פסיקתה של ג'ורג'יה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

[1]


שם היצירה בעברית           פסיקתה של ג'ורג'יה
מחבר            או. הנרי
שפת המקור           אנגלית
שם היצירה באנגלית           Georgia's Ruling
מתרגם           משתמש:אראל סגל ואחרים בעזרת גוגל טרנסלייט
קישור למקור           [1]


אם תהיה לך הזדמנות לבקר במשרד הקרקעות הכללי[2], לך נא אל חדרם של השרטטים, ובקש שיראו לך את המפה של מחוז סאלאדו[3]. אדם גרמני נינוח, אולי אפילו מר קמפפר הזקן בעצמו, יביא אותה אליך. היא תהיה מרובעת, בגודל 4 רגל, על בד-שרטוט כבד. האותיות והמספרים יהיו יפים וברורים. הכותרת תהיה בטקסט גרמני נפלא, בלתי ניתן לפענוח, מעוטרת בעיצובים טאוטוניים קלאסיים – קרוב לוודאי דמויות של אלות גרמניות נשענות על האותיות הראשונות, עם קרני-שפע שופעות ענבים ונקניקיות. עליך לומר לו שזו אינה המפה שאתה רוצה לראות; בקש בנימוס שיביא לך את המפה הרשמית שקדמה לה. ואז הוא יאמר, "אהה, כך!" ויביא מפה שגודלה חצי מהראשונה, עמומה, ישנה, מרופטת ודהויה.

אם תתבונן היטב ליד הפינה הצפון-מערבית שלה, תגלה את קווי המתאר השחוקים של נהר צ'יקיטו[4]. ואולי, אם יש לך עיניים טובות, תבחין בעדות האילמת לסיפור זה.


הנציב של משרד הקרקעות היה אדם בסגנון הישן. האדיבות שלו הייתה רשמית מדי לזמנו. הוא לבש בגדים שחורים איכותיים, ומעיל-החצאית הארוך שלו הזכיר וילונות רומיים. הצווארונים שלו היו "לא מנותקים" (הביטוי המוזר הוא אשמתה של חנות-הסדקית); עניבתו הייתה רצועה צרה, עגומה, קשורה באותו קשר כמו שרוכי נעליו. השיער האפור שלו היה קצת יותר מדי ארוך מאחור, אבל הוא שמר אותו חלק ומסודר. פניו היו מגולחות למשעי, כמו האנשים הזקנים ביותר במדינה. רוב האנשים חשבו שיש לו פרצוף חמור, אבל כאשר הוא לא היה במצב רשמי, חדי-עין ראו ארשת שונה לגמרי. אנשים שהיו לידו בזמן המחלה האחרונה של בִּתּוֹ היחידה, ראו בו ארשת עדינה ורכה במיוחד.

הנציב היה אלמן במשך שנים. חייו, מחוץ לתפקידיו הרשמיים, היו כה מסורים לג'ורג'יה הקטנה, שאנשים דברו על כך כדבר נוגע ללב וראוי להערצה. הוא היה אדם מאופק, מכובד וכמעט סגפן, אבל כאשר הילדה באה והניחה את עצמה על ליבו, הוא נתן לה כמעט את כל האהבה שאבדה לה כאשר נלקחה אִמָּהּ. הייתה ידידות נפלאה ביניהם, והיא סיגלה לעצמה חלק גדול מדרכיו שלו, היא היתה חושבת ורצינית מעבר לגילה.

יום אחד, כששכבה עם קדחת ולחיים אדומות מחום, אמרה לו פתאום:

"אבא, הלוואי שהייתי יכולה לעשות משהו טוב להרבה ילדים!"
"מה היית רוצה לעשות, יקירתי?" שאל הנציב. "לעשות להם מסיבה?"
"אה, אני לא מתכוונת לדברים כאלה. אני מתכוונת לילדים עניים, שאין להם בתים, ואין להם מי שיאהב אותם וידאג להם כמו לי. אני אגיד לך מה, אבא!"
"מה, ילדתי?"
"אם אני לא אבריא, אני אשאיר להם אותך. אני לא אתן אותך, אלא רק אשאיל אותך, כי גם אתה בטח תבוא אל אמא ואליי אחרי שתמות. אם תוכל למצוא זמן, הלא תעשה משהו שיעזור להם, אם אני אבקש ממך, אבא?"
"די, די, ילדה חמודה", אמר הנציב, מחזיק את היד הקטנה החמה שלה על לחיו, "את תבריאי בקרוב, ואת ואני נראה ביחד מה אנחנו יכולים לעשות בשבילם".

אולם, יהיו מה שיהיו נתיבי החסד, שבהם תיכנן הנציב לצעוד, הוא ייאלץ לצעוד בהם בלי ילדתו האהובה. כי באותו הלילה, הגוף השברירי והקטן נעשה פתאום עייף מכדי להיאבק, וג'ורג'יה ירדה מעל במת העולם, עוד לפני שהתחילה לקרוא את התפקיד של חייה. אבל, בוודאי ישנו בימאי שמבין. היא נתנה את הרמז לממלא מקום שידבר אחריה.

שבוע לאחר שהובאה למנוחות, הניצב הופיע במשרד, קצת יותר אדיב, קצת יותר חיוור וקצת יותר חמור-סבר, עם מעיל הפראק השחור תלוי על גופו התמיר באופן קצת יותר רפוי.

השולחן שלו היה עמוס בעבודה שהצטברה בארבעת השבועות קורעי הלב של היעדרו. הפקיד הראשי שלו עשה ככל יכולתו, אבל היו שאלות של חוק, של החלטות שיפוטיות עדינות שהיה צריך לבצע לגבי הוצאת זיכיונות, שיווק והחכרת מקרקעין של בתי ספר, סיווג כאדמת מרעה, חקלאות, מים ועץ, של שטחים חדשים שנפתחו למתנחלים.

הנציב ניגש לעבודה בשקט ובעקשנות, מדחיק את יגונו במידת האפשר, ואילץ את תבונתו לתקוף את הסוגיות המורכבות והחשובות של משרדו. ביום השני לאחר חזרתו, הוא קרא לשוער, הצביע על כיסא מרופד-עור שעמד לידו, וציווה להעביר אותו לחדר הקרשים בחלק העליון של הבניין. בכיסא זה הייתה ג'ורג'יה יושבת כשהייתה באה למשרדו אחר הצהריים.

ככל שהזמן עבר, הנציב נעשה יותר שקט, בודד ומאופק. מצב נפשי חדש התפתח בו. הוא לא יכל לסבול את נוכחותו של ילד. לעתים קרובות, כאשר ילד קשקשן של אחד הפקידים היה מגיע לחדר-העסקים הגדול הצמוד לדירתו הקטנה, הנציב היה מתגנב בשקט החוצה וסוגר את הדלת. הוא היה חוצה את הכביש כדי להימנע ממפגש עם ילדי בית-הספר המתרוצצים בקבוצות מאושרות על המדרכה, ופיו החסון היה נסגר ומתהדק.


חלפו כמעט שלושה חודשים אחרי שהגשמים שטפו את הפרח הנובל האחרון מהתלולית שמעל ג'ורג'יה הקטנה, כאשר חברת כרישי-הקרקעות של האמלין ואייברי הגישה מסמכים על מה שהם החשיבו כ"שטח הפנוי השמן ביותר" של השנה.

אין להניח, שכל אלה שכונו "כרישי קרקעות" אכן היו ראויים לשם זה. רבים מהם היו אנשים מכובדים עם אופי עסקי טוב. כמה מהם יכלו ללכת למועצות הנשגבות august ביותר של המדינה ולומר: "רבותי, אנחנו רוצים לקבל את זה ואת זה, וכך הולכים העניינים". אולם, אחרי בצורת בת שלוש שנים ומכת תולעים, כרישי הקרקעות היו הדבר השנוא ביותר על המתנחלים-בפועל the Actual Setler. כרישי הקרקעות נהגו לשוטט במשרד הקרקעות, שבו מוחזקות כל רשומות הקרקע, וצדו "שטחים פנויים" - כלומר, שטחים שאינם רשומים בבעלותו של אף אדם, אשר בדרך-כלל אינם נראים על המפות הרשמיות, אך למעשה קיימים "על האדמה". החוק זיכה כל אדם המחזיק ברישיון מסוים לתבוע בעלות על שטחים כאלה. רוב הרישיונות הללו היו עכשיו בידיהם של כרישי הקרקעות. כך, במחיר של כמה מאות דולרים, הם יכלו לתפוש אדמות בשווי אלפים רבים. באופן טבעי, החיפוש אחר "שטחים פנויים" היה ער ותוסס.

אבל לעתים קרובות - לעתים קרובות מדי - האדמה שהם הצליחו לתפוש כך, למרות שבאופן חוקי לא הייתה שייכת לאף אדם, הייתה כבר מיושבת על ידי מתנחלים שמחים וטובי לב, אשר עמלו במשך שנים לבנות את בתיהם. הם נדהמו לגלות שהבעלות שלהם על הקרקע הייתה חסרת תוקף, ושהם נדרשים לפנות אותה באופן מיידי ומוחלט. כך נוצרה השנאה התהומית, ולא בלתי-מוצדקת, שחשו המתנחלים העמלים כלפי הספקולנטים הממולחים וחסרי-הרחמים, שלעתים כה קרובות הפכו אותם לאביונים חסרי-בית, בפעולה חסרת כל תועלת ממשית. תולדות המדינה מלאות באנטגוניזם שלהם. מר כריש-קרקע כמעט לא הראה את פניו על ה"מקומות" שמהם היה צריך לפנות את הקרבנות האומללים של מערכת הקרקעות המפלצתית והסבוכה. הוא השאיר את העבודה לשליחים שלו. בכל בקתה היו כדורי-עופרת שמורים עבורו. רבים מאחיו העשירו את עשב השדה בדמם. האשמה בכל המצב הזה נמצאת בעבר הרחוק: [5]

כאשר המדינה הייתה צעירה, היא הרגישה צורך למשוך מהגרים חדשים ולתגמל את החלוצים. שנה אחרי שנה היא הנפיקה שטרי קרקעות - מתנות קרקע למתיישבים, פרסים ללוכדי פושעים Bounties, תרומות ללוחמים ותיקים Veteran Donations, מתנות לתומכי המדינה Confederates; ולמסילות ברזל, חברות השקיה, מושבות, וחקלאים המפיקים שפע מהאדמה tillers of the soil galore. כל שנדרש ממקבל המתנה היה מדידה שבוצעה כחוק ע"י המודד המחוזי או האזורי, וכך הפכה הקרקע לרכוש הפרטי שלו ושל יורשיו לצמיתות.

באותם ימים - וכאן החלו הצרות - שטח המדינה היה כמעט אין סופי, והמודדים הישנים נהגו בנדיבות מלכותית, אפילו ביחס למערב אמריקה, וביצעו מדידות מרחיבות ושופעות. פעמים רבות, האדם העליז האחראי למדידת הקרקעות היה מוותר לגמרי על החצובה והשרשרת. רכוב על סוס פוני שיכול לכסות בערך וארה[6] אחת בצעד, עם מצפן-כיס לכוון את נתיבו, היה מבצע את המדידה בדהרה, ע"י ספירת הצעדים של הפוני שלו, מסמן את פינות השטח, וכותב את רישומי השדה שלו בשאננות המאפיינת מעשה של חובה שבוצע היטב. לפעמים - ומי יכול להאשים את המודד? - כשהפוני היה נמרץ במיוחד, הוא היה דוהר מעט גבוה יותר ורחוק יותר, ובמקרה כזה בעל השטר היה מקבל אלף או אלפיים אקרים יותר ממה שכתוב בשטר. אבל מה הם כמה אלפי אקרים, לעומת השטחים העצומים שהיו למדינה לחלק! לעומת זאת, אף אחד לא התלונן על פוני שהלך לאט מדי; כמעט כל מדידה ישנה במדינה הכילה עודף של קרקע.

בשנים מאוחרות יותר, כאשר המדינה הפכה מאוכלסת יותר, וערכי הקרקע עלו, עבודה רשלנית זו גרמה לצרות אין-ספור incalculable trouble, דיונים משפטיים אינסופיים, תקופה של תפיסת-קרקע פראית, ושפיכות-דמים לא קטנה. כרישי הקרקע תקפו ברעבתנות את העודפים הללו במדידות הישנות, והגישו תביעות על עודפים אלה, שמבחינה חוקית נחשבו לשטחים פנויים ללא בעלים. בכל מקום שבו סימני הזיהוי של השטחים הישנים היו מעורפלים, והפינות לא היו מסומנות באופן ברור, משרד הקרקעות היה מכיר במדידות החדשות, ומוציא שטר-בעלות למאתרי השטחים הפנויים. כאן נמצא הקושי הגדול ביותר. מדידות ישנות אלו, שבוצעו כאשר הקרקע הייתה פנויה, היו כעת תפוסות כמעט כולן ע"י מתנחלים תמימים ושלווים, וכך זכות הבעלות שלהם אבדה, והבחירה הונחה בפניהם: או לקנות את אדמתם במחיר כפול, או לפנות אותה, עם בני משפחותיהם וחפציהם האישיים, באופן מיידי.

מאות מאתרי-קרקעות הופיעו. אנשים החזיקו את מפות המדינה וחיפשו "שטחים פנויים" על חודו של מצפן. שטחים מרהיבים בשווי של מאות אלפי דולרים נלקחו בכוח מרוכשיהם ומחזיקיהם התמימים. התחילה הגירה המונית של מתנחלים בעגלות מרופטות; הולכים לשום מקום, זועקים חמס, המומים, חסרי מטרה, חסרי בית, חסרי תקווה, ילדיהם מבקשים לחם בבכי.

תנאים אלה הם שהביאו את האמילטון ואייברי להגיש תביעה לרצועת קרקע שרוחבה מייל אחד ואורכה שלושה מיילים, המהווים ביחד כאלפיים אקרים[7], בטענה שרצועה זו היא עודף ממדידת 3 הליגות[8] של אֶלִיאָס דֶנִי על נהר צ'יקיטו, באחד המחוזות המערביים-תיכוניים. הם טענו שגוף זה של אלפיים אקרים של קרקע הוא שטח פנוי, ונחשב שלא כדין כחלק מהמדידה של דני. הם ביססו טענה זו, ותביעתם לקבל את הקרקע, על העובדות המוכחות, כי פינת תחילת המדידה של דני הייתה מזוהה בבירור; שרשימות השדה שלה דיברו על ריצה של 5760 וארות למערב, ואז פניה לכיוון לנהר צ'יקיטו; משם שוב רצו דרומה, עם נפתולי הנהר - וכן הלאה; נהר צ'יקיטו היה, על הקרקע, מרוחק מייל שלם מערבה מהנקודה אליה מגיעים אם עוקבים אחרי המסלול והמרחק. לסיכום: היו 2000 אקרים של קרקע פנויה בין מדידת דני המדויקת לבין נהר צ'יקיטו.

יום לוהט אחד, בחודש יולי, הזמין הנציב את הניירות בקשר למיקום חדש זה. הם הובאו והוערמו, ערימה בעומק של רגל אחד, על שולחן הכתיבה שלו - רישומי השדה של המודדים, ההצהרות, הסקיצות, התצהירים, הקווים המחברים - כל סוג של מסמכים, שהפיקחות וכסף יכלו לזמן לעזרתם של האמלין ואייברי.

החברה לחצה על הנציב להנפיק זיכיון על המיקום שלהם. היה להם מידע פנימי על מסילת רכבת חדשה שכנראה תעבור ליד האדמה הזאת.

משרד הקרקעות הכללי היה דומם למדי כאשר הנציב נכנס לעובי הקורה של הראיות was delving into the heart of the mass of evidence. היונים נשמעו על הגג של הבניין העתיק, דמוי הטירה, הומות ומודאגות. פקידים התבטלו בכל מקום, בקושי מעמידים פנים שהם עושים משהו שמצדיק את המשכורות שהם מקבלים. כל צליל קל הדהד, רם וחלול, מהרצפות החשופות, מרוצפות האבן, הקירות המטויחים, והתקרה המחוזקת בברזל the iron-joisted ceiling. האבק הלבנבן, החמקמק, התמידי, שמעולם לא נרגע The impalpable, perpetual limestone dust that never settled, הלבין פס ארוך של אור-שמש שחדר בעד סוכך-החלון המרופט.

נראה שהאמלין ואייברי בנו את התיק היטב. המדידה של דני נעשתה ברישול, אפילו ביחס לתקופתה הרשלנית. פינת תחילת המדידה הייתה זהה לזו של זיכיון ספרדי ישן ומוגדר היטב, אבל הקריאות האחרות שלה היו מעורפלות ברשלנות פושעת sinfully vague. הערות השדה לא כללו שום אובייקט אחר ששרד - לא עץ, לא עצם טבעי פרט לנהר צ'יקיטו, וגם הוא היה ממוקם בשגיאה של מייל. על פי התקדימים, המשרד יהיה חייב בצדק לעדכן את הנחלה בהתאם למסלול ולמרחק, ולהתייחס ליתרה כאל שטח פנוי במקום כאל עודף בלבד.

המתנחל-בפועל הציף את המשרד במחאות פראיות בנושא was beseiging the office with wild protests in re. עם חוש-ריח של פוינטר[9] וחוש-ראיה של נץ עבור כריש-הקרקעות, הוא הבחין בחיילים הצייתנים שלו his myrmidons מתרוצצים על הקוים ליד האדמה שלו. לאחר כמה בירורים, נודע לו שהבוזז the spoiler תוקף את ביתו, והוא עזב את המחרשה בתלם, ולקח את עטו בידו.

את אחד ממכתבי המחאה, הנציב קרא פעמיים. הוא היה מאישה, אלמנה, נכדתו של אליאס דֶנִי עצמו. היא סיפרה איך סבא שלה מכר את רוב שטחי המדידה לפני שנים במחיר זעום - אדמה שהייתה עכשיו כמו נסיכוּת שלמה במידה ובשווי. גם אמא שלה מכרה חלק, והיא עצמה נשארה בחלקה המערבית הזאת, לאורך נהר צ'יקיטו. היא נאלצה להיפרד מחלק גדול ממנה כדי לחיות, וכעת יש בבעלותה רק 300 אקרים, שעליהם נמצא ביתה. המכתב שלה מסתיים באופן מרגש במיוחד:

"יש לי שמונה ילדים, הגדול שבהם בן חמש עשרה שנים. אני עובדת כל היום וחצי הלילה כדי לעבד את האדמה הקטנה שאני יכולה, ולקיים אותנו עם בגדים וספרים. אני גם מלמדת את הילדים שלי. השכנים שלי כולם עניים, ויש להם משפחות גדולות. הבצורת הורגת את היבולים כל שנתיים או שלוש, וכשזה קורה יש לנו בקושי מספיק כדי לאכול. יש עשר משפחות על הקרקע הזאת, שכרישי הקרקעות מנסים לשדוד מאיתנו, וכולן קיבלו את הבעלות ממני. מכרתי להם בזול, והם לא סיימו עדיין לשלם, אבל חלק מהם שילמו, ואם אדמתם תילקח מהם, אני אמות. סבא שלי היה אדם ישר, הוא עזר לבנות את המדינה הזאת, והוא לימד את ילדיו להיות ישרים, ואיך אוכל לפצות את אלה שקנו ממני? מר נציב, אם תיתן לכרישי הקרקעות האלה לקחת את הגג מעל הילדים שלי ולקחת מהם את המעט שהם צריכים כדי לחיות, כל מי שיקרא למדינה הזאת 'נשגבה' או לממשלה שלה 'צודקת' יהיה שקרן."

הנציב הניח את המכתב בצד באנחה. הוא קיבל הרבה, הרבה מכתבים כאלה. הוא מעולם לא נפגע אישית על ידם, ואף פעם לא הרגיש שהם פונים אליו באופן אישי. הוא היה רק משרת של המדינה, ומחוייב לפעול לפי חוקיה. ובכל זאת, איכשהו, מחשבה זו לא תמיד הצליחה לחסל תחושת אחריות מסוימת, שהיה תלויה עליו. מכל פקידי המדינה, הוא היה הבכיר ביותר במחלקה שלו, לא כפוף אפילו למושל. הוא אמנם היה חייב לציית לחוקי המקרקעין הרחבים והכלליים, אבל היה לו חופש פעולה נרחב במקרים הפרטיים in particular ramifications. הוא לא קיים את החוק אלא את הפסיקה: פסיקות ותקדימים של המשרד. בשאלות המורכבות והחדשות שנוצרו בעקבות התפתחותה של המדינה, פסיקותיו של הנציב רק לעיתים נדירות בוטלו בערעור. בתי המשפט תמיד אישררו אותן כאשר היה בהן הגיון פנימי.

הנציב צעד אל הדלת ודיבר אל פקיד בחדר השני - דיבר כדרכו תמיד, כאילו הוא פונה אל נסיך בעל דם אצילי prince of the blood:

"מר וֶלְדוֹן, האם תואיל בטובך לבקש ממר אַשׁ, שמאי קרקעות בתי-הספר של המדינה, לבוא נא אל משרדי ברגע שיהיה לו נוח?"

אש הגיע במהירות מהשולחן הגדול שעליו היה מסדר את דו"חותיו.

"מר אש", אמר הנציב, "אתה עבדת לאורך נהר צ'יקיטו, במחוז סאלאדו במקור Salado Colinty - אולי טעות דפוס וצריך להיות Salado County, בנסיעה האחרונה שלך, עד כמה שידוע לי. האם אתה זוכר משהו על מדידת שלוש-הליגות של אליאס דני?"

"כן, אדוני, אני זוכר", ענה המודד הבוטה והקליל. "אני חציתי אותו בדרכי לבלוק ח, בצד הצפוני שלו. הכביש ממשיך עם נהר צ'יקיטו, לאורך העמק. החזית של מדידת דני נמשכת 3 מיילים על הצ'יקיטו."

"ישנה טענה," המשיך הנציב, "שהמדידה מגיעה לא עד הנהר אלא רק למרחק של מייל ממנו."

השמאי משך בכתפו. הוא היה מלידתו ובטבעו מתנחל-בפועל, והאויב הטבעי של כריש-הקרקעות.

"היא תמיד נחשבה כמגיעה עד הנהר", אמר אש ביובש.

"אבל לא זו הנקודה שרציתי לדון בה", אמר הנציב. "איזה סוג של ארץ הוא עמק זה ששייך (לפי דבריך) לנחלת דני?"

רוחו של המתנחל-בפועל קרנה בפניו של אַש.

"יפהפיה," הוא אמר בהתלהבות. "עמק שטוח כמו הרצפה הזאת, עם בליטות קטנות בלבד, כמו הים, ועשיר כמו חמאה. יש בה בלמים brakes בדיוק בכמות הדרושה כדי להוות מקלט לַבָּקָר בחורף. אדמה שחורה ודשנה בעומק ששה רגל, ומתחתיה חימר. מחזיקה את מי הגשמים. תריסר בתים קטנים ונחמדים נמצאים בו, עם טחנות רוח וגינות. אנשים די עניים, אני מניח - הם רחוקים למדי מהשוק - אבל נוחים ושלוים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה צעירים..."

"הם מגדלים עדרים?" שאל הנציב.

"הו, הו! התכוונתי לצעירים עם שתי רגליים," צחק במקור lauched - כנראה טעות דפוס המודד; "שתי רגליים, כפות יחפות, ושער בהיר."

"ילדים! הו, ילדים!" הרהר הנציב, כאילו נקודת מבט חדשה נפתחה בפניו: "הם מגדלים ילדים!"

"זו ארץ מבודדת", אמר הסוקר. "וכי אפשר להאשים אותם?!"

"אני מניח," המשיך הנציב לאט, כאדם שמנסה בזהירות להסיק מסקנות מתיאוריה חדשה ומדהימה, "לא כולם בהירי שיער. לא יהיה זה בלתי סביר, מר אַש, אני משער, להאמין שלחלק מהם יש שיער חום, או אפילו שחור."

"חום ושחור, בוודאי," אמר אש: "וגם אדמוני."

"ללא ספק", אמר הנציב. "ובכן, אני מודה לך על אדיבותך במסירת המידע, מר אַש. לא אעכב אותך עוד מתפקידיך."

מאוחר יותר, בשעות אחר הצהריים, הגיעו האמלין ואייברי, גברים גדולים ונאים ולבביים, לבושים באריג-מפרשים לבן דק ונעליים נמוכות-גזרה. הם מילאו את המשרד באוירה של שגשוג נינוח. הם עברו בין הפקידים, והותירו שובל של שמות פרטיים מקוצרים, וסיגרים חומים שמנים.

הם היו האצולה של כרישי הקרקעות, והלכו על הדברים הגדולים. מלאים ביטחון עצמי רגוע, לא היה כל תאגיד, חברת רכבת או פרקליט ראשי שהיה גדול עליהם. העשן המיוחד של הסיגרים החומים השמנים והנדירים שלהם הוּרח was to be perceived בחדרים הפנימיים של כל מחלקת-מדינה in the sanctum of every department of state, בחדרי כל הוועדות של בית המחוקקים, בסלון של כל בנק, ובחדרי כל השדולות הפרטיות בבירת המדינה. תמיד נעימים, לעולם לא נחפזים, נראים כאילו יש להם פנאי בלתי מוגבל, אנשים תהו מתי הם הספיקו לשים לב למפעלים הנועזים הרבים שהם היו מעורבים בהם.

תוך זמן קצר, השניים ירדו ברשלנות אל חדרו של הנציב, ונחו בעצלתיים על הכורסאות הגדולות, המרופדות עור. הם התלוננו ברוח טובה על מזג האוויר, והאמלין סיפר לנציב סיפור מצוין שהוא אסף באותו בוקר אצל מזכיר המדינה.

אבל הנציב ידע למה הם היו שם. הוא הבטיח להוציא באותו יום את ההחלטה על המיקום שלהם.

הפקיד הראשי עכשיו הביא חבילה של העתקים לחתימת הנציב. תוך כדי שהוא משרבט את חתימתו הענקית, "הוליס סאמרפילד, נציב, משרד הקרקעות הכללי", על כל אחד מהם, עמד לידו הפקיד הראשי, לקח אותם ממנו בזריזות, וייבש אותם בעזרת נייר סופג applying the blotter.

"אני רואה," אמר הפקיד הבכיר, "שאתה עוסק עכשיו במיקום ההוא שבמחוז סאלאדו. קמפפר מכין עכשיו מפה חדשה של סאלאדו, ונראה לי שהוא ממפה עכשיו את החלק הזה של המחוז."

"אני אסתכל," אמר הנציב. כמה רגעים אחר כך הוא הלך לחדר השרטטים.

כשנכנס, הוא ראה חמישה או שישה שרטטים מצטופפים סביב שולחנו של קמפפר, מגרגרים זה אל זה במבטא גרמני, ונועצים מבט במשהו. כשהנציב נכנס, הם התפזרו למקומותיהם. קמפפר, גרמני קטן ומצומק, עם תלתלים ארוכים מקורזלים ועיניים מימיות, התחיל לגמגם התנצלות, כך חשב הנציב, על ההתקהלות של חבריו אל שולחנו.

"לא משנה," אמר הנציב, "אני רוצה לראות את המפה שאתה עובד עליה"; והוא עבר מסביב לגרמני הזקן, והתיישב על שרפרף השרטט. קמפפר המשיך לשבור את השפה האנגלית בניסיונו להסביר:

"מר נָצִיף, אני מַפְטִיח לך, סֶה לא היה מתוכנן - סֶה היה - סֶה נעשה מעצמו. תראה בעצמך! מהערות השדה סֶה שורטט - בפקשה, תסתכל על הקריאות: דרומה, 10 מעלות מערבה 050 וארה; דרומה, 10 מעלות מזרחה 300 וארה; דרומה, 100; דרומה, 9 מערבה, 200; דרומה, 40 מעלות מערבה 400 - וכן הלאה. מר נָצִיף, לעולם לא הייתי..."

הנציב הרים יד לבנה אחת, קמפפר השתתק, הפיל את מקטרתו ונמלט מהמקום.

הנציב הניח יד אחת על כל צד של פניו, השעין את מרפקיו על השולחן, ישב ונעץ את מבטו במפה שנפרשה והודקה אל השולחן - מביט בפרופיל המתוק והחי של ג'ורג'יה הקטנה משורטט שם - הפנים שלה, המהורהרים, העדינים והילדותיים, משורטטים בדמיון מושלם.

כאשר חקר בדעתו באריכות את הסיבה לכך, הוא הבין שזה בהכרח, כמו שאמר קמפפר, לא היה מתוכנן. השרטט הזקן עסק במיפוי של מדידת אליאס דני, ודמותה של ג'ורג'יה, עד כמה שהיתה מדהימה, נוצרה אך ורק על ידי פיתולי נהר צ'יקיטו.[10] אכן, הנייר הסופג של קמפפר, שעליו עשה את העבודה הראשונית, הראה מעקב מפורט ומדוקדק אחר הקריאות והדקירות האינסופיות של המצפנים. ואז, מעל קוי העיפרון הקלושים, קמפפר צייר בדיו הודי, בעט מלא וחזק, את דמותו של נהר צ'יקיטו, ומתוך השרטוט פרחה באופן מסתורי דמותה המעודנת ומעוררת הרחמים של הילדה.

הנציב ישב במשך חצי שעה כשפניו בידיו, מביט למטה, ואף אחד לא העז להתקרב אליו.

ואז הוא התעורר וצעד החוצה. הוא עצר לרגע במשרד העסקים, רק כדי לבקש שתיק דֶני יובא אל שולחן הכתיבה שלו.

הוא מצא את האמלין ואייברי עדיין שרועים בכורסותיהם, נראים כאילו אינם מודעים לעניינים עסקיים. הם דנו בעצלות באופרת הקיץ. זה היה ההרגל שלהם - ואולי גם גאוותם - להיראות אדישים באופן על-טבעי, בכל פעם שהאינטרסים שלהם היו בסכנה. והם עמדו לזכות כאן, אם יזכו, יותר ממה שרוב האנשים ידעו. היה להם מידע פנימי על כך שתוך שנה אחת, מסילת רכבת חדשה תפצל את העמק הזה שעל נהר צ'יקיטו, ותעיף את ערכי הקרקע לשמיים לכל אורך התוואי שלה. רווח של דולר אחד פחות מ30,000 על המיקום הזה, אם יצליחו להחזיק בו, יהיה הפסד ביחס לציפיות שלהם. וכך, בזמן שהם פטפטו בקלילות וחיכו לנציב שיפתח את הנושא, היה ניצוץ מהיר בזוית עיניהם, שרמז על רצונם לראות בעיניהם את שטר הבעלות שלהם על האקרים היפים האלה שעל הצ'יקיטו.

פקיד הביא את התיק. הנציב התיישב וכתב עליו בדיו אדומה.

ואז הוא קם על רגליו, עמד זמן-מה והישיר את מבטו אל מחוץ לחלון. משרד הקרקעות עמד בראש גבעה קרחת במקור bold hill - אולי טעות דפוס וצריך להיות bald hill. עיניו של הנציב עברו מעל גגותיהם של בתים רבים מוקפים באריזה ירוקה עמוקה, משובץ ברצועות של רחובות לבנים מסנוורים.

האופק, שאליו מיקד את מבטו, תפח והיה לרמה מיוערת ויפה, מנוקדת בנקודות לבנות חלשות. שם היה בית הקברות, שבו נחו רבים שנשכחו, ומעטים שחייהם לא היו לשווא. ואחת שכבה שם, תופסת חלל קטן מאד, שהלב הילדותי שלה היה גדול מספיק כדי להשתוקק, בעוד הוא פועם את פעימותיו האחרונות, שיהיה טוב לאחרים. שפתיו של הנציב נעו מעט כאשר הוא לחש לעצמו: "זו היתה הצוואה האחרונה שלה, ואני הזנחתי אותה זמן כה רב!"

הסיגרים החומים הגדולים של האמלין ואייברי היו כבר כבויים, אולם הם עדיין אחזו אותם בין שיניהם וחיכו, תוך שהם מתפעלים מהמבט המפוזר the absent expression על פניו של הנציב.

תוך זמן קצר by and by הוא דבר, באופן פתאומי ומיידי:

"רבותיי, ברגע זה המלצתי לאשר patenting את מדידת אליאס דני במצבה הנוכחי. משרד זה לא יראה את המיקום שלכם על חלק כלשהו ממנה כחוקי."

הוא השתהה לרגע, ואז הניף את ידו כמו שנהגו לעשות הזקנים בימים עברו בזמן ויכוח, וביטא בהטעמה את רוחה של אותה פסיקה, שלאחר מכן הציבה קיר בפני כרישי הקרקעות, והניחה את חותמת השלום והביטחון על דלתותיהם של עשרת אלפי בתים.

"בנוסף לזה," הוא המשיך, עם אור בהיר ורך על פניו, "אולי יעניין אתכם לדעת, שמרגע זה והלאה, משרד זה יקבע, שכאשר מדידת קרקע נעשתה מכוח זיכיון שנתנה מדינה זו לאנשים שנאבקו והוציאו אותה מידי השממה - מדידה שנעשתה בתום לב, חלקה שהתנחלו בה בתום לב, ושהורישו אותה בתום לב לילדיהם או לרוכשים תמימים - כאשר מדידה כזאת, למרות שהיא גדולה יותר מהשטח שהוקצב עבורה overrunning its complement, מתייחסת לעצם כלשהו נראה לעין אדם, היא תיחשב כמגיעה עד לעצם זה, ותיחשב טובה ותקפה. וילדי מדינה זו יוכלו לישון בשקט בלילה, ושמועות על מפרי זכויות לא יטרידו אותם. כי," סיכם הנציב, "לילדים כאלה שייכת מלכות השמים."

בדממה שהשתררה לאחר מכן, נשמע לפתע צחוק שעלה מחדר רישום-הזכויות בקומה התחתונה. האיש שהוביל לשם את תיק דֶני הציג אותו בין הפקידים. "תראה כאן," הוא אמר בחיוך, "הזקן שכח את שמו. הוא כתב 'זכות למקבל המקורי,' וחתם 'ג'ורג'יה סאמרפילד, נצ'".

נאומו של הנציב הוחזר בקלילות rebounded lightly מהאמלין ואייברי הבלתי-חדירים. הם חייכו, קמו בחן, דברו על קבוצת הבייסבול, וטענו בהתרגשות שהיתה רוח מזרחית מורגשת[11]. הם הציתו סיגרים חומים שמנים טריים, וצעדו משם בנימוס.

אבל מאוחר יותר הם ביצעו זינוק נוסף, כנמר על טרפו, בבתי המשפט. אבל בתי המשפט, על פי הדיווחים בעיתונים, "צלו אותם בקור רוח" (ביצוע ראוי לציון, רומז על מעשה-שובבות אוורירי light-air didoes), ואשררו את פסיקתו של הנציב.

ופסיקה זו גדלה והיתה לתקדים, והמתנחל-בפועל מיסגר אותה ותלה אותה על הקיר, ולימד את ילדיו לקרוא אותה לאותיותיה. ותהי שינה שקטה בלילות, מהאורנים ועד עץ הברוש הזקן, ומהערבה ועד הנהר החום הגדול בצפון.

אבל אני חושב, ואני בטוח שהנציב מעולם לא חשב אחרת, כי בין אם היה קמפפר הזקן רק מכשיר בידי הגורל, ובין אם פיתולי הצ'יקיטו שרטטו את עצמם בטעות לפרופיל המתוק והזכור-לטוב הזה, ובין אם לא, הרי שכתוצאה מכך נגרם "משהו טוב להרבה מאד ילדים", ולתוצאה הזאת ראוי לקרוא "פסיקתה של ג'ורג'יה".[12]

הערות המתרגם[עריכה]

  1. ^ תרגום אחר לסיפור זו נמצא בספר החיים זה לא מה שאתה חושב, תחת השם תקנת ג'ורג'יה.
  2. ^ או. הנרי עבד כשרטט במשרד הקרקעות הכללי בטקסס, בשנים 1887-1891.
  3. ^ סאלאדו הוא שמו של כפר במחוז בֶּל במדינת טקסס. או. הנרי עצמו התגורר תקופה מסויימת במחוז לה-סאל שבטקסס.
  4. ^ נהר בשם צ'יקיטו נמצא באי פוארטו ריקו, רחוק מאד מטקסס. ישנו נהר נוסף שנקרא בספרדית קולורדו צ'יקיטו, הוא נמצא במדינת אריזונה, רחוק למדי מטקסס.
  5. ^ ראו דיון על הרקע ההסטורי לסיפור.
  6. ^ וארה = 0.864 מטר
  7. ^ אקר = 4 דונם; 247 אקר = 1 קמ"ר; 640 אקר = מייל רבוע
  8. ^ ליגה = 3.45 מייל = 5.56 ק"מ
  9. ^ סוג של כלב ציד.
  10. ^ אחת המשמעויות של צ'יקיטו בספרדית - ילד קטן.
  11. ^ אולי הכוונה שהיתה רוח בזמן משחק הבייסבול.
  12. ^ שלוש שנים לפני חיבור הסיפור, נפטר בניו יורק הכלכלן הנרי ג'ורג', שהיה אחד הלוחמים הגדולים בתולדות ארה"ב נגד אי-הצדק שבבעלות הפרטית ובספקולציות על קרקעות. ייתכן ששמה של הילדה ג'ורג'יה נבחר לזכרו.