פרדס רמונים ג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
השער השלישי לדעת אם אין סוף הוא הכתר

הנרצה בשער הזה הוא לשאת ולתת בענין המבוכה נפלה בין המקובלים לדעת אם א"ס הוא הכתר עצמו או זולתו. וזה שמו אשר יקראו לו "אם האין סוף הוא הכתר"

פרק ראשון

רבים מהמתקבלים בבני עמנו נבוכו במבוכה רבה ונפלו בשוחת הטעות וחשבו כי הכתר עליון הוא הא"ס והוא במנין העשר. ויש מהם אמרו כי מאחר שיש לנו עשר מדרגות מה צורך אל אצילות יותר אלא שענין המאציל עם הנאצלים הם עשר. ודמו להסתייע ממשנת ספר יצירה שאמר "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר" ואמרו שאמרו "ולא אחד עשר" לומר שלא נוסיף עוד על עשר אלא שעשר הם ממש עם המאציל שהוא הא"ס כתר עליון. זה דרכם.

ושרי להו מרייהו - כי זהו ענין קצוץ ופרוד. והרואה במה שפירשתי במשנה ההיא בשער הראשון בפ' ששי יראה כי אדרבה משם ראיה להפך. והנה הסברא הזאת דחויה מכמה טעמים - אי בעית אימא קרא, אב"א סברא.

הסברא היא כי מאחר שהמאציל נבדל מנאצליו בכמה עניינים. ראשונה שהנאצלים הם נופלים תחת הזמן והוא אינו נופל תחת הזמן. ואין רצוני לומר זמן כפי הנראה מפשוטן של דברינו, אלא הכוונה שכבר היה זמן שלא היו נאצלות כמו קודם האצי'. וזה אחד מהדברים הנמנעים בא"ס שלא הי' מציאות שלא ימצא, אלא הוא מחויב המציאות והוא המציא הזמן ולא שהוא בעל זמן ח"ו. ובענין זה יובן אמרו "ראשון ואין ראשית לראשיתו". כי עם שנאמר ‘ראשון׳ וכל לשון ראשון מורה על שיש לו ראשית כי אמת שהוא ראשון לכל הבאים אחריו אבל לשון ראשון מורה על התחלת זמן. וע"כ אמר שהוא "ראשון" ועכ"ז "אין ראשית לראשיתו", ולשון ראשון אינו אלא לשלול שלא קדם אליו זולתו.

וז"ש בתקונים "אני ראשון ואני אחרון". ופי' הרשב"י ע"ה כי אנ"י הוא אי"ן שהוא הכתר עליון. ואני הוא מלכות שהיא תכלית האצילות נעוץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו כי אי"ן הוא א' כתר עליון י' חכמה ן' בינה עם משך הוא"ו שהוא ן' י' על ו'. ומציאות הן' בעצמה היא המלכות לפי האמת. נמצא אי"ן כולל כל האצילות. וזה "אני ראשון" - סוד משך והתפשטות אצילות ממעלה למטה. "ואני אחרון" הוא מציאות אור החוזר המתהפך ממטה למעלה.

ובזה יובן ענין ראשון ואחרון כי הכתר יקרא באמת ראשון מפני שהוא ראשון לכל הבאים בראשית, שהוא מהנאצלים ולמטה. אבל למעלה ממנו בא"ס לא שייך לשון ראשון וזהו "ולפני אחד מה אתה סופר?" - פי' הכתר נקרא אחד שהוא תחלת החשבון שהוא מספר העשרה שבו כלול כל החשבון והחשבון יסודו למעלה כמו שפירשנו בשער הקודם. ואמר כי "לפני אחד" שהוא הקודם לו דהיינו הא"ס "מה אתה סופר?" - דלא שייך תמן לא מנין ולא דבור ולא חיוב כלל. ועליו נאמר (איוב לז, כ) "היסופר לו כי אדבר", ולא שייך תמן מנין.


ועם ההקדמה הזאת יובן הפסוק בישעיה מג (ישעיה, מג) אשר נבוכו בו כל הפשטנים. "אתם עדי נאם ה' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה". ופירושו, כי "אני הוא" - היינו הכתר, כי הוא הכתר הנקרא הו"א באמת, ולהורות על העלמו מלת הוא כנוי אל הנסתר. ולכן אמר שהוא נקרא ׳אני׳ ג"כ, להורות שהוא תחלת האצילות וסוף האצילות בסוד אני ראשון ואני אחרון כמו שפי'.

ואמר כי "לפני לא נוצר אל", ומלת נוצר כמשמעו שפי' ‘לא נאצל׳, כי לשון יצירה ג"כ משמש אל האצילות כמו שמשמש לשון בריאה דהיינו בראשית ברא. ואמר כי לפני לא נאצל זולתי; כי הוא ראש הבא בגדר הנאצל, והוא סוף לכל האצילות. וז"ש "ואחרי לא יהיה". וזה מורה על תוקף גדולות הא"ס ממ"ה הב"ה שמורה על קיומו שאינו נופל תחת הזמן אלא אדרבה הוא המציא הזמן ולא יצוייר מציאות העדרו בשום אופן בעולם. וזו אחת ממעלותיו הרבות על נאצליו שכלם נופלים תחת המציאות שכבר היה זמן שהיה הא"ס זולתם כמו קודם האצילות.

ויש רבים חשבו לומר שהכתר היה קודם לכל ר"ל כי עם היות שלא היה אצילות היה הוא במציאות והוא לבוש אל המאציל לעולם. ובעלי הסברא זאת הם בעלי תריסין, ועיקר ההכרח שהכריחם לדבר זה הוא אמרם ז"ל בפדר"א "קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבד", פירשו כי הוא ושמו היינו הא"ס וכתר. והכריחו מזה שכתר קודם ושהוא מתאחד במאציל ולבוש אליו.

והענין הזה אין ראוי להאמינו. אלא שכל האצילות נאצל בעת אחת וגם הכתר מכלל הנאצלים כאשר הוא מוכרח מתוך כמה מאמרים וקצתם נעתיק בשערים בע"ה. ובפרט בשער עצמות וכלים ובשער סדר האצי' ושער הצחצחות בס"ד.

נמצא שנתעלה המאציל על נאצליו; כי נאצליו - קדם אליהם העדרם. משא"כ המאציל ממ"ה הקב"ה. והרי הבדל ראשון.


עוד נבדל המאציל מן הנאצלים כי חיותם תלוי בזולתם - היינו במאציל המחייה אותם, והוא מקור והאור והשפע לכל נאצליו. נמצאו כלם צריכין אליו, והא"ס ב"ה אין צריך אל זולתו אלא הוא מקור החיים והחיים נמצאים ממנו עד שהוא חיות החיים. ולכן בקצת מקומות כנהו הרשב"י ע"ה בתקונים בלשון "נהורא דלא קיימא בנהורא וכו'", אחר שאינו תלוי בחיות ושפע מצד זולתו אלא הוא מקור האור אל כל שאר המאורות. ודבר זה ביאר הרשב"י ע"ה בתקונים (תיקוני זהר חדש דף קלב ע״ב).

ובזהר בראשית (ח"א כב, א) פתח עוד ר"ש ואמר:

"ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי. אמר חבריא שמעו מלין עתיקין דאנא בעינא לגלאה כו' מאי ניהו דאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי. אלא דא איהו עילת על כל עלאין, ההוא דאתקרי עלות העלות, עלת מאלין עלות. דלא יעביד חד מאלין עלות שום עובדא עד דנטיל רשותא מההוא דעליה כמה דאוקימנא לעיל בנעשה אדם - נעשה ודאי על תרין אתמר, דאמר דא לההוא דלעילא מיניה כו' וההוא דלעילא מיניה לאו עביד מדעם עד דנטיל עצה מחבריה. אבל ההוא דאתקרי עלת על כל העלות דלית לעילא מיניה ולית לתתא שוה ליה — הה"ד ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש. אמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי דנטיל עצה מיניה כגוונא דההוא דאמר ויאמר אלקים נעשה אדם" עכ"ל.


הנה כיון במאמר הזה הקדוש ע"ה להפליג במעלה הזאת שמתעלה הא"ס על נאצליו שהם צריכין ליטול עצה התחתון מן העליון, כי הוא צריך שפע מעילתו המשפיע עליו, ולכן הוא אומר "נעשה אדם" - כלומר תשפיע אתה ואני אפעול, ונמצא אדם עשוי ע"י שנינו, והעליון עדיין צריך להיות נשפע מעילתו כי אין בידו ג"כ היכולת. אבל א"ס ב"ה אינו צריך לאמר לזולתו ״נעשה״ אלא "אני אני הוא ואין אלקים עמדי" - ר"ל בסיוע עמי, לא תחתון שאין לו למטה שוה אליו ולא עליון שאין עליון זולתו כי הוא למעלה מכל הנמצאים.

ואמר "עילת על כל עלאין, עלת מאלין עלות" - כיוון לבאר לנו שהטעם שהוא נקרא עלת העלות הוא משני פנים. הא' פי' מלשון עלייה והכוונה שהוא למעלה מכל העליונים. ואין הכוונה בעליית מקום ח"ו שאין שום דבר נכנס במקום באצילות כ"ש במאציל, אלא פי' מציאות עליית מעלה והרוחניות והיכולת. והפי' השני הוא מלשון עילה וסיבה שהוא סבה ועילה לכל העלות שבמציאות.

והנה נתבאר הבדל שני שנבדל הא"ס המאציל ב"ה מן הנאצלים.


עוד הבדל שלישי והוא כי לכל הנאצלים יש להם שם משמות הקדש שהוא מגבילם, אשר בו יקרא הספירה והנאצל ההוא, כענין אהי"ה בכתר, וי"ה בחכמה, וכן לכל שאר הספירות כמו שבארנו בשער הראשון בפי'. וכן שם בן ד' כולל כל האצילות כלו כמבואר בזהר ונבאר בשער שם בן ד'. מה שאין כן בא"ס המאציל ב"ה שאין שם ונקודה שנוכל לכנותו בה ולא מדה שתגבלהו ולא מצאנו לו שם לכנותו אלא מחויב המציאות. ופי' כי הוא מחויב במציאותו מפני שא"א לעולם בלא מנהיג הנותן שפע ומחיה לכל הנמצאים, ומטעם זה מחוייב מציאותו. ומפני שאין שם שיגבילהו לכן נתארהו מחויב המציאות, ושם זה יחסו אליו החוקרים. עוד ייחסו אליו שם 'אין סוף'. והטעם מפני שאין לו סוף ותכלית. כי הדבר הנגבל בשם יש לו סוף, והאלקות מפני שאין לו סוף אין לו שם שיגבלהו ולכן אנו מתארים אותו ב'אין סוף'.

ועוד פי' אחר מפני שהחקירה בו אין לו סוף. שאינה כדרך שאר החקירות שיש לה סוף והסכמה אל מסקנא אחת. אמנם החקירה באלקות היא בא"ס[1], ולכן אין מי שידע בו מהות כלל אם לא ע"י ספירות המגלות קצת מגדולתו. אמנם מספירותיו ולמעלה אין השגה מצד עומק המושג ולכן תארוהו באין סוף.


עוד ייחסו אליו "עלת העלות", והכוונה כי העלות אשר מהם עלולים אחרים, הם עלולות ממנו. ולכן נקרא "סבת הסבות" לפי שהוא סבה ראשונה לכל סבות שבעולם, ואע"פ שהן סבות למסובבים אחרים עכ"ז כלם מסובבים ממנו.

ויש שאמרו כי כתר עליון ג"כ נקרא "סבת הסבות" לפי שהוא סבה לכל שאר הסבות שהן מסובבות ממנו. משא"כ ממנו ולמטה שאין החכמה סבה לכל הסבות המסובבות, שהרי הכתר הוא הסובב ואינו מסובב מהחכמה אלא אדרבא החכמה מסובבת ממנו. וכן מן הטעם הזה אמרו שנקרא הכתר "עלת העלות" שהוא עלת העלות העלולות ממנו.

אמנם אין סוף נקרא "סבת כל הסבות ועלת על העלות" בתוספת "כל" להראות על הא"ס שהוא סבת כל הסבות ואפי' הכתר. מה שאין כן הכתר שלא יצדק בו לשון 'כל הסבות' וכן 'כל העלות' - שכבר יש עילה וסבה שהוא מסובב ממנו שהכתר מסובב מהא"ס וא"ס סבתו. וכן לכל העלות, שלא יתייחס כן בכתר.

ושלשה שמות הללו היינו אין סוף, וסבת כל הסבות, ועלת כל העלות -- יחס הרשב"י אל המאציל ב"ה בספריו פעמים רבות, וג"כ יחס אליו שמות אחרים כמו טמירא דטמירין, וכן עתיקא דעתיקין וכאלה רבות כיוצא בהם. וכאשר ידקדק המעיין בהם ימצא כלם מורים על ההעלם כמו שבארנו שאין לו שם ולא הויה ולא כנוי שיגבילהו.

והרי הבדל שלישי שנבדל המאציל מן הנאצלים, בזולת כמה הבדלים אחרים כמו הרחקת השיעור, והמדה והתארים והשנויים - כי הכל בספירותיו ולא נאריך בהן. ונאמר כי אחר שיתעלה ונבדל המאציל מנאצליו תכלית ההבדל, ונתרחק תכלית הרוחק, אם כן הסברא נותנת שאין ראוי שיכנס המאציל במנין הנאצלים ח"ו כמו שחשבו האומרים שהוא הכתר.


ועתה נבא להוכיח מן הראיות.

 

  1. ^ אולי יש כאן טעות סופר וצ"ל בי' ספירות - ויקיעורך