פסקי חלה/שער ב

שער ב

ועוד אבאר בכלל זה ישראל שעשה עיסה פחות מכשיעור ונטל ממנה חלה אם יש לה דין חלה, וכן אם לאחר מכאן הוסיף עליה עד שהשלימה לכשיעור אם צריך ליטול ממנה חלה או נפטרת באותה חלה ראשונה.

גרסינן בפרק ראשית הגז בשחיטת חולין (קלה, א-ב): תניא בהמת שותפין חייבת בראשית הגז ור' אלעאי פוטר, ואמר מאי טעמא דר' אלעאי אמר קרא (דברים יח, ד) צאנך ולא של שותפות, ורבנן (ההוא) למעוטי שותפות גוי, אמר רבא ומודה רבי אלעאי בתרומה אף על גב דכתיב (שם) דגנך דידך אין שותפות לא כתב רחמנא (במדבר יח, כז) תרומתכם אלא דגנך למה לי למעוטי שותפות גוי. חלה אף על גב דכתיב (שם טו, כ) ראשית ואיכא למימר נילף ראשית ראשית מראשית הגז מה להלן דשותפות [לא] אף כאן דשותפות לא כתב רחמנא (שם) עריסותיכם, אלא טעמא דכתב רחמנא עריסותיכם הא לאו הכי הוה אמינא נילף ראשית ראשית מראשית הגז אדרבא נילף מתרומה, כלומר דכל היכא דאיכא קולא וחומרא לחומרא ילפינן. ופריק (אין) הכי נמי [אלא] עריסותיכם למה לי [כדי] עריסותיכם. אמר ר' חנינא מסורא ליתנהו להנהו כללי, דתניא בהמת השותפין חייבת במתנות ור' אלעאי פוטר מאי טעמא יליף נתינה נתינה מראשית הגז מה להלן דשותפות לא אף כאן דשותפות לא ואי סלקא דעתך בתרומה מחייב (עליה) [נילף] נתינה נתינה מתרומה, אלא שמע מינה בתרומה [נמי] פוטר, והא דכתב רחמנא תרומתכם לאו לרבויי שותפות אלא שדרך התורה ברוב המצות לדבר כן דרך כלל.

וגרסינן התם (קלו, ב) אמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי, כר' אלעאי בראשית הגז, כר' יהודה בן בתירה בדברי תורה, כר' יאשיה בכלאים, ובודאי מדנהוג כר' אלעאי ושבקינן להו [לרבנן] אלמא הלכתא כוותיה, וכיון שכן אף בתרומה וחלה [ומתנות] כן, דאי לא אבא דכולהו תרומה מינה הוה ילפינן לחומרא כדאמרן .ואם כן עיסת השותפין אפילו השותפין שותפין ישראלים פטורים מן החלה, ואפילו יש בשל כל אחד ואחד כדי שיעור וכל שכן שותפות דגוי, וליכא למימר דדוקא בראשית הגז הוא דהלכתא כותיה אבל בתרומה וחלה ומתנות לא, והיינו דאמרינן בפרק הזרוע (חולין קלב, ב) רבא קניס אטמא רב נחמן קניס גלימא ורב חסדא משמית כל כהנא דלא יהיב מתנתא, ואף על גב דכל הני בחוצה לארץ הוו ואילו לר' אלעאי דיליף נתינה נתינה מתרומה אף המתנות אינן נוהגות בחוץ לארץ כתרומה, לא היא דעל כרחך כיון דקיימא לן כר' אלעאי בראשית הגז אף במתנות חלה ותרומה כן, דאי אפשר לזכות שטרי לבי תרי דהא בהא תליא, דכולהו ילפינן נתינה מראשית הגז. ורב חסדא ורב נחמן ורבא בבבל היו שנהגו שם חכמים התרומה, מפני שהיו רגילין שם אנשי ארץ ישראל וכן עמון ומואב, וכל שהתרומה נוהגת שם אף המתנות כן ומדבריהם, אבל של שותפות (ש)אפילו בארץ פטורה אליבא דר' אלעאי וקיימא לן כוותיה והרי זו פטורה.

והא דתניא (גיטין מז, א. חולין קלה, ב) ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה [דברי רבי], רבן שמעון בן גמליאל אומר של ישראל חייב ושל גוי פטור, ועד כאן לא פליגי אלא דמר סבר יש (לו) ברירה ומר סבר אין ברירה אבל דשותפות ואפילו דגוי חייבת וכדאמרינן התם, בפרק ראשית הגז מפרקינן לה לבר מהלכתא. וראיתי לרב ר' משה ז"ל שפסקה בראשון של הלכות תרומות (ה"כ) ולא ידעתי למה, אלא שנראה מדבריו שהוא סבור ובכל מה שאמר ולא אפילו בראשית הגז בשל שותפות אלא לפטור ראשית הגז בחוצה לארץ בלבד, שכן כתב בפרק עשירי (מהל' בכורים ה"א) ואינה נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ועוד כתב שם (ה"ד) השותפין חייבין בראשית הגז והוא שיהא בחלק כל אחד מהם כשיעור, אבל חמש צאן של שני שותפין בלבד פטורין, ובמתנות כתב בפרק תשיעי (ה"ז) בהמת השותפין חייבת שנאמר (דברים יח, ג) מאת זובחי הזבח, ועוד כתב שם (ה"א) ומצוה [זו] נוהגת תמיד בין (שלא) בפני הבית ובין [שלא] בפני הבית ובכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ עד כאן. ואיני יכול להלום השמועות על פי דרכו. וכן מה ששנינו בשלישי של חלה (מ"ה), העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה, דמשמע הא יש בה כשיעור חייבת, לדברי ר' אלעאי כולן פטורות ואפילו היו של שותפות ישראל כל שכן שהן משותפות עם גוי, ואין נראה לחלק אליבא דר' אלעאי בין יש בחלק אחד כשיעור ובין אין בו כשיעור , דהא תרומה אין לה שיעור ואפילו הכי היה פוטר ר' אלעאי של שותפות ישראל וכל שכן בשותפות עם גוי, וממנה אנו דנין לחלה. ורחוק הוא בעיני לומר שכל המשניות שחייבו עיסת השותפין ואפילו דגוי מדרבנן בלבד אבל דבר תורה פטורה.

ואפשר לומר דמודה רבי אלעאי בחלה משום דליכא בחלה מיעוטא בהדיא כתרומה דכתוב בה דגנך ובראשית גז צאנך, ואף על גב דאיכא למילף ראשית מראשית הגז אי נמי מתרומה הא כתיב עריסותיכם [ב' פעמים] , ומעריסותיכם יתירה נמי שמעינן מינה כדי עריסותיכם, כדאמרינן במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות סז, א) תרי זמני עריסותיכם [כתיב] חד [עריסותיכם] כדי עריסותיכם [וחד עריסותיכם] ולא עיסת גוי ולא עיסת הקדש, והא דממעטינן עריסת הגוי היינו דוקא שלו אבל של שותפות אם יש בשל ישראל כשיעור חייבת. ועדיין לא נתיישב לי דהא במתנות לא מיעטו בהדיא, וכתיב (שם) מאת זובחי הזבח דמשמע אפילו של שותפות, ואפילו הכי ממעט רבי אלעאי משום דיליף נתינה נתינה מראשית הגז, ואם כן אף חלה נמי נילף נתינה נתינה מראשית הגז. מכל מקום הפרש יש בין שותפות של ישראל לשותפות של גוי, דבשותפות של ישראל אם עשו עיסה בשותפות ולאפותה בשותפות, כל שיש בכל העיסה כשיעור חייבת אף על פי שאין לכל אחד ואחד אלא כזית, וכדאיתא בתוספתא (פ"א, ה"י), אבל של גוי אינה חייבת עד שיהא כשיעור בחלקו של ישראל, דתנן בפרק שלישי (מ"ה) העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה ובכי הא הוא דממעטין שותפות גוי בפרק ראשית הגז, אפילו למאן דמחייב שותפות דישראל מדכתיב עריסותיכם. שנינו בפרק שני (מ"ג): מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשה קבין ואל יעשה בטומאה, רבי עקיבא אומר יעשנה [בטומאה ואל יעשנה] קבין שכשם שהוא קורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה לזו קורא חלה לשם [ולזו קורא חלה לשם] אבל קבין אין בהם חלק לשם. מיהא דייקי בגמ' [ד]בני מערבא שאסור לעשות עיסתו קבין כדי לפוטרה מן החלה. דגרסינן התם (פ"ג ה"א) אוכלין מן העיסה עראי עד שלא תתגלגל, אמר ר' חגי לא שנו אלא עראי אבל קבע אסור מפני שהוא מערים לפוטרה מן החלה, ויידה אמרה [הדא] מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה לא אמר אלא מי שאינו יכול [לעשות הא אם יכול לעשות] לא בדא, [הדא] אמרה שאסור לאדם לעשות עיסתו קבין , ואף על גב דקיימא לן כתנא קמא דאין הלכה כרבי עקיבא מחביריו. ומי שאין לו יכולת לעשות עיסתו בטהרה ישער קבין, הני מילי בזמן שהיו יכולים לעשות בטהרה, אבל עכשיו שאי אפשר, לא יעשנה קבין שאם כן תשתכח תורת חלה, ועל זה שנינו בפרק אחרון (מ"ח) שלש ארצות לחלה, והילכך כאן בזמן הזה אסור להערים ולעשות עיסתו קבין. והיינו דאמרינן בפרק אלו עוברין (פסחים מח, ב) אמר רב יוסף והני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא, ואקשי ליה אביי מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקע ליה מחלה, ופריק דעבדינא כר' אליעזר דאמר הסל מצרפן לחלה.

עוד שנינו שם (פ"ב, מ"ד): העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו, ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. פירוש שהוא עושה כל קב וקב בפני עצמו שאין בכל עיסה ועיסה כשיעור אף על פי שנגעו לאחר עריכה זה בזה אינן מצטרפין, אבל אם השיכן זה לזה הואיל והם לאדם אחד מצטרפין וחייבין, ואי זו היא נשיכה שנינו בתוספתא דטהרות (פ"א הל' ב') אי זהו הנושך התולש ממנו כל שהוא, כלומר שאי איפשר שלא יתלוש מזה עם זה כשמפרידן, ר' אליעזר אומר אינו מדביקן בעיסה אלא שאפאן ונותנן בסל הסל מצרפן לחלה והוא שיהו ממין אחד , ואף על פי שאינן נושכות זו בזו כגון כעכין, וכדאמר בפרק אלו עוברין (פסחים מח, ב) ודוקא כלי שיש לו תוך אבל כלי שאין לו [תוך] בעיא ולא אפשיטא, דגרסינן בפרק אלו עוברין (שם) בעי ר' ירמיה טבלא שאין לה לבזבז מהו תוך כלי בעינן וליכא או דילמא אויר כלי בעינן והא איכא תיקו.והלכך חלת חוצה לארץ דרבנן לקולא ופטורה עד שיצרף בתוך כלי, אבל בחלת הארץ דאורייתא לחומרא וחייבת כל שהוא תוך אויר כלי. ואיפשר דאף בחלת הארץ לקולא דאף בארץ בזמן [הזה] דרבנן, מדכתיב (במדבר טו, יח) בבואכם בביאת כלכם .השיך את הככרות זו בזו לאחר אפיה כל שאינן בתוך כלי אין מצטרפות, ואני תמיה ממה שכתב ר' משה ז"ל (בכורים פ"ו הל' טז-יז) שכך כתב עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן לסל וחזר ואפה הפת האחרת ונתן לסל הסל מצרפן לחלה, היו הככרות נושכות זו בזו חייבין בחלה אף על פי שאינן בסל, דאלמא משמע מדבריו דכל שהן כככרות של בבל חייבין ולא הוצרכו לסל אלא כעכין, ונראה שהוא ז"ל פירש עד שישוכו דמתניתין אפילו לאחר אפיה, ואינו אלא בלישה. ואפילו לר' אליעזר דמחמיר טפי מדרבנן ואמר שאף הסל מצרפן הוה סבר ר' יהושע בן לוי דדוקא ככרות של בבל, כדאמר התם בפרק אלו עוברין (שם) אמר רב יוסף הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא, אמר(ו) ליה [אביי] מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקע [ליה מחלה], אמר ליה דעבדי כר' אליעזר דתנן ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל וכו', ואמר רב [יהודה] אמר שמואל הלכה כר' אליעזר, ואקשינן והא איתמר עלה אמר ר' יהושע בן לוי לא שנו אלא ככרות של בבל שנושכות זו מזו אבל כעכין לא. אלמא לר' יהושע בן לוי אליבא דר' אליעזר תרתי בעינן נשיכת ככרות וצירוף סל, ורבנן הקלו בלאחר אפיה ואמרו דאין מצטרפין אלא בשנשכו בעיסה, והיינו דלא הזכירו ככרות אלא העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה כלומר שני הקבין בעיסתן, והא דתניא (פסחים שם) ר' אליעזר אומר הסל מצרפן ר' יהושע אומר תנור מצרפן רבן שמעון בן גמליאל אומר ככרות שנושכות זו מזו מצטרפות, רבן שמעון בן גמליאל מחמיר הוא מדכולהו [ור'] אליעזר ור' יהושע אינן מודין לו בכך.

ואפשר שהרב ז"ל מפרש דר' אליעזר ור' יהושע איירי בכעכין ובשאר ככרות שהן כעין כעכין שאינן נושכות זו מזו, ורבן שמעון בן גמליאל איירי בככרות הנושכות ולא פליגי. וקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דלא אשכחן מאן דפליג עליה. והא דתנן במתניתין עד שישוכו אפילו לאחר אפייה 76קאמר ולא גריס הרב ז"ל בדברי ר' אליעזר אף הרודה אלא הרודה, ותנא קמא סבר שהכל תלוי בנשיכה אבל סל בלא נשיכה לא מעלה ולא מוריד, ור' אליעזר אליבא דר' יהושע בן לוי סבר דתרתי בעינן נשיכה וסל בככרות של בבל ור' אליעזר לקולא, וכדאסיקנא (פסחים שם) אמר ר' חנינא אפילו כעכין ר' אליעזר לחומרא או נשיכה בככרות של בבל או כעכין וצירוף סל קאמר. זה נראה לי להעמיד דברי הרב ז"ל אף על פי שהוא דחוק מאד שנמחוק גירסת הספרים שכתוב בהן אף הרודה, ועוד שנפרש שר' אליעזר ור' יהושע לא דברו אלא בכעכין דוקא. ועוד דלר' יהושע בן לוי ודאי ר' אליעזר חולק הוא על רבן שמעון בן גמליאל דהא אף ככרות הנושכות בעי צירוף סל, וכיון דאליבא דר' יהושע בן לוי פליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל אנן [מאן לימא לן] דלא פליגי.

ולענין צירוף התנור דפליגי ר' יהושע ור' אליעזר, איפשר היה לומר דר' יהושע תנור ולא סל קאמר, משום דכל שנצטרפו בתנור קודם גמר אפייתן לא מהני צירוף סל דמאי דהוה הוה, ולר' אליעזר אפילו הסל מצטרף וכל שכן תנור. ואיפסיקא הילכתא כר' אליעזר (פסחים שם. נדה ח, א). והאי דקא (תני) אמרינן התם דעבדי כר' אליעזר הוא הדין וכל שכן דהוו מצו אמרי דעבדי כרבי יהושע, אלא דניחא ליה טפי למימר כרבי אליעזר דיהיב שיעור זמן טפי. ועוד דזמנין שאין התנור מחזיק כל כך. אבל בירושלמי במסכת חלה (פ"ב ה"ב) גרסינן אית תניי תני הסל מצרף ואין התנור מצרף, אית תניי תני התנור מצרף ואין הסל מצרף, וכיון שכך מסתברא דבחלת הארץ דאורייתא בין בסל בין בתנור מצטרפין וחייבין בחלה מספק, אבל בחוצה לארץ דוקא בסל כר' אליעזר, אבל בתנור לא דדילמא דוקא בסל קאמר אבל לא בתנור. וכבר איפסקא הלכתא כרבי אליעזר, הרב ר' משה ז"ל כתב (הל' בכורים פ"ו הט"ז) אבל התנור אינו מצרפן, ולא חילק בין בארץ בין בחוצה לארץ, ולא ידעתי מי הביאו לידי כך. דברים אלו שאמרנו שהסל או נשיכת עיסה מצטרפת לא אמרו אלא באשה אחת, והיא שאינה מקפדת על חילוק עיסתה, דתנן (פ"ד מ"א) שתי נשים שעשו שני קבין כלומר זו לעצמה וזו לעצמה ונגעו זה בזה, כלומר אפילו בנשיכה אפילו הן ממין אחד פטורים , ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב שלא במינו פטור, ומין במינו דקתני חייב או בנשיכת העיסה או בצירוף סל דוקא כדאמרן, וכדתנן באידך מתניתין (פ"ב מ"ד). וגרסינן בירושלמי (פ"ד ה"א) סתם אשה אחת אינה מקפדת שתים מקפידות הן, אשה אחת שהיא מקפדת עשו אותה כשתי נשים, שתי נשים שאינן מקפידות עשו אותן כאשה אחת, אם אינה מקפדת למה היא עושה אותה בשתי מקומות, אמר ר' יונה [בשאין לה מקום ללוש, מילתיה דרבי יונה אמר היה לה מקום היכן ללוש והיא עושה אותן] בשתי מקומות מקפדת היא. נקי וקיבר מקפדת היא, אמר רבי אלעזר שתי דעות עשו אותן כשתי נשים.

ולענין ליטול מן המוקף, התרומה והחלה אינן ניטלות אלא מן המוקף, דכתיב (במדבר יח, ל-לב) בהרימכם את חלבו ממנו מן המוקף לו, ותנן בפרק קמא דחלה (מ"ט): החלה והתרומה חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים ואינן ניטלין אלא מן המוקף, אי זהו מוקף כל שנוגע זה בזה, דתנן בפרק שני (מ"ח): רבי אליעזר אומר ניטלת מן הטהור על הטמא, כיצד עיסה טהורה ועיסה טמאה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף, אלמא נוגע ממש בעינן דאי לא למה לן כולי האי יניח אותו כדי חלה סמוך לטמא אף בכלי (אחד) [אחר] ויקיף, ואי נמי בעינן צירוף כלי יניחנה עמה בתוך כלי אחד, אלא שאין הסל מצרף אלא לכשיעור להתחייב בחלה אבל לקרות מוקף אינו אלא בנוגע ממש. אלא שיש לדקדק שהרי התרומה ניטלת היא מן המוקף ואפילו הם בשני כלים כל שהן בחביות פתוחות ופעמים ואפילו בחביות סתומות וכדתניא (תוספתא תרומות פ"ד, הל' ח. גמ' קידושין עט, א וש"נ) הבודק את החבית להיות מפריש עליה והולך [ונמצאת של חומץ] כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק, ואי אפשר לומר דהתם בדיעבד אבל לכתחילה עד שישיקם, דהא תנן בפרק שלישי של מסכת מעשר שני (משנה יב-יג) גבי קנקנים שנתן לתוכן יין עד שלא גפן תורם מאחת על הכל משגפן תורם מכל אחת ואחת, בית שמאי אומרים מפתח ומערה לגת ובית הלל אומרים מפתח ואינו צריך לערות, כלומר אם לא [בא] לתרום מכל אחת ואחת, בית שמאי אומרים אין לו תקנה אף על פי שמפתח החביות שאין זה מוקף עד שיערם לגת, ובית הלל אומרים כל שהחביות פתוחות הרי זה מוקף. ובירושלמי אמרו שם (מעשר שני פ"ג, ה"ו) דאין דברים אלו אמורין אלא ביין אבל בשמן בין לא גפן בין גפן תורם מאחת על הכל.

ואי אפשר נמי לומר דדוקא במשקין, אלא אפילו בפירות נמי כן כדאיתא התם בירושלמי, דגרסינן התם אמר ר' חנינא קשיא על דבית שמאי, כלומר על בית שמאי שאמרו שצריך לערות, מה בינה לבין חמשה שקין בגורן שמא אין תורם מזה על זה, כלומר שאף על פי שאינו מערה את הכל במקום אחד הרי זה מוקף כל שהן במקום אחד. [ויש אומרים דבתרומה נקרא מוקף כל שהם במקום אחד] , ואפילו בלא נגיעה, אבל בחלה עד שיהיו נוגעין זה בזה. ואינו מחוור בעיני. דאבא דכולהו תרומה, דהתם הוא דכתב רחמנא ממנו ואיך נחמיר בחלה מתרומה, ועוד שאפילו בחלה מצינו כן וגרסינן בירושלמי בפרק אלו עוברין (פסחים פ"ג ה"ג) גבי כיצד מפרישין חלה בטומאה ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם [עד] שתאפה, כיצד יעשה על דר' אליעזר מערים ואומר זו אני רוצה לאכול וזו אני רוצה לאכול ואופה את כולה, וכשהוא רודה מערים ואמר זו אני רוצה ליישן וזו אני רוצה ליישן, ומשייר אחת, אמר לו ר' יהושע לא נמצאת כשורף קדשים ביום טוב אמר לו ר' אליעזר מאליהן הן נשרפין, אלמא לאחר רדיית כולן הוא קורא שם לאחרונה המשויירת אף על פי שאינה נוגעת זו בזו.ורבנו שמשון ז"ל כתב (מעשר שני פ"ג, משנה יב. חלה פ"ב, מ"ד) דהכל שוה, אלא דההיא דעיסה טהורה ועיסה טמאה, דבעי נוגע ממש שניא היא, לפי שאדם מקפיד על תערובתן וכדאמר בירושלמי בפרק ב' של חלה (ה"ג) דבר שהוא מקפיד על תערובתו (תחלה) אין הכלי מצרף, עיסה טהורה ועיסה טמאה עשו אותה כדבר שהוא מקפיד על תערובתו בעיסה תחלה, אבל בעיסה שניה אין לשני מגע אצל הטבל, כלומר דעיסה הטבולה לחלה לאו כחלה דמיא, וזה ודאי עיקר. ותנן (טבול יום פ"ד, מ"ב) אשה והיא טבולת יום לשה את העיסה וקוצה לה חלה ומנחתה בכפישה או באטחתא ומקפת וקוראה שם, מפני שהוא שלישי ושלישי טהור בחולין. ומייתי ליה בריש פרק קמא דנדה (ז, א), כלומר דאלמא מניחה לאותה כדי חלה לעצמה באטחתא ומקפת האטחתא אצל העיסה וקורא לה שם והא באטחתא כי היכי דליהוי הכירא. וכדאמרינן בגיטין בשלהי הניזקין (גיטין סב, א) גבי עושים עיסת חולין בטהרה, כלומר של עם הארץ, ונוטל הימנה כדי חלה ומנחתה בכפישא או באטחתא דאטחתא וכפישא משום היכירא דלא ליתיה ליגע. אלא שעדיין קשה לי קצת שאם בכל דבר שאדם מקפיד על תערובת אינו מוקף עד שיגע ממש, אם כן היאך תורם מן היפה על הרעה ולכתחלה והרי זה משובח, והלא כל אדם מקפיד בתערובתן, ושמא לא תערובתן ממש קאמר אלא בתערובת נגיעה בלבד בטמא וטהור קאמר.

ומכל מקום בשעבר ונטל שלא מן המוקף מה שעשה עשוי, ופעמים שתורמין לכתחלה שלא מן המוקף, כדתניא (תוספתא מעשרות פ"ב, ה"ו) האומר לחבירו מלא לך כלי תאנים מתאנתי אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי, במה דברים אמורים בעם הארץ אבל בחבר אינו צריך לעשר דברי [רבי], רבן שמעון בן גמליאל [אומר] בד"א בעם הארץ אבל בחבר לא יאכל עד שיעשר לפי שלא נחשדו חברים [לתרום] שלא מן המוקף, אמר ר' נראין דברי מדברי אבא מוטב יתרמו חברים שלא מן המוקף ואל יאכילו לעמי הארץ טבלים. וכל מה שאמרו בחלת הארץ אבל בחוצה לארץ אינו צריך לתרום מן המוקף, ושמעינן ליה מדשמואל דאמר בפרק קמא דביצה (ט, א) חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. ולכאורה משמע שאוכל והולך עד כדי שלא ישאר אלא כדי חלה בלבד קאמר. אבל ר"ת ז"ל פירש דצריך לשייר יתר מעט כדי שיהא מוקף אף על פי שאינו מוקף לכשיעור . והראשון נראה עיקר, וכן פירשו בתוספות שם במסכת ביצה, וכבר כתבתי בספר עבודת הקודש בבית מועד (שער א' פ"י ה"ב). שתי נשים שעשו עיסה כדי לחלקה בעיסה, אם אין בכל אחת כשיעור פטורה מן החלה, דכיון שעשאוה לחלקה הרי היא כמוחלקת דתנן בפ"ד (מ"א): שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה אפילו הן ממין אחד פטורים, כלומר ואין מועיל להם שום דבר לא נשיכה ולא צירוף סל ולא אפילו בשערבו אותן כאחת, דכל שעומד ליחלק בעיסה כמוחלק דמי. ותנן בפרק קמא (מ"ז): נחתום [שעשה] שאור לחלק חייב בחלה ונשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטור מן החלה, כלומר מן הנחתום חייב, שאפילו שעשה אותו כדי לחלקו ולמכרו לזה ולזה חייב, לפי שדעת הנחתום תלוי בדעת אחרים, שאם לא ימצא [מי] שיקנה ממנו אף נותן דעתו לאפות את כולו לעצמו. אבל נשים שנתנו לו והוא עירב את הכל ולש להם עיסה אחת שלא מדעתם הרי זו כמוחלקת משעת לישה ואינן מצטרפות, ולפיכך פטורה עד שיהא כשיעור בכל אחת ואחת. ירושלמי (פ"א, ה"ה) גבי מתניתין דנחתום העושה שאור לחלקה: הממרח כריו של חבירו חוץ מדעתו רבי יוחנן אמר נטבל רבי שמעון בן לקיש אומר לא נטבל, מתיב ר' שמעון בן לקיש קמי ר' יוחנן, והא תנן וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל אחת מהן כשיעור, פטורה מן החלה ואין (בליל) [בשל] כולהון [כשיעור] אמר ליה שניה הוא שכן העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה, [אמר ליה] והא תנינן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה, אמר ליה לא תתיבני נחתום לא בדעתו הדבר תלוי שמא [לא] ימצא לקוחות וימלך לעשותה עיסה. ירושלמי (שם): אמר ר' יוחנן העושה עיסה על מנת לחלקה פטורה מן החלה. והרב ר' משה ז"ל (הל' בכורים פ"ז, הי"ט) סמך עליו ופסק כן, אבל הרב ר' אברהם ז"ל כתב בהשגות שאין הלכה כן אלא חייבת שמא תמלוך לעשות עיסה מדתנן נשים שנתנו לנחתום לעשות להם [שאור] אם אין בכל אחת ואחת כשיעור פטורה מן החלה ומשמע הא אשה אחת דומיא דחמש חייבת, ואף על גב דר' יוחנן אמר פטורה ריש לקיש פליג ואמר דנחתום לאו דוקא לענין חלוק הא אשה חייבת בחלוק. שנינו בפרק שלישי (מ"ה): נכרי שנתן לישראל לעשות עיסה פטורה מן החלה נתנה לו מתנה עד שלא גלגלה חייב ומשגלגלה פטור. העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה. ופירושו נכרי שנתן לישראל לעשות עיסה אף על פי שיש בה כשיעור פטורה, אבל אם חזר הגוי ונתנה לישראל [מתנה] קודם גלגול חייבת דגלגול מחייב, ואף על פי שמשעה שמטיל לה מים יכול ליטול ממנה חלתה, מכל מקום לא נגמרה מלאכתה ליאסר באכילת עראי מן העיסה עד שיתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים, וכדתנן (פ"ג, מ"א): אוכלין עראי מן העיסה עד שיתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים, וגלגול בעיסה כמירוח בתבואה, וכיון שכן שנתנה הגוי קודם לכן וגלגלה ישראל חייבת, שלא בא לה שעת חיוב ביד הגוי , אבל אם משגלגלה נתנה לו פטורה, שהרי בשעת שהיתה ראויה לחול עליה חיוב היתה ביד גוי ופטורה.

והקשו בירושלמי (פ"ג, ה"ד) מה בינה לעיסת ארנונא, כלומר שה[יא] חייבת אף על פי שהיא של גוי וכדתניא (תוספתא פ"א ה"ב) עיסת ארנונא חייבת בחלה, שמא עיסת ארנונא אינה חייבת בחלה, ומשני תמן ברשות ישראל היא שמא ימלך הגוי שלא ליטלה ברם הכא לדעתו היא תלויה ע"כ. ומכאן למדנו דעיסת ארנונא היינו עיסה שעושין לארוחת חיל המלך, ולא כאותן שפירשו עיסת שותפות, דאם כן היאך חוששין שמא ימלך הגוי שלא ליטול את חלקו. ועוד שאם כן למה הקשה מברייתא דעיסת ארנונא ושבקא לסופא דמתניתין דקתני בהדיא העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה, דמשמע דהא יש בה כשיעור חייבת, דהכי [הוא] עיסת ארנונא לפירושם, ועוד מאי קא מקשה מארנונא שיש כשיעור בשל ישראל לעיסה שהיא כולה של נכרי, וזה נראה לי ברור. (ובהדיא שנו סופא דמתניתין שאם עשאוה בשותפות ויש בה כשיעור בשל ישראל חייבת. ועוד דהא התם בשיש כשיעור בשל ישראל) , דסוף דבר אין לאותו פירוש קיום כלל לפי מה שאמור בירושלמי, ותניא בתוספתא (פ"א ה"ב) עיסת ארנונא חייבת בחלה מפני שחייב (בארנונא) [באחריותה] עד שעה שימסור, (וזה נראה לי ברור). עוד שנינו שם (פ"ג, מ"ו): גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטורה משנתגייר חייב, ואם ספק חייב ואין חייבין עליה חומש, ר' עקיבא אומר הכל הולך אחר קרימה בתנור. ירושלמי (פ"ג, ה"ד): תמן תנינן גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטת עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב, אם ספק פטור שמוציא מחבירו עליו הראיה, תמן את אמר אם ספק פטור והכא את אמר אם ספק חייב, אמר ר' יוסי חלה טבל ובעון מיתה ושם מוציא מחבירו עליו הראיה. ופלוגתא דר' עקיבא וחכמים גרסינן בירושלמי (שם) חברייא בשם ר' אליעזר אומר מודה ר' עקיבא לחכמים בעיסת הדיוט שגלגולה טובלה.

ירושלמי בפרק שלישי (שם): אמר ר' אבין בר חייא שני גוים שעשו שני קבין וחלקו ונתגיירו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו חייבין שלא היתה להם שעת חובה ונפטרו, שני ישראלים שעשו שני קבין וחלקו והוסיף [זה] על שלו וזה על שלו [פטורין, שכבר היתה להן שעת חובה ונפטרו, ישראל וגוי שעשו שני קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו], ניחא חלקו של ישראל חייב, חלקו של גוי מהו כלום חלקו של ישראל חייב לא מחמת חלקו של גוי חלקו של [ישראל] חייב חלקו של גוי פטור. והרב ר' משה ז"ל (הל' בכורים פ"ז, ה"י) סמך עליו ופסק כן, וכך כתב (הל' ח-ט) בשני גוים שלא היתה להם שעת חובה כשהיו גוים, שהרי פחות מכשיעור היה ביד כל אחד מהם, אבל שני ישראלים שעשו כן וחזר כל אחד ואחד [אחר] שחלקו והוסיף על חלקו עד שהשלימו לשיעור הרי זו פטורה, שכבר היתה לה שעת חובה והיו פטורין באותה שעה מפני שעשו אותה לחלוק עכ"ל. ואני תמה אם מחמת פחות מכשיעור אנו אומרין בשל גוים שלא היתה להם שעת חובה, אם כן אף בשל ישראל כן שבשעת גלגול לא היה ביד כל אחד אלא פחות מכשיעור. ואולי נאמר לדעת הירושלמי שאין גלגול הגוי פוטר אלא בכשיעור והרי הוא כמי שלא גלגל קודם שנתגייר, אבל בישראל כיון שגלגל בשעת שותפין אותו גלגול חשוב וכל שעשאה לחלק פטורה. אבל הרב ר' אברהם ז"ל כתב שאין לו לסמוך בזה על הירושלמי, שאפילו בשני ישראל ואף על פי שעשו אותה לחלק כל שחלק והוסיף על שלו עד כדי שיעור חייב, דמאי שנא העושה עיסתו קבין והשיכן או שצרפן בסל שהן חייבין . ועוד דקיימא לן שאין דחוי אצל המצות, אבל בין בשני גוים בין בשני ישראלים כיון שהשלים עליו חייב. וכן פסק הרב ר' משה ז"ל בשל ישראל וגוי של ישראל חייבת ושל גוי פטורה, ונראה (שאפילו) [שהוא פירש] מסקנת הירושלמי בניחותא, כלומר חלקו של ישראל חייב אבל של גוי פטור, ואינו מחוור שאין נראה [כן] מן הירושלמי, וזו אחת מהשגותיו של הרב ר' אברהם ז"ל. וכך כתב אמר אברהם דומה דקשיא דידיה אדידיה של ישראל אמאי חייבת ושל גוי אמאי פטורה איפכא מיבעי ליה , ונראה דגמרא דירושלמי בתמיהא קאמר, כלום חלקו של ישראל חייב אלא מפני [חלקו] של גוי חלקו של ישראל חייבת חלקו של גוי פטור, משמע דבתמיהא קאמר. אלא זה וזה חייב. שנינו בפרק רביעי (משנה ד-ה): הנוטל חלה מן הקב רבי עקיבא אומר חלה וחכמים אומרין אינה חלה, שני קבין שניטלה חלתן של זה בפני עצמו ושל זה בפני עצמו ועשאן עיסה אחת ר' עקיבא פוטר וחכמים מחייבין, נמצא קל וחומר. והלכו בסופה לשיטתן דרישא, דר' עקיבא דאמר הנוטל חלה מן הקב הרי זו חלה הוא דאמר בסופא שהוא פטור שכבר ניטלה חלתן, ונמצא חומרו שאמר ברישא קולו בשל סופ(י)ן, ורבנן ברישא אינה חלה ולפיכך סופה חייבת שלא נתקנה מתחלה ונמצא קולן בשל רישא חמרן בשל סופה. וקיימא לן כחכמים.