פלא יועץ/ת

תפילין

תפלין צריכים גוף נקי שלא יישן בהם ושלא יפיח בהם. וכתבו הפוסקים (או"ח סי' לח סעיף ב), שאם ברור לו שלא יוכל עמד בלי הפחה, וזמן תפלה עוברת, מוטב שיעבר זמן תפלה וישלים אותה בתפלה שאחריה ולא יתפלל בגוף שאינו נקי ולא יפיח בתפלין. וצריך הכנה, שהרי אמרו (ברכות טו א) הרוצה שיקבל עליו על מלכות שמים שלמה, יפנה ויטל ידיו ויניח תפלין ויתפלל. ואמרו (שם) שעושה אלה מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. ולכן לא יתעצל ולא יעבר מלפנות ולבדק עצמו יפה קדם תפלה, ומתוך כך לא יבוא להפיח בתוך תפלתו עם התפלין: וכן לענין השנה צריך הכנה, שאם עמד לראש אשמורות או היה נעור בלילה ורואה שחבלי שנה נופלים עליו, ישכב וינוח מעט באשמרת הבקר כדי שלא תחטפנו שנה בתוך התפלה עם התפלין. ואם עומד בתפלה והוא מתנמנם, יעמד על רגליו וילך אנה ואנה, ויפיח בנחיריו עפר המעטש ויעמד כגבר ויתגבר שלא לישן בתוך התפלה ועם התפלין, ולפם צערא אגרא. וכן צריך לזהר מאד שלא יסיח דעתו מן התפלין, והחמיר מאד הרב האר"י בזה. ולפחות, כל אשר יוכל מהתפלין ברצוא ושוב, וימשמש בהם כל שעה. ובפרט מהרהורי אשה צריך להשמר הרבה, שהרי כתבו הפוסקים (או"ח סי' לח סעיף ד), שאם ברור לו שאינו יכול לעמד בלי הרהורי אשה, מוטב לו שלא יניח תפלין. ואם בכל שעה חיב אדם לדחות מעליו הרהורים הרעים בשתי ידים, על אחת כמה וכמה בעת שהתפלין עליו: ושאר פרטי דיני תפלין, הלוא הם כתובים בקנטרסי על הפוסקים. רק את זה אזכיר פה, כי רבים מעמי הארץ נדמה להם שמניחים תפלין, והם קרקפתא דלא מנחי תפלין, מחמת שאינם זהירים להניחם במקומן הראוי, ומניחים של ראש למטה על גבי העינים, וזוהי דרך המינים, ואינם יוצאים ידי חובת תפלין, וצריך להודיעם. וכן יש הרבה שמניחים רצועות הראש באמצע הראש סמוכות זו אצל זו, ולא זו דרך הישר, אלא צריך שיהיו מהדקות סביב הראש. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות יד ב) שכל הקורא קריאת שמע בלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר: וגדלה מעלת התפלין עד שנאמר עליהם (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. וכמה שגו קצת עוברי דרכים שחדלים להניח תפלין מפני לעג הגוים, זה שטות גדול לבטל מצוה דאוריתא מפני לעג הגוים, הלוא ידוע שכיון שאנו בגלות, אויבינו ילעגו לנו, היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו, מה אכפת לנו בלעג השאננים, האם בשרנו יכאב, הלוא ראוי לנו לסבל אפלו כאב בשר ואפלו מסירת נפש בשביל כבוד יוצרנו, כל שכן הלעג, שצריך שלא לחוש לו כלל. ולעולם יהא אדם עז כנמר לעשות רצון אבינו שבשמים וכל שכן בדרך, ובפרט מצות תפלין שסגלתה שייראו ממנו כל עמי הארץ, ואותה מבקשים הולכי דרכים, וכן בכל המצות ודקדוקי סופרים צריכין לזהר ביותר עוברי דרכים, כי כל הדרכים בחזקת סכנה, והשטן מקטרג בשעת הסכנה. ושומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח ה), רק טוב, ויקרא לו ה' שלום:

תורה

מי ימלל שבח התורה כי טוב סחרה מסחר כסף, וכדתנן (קדושין פב, ב) רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אמניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה וכו'. וכבר התלמוד והמדרשים והזהר הקדוש וכל ספרי הקדש מלאים זיו, הם המדברים בשבח התורה, ולמפרסמות אינן צריכות ראיה וכלי עלמא ידעי, יעידון יגידון כי גדולה תורה ולגדלתה אין חקר, אבל אין איש שם על לב למסר נפשו ומאדו ללמד את בניו תורה כדמבעי לה למעבד: ומי שרוצה לזכות את בניו לכתרה של תורה, צריך להשתדל עליהם מן הבטן ומן ההריון שיקדשו עצמם בשעת תשמיש ויחשבו בגדולי הדורות, ולבם למו א"ב שבשמים יצעק שיתן להם זרע קדש, זרע אנשים שלמים במדות ובדעות, והמה חכמים מחכמים. ויתפלל אל השם תמיד קדם ההריון ואחר ההריון והלדה, אב ואם, תפלה מפיהם לא יפסקו, ויחלקו מעות לתלמידי חכמים ויבקשו מהם שיתפללו על זרעם. ובזמן ההריון תשתדל האשה לשמע קול התורה, וכן אחר הלדה יושיבו הולד במקום תורה, וכמו שאמרו על מאי דתנן (אבות ב, ח) רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו, שאמו גרמה לו שיהיה חכם גדול, שבזמן הרותה היתה הולכת לבית המדרש לשמע דברי תורה, והיתה אומרת לחכמים, בקשו על הולד שבמעי שיהא חכם. וכשילדה, הוליכה עריסתו לבית המדרש כדי שישמע דברי תורה ויקבעו במחו: וכבר הזהירו בעלי המוסר באזהרה יתרה שלא לשורר לולד כשבוכה, בשירי נכרים ושירי עגבים, כי נפש הולד הוא חובל, אלא אם ירצה לשורר כדי לשתקו, ישורר לו שירי תורה. ורע עלי המנהג שיש באיזה מקומות, שכשאשה יולדת יום אחד באותו שבוע קוראים לנשי העיר לעשות בקור, והן משוררות שם שירי נכרים ושירי עגבים, וכן בליל שמירת הבן דהינו ליל המילה, במקום שישמע הולד קול תורה, שומע קול שירי נכרים ושירי עגבים, ודין גרמא כי הן בעוון, נמצאים הרבה בנים טפשים, בנים משחיתים, בנים לא אמון בם, כי בעוון חוללו, שומר נפשו ירחק מזה, ולא יניח לעשות זאת בתוך ביתו לעולם, כמו שכתבתי לעיל בערך שיר, וכל שכן בפני הילד הנולד: וכשיגדל הילד מעט ויהא קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה, ובכל יום ובכל שעה יאמר עמו פסוקי תורה ועניני תורה. כשיגדל עוד מעט, יוליכנו אצל מלמד תינוקות, ולעולם כשילמד אצל מלמד תינוקות, הלמוד של בית הוא עקר. ובכל יום ובכל לילה ובכל שבת ובכל עת שהוא פנוי ילמד עם התינוק כפי כחו, ואי לאו בר הכי הוא, שכבר גדל הילד בתורה ואינו יכול ללמד עמו, או שאין לו פנאי ללמד עמו, או שאין האיש בביתו, יתיר פסת יד לאיזה תלמיד חכם, או תחנונים ידבר רש לאיזה תלמיד חכם שילמד עמו בשעות מזמנות. והן אמת שהכסף יענה את הכל, אבל אשר אין לו כסף, יהיה לו כסף ללמד את בניו בעצמו, או לשפך נפשו לפני כל תלמיד חכם שבעיר. ואם אין תלמיד חכם בעיר, יהא גולה עם בניו למקום תורה, וילחך עפר רגליהם של חכמים, עד שירחמו עליו וילמדו את בניו תורה: אבל רעת האדם בארץ, שאינם יודעים כמה גדולה רעת העם הארץ כי רבה, שעמלים בעולם הזה בעמל ויגיעה רבה, בדרכים, הרים וגבעות, ימים ונהרות, אוכלי לחם העצבים, ומרעה אל רעה יוצאים, בחשכה יתהלכו, מתירים את האסור ואוסרים את המתר ואור תורה לא נגה עליהם, ומשכימין ומעריבין לדברים בטלים ואסורים, ומוציאים ימיהם לריק ושנותיהם לבהלה, עד שהם רצים לבאר שחת, אוי להם בעולם הזה אהה להם לעולם הבא. לא כן התלמידי חכמים, טוב להם