פרדס רמונים טז ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק שישי: ויונה קדישא כל אינון ו' יומין אזלא מנדדא מדוך לדוך כו' פי' שכינתא נודדת ממקום למקום להשגיח בבעלי העבודה ואנשי מעשה להשכין שכינתה בהם מפני שעל ידיהם יתייחד עמה בעלה שהם עוסקים בתורה שהוא הת"ת השורה עליהם נמצאת מתיחדת עם בעלה ולכן היא מתדבקת עם הצדיק. וכענין זה נדרש בזהר פ' נח (דף, סו) ע"פ והקימותי את בריתי. אמר רבי שמעון מלה סתים איהו באתערותא דדכורא לגבי נוקביה כד איהו מקני לה. ת"ח רזא דמלה כד צדיקא איהו בעלמא מיד שכינתא לא אתעדיעת מיניה ותיאובתא דילה ביה. כדין תיאובתא דלעילא לגבה ברחימו כתיאובתא דדכורא לגבי נוקביה כד איהו מקני לה, וע"ד והקימותי את בריתי אתך, אתער תיאובתא בגינך. כגוונא דא ואת בריתי אקים את יצחק. והקימותי את בריתי אתך, למהוי את בריתי בעלמא עכ"ל. והענין הוא כי בהיות שהשכינה רודפת אחר מעשה המצות כדי שעל ידיהם יהי' לה יחוד בבעלה ובהיות האדם צדיק בעולם רודפת אחריו ומתייחדת עמו כדי שע"י מעשיו הטובים תעורר היחוד לבעלה ולכן היא קודמת. ובהיות הענין כן מקדים הצדיק ומתייחד עמה ע"י המעשים ההם נמצא התעוררות הצדיק ההוא גורם לצדיק העליון להתייחד עם השכינה. והמשל בזה אל האשה הרודפת אחר איש זר ומרוב אהבת בעלה אליה מתעורר ומקנא אותה ומתייחד עמה שלא לזוז ידו מתוך ידה רגע. כן הצדיק העליון כיון שבזכות הצדיק התחתון שכינה שורה עליו לסבת מעשיו מהר ימהר הצדיק העליון להתייחד עמה. וזה ענין נקבה בין ב' צדיקים הנזכר בזוהר במקומות רבים וז"ש וע"ד והקימותי כו'. וכבר נודע בחכמה הזאת כי מבשרי אחזה אלוה ואין יחוד בלי קישוי, וזהו והקימותי קימה ממש מורה על התעוררות הצדיק אל השכינה, וזה ענין ראייתו מפסוק ואת בריתי אקים את יצחק, וזהו אתער תיאובתא תאוה ממש כדפי'. והענין כי ע"י מעשה הצדיק הם המים נוקבין שהיא צריכה אל הזיווג כדפי' בשער מהות והנהגה בפי"ט. ואחר שיש מיין נוקבין הכרח הוא שיהיו מיין דכורין כי לא יעצור כח אחר שיש זכות והוכרח לזכור ברית עולם כנדרש במקומות רבים מהזוהר. ולהיות הענין הזה בו' ימי חול שאין לה זווג היא רודפת ומבקשת לה מנוחה עם הצדיק. וח"ו כשלא מצאה מנוח לכף רגלה אמר דאתחזרת לקינא דילה ואתטמרת תמן פי' היא מתעלמת ומסתתרת בסתר ההוא. והענין כי בהיות הצדיק בעולם יהיה מכון ובסיס לשכינה והשכינה משכנה בתחתונים לסבות שאמרנו ויתגלה אור השכינה ע"י הצדיק אור השכינה ממש בלי אמצעי. ואחר שאין צדיק בארץ שיהיה ראוי לענין הזה הנה האור ההוא מתעלם ובא דרך המלאך שהוא ימי החול ואם תתייחד תתייחד על ידו על הדרך שפי' בפרק הקודם. ואל יתבהל המעיין להשיב שאחר שאין מעשה הצדיקים במה יתייחד, שאין כוונתינו לומר שאין מעשים טובים כלל ח"ו שא"א לומר בלי צדיקים [לה], אלא כונתינו שאין צדיק שיזכך עצמו כ"כ כדי שיהיה הוא מכון וצפוי [לו] לאור השכינה כנדרש לעיל. ואז היא חוזרת ומתעלמת בקינה. ואמר שבזמן ההוא נקרא המלאך הזה ק"ן צפו"ר לפי שהוא קן אל הצפור הנודדת מקינה שהיא השכינה כנודע. מט"ט די שמיה שדי כו'. נודע כי השם הזה מיוחס אל יחוד ת"ת ומלכות בין ביסו"ד בין במלאך ואז נקרא שמו שד"י כשם רבו וכן עולה מטטרו"ן שד"י. והביא עוד ראייה דאיהו נטיר תרעא פי' שומר הפתח העליון והיא פרכת המסך לפני השכינה הנק' שער ה'. הנה כל מה שסבבנו בכל זה להורות ענין העלם השכינה במטטרון בגלות ובחול. ויש עוד כמה ראיות בדברי הרשב"י ומפני שדי לנו בהקודמות ולאהבת הקצור לא נאריך עוד בזה. ונאמר כי ענין הזה נקרא יציר"ה. וראיה מהתקונים (בהקדמה דף, ג) וז"ל ואי תימא דרזא דא חזא יחזקאל, לא חזא אלא דמות דאלין חיון ולא דחזא חיון אלא כמלכא דשלח שטר בחותמיה ודיוקנא דמלכא רשימא על שעוה מחותמיה. דבספירן [דאצילות] איהו דיוקנא דמלכא ממש ובספירן דבריאה חותמא דמלכא ובספירן דיצירה ובמלאכין דאינון חיון ציורא דחותמא בשעוה וכו'. והנה גילה לנו בפי' כי יציר"ה הוא חותם דשעוה והם אותם שראה יחזקאל. ואמר ובספי' דיצירה ובמלאכין. הורה שהיצירה הוא המלאכין שכלם נכללים במטטרון. ובזולת זה לפנים מן הענין אמר (שם דו, עא) ומסטרא דציורין דשעוה חזא יחזקאל [אילן מראות דחמא]. הנה בפי' כי המראות היו ביציר"ה ולא בבריא"ה ולא באצילות. ולפנים מן הענין אמר (שם דו, עב) שביעאה כמראה הקשת. הקשת דא צדיק יסוד עלמא, כמראה דיליה לתתא מטטרון דא חזא יחזקאל דאיהו כליל כל מראות עכ"ל. הלא תראה כי כל המראות שראה יחזקאל שאמרנו שהיו ביצירה היינו מטטרון. עוד בתקונים במ"א (בתזח דף, קיב) בהיותו מתעסק במראות יחזקאל, וז"ל חיזו תניינא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, הכא חזא עמודא דאמצעיתא סמיך לשכינתא וחזא ליה מגו מטטרו"ן דאיהו שד"י עכ"ל. ודקדק ביתור לשונו באמרו דאיהי שדי הכונה כי המלאך הזה הוא המייחד הספירות האלה שהם ת"ת ומלכות ומפאת בחינה זו יתייחס אליו שם שדי כדפי' לעיל ולכן ראוי ליחס בו שבו ראה יחזקאל ב' המדות יחד כדפי' בתחלת דבריו. והיינו דקאמר קרא ועל דמות הכסא דהיינו המלכות, דמות כמראה אדם וכו' דהיינו תפארת, מיוחדים יחד בלתי שנעריך שזה חמישי וזו אחרונה אלא ראם מיוחדים זו אחרונה וזה שני לה מפני שמדרך המלאך שבו נראו המראות לייחד ב' מדות אלו. הנה בפי' מתוך המאמר הזה כי המראות שראה יחזקאל שאמר במ"א שהיו ביצירה היו במטטרון שהם ציורין דשעוה כדפי'. ועוד שם (בתזח,) וז"ל וצדיק איהו חשמל כללא דתרין שמהן אילין דאינון יאהדונה"י וחזא ליה מגו שר הפנים עכ"ל. ולא נטריח עצמנו בבאורו הנה מפני שנבארהו בערך הכנויים, ועכ"פ מתוכו למדנו שראה יחזקאל לצדיק יסוד עולם מתוך שר הפנים דהיינו מטטרון כמפורסם שמו מטטרו"ן שר הפנים. וקראו הנה שר הפנים, להראות שכמו שצדיק שר ב' פנים שהם ידו"ד אדנ"י דהיינו חשמ"ל כן המלאך הזה שר הפנים האלו, ולכן ראה שר הפנים מתוך שר הפנים. ועוד בס' רעיא מהימנא (פ בא, דף) וז"ל ותקין לכורסייא כתות לשמשא ליה, דאינון מלאכים אראלים שרפים חיות אופנים חשמלים אלים אלהים בני אלהים אישים עכ"ל. והנה הורה בפי' עשר כחות המלאכים הם המשמשים לעשר דבריאה דהיינו כורסייא כדפי' בפ"ג. ואין ספק היות הם היצירה כי היצירה לבוש אל הבריאה כדפירשנו בפ"א ואחר שהכרחנו החלק הזה נבא בפרק זה לבאר חלק העשיי"ה: