פרדס רמונים ח ה
<< · פרדס רמונים · ח · ה · >>
- פרק חמישי
אחר שנתעסקנו בפרקים הקודמים בענין הכתר, נבוא בפרק זה לבאר שני הנאצלים ממנו והם חכמה ובינה.
ובענין מהותם אם הם דין או רחמים נחלקו המפרשים. יש מש"כ כי החכמה בערך הכתר יש בה קצת דין ובערך בינה היא רחמים, וענין זה נבאר בו לפנים. ויש שכתב שהיא רחמים פשוטים והדין הוא מבינה ולמטה.
וי"מ שכתבו הפך ואמרו שהבינה רחמים והחכמה דין והיא סברא זרה תכלית הזרות, וז"ל:
- "כשעלה הרצון והמחשבה להבראות העולם - אותו הרצון והחפץ הוא גלוי הדבר. ואותו הרצון כנוהו המקובלים בלשון "מחשבה". וכשנאצלה אותה המחשבה נתפרסמה עוקץ של יו"ד משם העצם, ואותו האור המתנוצץ לכתר נצוצות במנין כת"ר. והם ניצוצות לבנים בתכלית הלובן. ובזה האור מתנוצצים כל המאורות והוא כולל את כולם. וחייבה החכמה להאציל ניצוץ אחר הנקרא "חכמה" מן האור המתואר. ובהתפרסם זה האור נתפרסם עובי של יו"ד משם העצם ואותו האור מתנוצץ אל ל"ב נתיבות חכמה. וחייבה החכמה להאציל מזה האור ל"ב נצוצות, והם ניצוצות אדומים בתכלית האודם, ועל כן נקראו ל"ב נתיבות חכמה. וחייבה החכמה להאציל מזה האור אור השלישי הנקרא בינה, ובהתפשט זה האור נתפרסם ה' ראשונה משם העצם, ואותו האור מתנוצץ לנ' ניצוצות והן ניצוצות נוטים אל האודם ואל הלובן ונקראים בפי החכמים "נ' שערי בינה"", עכ"ל.
והנה שפירשו שהחכמה דין יותר מהבינה, שבל"ב נתיבות החכמה אמר שהם ניצוצים אדומים בתכלית האודם ובשערי הבינה אמר שהם נמזגים בדין וברחמים שהם ניצוצות נוטים אל האודם ואל הלובן.
עוד פירשו: "נתיב אחד נמשך מן החכמה אל החסד - כי היו מתבטלים כל אותם הכוחות החיצונות - כי מחסד לא תתגלה התאוה, וכבר ידעת כי החכמה דין הוא וזה מבואר", עכ"ל.
והסברא הזאת ודאי מן המתמיהין לומר מי הכניסם בסברא זו. ונ"ל כי נכנסו בזה בראותם כי גדולה קודמת לגבורה והוא החסד והלובן, ואחר הגדולה נאצלה הגבורה והיא דין ואודם, ואחר כך נאצל תפארת העומד בין שניהם להכריע בין האודם והלובן והוא גוון אודם ולובן מעורב. ר"ל כי כענין ג' אלה - כן דרך שלשה הראשונות; כי ג' הראשונות הם שרשים וג' אבות ענפים להם, ומן הענפים נדון להשרשים. ולכן אמרו שהכתר הראשון לאצילות הוא הזקן והלבן, ולכן נקרא "עתיק יומין" שהוא כח הלובן והוא כנגד הגדולה. והנמשך אחריו שהוא החכמה הוא כנגד הגבורה והיא אדומה. כי כמו שאחר הלובן חסד נאצל האודם גבורה - כן אחר הלובן כתר נאצל האודם חכמה. וכמו שאחר הגדולה והגבורה (שהם הקצוות) נאצל המכריע המתמצע בין שתיהם -- כן בין הכתר והחכמה הבינה מתמצע בין שתיהן. והכרח לזה שנקרא בינה מלשון (מלכים א, יז) "איש הבינים" שפירושו שהיא עומדת בין שתי הקצוות. לכן אמרו שלה חמשים ניצוצות נוטים אל האודם ואל הלובן. וכן התפארת אחרון להב' קצוות ומכריע בין שתיהם.
זה נראה לכאורה שהכריחם לסברא הזאת. ואמנם השבתת הכרח הזה יתבאר בשער המכריעין בעזרת האל.
עוד מצאנו אדם גדול שנתפתה אחר סברא זו והוא רבי טורדוס הלוי[1] בעל המערכות האלקות. שבמערכת השמות ומדות בספירת חכמה כתב שהיא דין מלחמה גבורה, ובספירת בינה כתב רחמים גמורים וכו'. הנה בפי' דסבירא ליה כהאי דלעיל.
ורבי יהודה חייט בפי' המערכת הנקרא "מנחת יהודה" פירש:
- "דין מלחמה מפני שהחכמה הוא הראשית אשר הופרש מן העיסה מן הצד הזה בא השנוי וההיפוך והדין וכו' כי מאחר שיש עילה ועלול יש היפוך; כי העילה נותנת והעלול מקבל. ולזה העלול הראשון דבק בו ועמו החסרון ומשם נתפשט כל מיני היפוך וטומאה וטהרה ושלום ומלחמה דין ורחמים. כי מצד המשפיע יהיה רחמים ומצד המקבל יבא דין. ומפני זה כי החכמה היא התחלת הדין מן הצד שאמרנו לזה נקרא דין אע"פ שהדין בה הוא בכח בערך הדין החזק של הגבורה שהוא בפועל. ומפני הייחס שיש לה עמה בדין יש מי שאמר כי בכוון קדוש קדוש קדוש צריך ב"קדוש" שני לכוין בחכמה קשורה עם הגבורה כמו שאומר במקומו בסיעתא דשמיא."
- "ובספר האידרא: [יב] אית אדם דבריאה דאיהו כתר קדמון לכל הקדמונים סטא לימינא לחסד ורכיב באריה ואחיד ועביד שרטוטין. ואית אדם דיצירה איהו חכמה רכיב בשור וסטא לשמאלא ואטיל אשא בפומיה וצייר ציורין. ואית אדם דעשיה רכיב בנשר ואיהו תפארת וסטא למזרח באנפוי ועביד גוונין בנהירו דאנפין וכו'".
- "הנה מבואר מזה כי החכמה קשורה עם הפחד והבינה עם הת"ת. ודעת בעל ספר האורה כי החכמה רחמים והבינה דין הפך סברת הרב. ואני בא להטיל שלום ביניהם ואומר כי מצד הפנים שלה הפונים אל הכתר היא רחמים ומצד האחורים היא דין לגבי הפנים ולזה הבינה שהיא נאצלת מאחריה היא דין", עכ"ל של רבי יהודא.
עוד פירש רבי יהודא בערך בינה: "רחמים גמורים - וכבודו של הרב במקומו מונח, כי אין רחמים גמורים אלא כתר. ופשוט שהבינה מצד האחוריים של החכמה יש בה דין כמ"ש בעל ספר האורה. ולזה השם שלה יהו"ה בנקודת אלקים. ולזה נתפשטו ממנה דרום צפון. ומכח הדין שבה הולך ממנה שביל ישר לגבורה. ובספר הזוהר וז"ל "ומסטרא דאבא אחיד חסד עלאה מסטרא דאימא תלייה גבורה ובן דכר בינייהו"", עכ"ל של ר"י.
ועוד הוסיף להביא ראיות מספר הזוהר הרבה ולא רצינו להאריך.
ועתה מה נאמר בראותינו לרבי יהודה שעושה כמעלים עיניו מהמאמר שהעתיק למעלה מהאידרא להכריח סברת בעל המערכת, ומשם ראייה שכתר אל הימין על החסד, והחכמה אל השמאל על הגבורה, ובינה אל הקו האמצעי תפארת. וכמעט מתוך המאמר הזה מתבאר כי בינה מכריע בין כתר וחכמה, ושכן הוא סוד סדר עמידתן; כתר אל הימין, חכמה אל השמאל, בינה באמצע כמו שכתבו קצת מן המפרשים והעתקנוהו בשער סדר עמידתן. לכן סברת החכמים האלה שכתר אל הימין והחכמה אל השמאל זה שורש החסד וזה שורש הדין. ולפי סברתו שדימה להכריע מן המאמר והקדושה לסברת בעל המערכת שחכמה אל השמאל דין - א"כ מה הוקשה לו שבינה רחמים אל האמצע? שכן ביאר במאמר אדם דיצירה איהו חכמה רכיב בשור וסטא לשמאלא. ואחר שמכאן לדעתו ראייה שהחכמה דין אל השמאל - א"כ אף אנו נאמר מאחר שאמר באדם דעשייה רכיב בנשר ואיהו תפארת וכו' א"כ בינה אל אמצע רחמים! וכן הענין בקדושה. מאחר שהוא הכריח כי קדוש שני להמשיך מהחכמה אל השמאל גבורה - א"כ החכמה דין - א"כ אף אנו נאמר שאחר שקדוש שלישי הוא להמשיך מבינה עד ת"ת - א"כ בינה היא רחמים כמו הת"ת, ונמצא בינה אל קו האמצעי בת"ת והיא רחמים יותר מהחכמה שהיא אל השמאל!
עוד תמיהה לן על ר"י שכיון להטיל פשרה בין בעל ספר האורה ובין בעל המערכת בהיות דעתם זו הפך זו, כי לבעל המערכת חכמה דין בינה רחמים, ולבעל ספר האורה בינה דין וחכמה רחמים. והוא רוצה להטיל פשרה ביניהם לומר כי חכמה דין מפני שהיא נאצלת מצד הכתר, מצד הפנים הפונים אל הכתר היא רחמים ומצד הפנים המביטים אל הבינה שהם אחוריים היא דין. ואיך בדבר הזה יוכל לתקן סברות הפכיות ושתי הפכים לא יוצדקו. ולפי הכרעתו נמצא כי לעולם הבינה דין יותר מבחכמה כסברת בעל ספר האורה מפני שהחכמה אחוריה הם פנים אל הבינה. עוד כי הפשרה שדימה לעשות הם דברי ספר שערי אורה כאשר נעתיק בשער זה פ"י. ואיך אפשר שבדעת הסברא ההפכיות יתחכם להשלים בין ב' הפכים? כי הפשרה היא הסברא אמצעית המיחדת ב' הסברות - לא הכרעה להטות לדעת אחת ולהכחיש האחת. ועוד שרצה לדחות סברת בעל המערכת מטעם כי בבינה הוא שם יהו"ה בנקודות אלקים - אינה ראייה. כי מאן לימא לן ששמה כך על שם שנתפשט ממנה דרום וצפון? ונימא ששמה כך מטעם דאיהי רחמי ודינין מתערין מינה כמו שנבאר.
ועוד שרבי יהודה פירש ריש ספרו שבא האצילות כנקודה של שלש שלש; שהחכמה האצילה החסד והנצח, והבינה הגבורה וההוד. וא"כ איך נתפשטו ממנה דרום וצפון מאחר שאין זה דעתו? ועוד הכריח משביל הישר שמהבינה אל הגבורה - ומאי ראייה? היא אפשר שבעל המערכת סבירא ליה ששביל הישר הוא מהחכמה אל הגבורה וראייה מהמאמר שהוא בעצמו הכריח כן מהאידרא וכן מפירו' הקדושה שהמחשבה מהחכמה לגבורה. או נאמר דסבירא ליה ששלש ראשונות בצורת השורק זו למעלה מזו שכן כתב בפירוש ואין מהשביל ראייה כלל. ועוד כי אפילו שנאמר שיש שביל ישר מהבינה אל הגבורה - אינה ראייה, כמו שכתבו שאר המפרשים שדעתם כדעת בעל המערכת וסבירא להו כי החכמה ממש אל הימין והבינה אל השמאל. וז"ל בצינור הנמשך מהחכמה אל החסד. "בעבור כי חוץ למרכבות החסד נמצאים קליפות היונקים מן החסד ולולי שפע החכמה הנמשך אל החסד היו מתבטלין כל אותם הקליפות החצוניות, כי מן החסד לא תתגלה התאוה, כי החכמה הוא דין ואש", עכ"ל. הלא בפירוש אמר כי החכמה על החסד ועכ"ז אמר החכמה דין והחסד רחמים, ואם לא היה שפע החכמה, כח החסד שהוא רחמים היה מבטל ברחמיו הקליפות. ובצינור הנמשך מבינה אל הגבורה כתב להפך - כי לולי שפע הבינה היו הקליפות מכלות העולם וכו'. והנה שאין הכרח של רבי יהודה הכרח כלל.
אמנם הראייה המכרחת היא מכמה מאמרים אחרים שיש בזוהר וידועים ומפורסמים הם ליודעי דעת שהחכמה בסוד הלבנונית בסוד רחמים הפשוטים. וכן קראוה "טלית לבנה" בקצת מקומות. והל"ב נתיבות הם רחמים פשוטים ואין בזה ספק. ואף אם בתורה הם בלשון "אלהים" שיורה דין - הטעם הוא מפני הבינה, כמו שנבאר בשער הנתיבות, וכמו שהכרחנו במאמר בשער סדר עמידתן שהחכמה אל הימין וכן סברת המפרשים. ולפ"ז כאשר נבא לרדת לסוף דעתם נמצא שאין לענין זה ממש. וכי ימין ושמאל ממש יש למעלה ח"ו?! אלא הימין והשמאל הוא כנוי אל הדין והרחמים וא"כ איך אפשר לומר כי החכמה הוא דין אלא שהוא עומד אל הימין? ואם היא דין אינה ימין ואם הוא ימין אינה דין! וכן בבינה; אם היא רחמים אינה שמאל ואם היא שמאל אינה רחמים! ששני הפכים לא יוצדקו ולא שייך לומר זה ימין וזה שמאל. אלא החסד הוא הימין והדין הוא השמאל. ועתה לפי"ז איך יצדק ימין באומרנו ימין ודין כאשר בארו המפרשים שהעתקנו לעיל.
ועוד לדעת בעל המערכת שסדר ג' ראשונ' בשורק זו על גב זו כנראה שרצה לפרש היותן זו למעלה מזו כקו האמצעי, לא חסד ולא דין, אלא אמצעים שהם רחמים, וקשה דידיה אדידיה. דאי לא תימא הכי א"כ מה היתה כונתו בסדר ג' ראשונות זו למעלה מזו וכי בעלי מקום הם ח"ו?! אלא ודאי דעתו הוא שהם זו למעלה מזו ואין בהן נטיה אל הדין שהוא השמאל ולא אל החסד שהוא הימין, אלא הם אמצעים בין הדין והחסד דהיינו רחמים.
ועתה אין זה אלא שנתבלבלו בענין סדר ג' ראשונות כסדר ג' שניות בענין ההכרעה ולא הבינו כי הדעת הוא הג', והחכמה והבינה הם הקצוות כמו שנבאר בשער המכריעין. ונמצא לפי"ז כי הכל בסדר נכון. כי כמו שגדולה ראשונה חסד ואחריה הגבורה דין ובין שניהם אח"כ ת"ת המכריע -- כן הענין להם שהחכמה אל הימין חסד, בינה אל השמאל גבורה, והדעת אחר שתיהם מכריע בין ב' הקצוות. שהכתר הוא שורש לג' קווין שהם קו החסד קו הרחמים כמו שנבאר בשער זה בע"ה. ולענין הנוטים אל הדין השמאל והימין החסד כבר הארכנו בשער סדר עמידתן.
ולבא בפשרת הסברות האלה הוא פועל בטל, כי אינם נכנסים בהסכמה כלל. והאמת שהחכמה היא רחמים כאשר הכרחנו בקודם ובשער עמידתן. והמאמר מהאידרא שהביא ר' יהודה לעזרת בעל המערכת אינה ראייה כלל. וממקום שבא ג"כ מענין הקדושה כי קדוש ראשון בכתר להשפיע אל הגדולה, וקדוש ב' בחכמה להשפיע אל הגבורה, וקדוש ג' בבינה להשפיע אל הת"ת. הכונה בזה כי להחליש כח הדין והגבורה אנו משפיעים לה מחכמה וכן הענין בציורין כי הכל הוא להחליש כח האש. ודקדק רשב"י בלשון המאמר שאמר "ונטיל אשא" - מה שלא אמר כן בשאר, כי הכונה לקיחה שאין דרכה בכך פעולה מחודשת.
עוד נוכל לומר בענין אחר כי בכלם לא אמר "נטיל אשא בפומיה" - שהכונה שאין הציורין האלה יכולים להצטייר אלא ע"י הגבורה לחזקם ולתקפם ואינם אלא לקיחת אש מועט ככותב הנוטל דיו בקולמוס. ולהעלמם הוכרח השפעתם מהחכמה אבל לא שיכריח המאמר הזה כי היא דין. ועפ"י דרכים האלה נוכל לתרץ כל אשר יבא לידינו להריסת הענין הזה. והענין הזה מוכרח שהחכמה רחמים והוא שורש החסד ואין בדבר זה גמגום. וכבוד החולקים במקומם מונח ויבאו שלום ינוחו על משכבם.
עוד פירשו שבחכמה ל"ב נתיבות, והמגלה הראשון אל הדרוש הזה בעל ספרי יצירה וספר הבהיר ורשב"י ע"ה וכן כל המקובלים. וקראו לניצוצות האלה 'נתיבות' המורה על ההעלם כמו דכתיב (ירמיה, ו) "שאלו לנתיבות עולם", וכן (איוב כח, ז) "נתיב לא ידעו עיט", וכן (ישעיה מג, טז) "במים עזים נתיבה", כי נתיב מורה על ההעלם. משא"כ בבינה שנקראו 'שערים' שהם שער ומבוא לכנס אל ההיכל.
והנה הניצוצות שבכתר נקראים 'עמודים' שהם קשים כעמודי שיש שאין העין שולט בחיצונו ולא בפנימותו, והנתיבות אדם משיג הפנימית אמנם בדוחק גדול, והשערים פתוחים ומושכלים ואדרבה הם פתוחים ליכנס אל דבר פנימי ממנו. וכן הענין מענפי מדות אלו שהבינה פתח ושער להשכיל בפנימיות, והחכמה מתגלית ונעלמת, והכתר נעלם מכל וכל.
ע"כ הגיע העסק במדת החכמה. והנתיבות האלה לרוב אריכותם סלקנו אותו לשער בפ"ע יקרא שער הנתיבות:
- ^ לא מצאתי. ובספר שם הגדולים מיוחס הספר (אמנם מכונה "מערכת אלהית") אל רבינו פרץ הכהן בעל התוספות - ויקיעורך