בעולם הזה ותתענג בדשן נפשם לעולם הבא, כי חיי נחת יחיו, כי התורה ממרחק תביא לחמה, והם מתנהגים במדות טובות וישרות, ומעבירים כעס ועצבות מלבם ורעה מבשרם, ואינם מקפידים על שום דבר בעולם ובשרם ישכן לבטח, ותלמוד גדול שמביא לידי מעשה (מגילה כ א קידושין מ, ב), באפן שהם רצים לחיי העולם הבא: הנה כי כן האיש אשר הוא טהור, וראה או ידע שבחה של תורה, ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל על שלא זכה להיות חלקו מיושבי בית המדרש, יחוס על נפש בניו וימסר נפשו על כל בניו, ולפחות אחד מהם יהיה תלמיד חכם, ולפחי פחות לא יניחם שיהיו עמי הארץ, אלא יהיו יודעי ספר ומלאים יראת השם. ולא על נפש בניו בלבד הוא חס, כי אם גם על נפשו, רוחו ונשמתו, כי רבה התועלת שעושים הבנים לאביהם בהיותם תלמידי חכמים על ידי תורתם ועבודתם להשם יתברך שמו. ומתוך שהם תלמידי חכמים, זהירים בכבוד אביהם בחייהם ובמותם, ותמיד כל הימים עושים כל אשר בכחם למנוחתם ולעלוי נשמתם, באפן שמעלים אותם מגיהנם ומצילים אותם מכל דינים ומעלים אותם במעלות, מעלה אחר מעלה, עד שיעמדו במחצתן של צדיקים, כמובא כמה מעשיות במדרשים. ואלו היה נתן רשות לאדם לחזר מאותו עולם אחרי ראותו אפן ודין העולם הבא, היה נעשה צדיק גמור והיה מוסר נפשו ממש ללמד את בניו תורה. ולא על נפש בניו ועל נפשו בלבד הוא חס, אלא העקר הוא שיחוס האדם על כבוד קונו, כי זה כל פרי שיתאוה האדם לבנים שיהיו עושים רצון קוניהם, פועלי אמת לעשות נחת רוח ליוצרנו, דבלאו הכי מה יתן ומה יוסיף הבנים, ואם הם בנים רעים, ההעדר טוב ממציאות הרע: והמעמיק בזה לעשות הדברים לשם שמים, לעשות נחת רוח ליוצרנו דוקא, כמעט יהא שוה בעיניו ללמד את בנו תורה כמו ללמד את בן חברו, דא ודא אחד הוא, עושה נחת רוח ליוצרו, ואין אדם יודע איזה יכשר, ועקר הבנים הם התלמידים. ונהי שבניו קודמין לבני חברו, אבל אשרי איש שיאחז בזה וגם מזה, כי אולי התלמידים יצליחו יותר מן הבנים וישמח בהם. וידוע כמה הפליגו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין יט, ב) בשבח המלמד את בן חברו תורה שהוא כאלו ילדו, ושזוכה ויושב בישיבתו של מעלה, ואפלו הקדוש ברוך הוא גוזר גזרה, הוא מבטלה. וכמה הפליגו בזהר הקדוש בשכר ושבח המגיע למאן דמזכי לחיביא, גדול מזה, שמלמד את בניו ואת בני חברו תורה, שהמאור שבה מחזירן למוטב: ולא טוב עשו התלמידי חכמים שאינם רוצים ללמד עם בניהם ועם תלמידים קטנים, מפני שדומה בעיניהם כבטול בית המדרש, שכשלומדים לעצמם, יכולים ללמד ביום אחד כמה דפים גמרא ופוסקים ולכתב רבי תורתם, לא כן עם התלמידים צריך להוציא זמן זמנים להיות חוזר עמהם עד שילמדו כל דבר, וצריך טרחא ועמל ויגיעה רבה. ומי שמעשיו לשם שמים לעשות נחת רוח ליוצרנו, כי זה צריך להיות כל מגמתנו בזמן חיותנו, להוציא החיים בעשית נחת רוח לפניו יתברך שמו, לא יחוש על כל זה, רק יבחר לו את אשר הוא יותר נחת רוח ליוצרנו, ויותר ויותר עושה נחת רוח ליוצרו במה שלומד את בן חברו ואת בנו אפלו אלף בית, הבל שאין בו חטא, ממה שילמד הוא נגעים ואהלות, ואם אין גדיים אין תישים (עי' ירושלמי סנהדרין י, ב) ועת לכל חפץ ולפם צערא אגרא, וראוי לקים בזה, ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. שכמו שאם הוא לא היה בר הכי ללמד את בניו, היה רוצה שאחרים יחוסו עליו וילמדו את בניו תורה, כן צריך הוא לחוס על אחרים וללמד את בניהם תורה, ובפרט אם אין להם אב, על היתומים ירחם ועל נפש אביהם, וידמה לו כאלו אביהם אליו יתחנן להצילו מאש להבה, וכאשר ינוח נפש האיש על ידו, אין לך חסד של אמת גדול מזה שעושים עם החיים ועם המתים, ושכרו כפול ומכפל מן השמים: וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה, הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה (נדרים כא, א). הזהרו בבני עם הארץ שמהם תצא תורה (סנהדרין צו, א). וחיבים מנהיגי הערים בכל עיר ועיר להשתדל מאד על התלמוד תורה בכל נפשם ובכל מאדם, ויושיבו מלמדי תינוקות על כל למוד ולמוד, ויעמידו פרנסים בני אדם מהגנים שיעמדו על התינוקות בכל שבוע לראות סדר למודם, ועל המלמדים שיעשו מלאכתם מלאכת שמים באמונה, וישתדלו את התינוקות במכות ובדברים טובים ובמנות ומתנות, כדי שיעלו במעלות בסדר הלמוד. וידוע מעלת הבל תינוקות של בית רבן, עד שאמרו (שבת קיט, ב) שהעולם מתקים בהבל תינוקות של בית רבן, והם מבטלין כל גזרות קשות ורעות, ואין מבטלין תינוקות של בית רבן אפלו לבנין בית המקדש (שם), וכהנה מעלות רבות נאמרו בלמוד תינוקות של בית רבן. הנה כי כן, לפי גדל המצות והתועלת הנמשך ממנה, ראוי למנהיגי הערים להתחזק בה בכל נפשם ובכל מאדם להקים דגל התורה, ולא יחושו לכל הטרח וההוצאה לפי רב הטובה שעושים לנפשם ולפי הנחת רוח שעושים ליוצרם: וזה כלל גדול, שאל יתיאש אדם מן הרחמים כמנהג איזה אנשים שאומרים, זה הבן בודאי לא יצא חכם, ואם אניחנו בתלמוד תורה יהיה קרח מכאן וקרח מכאן, הלוא טוב שאוציאנו למשא ומתן שילמד להביא טרף לביתו, וזה הבל, שכל אשר ישב על התורה בודאי ירויח ולא יפסיד, שאם לא יצא חכם, לפחות יהיה יודע ספר ולא יהיה עם הארץ, וללמד להיות סוחר אין צריך חכמה וזמן, כי במהרה ילמד, והזוזים הם זזים מאליהם, ואפשר שמלאכתו תהיה נעשית על ידי אחרים: ואם איש עני הוא ואינו יכול לזון את בניו, יסבל מעט עמהם וילמד אותם תורה עד שיגדלו, והתורה תעמד להם לזונם ולפרנסם פרנסה טובה, בהתר, בנחת, ברוח, בכבוד, שאם לא יגיעו להיות חכמים גדולים מורי הוראות בישראל, על כל פנים יוכלו להיות חזנים ומלמדי תינוקות ויהיו מצדיקי הרבים ככוכבים, ויהיו עוסקים במלאכת שמים ויהיה חלקם מיושבי בית המדרש ולא יהיה חלקם מיושבי קרנות. ונהי שאי אפשר לעולם בלי סוחרים, ואם יהיו כלם חכמים אז לא לחכמים לחם, שלא נתנה תורה לאוכלי המן, ואין הקדוש ברוך הוא ממטיר עוד לחם מן השמים, אבל כבר אמרו (קדושין פב ב) אי אפשר לעולם בלא בשם ובלא ברסקי, אשרי מי שאמנותו בשם, אוי לו מי שאמונות ברסקי. כך אי אפשר לעולם בלא חכמים ובלא סוחרים ומלמדים וחזנים, אשרי מי שמלאכתו מלאכת שמים, ואשרי מי שחלקו מיושבי בית המדרש. וכל אדם צריך לומר (שם פב, א), מניח אני כל אמניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. ואם צריך העולם לסוחרים, אפשר לעולם שיתקים על ידי אחרים: והאיש אשר הוא סוחר ועבר זמנו מלהיות מיושבי בית המדרש, את אשר בכחו לעשות יעשה ויהיה בתורת השם חפצו, בכל עת שהוא פנוי ילמד את אשר יודע, או ילך אל חכמים לשמע בלמודים על מנת לשמר ולעשות ולקים, ולא יעבר מלהתפלל עם הצבור שחרית מנחה ערבית ומלקבע עתים בתורה ביום ובלילה וימסר נפשו על בניו שיהיו תלמידי חכמים, ויהיה מחזיק ביד לומדי התורה, כי כחלק היושב על הכלים וכחלק היורד למלחמה, חלק כחלק יאכלו, וגדול המעשה, כמו שמצינו בזבולון שהקדים ליששכר, וכל דבר טוב שיוכל יעשה, ויגור מכל חטא כמפני חרב וכל מעשיו יהיו לשם שמים. אם כה יעשה, גדול הנהנה מיגיעו, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא: ותנינן (אבות ו ב) אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. ופרשו המפרשים, שהרי הלומד בתורה חשוב כמי שאומרים לו, מנה זהובים, וכל אשר תמנה, כאשר תוכל תקח לך, שבודאי לא ייעף ולא ייגע מלהיות מונה והולך כל היום וכל הלילה, ואם יתעצל ולא ימנה הרי זה מבזה את הזהובים ומודה שאינם חשובים בעיניו, כן הדבר הזה. ועוד פרשו שעלבון התורה הוא, שהרי כל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף (שמות רבה מא ז), וזה, כל כך התורה מאוסה בעיניו עד שמתרצה להיות נזוף, דהינו מנדה ולא לעסק בתורה, אין לך עלבון גדול מזה: ואפלו אם ילמד האדם כל היום וכל הלילה, רק חצי שעה ירצה לפנות עצמו לבטלה, לעסק בשחוק או בדברים בטלים ולהיות מיושבי קרנות, אין פוטר אותו מיום הדין. וכמאמר רבי ישמעאל (מנחות צט, ב) שאמר לבן אחותו ששאל לו לאחר שלמד כל התורה כלה, אם מתר לו ללמד חכמה יונית, ואמר לו, קרא כתיב (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה, צא ובדק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמד בה חכמה יונית. כל שכן אנן יתמי דיתמי חסרי מדע כי דלונו מאד, וכתיב (איוב ז יט) לא תרפני עד בלעי רקי, ופרשו רבותינו ז"ל הקדושים, אשר אנו מאמינים אשר הם אמת ודבריהם אמת, שאפלו על זמן מועט כדי בליעת הרק, אדם עתיד לתן דין וחשבון ושואלים ממנו במה הוציאו. אוי לנו מיום הדין ומעמק הדין, ועל זה וכזה לבבות יכאבו, איך התרה הרצועה ואיך נשתכחה תורה ונעשה כהתר אפלו לקצת תלמידי חכמים ורבים מעמי הארץ להיות מאבדים הזמן יקר הערך כמה שעות בשחוק ובדברים בטלים ואסורים, ועל כן עבר קציר כלה קיץ (ירמיהו ח כ), ואנחנו לא נושענו, צדיק הוא ה', שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק (מיכה א ה) בפשע יעקב כל זאת, שכל הצרות ורעות הבאות לעולם על הכלל ועל הפרט ועכבו"ת משיחא, הכל הוא בעוון בטולה של תורה: הנה כי כן אליכם אישים אקרא, בני אל חי, חזק ונתחזק בעד אלהינו ונחוס על כבוד קוננו ועל נפשנו רוחנו ונשמתנו, ולא נאבד עצמנו לדעת ונאמין בתורתנו הקדושה ובדברי רבותינו ז"ל הקדושים, ומכאן ולהלאה לא נאבד הזמן יקר הערך לבטלה, רק בשכבנו ובקומנו נשיח בתורה ונשמח ונעלז בדברי תלמוד תורה ומצות ובהם נהגה יומם ולילה, אולי יתעשת האלהי"ם לנו ויצמח פרקנה ויקרב משיחה. ואל יאמר הסוחר, מה חובתי עוד ואעשנה, הנה למדתי כך וכך תהלים, כך וכך זהר הקדוש, מעמדות וכדומה, וכבר נלאיתי, כי מי שהוא תלמיד חכם יוכל לעסק בתורה כל היום, אבל בלמודים אלו אי אפשר להיות עוסק כל היום, גם