, רנא) וז"ל אר"מ, אמאי מני דלא למיכל חמץ שבעה יומין ולמיכל בהון מצה ואמאי לא יאכל ואמאי לא תאכלו. אלא שבעה כוכבי לכת אינון שצ"ם חנכ"ל. ואינון מסטרא דטוב ורע. נהורא דלגו מצה, קליפה דלבר חמץ וכו' עכ"ל לעניננו. ומתוכו מתבאר היות שצ"ם חנכ"ל כחות החמץ והקליפה, ובתוכם מתלבש האור שהוא מצה. והיינו דכתיב (ירמיה, י) ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה. איך שיהיה נמצאת אומר כי הכורסייא קן לבינה. ואמר שמשם הוא בריא"ה יצירה עשייה. אבל בשבת הנשמה והרוח והנפש הם באים מן האצילות עצם הספירות. והנה זה הכרח גמור אל כוונתנו בדרוש הזה כנדרש בפרקים הקודמים. עוד ביארם הרשב"י בתיקונים (בהקדמה, דג) וז"ל וזכאה איהו מאן דלביש מלכא ומטרוניתא בי"ס דבריאה דכלילן בשם יאהדונה"י כשמיה כן לבושוהי, ומאן דתקין ליה סוסיא דאתמר ביה לסוסתי ברכבי פרעה וכו' דאיהו מרכבה דיליה. דביומי שבתות וי"ט איהו לביש לבושי מלכותא דאינון י"ס דבריאה, ובימי דחול לביש עשר כתות דמלאכיא דמשמשין לון לי"ס דבריאה. די"ס דאצילות מלכא בהון איהו וגרמיה חד בהון איהו וחייוי חד בהון. מה דלאו הכי בי"ס דבריאה דלאו אינון וחייהון חד, לאו אינון וגרמיהון חד. ועלת על כלא הוא נהיר בי"ס דאצילות ובי"ס דבריאה ונהיר בעשר כתות דמלאכיא ובי' גלגלי דרקיעא. ולא אשתני בכל אתר עכ"ל. וזהו פי' המאמר בקיצור עם היות שכונתנו מבוארת. אמר שי"ס דבריאה כלולות בשם יאהדונה"י שהם ח' אותיות וב' שמות הם י'. ומפני שהוקשה לו כי שם זה הוא ממש באצילות ועתה הוא מייחס אותו בבריאה שהוא הכסא הנזכר. לז"א כשמיה כן לבושוהי. פי' כשם המתלבש בהן, כן שם הלבושים. כי יתייחס אל הלבושים שם האצילות בהיות האצילות מתלבש בהם. ולכן בהיות שהנצוצות המתלבשות הם ניצוצות מיחוד הקב"ה ושכינתיה שהם ת"ת ומלכות, לכן יתייחס אליהם שם היחוד ג"כ. ומפני שיש בבריאה אל האצילות ב' בחינות. א' היותה מרכבה אליה והיות האצילות שוכן עליו. והשנית היותה מתפשטת בתוכה כדמות לבוש. לכן המשילם בשתי דברים הא' במשל הלבושים, והב' במשל הסוס שהוא היותה מרכבה אל האצילות לבד. ומפני שהוקשה לו כי מה מעלתו בזה כי אחר שהבריאה אינה מעצם האצי' מה לנו אם יתלבש בה או בזולתה כי לא חוייבנו בענין היחוד אלא באצילות לבד. ותירץ כי הם לבושין אל האצילות בימי שבתות וימים טובים. הכונה כי בימים קדושים כאלה הקב"ה מגלה אורו בעולם על ידם כדפי'. והם נקראים לבושי מלכות, מפני שאינם המלכות ממש אבל הם לבושי מלכות לבושים שמתלבש המלכות בהם. ומה שמתחדש ביום השבת הוא היות האור (בת זכר, ונקבה) (אולי צל, בחי), משא"כ בשאר הימים שאין אור היחוד מתגלה אלא ע"י מטטרון שהם ימי החול וז"ש וביומי דחול לביש עשר כתות דמלאכייא שכלם נכללים במטטרון כדפי' לעיל בפרק ד' ה"ו. ואמר דמשמשי לי"ס דבריאה כדי שלא נאמין שיהיה אור האצילות מתלבש ממש ביצירה שהוא מטטרון י' כתות דמלאכים אלא הוא מתלבש בהם ע"י י' דבריאה וי' דבריאה מתלבשים בי' כתות דמלאכים. ונאמר בהם שהם לבושי חול מפני היות גלוי האור לעולם השפל על ידו. והוקשה לו א"כ נמצא שאין התחתונים שואבים מאור עצם האצילות לעולם. לזה אמר כי כן הוא שא"א לעולם להיות הנהגתו על ידו כמו שא"א להיות הנהגתו ע"י המאציל אלא אחר התלבש האור המאציל בנאצלים והנאצלים בנבראים מפני צורך השנויים הדין הרחמים וז"ש די"ס דאצילות מלכא וכו' כמבואר לעיל בפ"ב, ואחר שי"ס דבריאה לא אינון וחייהון חד נמצא שכבר אפשר לשנויים להיות נפעלים על ידם. ועלת על כלא נהיר בי' דאצילות ובי' דבריאה שהיא הכסא, ובי' כתות דמלאכיא שהיא היצירה, ובי' גלגלים היינו העשייה כמבואר לעיל. וסוף המאמר הזה מתבאר באור ארוך בשער סדר עמידתן פ"ח. ולא אשתני בכל אתר כי השנוי הוא בכלים ולא בנשמתן כאשר הארכנו בשער עצמות וכלים. ע"כ פי' המאמר. ומתוכו הכרח אל ד' בחינות הנזכר אבי"ע. וכן ארבעתן נמצאו (ברמ בפ, בא) וז"ל לבתר עבד משמשין לאילין מאנין, כורסייא בד' סמכין ושית דרגין לכורסייא הא עשר, וכלא איהו כורסייא. כגון כוס דברכה דתקינו ביה י' דברים. כגון תורה דאתייהיבת בי' דברים. כגון עלמא דאיהו מעשה בראשית דאתברי בי' מאמרות. ותקין לכרסייא כתות לשמשא ליה דאינון מלאכים אראלים שרפים חיות אופנים חשמלים אלים אלדים בני אלדים אישים. ולאילין עביד שמשין סמא"ל וכל כתות דיליה, דאינון כעננים למרכב בהון לנחתא בארעא, ואינון כסוסוון להון. ומנלן דעננים אתקרי מרכב הה"ד הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים, ודא ממנא דמצרים, ומיד דחזו דממנא דאיהו אלהא דילהון חזו ליה כסוסיא תחות מרכבתיה דקב"ה, מיד ונעו אלילי מצרים מפניו וגו' עכ"ל. ועם שכבר העתקנוהו בפרקים הקודמים חזרנו להביאו הנה, להורות הכרח גמור להיות זה תחת זה זה לבוש לזה והיות הקליפה מרכבת לרוחניות לרדת לעולם הגשמי הזה. והיינו בח"ל כענין מצרים. והיות זה להם הכנעה כדכתיב ונעו אלילי מצרים. ואחר שבפרקים הקודמים פי' הדרוש בבחינות אלה ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי. ראוי עתה לבאר בפרק בפ"ע מה שנמצא לכאורה מנגד לזה בדברי הרשב"י ע"ה: