פלפולא חריפתא/עבודה זרה/קלא
עבודה זרה/קלא
לחתוך בה רותח גרסינן בתוספות:
ה"ג שלא הטביל והגעיל ושטף:
ויש לחוש מפני החסרון כלו'. אע"ג דאמרן דהמחמיר תע"ב מ"מ יש לחוש להיכא שיש בו חסרון כיס. דאז אין להחמיר שהתורה הקפידה על ממון של ישראל:
ה"ג דהכי אמר:
היו מבשלין גם בלילה. אע"ג דבימיהם לא היו רגילין לבשל בלילה כדלעיל:
ה"ג אפילו אותם שבשלו כו' ברוב הבישול וכו'. הוצרך לטעם לפי שאין כל שבות שגזרו במדינה גזרו במקדש כדאיתא בסוף עירובין:
הלילה וה"ה ביום שעבר. כלומר הדופי יש בו כל הלילה ואף גם היום שעבר כי לא נפגם כל מה שנתבשל בו הלילה וה"ה יום העבר עד שתעבור כל הלילה ומש"ה אמרה התורה הואיל ואלו מרק ושטף ממה שנתבשל בלילה ויום העבר לא היה יוצא מידי דפיו הלכך אף לאחר שנפגם גזירת הכתוב להצריכו שבירה:
בעמוד השחר דלמחר יהיו בלועים מנותר. שכן נעשה נותר בעמוד השחר ולענין שיהא נעשה פגום צריך שישהא עד מעת לעת דהיינו בתחלת היום דלמחר:
דמריקה ושטיפה ודאי לנקות הכלי מן האיסור הוא בא. לא ידעתי למה לפי מה דאמרן השתא דאין נפגם עד מעת לעת אמרינן טפי דלנקות הוא בא ושמעינן מינה דכלי חרס אינו מועיל אותו הנקיון וכי אמרן נמי כל הלילה לבדו מי לא נוכל לומר דלנקות מן האיסור הוא בא:
ואידך קדירה כו' עד פורתא ל"ג לה:
או מעל"ע לפי' ר"י. דמסקנא דלעיל דברי ר"י הן:
אבל אם נתבשל בה צריך מעל"ע מבשול אחרון. כ"כ הטור בסי' ק"ג ומסיים בה לפי שמשערי' בכל הקדירה (כדלקמן) וכשחממו בה המים בתוך מעל"ע לא היו במים ששים לבטלה וחזרו המים כולן איסור וכתב ב"י שכ"כ בעל התרומה והיינו למ"ד דאמרינן חתיכה עצמה נעשה נבילה בכל האיסורין ע"כ ומכאן שדעת רבינו כדעת האומר כן והוא ר"ת בסוף פרק גיד הנשה וכך סתם רבינו עוד לעיל גבי יי"נ שנפל לבור ומיהו התם איכא למימר דלתרוצי לאותו מ"ד הוא דאתא דלמ"ד לא אמרינן בכל איסורין אלא בבשר בחלב מעיקרא לאו קושיא אבל בכאן ודאי דסתם כך וא"כ קשיא על הטור שכתב בסימן צ"ב שדעת רבינו דלא כר"ת והב"י כתב שם להא דיי"נ שנפל לבור ותירץ כמו שכתבתי אבל מהך דהכא לא הזכיר כלום ואין ספק דאשתמיטתיה דהא ודאי דלית נגר ובר נגר דלפרקוני':
כנגד כל הכלי. שכ"כ בפרק כל שעה גבי יורה גדולה דבכולה משערינן:
אינן בני יומן גרסינן. וזה הטעם כתב גם כן בפרק כל שעה בדיני הגעלה אבל לעיל בפ"ב שם כתב משום דאפילו בעין פוגם ומצאתי לשתי הסברות בס' התרומה סי' נ"ד וסברא זו דהכא ודבפ' כל שעה כתב בשם רבינו יעקב:
כיון דא"צ נמי הגעלה וכו'. דכלי שאין בן יומו שטעמו פגום לא היה צריך הגעלה מצד עצמו דלא גזרי' להגעילו אלא בשביל התבשיל שמא אם יבשל בשאינו ב"י בלא הגעלה יבא לבשל אף בבן יומו הלכך אין לגזור שלא יגעיל אפילו שאין בן יומו עוד יש לפרש דה"ק כיון דא"צ הגעלה כלומר כלי בת יומא אם הגעילו דיו בדיעבד וא"צ להגעילו שנית לפי שאף אם יחזור ויבלע מעט מן הנפלט דבר מועט הוא ונותן טעם בר נותן טעם הוא וכזה כתב רבינו בפרק כל שעה ועוד כתב שם טעם אחר דבישול עושין בני הבית ובקל יטעו משא"כ הבא להכשיר כלי אינו רגיל לטעות ועיין לקמן:
נותן טעם בר נותן טעם. וה"ל כמו דגים וכו' כדלקמן:
כיון שנפגם. מכאן משמע כפי' הראשון שכתבתי בסמוך דאילו לפי' השני לא היה צריך בכאן לומר כיון שנפגם דתיפוק ליה משום שהוא דבר מועט:
ה"ג כל פליטתו הדר פלטו וגם:
כי הכל מתערב עם המים. ואינו נפרד ונבלע עם המים לכלי:
ה"ג ד' שעות היתר. וכן לשונו בפרק כל שעה:
ה"ג בן יומו משום דהוי. וכן לשונו שם:
ה"ג ולהכי בעינן שיהיו המים וכן העתיק הב"י בא"ח סימן תנ"ב:
דבתרומה וכ"ש בחולין:
עד כמה מלבנן גרסינן. והיא פיסקא:
עד שתשיר קליפתן. ולעיל כתב ירושלמי שיהיה נצוצות ניתזין הימנו וכך פסק בטור סימן קכ"א וכן בתשובה להרא"ש כלל י"ד ולא פירשו טעם למה כתבו כהירושלמי ולא כגמ' דידן:
וכ"ה ברי"ף:
דהא בירושלמי קאמר ג"פ. דאלמא דהאי דאמרינן בגמ' דילן י"פ אינו אלא לומר שצריך שינעצנה בקרקע כדי להעביר טיחת איסור שעל פניה יפה יפה הר"ן אבל התוספות כתבו דדוקא עשר כדאמר ובגמרא נועצה עשר פעמים בקרקע:
ולא נראה. ול"נ דתליא בחלוף הגרסאות דרש"י העתיק ונועצה בוי"ו וכן הוא בגמ' אבל ברי"ף כתב נועצה בלא וי"ו והיא גירסת רבינו:
ועוד דעובדא וכו'. אבל מברייתא דלא קתני אלא נעיצה ליכא למשמע דדילמא ברייתא מפרש מאי דלא פירשה המשנה:
ובמקום קשה. כך גירסת הרי"ף ובגמרא (אר"ה בריה דר"י) במקום שאין עבודה: