פלס"ר 7 ביום הכיפורים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אנדרטה לנופלי הסיירת

מאמר זה מגולל את קורותיה של פלס"ר 7 (פלוגת הסיור של חטיבה 7) במלחמת יום הכיפורים.

לפני המלחמה[עריכה]

יום שישי בבוקר ה5 לאוקטובר 1973, הסיירת נמצאת במחנה צבאי ליד צמח (דרום הכנרת).

כבר כמה שבועות הסיירת בכוננות, מאז שהעלו את חטיבה 7 לרמה כחלק מתגבור הכוחות. כולם ציפו שיקרה משהו, אך אף אחד לא ציפה למלחמה כוללת. מפקד הפלוגה, אורי כרשני, ציפה לכל היותר לפעולה מוגבלת שהעלו אותם ביום שישי לרמה וכך אמר לפקודיו - "חבר'לך, אנחנו לא עולים למלחמה. אבל אם כבר עולים למעלה, אני מקווה לחזור עם בטן ריקה." הוא התכוון לכך שהכלים יחזרו ריקים מתחמושת. בלילה של ה5 לאוקטובר הועלו הנגמ"שים על המובילים והחיילים עלו על האוטובוסים שהובילו אותם לרמה. כל ההצטיידות נעשתה ביסודיות וכמעט בשלווה, כולם ידעו שקיימת מתיחות בצפון מאז שצה"ל הפיל 13 מטוסי מיג סורים. אך הדעה הכללית בציבור הייתה שהמתיחות תעבור כמו מתיחויות רבות בעבר.

5 בבוקר, יום כיפור 1973[עריכה]

הפלוגה פורקת את שני הנגמ"שים האחרונים וכולם עולים על הכלים, ההתארגנות לתנאי קרב. נשק על הכלים אך המקלעים עדיין מכוסים כנגד האבק והחול. לפני כן מבקשים החברה הדתיים להתפלל, והחברה החילונים משלימים להם מניין.

ב10:30 נעצרת הפלוגה על כליה בחורשה ליד מחנה החטיבה ברמה. אורי כרשני, המפקד נקרא לתדריך אצל המח"ט. הוא חוזר לאחר כמה דקות ומכנס את קציניו ובבת אחת כל הפעולות שנעשו עד כה בשלווה מתחילות לקבל מיקצב מואץ, השמועה החלה לעבור. יוצאים למלחמה. במחנה אסף אורי כרשני את הפלוגה ופנה אליהם קצרות.

"נוער, היום עומדת לפרוץ מלחמה, זה לא צחוק. לא פעולה ולא שום דבר אחר, אלא מלחמה."

אחדים פרצו בצחוק של מבוכה, אחרים נשארו נדהמים ולא פצו בה. מישהו אמר: "אה, מלחמה. אני שונא דם".

ב12 בצהריים, יום כיפור, ניתנה פקודה לזוז לכיוון מחנה נפח (מפקדת האוגדה והצומת המרכזית ברמה). כאן גם ירד המ"פ לתדריך אצל המח"ט בעוד היחידה תופסת עמדות, אולם עוד לפני שהגיעו כולם לעמדותיהם פרצה האש. מטוסי "סוחוי" סורים חצו את הגבול בלהקים גדולים והחלו להפציץ מטרות בשטח. במקביל פתחה הארטילריה הסורית בהפגזה אינטנסיבית שכוונה בעיקר אל צירי התנועה והצמתים.

השעות הראשונות של המלחמה היו מדכאות. לוחמי הסיירת כמו חיילי צה"ל כולו נתפסו שהם לא מוכנים, בדרכם אל מה שאמור היה להיות אזור הלחימה. רק לפני כשעה הודיעו להם שמלחמה עומדת לפרוץ ואיש עדיין לא היה מוכן נפשית למכת האש. משום כך גם לא הושלמו כל פעולות ההכנה. רשתות הסוואה כיסו עדיין חלק מהכלים כשאר החלו הסורים להפגיז, המטרה העיקרית הפכה להתחמק מפגיעה.

בנגמ"ש של אורי מור-יוסף נמשכה השיגרה על אף ההפגזה. אורי, ודוד בנישתי לא הפסיקו להתפלל כל זמן ההפגזה. עמדו בחוץ והתפללו את תפילות יום הכיפורים. חבריהם לצוות הפצירו בהם שיאכלו משהו (כל הלוחמים קיבלו היתר מפורש לכך) שיצברו כוח, אך הם סרבו. אורי הוציא את החבילה שאמו שלחה לו וכיבד את אנשי הצוות שלו. הוא עצמו לא נגע באוכל, עמד בצריח המפקד והמשיך להתפלל. בכל עשר דקות היה מציץ לתוך הנגמ"ש ושואל אם קראו לו בקשר. הכל ציפו לקריאה, לפעילות כלשהי.

שישה נגמ"שים, בפיקודו של סמ"פ יצחק מבורך, יצאו להניח נרות עשן. הנגמ"ש של מבורך הגיע עד לסביבות רמת מגשימים, ההפגזה הייתה כבדה והשדות בערו. לא היה אפשרות להכווין מטוסים באותו אזור ולקראת חשיכה קיבל הצוות הוראה להתקפל ולחזור לנקודת הכינוס של היחידה. בדרכם חזרה, טעו אנשי צוותו של מבורך וסטו מהדרך, כלומר - המשיכו בנסיעה ישרה במקום לפנות לכביש המוליך לנפח. לפתע הופיעו על הכביש מולם שלושה טנקים. לא עלה בידם לזהותם ברגע הראשון. הטנקים פתחו באש לעברם מכל הכלים. סביב הנגמ"ש ברדיוס מאתיים מטר נפלו והתפוצצו עשרות פגזים.

מבורך נתן לדרור מגיד, הנהג, הוראה לרדת עם הכלי לתעלה שבשולי הדרך, אולם שם נתקע הנגמ"ש. רק אז, מתוך התעלה ניתן היה לאנשי הנגמ"ש לזהות את שלושת הטנקים כשריון אויב (ולא טנקים של צה"ל שטעו במטרה). אחד מהטמקים נפגע בינתיים בהפגזה וטנק אחר נראה יורד מהכביש, שואט באיגוף לעבר הנגמ"ש התקוע. הוא התקרב לנגמ"ש וניסה לעלות עליו לדרוס אותו. איציק לא נכנס פנימה לנגמ"ש לתפוס מחסה. הוא נשאר זקוף בצריח המפקד והמשיך לתת הוראות לצוותו. בעצמו ירה כמו משוגע במקלע שלו והשליך רימונים לעבר האויב. מפקד הטנק הסורי שכבר הספיק לנגוח בנגמ"ש כמה פעמים נראה לפתע צונח פנימה. דרור, שניסה כל אותה עת לחלץ את הנגמ"ש הצליח להניע אותו ולחלצו בנהיגה זהירה מתוך התעלה. מכאן, בנסיעה מהירה, הביא את הכלי ואנשיו אל מקום הכינוס. בבואם אל מקום ההתכנסות היו אנשי הנגמ"ש של מבורך, שהצליחו לחסל טנק אוייב, גיבורי היום הראשון של המלחמה.

בנקודת הכינוס של היחידה, בצומת קונייטרה-ואסט, קצת דרומה לקיבוץ אלרום, קיבלה הפלוגה פקודה להתארגן לחניון לילה, במרחק של כקילומטר וחצי מערבית לאותו מקום. בלילה התעצמה ההפגזה הסורית. צוותי הסיירת קיבלו הוראה להתפרס עם כליהם במערך נגד לוחמי קומנדו, במדרונות הצפוניים של הר החרמונית.

את היומיים שלאחר מכן עברה הפלוגה לכאורה "בצד" המלחמה הגדולה. תפקידיה העיקריים של הסיירת לא היו עדיין בלחימה ישירה ובהדיפת הכוחות הסוריים, אלא במילוי משימות חיוניות אחרות ובסיוע ללחמת השריון: חילוץ נפגעים, אבטחת משאיות נשק ואספקה, ליווי והכוונת כוחות. אצל רוב האנשים הייתה הרגשה של ניתוק מן ההתרחשויות החשובות, קיננה בהם תחושה של חוסר מעש, לא כך ציפו שתעבור עליהם מלחמתם הראשונה. עתה הם חשו כאילו הם מקופחים, כאילו אין מתייחסים אליהם כערכם.

יום ג' בשבוע, היום הרביעי למלחמה עתיד להיות שונה. בבוקר אותו יום נמצאו רוב הנגמ"שים של היחידה בצומת לד בוקעתה, מערבית לאלרום. שני נגמ"שים נוספים של הפלוגה, אלה של אמיר אבנור ושל אורי מור-יוסף, היו תחת פיקודו של המח"ט במקום אחר.

באותו בוקר ניתן לפלוגה תפקיד חדש. היה עליה ליצור ולהוות קו בלימה כנגד כוחות חי"ר סורים. כבר היה ידוע שהסורים הנחיתו כוחות קומנדו שנועדו לשבש את התנועה של צה"ל ואת קווי האספקה בצירים המרכזיים, בתוך שטח ישראל בעומק הרמה. הגיע דיווח על טנק ישראלי שנפגע בשטח שמאחורי כפר בוקעתה ושכוחות סורים עולים עליו. השעה הייתה קרובה ל12 בצהריים. "כוחות חי"ר במספר לא מזוהה נמצאים מזרחית למוצב איקס" עברה הידיעה בקשר של כל הכלים. הפקודה הייתה קצרה: להגיע אל האזור, להתפרס לפי הנוהל ולהתקדם לנקות את השטח.

קובץ:לפניקרב1.jpg
לפני קרב ראשון

בשדרה ארוכה של כלים - חלק של הפלוגה, נגמ"ש אחד של חרמ"ש ונגמ"ש נוסף של קצין חימוש ששמע בקשר את הפקודה והצטרף אל הכוח- התקדמה היחידה במהירות על הכבוש החוצה את הכפר בוקעתה. אנשי הסיירת ראו עוד ממרחק שלושה כלים ישראליים פגועים בצומת שבגב הכפר. החיילים שעמדו לידם אותתו לכלים המתקדמים בידיהם, אחדים ביקשו לעצור את הפלוגה המתקדמת אחרים סימנו להמשיך לעבר האויב. ליד הצומת שמדרום לה נשקפה החרמונית נצמדו לקרקע כמה עשרות חיילים ישראלים, ביניהם פצועים והרוגים. השטח כולו היה נתון תחת אש, בעיקר של נשק קל. היחידות הסוריות היו פרוסות בשדה למרגלות התלולית שבגב הכפר.

בירור מהיר גילה שאת הידיעה על כוחות הסורים בשטח קיבלה קודם לכן יחידה של חטיבת גולני (גדוד 12). היחידה חשה למקום ועלתה על מארב של הקומנדו הסורי. בקרב שהתפתח בין גולני לבין הסורים נפגעו כמה מבין אנשי היחידה הישראלית. גוויות של חיילים סורים היו פזורות בשטח וחילופי האש עדיין נמשכו כאשר הגיעה הסיירת למקום.

הסיירת התפרסה בפריסה רחבה על פני השטח והתקדמה תוך כדי אש לעבר הסורים ששכבו על האדמה הטרשית. הסורים המעטים שנותרו בחיים פתחו במנוסה לעבר הוודאי והגבול הסורי, לוחמי הסיירת פתחו במרדף אך תוך כדי הלחימה נפתחה הפגזה סורית על השטח, הפגזים נפלו בצפיפות והיו מטווחים היטב כך שלא היה אישור להמשיך במרדף. בזמן פינוי פצועי גולני ערכו חיילי היחידה סריקה לאחור לניקוי אחרון של המקום. הם מנו (לדבריהם) כמאה גוויות של סורים באזור הלחימה, הם היו מצויידים בקלצ'ניקובים, מקלעונים וRPG. המפקדים נשאו איתם באבנטים אקדחים.

תוך כדי תנועה לאחור בתוך ההפגזה נשמע במכשירי הקשר הקריאה "אנקור, כאן 2ב' נפגענו"

זה היה נגמ"ש של יואב הרמתי שאליו הצטרף קצין החרמ"ש שלמה מני. שלמה נפגע מאש בנשק קל בזמן שתפקד כלוחם בנגמ"ש (הפר פקודה ועלה לרמה עם הסיירת כדי לא להשאר מאחור) והיה ההרוג הראשון של היחידה. הנגמ"ש הפגוע עשה את דרכו חזרה תחת אש ועם עוד 3 פצועים עד לנקודת הכינוס.

באותה העת היו הנגמ"שים האחרים של הפלוגה אוספים את פצועי גולני. הפצועים הועלו לתוך ועל הכלים ושעטו מהשטח המופגז לעבר נקודת איסוף בה הרופא הגדודי של גולני הגיש עזרה ראשונה, לאחר שהתברר שהוא לא יצליח להתמודד עם כל הפצועים המשיכו הנגמ"שים לשנע פצועים לתאג"ד הגדול בצומת וואסט. עופר גן נפגש בדרכו לשדה הקרב באורי כרשני. אורי דיווח לו כי אין עוד פצועים בשטח.

קובץ:11-10-73.jpg
תצלום אווירי של אזור הקרב. יומיים אחרי.

צהריים, השעה קרובה לאחת.[עריכה]

חמשת הנגמ"שים עושים את דרכם במהירות לעבר ואסט. לפתע שומעים אנשי הנגמ"ש הראשון שריקה חדה, ואחריה עוד שריקה בהפרש קצר מאוד. "תיארנו לעצמנו שאלה פגזי בזוקה" סיפר אדמונד מלכה, "ידענו כי בשטח משמלאנו יושב כוח סורי, אבל באותו רגע משום מה זה לא נקלט אצלנו."

מפקד הכלי, אפרים באדר, אפילו לא ראה צורך לדווח על הפגזים והמשיך להתקדם במהירות. באותו הזמן היה חשוב להעביר יותר את הפצועים לטיפול מיידי.

יוסף גרוף, מפרד הנגמ"ש השני, דיווח על היריות וכן עשה גם דני ורברנה מפקד הכלי שאחריו.

חומי פלדמן מספר: "נסענו בשיירה. פתאום פגע פגז בזוקה בכביש, בדיוק לפנינו. אמרנו לנהג, זאב ולדינגר, שיסע יותר מהר, ברגע שהתחיל להאיץ ולהגביר מהירות, נפלו שני פגזים נוספים מאחורינו ואחד בצדנו. דני ורברנה דיווח לאורי כרשני שיורים עלינו ואיתר לו בדיוק את המקום. הכנסו מיד את הפצועים פנימה לתוך הכלי - היו עמנו ארבעה - והתחלנו לירות. דני ירה ב0.5 לעבר מקור הירי ואני יריתי במ"ג. כל זה תוך כדי נסיעה. המשכנו לנסוע מהר מאוד, וירינו לאורך כמה קילומטרים. אינני יודע אם פגענו בהם, אבל הם הפסיקו לירות לעברנו. לא ידענו איזה כוח נמצא שם, אבל היה ברור שיש שם לפחות ארבע בזוקות, כי הפרשי זמן הירי היו הפרשים קטנים מאוד."

אורי כרשני דיווח למח"ט על ההיתקלות עם הכוח הסורי וביקש אישור להכנס ולנקות את השטח. כרשני היה צמא לפעולה. בימים הראשונים עבד ללא לאות לאבטחה, באספקת נשק לטנקים בקו הקדמי ופינוי נפגעים. "אתה זקוק לטנקים?" שאל המח"ט. "לא, אין צורך. נסתדר" השיב אורי.

עופר גן לא שמע את השיחה בין המ"פ למח"ט כיון שרצה לקיים קשר פנימי בתוך הנגמ"ש ולתת הוראות מסויימות לנהג, סגר באותה עת את מתג הקשר של החטיבה. מיד לאחר שסיים את השיחה, הורה כרשני לעופר גן, שהקדים אותו בדרך, להסתובב ולחזור על עקבותיו לכיוון בוקעתה. עופר מילא את ההוראה והחל לחזור. מולו התקדם הנגמ"ש של אריה זיונץ שהוא יורה בכיוון האיזו שממנו נורו פגזי הבזוקה.

אורי כרשני החליט להכנס מיד לשטח ולטהר אותו. הוא היה משוכנע שמצוי שם כוח סורי מוגבל ושיהיה בכוח יחידתו בלבד, ללא עזרת שריון, להתגבר על הכוח הזה בפעולה קצרה ומהירה. האמת היא כי מנקודת התצפית של כרשני, בכביש, לא נראו כל כוחות סורים. רק מאוחר יותר, כאשר היו האנשים בטוח השטח הסתבר כי המישור הטרשי הזה הוא מלכודת מבחינת מבנהו הטופוגרפי, וכי מצויים בו שטחים מתים רבים.

אורי כרשני ועופר גן נכנסו עם צוותיהם לשטח, בעוד אריה זיונץ נוסע על הכביש ומנסה למשוך את האש הסורית על עצמו. בתחילה, כאשר ירדו שני הנגמ"שים של אורי כרשני ושל עופר גן מן מהכביש הם נסעות במקביל לו, שהם סורקים את השטח בזהירות, אך זמן מה לאחרן מכן נפרדו הדרכים והנגמ"שים חדרו לעומק השטח, כל כלי וכל צוות לעצמו.

השטח, שעד לירי הבזוקות נראה תמים לגמרי, ושבו עתיד להתחולל תוך דקות ספורות הקרב הקשה והמר של היחידה, הוא שטח טרשי, כמעט מישורי, המשתרע בין החרמונית בדרום ובין הרכז הגבעי שמאחורי הכפר בוקעתה בצפון. המישור התגלה כאזור מבותר תעלות, זרוע תלוליות וטרסות אבנים שהיוו מסתור מעולה לכוחות הסורים. בתחילה נצרו הסורים את אישם, כנראה כדי למשוך את הנגמ"שים פנימה אל תוך השטח. ואז פתחו באש מכל העברים.

קובץ:שלבא.jpg
כניסה ראשונה לשטח


נמשך אל עבר מקורות הירי, אץ הנגמ"ש של עופר גן קדימה - שאיתן גיסין נוהג בו - והחל מתרחק מנגמ"ש המ"פ. קו ההתקדמות היה אלכסוני, בכיוון צפון מזרח, משם נורתה האש הסורית.

הנגמ"ש של עופר גן שבצוותו היו בעז ארד (מ"כ), אמיר פורטנוי, איתן גיסין (נהג), דוד שאול, אריק תורן ועופר המר, נסע במהירות דרך הטרסות לעומק השטח שהוא יורק אש מכל כליו. הכל נמשך דקות ספורות. הסורים ששרצו בשטח, חבויים בתוך התעלות, מאחורי הטרסות והתלוליות ירו על הנגמ"ש בעשה עזה מכל העברים. בעז ארד, מפקד תא הלחימה נפגע ראשון.

מפקד תא הלחימה הוא האיש הפוקד למעשה על החיילים בעת הקרב. הנגמ"ש מחולק לשניים. בחלק הקדמי מצויים תא הנהג ומעליו צריח המפקד הנותן הוראות לנהג ומכוון את הכלי. בין החלק הקדמי והאחורי, מפרידה מחיצה. החלק האחורי כולו הוא תא הלחימה ומתוכו מפעילים הלוחמים את נשק הנגמ"ש לסוגיו.

לאחר שנפל על רצפת הכלי חבש אותו אריק תורן, ואז התרומם בעצמו כדי לירות שוב ברומ"ט שבידו (רובה מטען) אך כדור פילח את ליבו.

עופר גן נפגע באותה העת בידו ולא הצליח לדרוך את 0.5 וירד למטה לבקש שבועז יחליף אותו ואז ראה מה קרה לאנשיו.

הנגמ"ש המשיך לחדור לעומק השטח וכ800 מ' מהכביש הגיע גיסין (הנהג) לתלולית עפר והטה את הכלי ימינה, כנראה כדי לעקוף את התל. בשעת הפנייה נפגע הנגמ"ש באחוריו מפגז RGP. פגיעתו של פגז כזה היא הרסנית. אך במקרה זה לא היתה הפגיעה קטלנית. הפגז פגע בעיקר בחבילות ובקיטבגים שהיו קשורים בצד האחורי של הכלי והם החלו לעלות עשן. איתן עצר את הנגמ"ש בבת אחת. כנראה חשב שהפגז חדר לתוך הנגמ"ש ושהוא צריך לאפשר לחבריו היחלצות מהירה. אז פגע פגז שני בכלי וחדר פנימה לתוך הלוחמים, דוד שאול נהרג במקום. בועז ארד שהיה פצוע אנוש הועף מהכלי וגם אמיר פורטוני נפצע קשה והועף מחמת ההדף החוצה. הטלטלה העיפה גם את עופר המר מהכלי אך הוא נפצע קל בלבד. עופר גן, שממש באותה שניה של פגיעה התכופף פנימה, לא נפצע. העמוד שעליו נשען כסא המפקד הצילו.

עופר המר, איתן גיסין ועופר גן היו מחוץ לנגמ"ש.בועז מת. אמיר פורטנוי שכב פצוע אנוש ועוד 2 ההרוגים היו בתוך הנגמ"ש. חיילים סורים היו בטווח 50 מטר שהם יורים ללא הפסק לעבר הכלי הפגוע. עופר גן רץ לעבר הנגמ"ש ולקח ממנו מקלעון נצמד אל צידו של הרכב והחל לירות לעבר הסורים שהסתתרו בתעלות, אחרי כמה צרורות נצער הכלי והפסיק לעבוד.

באותה העת על איתן למעלה ובמהירות הוריד מ"ג וירה בסורים עד שאזלה לו התחמושת. אז על אף צליפות הסורים עלה שוב ולקח ארגז תחמושת והמשיך לירות. לפתע נפגע בעינו מריקושט. הוא קם ממקומו ואמר לעופר גן שאינו רואה דבר ואיננו מסוגל לירות יותר. הוא היה שקט לגמרי. ([על התנהגותו בקרב זכה איתן גיסין לעיטור העוז][1]). הארבע: גן, המר, גיסין ופורטנוי הפצוע אנושות, היו כמעט בודדים בשטח. נגמ"ש המ"פ היה במרחק של עשות מטרים מאחוריהם. לוחם את מלחמתו שלו. נראה היה כי הסורים עומדים לכתר אותם וגן ביקש מאיתן למרות הפציעה לנסות לדווח בקשר על מצבם. איתן נכנס פנימה וניסה לשדר אך חזר לגן ואמר כי לא בטוח שדבריו נקלטו. עופר גן ביקש ממנו שינסה שוב ונתן לו רימון למקרה שהסורים יתקרבו.

לבסוף הצליחו ליצור קשר עם שני הכלים שהיו מסופחים למח"ט בפיקוד אורי מור-יוסף כי גן זיהה את קולו של חברו. מור-יוסף קיבל את מיקום הכלים ויצא לדרך, לאחר מכן התברר כי שאר הנגמ"שים שמעו את השיחה.

עופר המר עוד הספיק, לאחר ההתקשרות לאסוף כמה כלי נשק ומחסיות, ומיהר לצאת מהנגמ"ש שכבר בער כתוצאה מהפגיעות הקודמות. בפרק זמן זה נפגע איתן בשנית בידו והוא ישב בדממה לצד הנגמש. שני העופרים הוסיפו לירות לעבר הסורים. שראו שהנגמ"ש אינו מספק עוד מסתור החליטו לעבור ולתפוס מחסה מאחורי תל העפר. אמיר נהרג מכדור ואיתן שזינק למחסה בזמן שעופר מחפה עליו נהרג גם כן. עופר גן ועופר המר נשארו במחפורת עד שבאו לחלצם.

כל אותו הזמן ניהל הנגמ"ש של אורי כרשני, המ"פ, את מלחמתו בתוך השטח. בתוך הנגמש היו עוד שני שריונאים שהצטרפו ללחימה לפני כן. בתחילה ישבו בתוך תא הלחימה ומילאו את המחסניות המתרוקנות אך עם התגברות הירי עלו גם למעלה והצטרפו לירי. הכל נמשך דקות ספורות בלבד, מצפון מזרח בעומק השטח נראה הנגמ"ש של עופר גן סופג פגיעה ובו במקביל נפגע גם הנגמ"ש של כרשני.

הנהג נהרג ואורי הודיע שהוא בעצמו ירד לנהוג. אך הנגמ"ש נפגע בשנית והמ"פ, הנהג (גלעד ברזילי) ומפקד תא הלחימה (נפתלי כהן) נהרגו במקום. הקשר הועף מחוץ לנגמ"ש ועופר קיטייביץ נטל את מכשיר הקשר והחל לשדר לעזרה בשם הקודקוד. שני השריונראים נפצעו וזחלו מתחת לכלי למחסה. בתחילה לא היה מענה בקשר אך הסמ"פ, איציק מבורך קלט אותם וביקש דיווח ומיקום הכוח. צביקה עצר את עופר מלהודיע שהמ"פ נהרג ורק תיאר שהסורים מקיפים אותם מכל עבר.

"אל תדאגו, אנחנו באים" אמר איציק וירד מהקשר. ואז נשמע קולו של יוסקה גרוף, אחד מקציני היחידה. הוא רצה לדעת את מיקומו המדוייק של הכלי הפגוע, לאחר שקיבל תשובה אמר שהוא גם מגיע מיד.

"עליתי למעלה" סיפר עופר קיטייביץ' "המדף של תא הלוחמים עוד היה פתוח. ראיתי את הסורים. הם לא התייחסו עוד לנגמ"ש שלנו. הם היו עסוקים בנגמ"ש שהיה מאחורינו. הסורים כנראה חשבו שהנגמ"ש שלנו מחוסל. ליתר בטחון, סגרתי את המדף וחיכינו בתוך הנגמ"ש. צביקה שקצת התאושש, החליף בינתיים את התדר, והודיע למח"ט מה שקרה. מפקד החטיבה אמר שהוא שולח יחידה של טנקים."

הנגמ"ש השלישי שפיטרל על הכביש נתקל בכוח קטן וספג פצועים. לבסוף נפגע גם הוא מפגז חודר שריון אך הצליח להגיע לתאג"ד ואף להגן עליה מפני צליפה של קומנדו סורי.

אמיר אבנור ואורי מור-יוסף, שהיו תחת פיקדו של המח"ט כבר נמצאו במרחק לא רב מזירת הקרב. הם לא היו מאושרים שהפרידו אותם מאנשיהם ומיחידתם והיו בהאזנה מתמדת לקשר הפלוגה. הם שמעו את קריאות העזרה של עופר קיטייביץ' וצביקה גרסגרין. ואצו לעזור לחבריהם ללא אישור כלשהו.

צ'רלי אזולאיף מ"כ בנגמ"ש של אפרים באדר, שמע את קולו של צביקה גרסגרין בקשר. צבירה קרא לעזרה בשקט, בקול רגוע כמעט.

יוסקה גרוף, לעומת זאת, שמע את קולו המרוגש של עופר קיטייביץ', בחור שלו בדרך כלל, שביקש בקשר "בואו להציל אותנו"

"אני זוכר שזה זיעזע אותי" אמר גרוף "ממש נתקע במוחי, הוא אמר להציל ולא לחלץ."

שני הנגמ"שים לא התעכבו, הם העמיסו עליהם כל כלי נשק אפשרי והמשיכו לנוע על הכביש לעבר בוקעתה. כחצי קילומטר אחרי צומת החרמונית הבחינו אנשי הנגמ"ש של אורי מור-יוסף מימינם, בתוך השטח בנגמ"ש שרוף ובמה שנראה להם כטנק שרמן. שני הכלים נכנסו פנימה. הפעם אבנור ראשון ואחריו מור-יוסף. השטח היה קשה, כמעט בלתי עביר.

"אני זוכר שהנגמ"ש קפץ כמו משוגע" - סיפר צביקה ולדמן, מור-יוסף צעק "איך אתה נוסע?" אבל הקריאה הזאת בואו להציל אותנו לא הניחה לנו לחשוב על שום דבר אחר."

הנגמ"ש של מור-יוסף ביצע סריקה באש, עבר טרסות' ואז אחרי שעבר טרסה אחת נמצא במקום פתוח ונפגע. שלושה מלוחמי הנגמ"ש נפצעו וצביקה ולדמן נהג את הרכב ברוורס כמה מאות מטרים עד הכביש. הנגמ"ש הצליח להגיע בכוחות עצמו לתאג"ד בזמן ששארית הלוחמים חובשים את חבריהם, אך למור-יוסף כבר היה מאוחר מידי והוא נפטר מפצעיו.

הנגמ"ש של אבנור כלל 6 לוחמים וספג פגיעה ישירה לתוך המנוע שלו. 3 לוחמים נפצעו קשה והנגמ"ש נעצר ממש מעל לתעלה של הכוח הסורי המחופר. בתחילה לחמו החיילים וירו לתוך התעלה אך אז הכלי נפגע בשנית, הלוחמים העדיפו לא להראות נוכחות ואף להשאר עם כבש פתוח ונשק דרוך למקרה שהסורים ינסו לכתר אותם. מאיר עמיר הפצוע עלה בקשר והודיע על מיקומם לסמ"פ ואף עלה על רשת קשר של מ"פ שריון במיל' בשם גרבר והכווין גם אותו לשטח.

הלוחמים הנמיכו את הקשר וחיכו לחילוץ.

בינתיים חמשת הנגמ"שים שפינו קודם לכן את פצועי גולני חזרו בנסיעה לבוקעתה ולעבר אזור הקרב. איציק מבורך הסמ"פ היה למעשה עתה מפקד היחידה ופיקד על הנגמ"ש הראשון בקבוצה זו. יוסקה גרוף היה מפקד הנגמ"ש השני. אפרים באדר פיקד על נגמ"ש השלישי, דני ורברנה וגדעון ברוק פיקדו על שני הנגמ"שים האחרונים. בשטח איציק פרס אותם כך שיכנסו ביחד מצד שמאל של הכביש מתוך השטח ויתקדמו בפריסה רחבה על המארב הסורי. אך השטח היה קשה, לא כל הכלים התקדמו באותה מהירות וכך נפרדה החבילה וכל נגמ"ש עשה את דרכו, למעשה, לבדו.

הנגמ"ש הראשון שנכנס לשטח היה של דני ורברנה והוא נסע לכיוון הנגמ"ש הפגוע של עופר גן תוך ירי וחיסול 3 חוליות RPG סוריות. אך הנגמ"ש נפגע משני פגזים ואיבד תוך מספר שניות שלושה מאנשיו. לאחר עוד מספר שניות נפגע הנגמ"ש בפעם השלישית בעוד זאב ולדינגר הוסיף לנהוג בו בעקשנות לאחור. מפגיעת הפגז השלישית התפוצץ רימון עשן וזאב היה בטוח שהנגמ"ש עולה באש. הוא עצר את הכלי ושלף עצמו מתא הנהג וחבר לחומי פלדמן ושניהם המשיכו לטהר את השטח הקרוב רגלית מנשק קל עד אשר חומי התעלף לכמה זמן מפציעתו.

שניהם פתחו את דלת האחורית של הנגמ"ש ונכנסו פנימה. דני ורברנה שהיה פצוע הגיש לחומי רמוני עשן בהם השתמש כדי למסך את הנגמ"ש הפגוע.

ואז הגיע הנגמ"ש של יוסקה גרוף.[עריכה]

תוך כדי התקדמות על הכביש לעבר שטח המארב, כאשר נפרדו נגמ"שים של מבורך ורברנה מקבוצת חמשת הנגמ"שים לקח יוסקה גרוף פיקוד על שלושת הכלים הנותרים: שלו, באדר וברוק. שלושתם נסעו כמעט במקביל לתוך איזור הקרב. הנגמ"ש של גדעון ברוק נפגע כמעט מיד עם כניסתו לתוך השטח והחל לבעור. משה אליהו וישראל ויס נהרגו, גדעון ברוק ומרדכי עדני נפצעו. יוסי שביט (הנהג) ואלי גולדשטיין לא נפגעו. מעוצמת הפגיעה נעצר הנגמ"ש לכמה שניות והחל לבעור. ממש באותו רגע הגיע אליהם הנגמ"ש של באדר ואף הוריד כבש כדי לחלץ את הפצועים. אבל אז החל יוסי שביט לנסוע הלאה ממנו, בנסיון לחלץ את הכלי והאנשים בכוחות עצמו. שביט נהג בכלי הבוער עד הכביש ואף הספיק להוציא ולחלץ את האנשים לפני שהנגמ"ש התפוצץ.

גרוף, שהיה המוביל, חתך את השטח והתקדם על דרך העפר לעבר הכלים הפגועים שהיו בתוכו. הנגמ"ש של אפרים באדר, שלא היה תקין לגמרי, פיגר קצת מהאחרים. הכניסה לשטח נעשתה תוך אש שוטפת, סיפר אהוד מרקובסקי: "מדרך העפר שבה נכנסו לשטח ראינו בצד שמאל כלי פגוע. זה היה הכלי של גדעון ברוק. פנינו שמאלה, עם הנגמ"ש של באדר, ואני זוכר שדרך הפריסקופ ראיתי בזוקאי סורי עומד על רגליו. זה כבר היה קרוב מאוד לתעלה. המשכנו במהירות על הדרך ואז בערך במרחק של עשרים מטר מהתעלה ראיתי את הבזוקאי הסורי מכוון עלינו את נשקו. אולם, כך נדמה לי, באדר היה זריז יותר ודפק את הסורי עם ה0.5. המשכנו, נכנסו פנימה והגענו אל הנגמ"ש שהעלה עשן. רק יותר מאוחר התברר לנו שאלה היו רימוני העשן שזרק חומי לחיפוי.

ראינו אותו פצוע ודם נזל מצווארו. בדקנו מיד את מצב הפצועים ואחרי טיפול קצר העלינו אותם על הנגמ"ש. יוסקה גרוף נשאר על נגמ"ש שלנו. הוא לא ירד מן הכלי לרגע, אלא נשאר עם שני המ"גיסטים. שלושתם ירו כל הזמן, פגעו בסורים וחיפו עלינו. את הפצועים העלינו, הבריאים עלו בכוחות עצמם על הכלי."

במקביל להתקדמותו של גרוף בתוך השטח, נע פנימה גם הנגמ"ש של אפרים באדר לעבר הכלי הפגוע של גדעו ברוק ומרדכי עדני. עמוס בן ישי, שהיה הנהג בכלי של באדר ראה את הנגמ"ש של ברוק נפגע בפעם השניה מRPG: "היינו כמעט על אותו קו, ביחס לתעלה" סיפר עמוס "הוא קצת דרומית מאיתנו, מול הפניה הקדמית שמאלית שלנו. ואז ראיתי אותו נפגע בפגז ומתחיל לבעור. נעצרתי לידו, מצידו הימני, כך שהכלי שלו הסתיר אותנו מהתעלה, והורדתי כבש כדי לפנות את האנשים מתוכו. שהורדתי את הכבש, הסתכלתי לאחור וראיתי את באדר על כסא המפקד פצוע קשה."

באדר שהיה עומד בצריח המפקד, נפגע רגע לפני כן. שראה עמוס את מפקדו שוכב פצוע קרא לצ'רלי אזולאי שהיה מפקד תא הלוחמים, ואמר לו שבאדר פצוע קשה בראשו ויש לפונתו מהר. צ'רלי נתן את הפקודה לצאת מהשטח, מה עוד שהנגמ"ש של גדעון ברוק שאת אנשיו באו לחלץ נראה לפתע נוסע מן המקום בחזרה לעבר הכביש שהוא בוער כולו.

הנגמ"ש של באדר היה הראשון שהגיע לצומת ואסט. באדר עוד היה חי, אבל להצילו לא ניתן עוד.

יוסקה גרוף לא ראה הכל ולא ידע את פרטי ההתרחשויות. הוא ראה את הנגמ"ש של באדר יוצא מהשטח וקרא לו במכשיר הקשר. מהנגמ"ש של באדר קיבל תשובה: "קודקוד נפגע. אנו מחלצים עצמנו."

בינתיים העמיסו אנשיו של גרוף, על הנגמ"ש שלהם, את עמוס ברגר, חומי פלדמן וכן לוחמים אחרים, פצועים ובריאים ויצאו אף הם, תוך יריות חיפוי, מתוך השטח. על הכביש עמד הנגמ"ש של ברוק (שיוסי שביט הוציא מהשטח) ובער. הלוחמים הספיקו לרדת מהכלי לפני שהתפוצץ ונופפו בידיהם אל הנגמ"ש של גרוף. גרוף העמיס גם אותם כאשר את מיכאל עדני הפצוע אנושות וגידי ברוק, נאלצו להשכיב על סיפון הנגמ"ש מחוסר מקום. לאחר מכן נע משם במהירות לצומת ואסט.

על נגמ"ש של איציק מבורך אין יודעים הרבה פרטים. איש לא נותר חי לספר על מה שהתרחש בו מרגע שחדר במרוצה לשטח הקרב ועד הדקות האחרונות. הקשר האחרון היה מול הנגמ"ש הפגוע של המ"פ בו קיטייביץ' דיווח את מיקום הכלי הפגוע ורמז כי "קודקוד נפגע".

רפי רבינוביץ' וראובן דורון, מהנגמ"ש של אבנור, היו כנראה האחרונים שראו את איציק מבורך. רפי מספר:

"הכבש אצלנו היה פתוח. דרכו ראיתי את איציק ניצב בצריח. הנגמ"ש התקרב אלינו, עלה על הטרסה האחרונה, ואז קיבל את הפגיעה הראשונה. באותו רגע נעלמו כל הלוחמים בפנים. היה נראה כאילו כדור-אש חודר לתוך הנגמ"ש. הנגמ"ש הזדעזע ונעצר לשניות. אחר כך המשיך לנסוע, אני זוכר שאיציק מבורך שוב נראה למעלה, זיהיתי אותו על הצריח. הוא המשיך לנסוע, עקף אותנו משמאל והמשיך לנוע. יותר לא ראיתי אותו."

ראובן דורון שהיה נהג הנגמ"ש של אבנור ראה את איציק מבורך דרך הפריסקופ. הוא ראה אותו עומד בצריח, פניו מפוייחים, מאותת עם היד לשלום. אחר כך באה הפגיעה הראשונה, מבורך נעלם לרגע ושוב הופיע בצריך שהכלי נוסע לאורך התעלה. אז באה הפגיעה השניה בפתח המנוע שבחזית הנגמ"ש. גל עשן גדול התרומם. פתח המנוע התחיל להתנדנד. הגמ"ש האיט את מהירותו והתנועע מצד אל צד כשיכור, אבל המשיך לנסוע.

מסלול הנסיעה של נגמ"ש מלמד, כי בזמן הקצר של לחימתו הספיק לעשות הרבה. הוא נכנס לעומק השטח ואחר כך הספיק עוד לפנות אחרונית ולחזור לכיוון הכביש. לאחר הפגיעה הראשונה ראה אותו ראובן דורון עולה על התעלה שבה שכבו הסורים ומטהר אותה בירי מלמעלה. לאחר הפגיעה השניה, הקשה, החל הנגמ"ש לנסוע בזיגזוגים ונראה כי אנשיו ניסו נושות לחלץ עצמם, אחרי שראו שהם נפגעים ואין באפשרותם להגיע לכלי של המ"פ. מי נפגע, מי היה פצוע או מת אין אנו יודעים, נראה כי נהג הנגמ"ש, דרור מגיד, היה עוד בחיים וניסה לחלץ את הכלי אל עבר הכביש.

העובדה האחת הידועה היא שבמרחק כמה עשרות מטרים מהכביש, כשפניו לעבר הכביש, התפוצץ הנגמ"ש על כל אנשיו ועלה באש, איש לא נותר חי.

הקרב לא נמשך זמן רב, כחצי שעה אחרי שהחל, עם נפילת שני פגזי הבזוקות על הכביש, כבר הסתיים. בחצי השעה הזאת איבדה היחידה עשרים ושלושה מלוחמיה, ביניהם את מפקד הפלוגה, סגנו ושלושה מפקדי מחלקות. חמישה עשר לוחמים חולצו פצועים המשטח.

הקרב הסתיים, למעשה, עם בואם של שני טנקים מפלוגת מילואים קרובה, שנזעקו למשמע קריאותיהם לעזרה של איתמר אושרי רבינוביץ' (מהנגמ"ש של אבנור).

שני הטנקים נכנסו לתוך השטח, זה אחרי זה[עריכה]

ראובן דורון מספר על החילוץ:

"ראיתי שני טנקים נעים אלינו מכיוון הכביש. המט"ק שהתקרב אלינו, ראה אותנו ונופף לשלום. הוא עבר מרחק של כמטר מימיני ועלה על התעלה של הסורים. ברגע שעלה על התעלה נפגע מבזוקה. אחר כך נפגע פעם ועוד פעם ועוד פעם - שלוש פעמים בזו אחר זו. ראיתו אותו מזדעזע. אבל אחרי כמה זמן המשיף לרדוף עם התותח אחרי הסורים. הוא ירה פגזים ברציפות ובמדוייק והסורים החלו לצאת מתוך התעלה ולברוח. הטנק נסע אחורנית המשיך בירי, המט"ק התרומם, ירה מחסנית לתעלה ואז נכנס גם הטנק השני לקרב והמשיך להכות בסורים. שארית הסורים נמלטו. רצתי לצידו האחורי של הנגמ"ש. הטנק השני עצר לידנו והעלינו עליו את הפצועים. את מאיר הכנסנו פנימה, ואת בני לוי הכנסנו לצריח. רבינוביץ', אושרי ואני עלינו על המנוע. זה היה מפחיד. היו עוד סורים פצועים, והיו עוד חילופי יריות בשטח. עם הטנק הזה עברנו בין הנגמ"שים הפגועים ואספנו את מי שהיה שם. עברו לד הנגמ"ש שהתפוצץ של עופר גן. גן והמר עלו על הטנק. עצרנו ליד הנגמ"ש של אורי כרשני ואספנו את החבר'ה שנשארו שם. מתחתיו יצאו שני השריונאים. השטח היה קשה והטנק התנדנד מצד אל צד. היינו ערימה של עשרה אנשים על מנוע הטנק, ויריה אחת היתה מספיקה כדי לפגוע בכולם. לכן המשכנו לירות עד שיצאנו מהשטח.

"כשיצאנו, הגביר הטנק את המהירות, ועל הכביש, בדרך על הצומת, ליד הנגמ"ש הפגוע של באדר, היה ריכוז של נגמ"שי רופאים. עצרנו. הורדנו שם פצועים, טיפלו בהם ולקחו את כולנו לתאג"ד."

במאה הדקות של הלחימה האינטנסיבית והמרה של הסיירת באותו יום באו למיצוי עליון הערכים שצה"ל מחנך לאורם את אנשיו; לחימה עיקשרת, קשה ככל שתהיה, עד להשלמת המשימה ובעיקר הנכונות לעשות הכל, ללא פשרות למען החברים. שוב ושוב, בזה אחר זה, נכנסו לוחמי היחידה ללא הרהור שני, לתוך האש כדי לסייע לנפגעים ולחלצם. ככלל הברזל של צה"ל ש"אין משאירים אדם בשטח", שיש לעשות הכל למען חבר, קבע למעשה את דמותו של קרב הסיירת.

למחרת היום שארית הסיירת בפיקודם של יואב הרמתי ויוסקה גרוף השתתפו בפריצה לסוריה. אני לוי משה יוסף בתום קורס הסיור נשלחתי לקורס רגמים בחסה, בטרם החל הקורס פרצה מלחמת יוה"כ, משך 4 ימים חיפשתי תוך קרבות את יחידתי, הצלחתי לחבור לנגמ"ש של קמחי, והשתתפתי בפריצה לסוריה והכניסה ללג'ה, עד פציעתו של קמחי אותו חילצתי לתאג"ד, מששבתי לנגמ"ש, התברר שננטשתי, הנגמ"ש עזב בלעדי.