זה הבל, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (תדא"ז פ"ב): מי שאינו יודע ללמד, אם יהיה חוזר כל היום פסוק (בראשית לו כב) ואחות לוטן תמנע, הרי חשוב לפני המקום כאלו עוסק בנגעים ואהלות, ואין טענה זו פוטרת אותו מן הדין, רק יטרח ויהיה חוזר על למודו אפלו אלף פעמים, ולא ישב בטל לכבוד השם יתברך ולכבוד תורתו. והנה כל השומע זאת וכזאת, דברים שדשו בהם רבים ונעשה להם כהתר, יחשב שהוא דבר בלתי אפשר לקימו, להיות פרוש מן העולם הזה כמלאכי השרת, אך מי יתן והיה שאמצא כתוב באיזה ספר שהשם במשפט לא יבוא על דברים אלו, גם אני החרשתי, אבל צר לי על עצמי ועל אחינו בני ישראל, כי יגרתי מפני האף, והחמה שפוכה אשר על ראש רשעים יחול על כל דהוא דבר פשע ביום הדין הגדול אים ונורא, מי יכילנו, על כן מרב צערי דברתי עד כה לעצמי, והשומע ישמע ועליו תבוא ברכת טוב, וכל ההתחלות קשות ולפם צערא אגרא: ומה טוב חלקם של נשים שהן מנקות מעוון זה של בטול תורה, אבל גם הן יקחו חלקן אם יהיו גרמא בנזיקין לבטל בעליהן ובניהן מתלמוד תורה, אוי להן, אהה עליהן. ועליהן המצוה הזאת לאקרויי גבריהו ובניהו (ברכות יז, א), ובפרט אשת התלמיד חכם צריכה שתדד שנתה ותקום בעוד לילה ותעורר את בעלה ותכין לו האש והקאוו"י ותעמד עליו ותשמשנו. וכל אשה גם כן צריכה להשתדל על בעלה שיעסק בתורה בלילות החרף ובשבתות ובמועדים ובכל עת שהוא פנוי. וגם על בניה תשתדל מאד שיעסקו בתורה, ותדחק את עצמה מאד על צרכי הבית כדי שיעסקו בניה ובעלה בתורה בישוב הדעת, יפה שעה אחת יותר, וכל אשר בכחה לעשות כדי שילמדו בעלה ובניה תעשה. עושה אלה, מאנשים באה"ל תברך, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שם) גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים, יותר מן האנשים, יתנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה (משלי לא לא): וכל העוסק בתורה הרי זה מתעלה, כי תלמוד גדול שמביא לידי מעשה (קדושין מ ב), ולא המדרש הוא העקר אלא המעשה. ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם (אבות א יז) (תהלים קיא י). לכן יבחר אדם ללמד או לשמע בלמודים, דינים הנצרכים, וישמר מאד לעשות ולקים על פי התורה ועל פי דברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים, לא יסור ימין ושמאל, כי זה כל האדם, ובזה יזכה ויחיה ויירש טובה וברכה בעולם הזה ובעולם הבא, ובאמת אמרו (פאה א א) תלמוד תורה כנגד כלם:

תמימות

כתיב (דברים יח יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך. וכתיב (משלי י ט) הולך בתם ילך בטח. ובזה אשתבח יעקב אבינו עליו השלום, דכתיב (בראשית כה כז) ויעקב איש תם, וכן באיוב (איוב א א) איש תם וישר. ענין התמימות הוא, שלא ישתדל לידע עתידות על ידי גורלות וכשפים וכדומה, ולא יצטער צרת מחר, אלא ישליך על ה' יהבו. ולא ישתדל לידע מה שבלב חברו, ולא ילך בדרך חריצות ורמאות לנטות אחרי הבצע, אלא יהיה מתהלך בתמו צדיק, ולא יחשב על עניני העולם הזה ועל עניני פרנסתו, רק בתורת ה' יהיה חפצו ובה יהגה יומם ולילה (תהלים א ב), וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב:

תלמידים

תנינן (אבות א, א) והעמידו תלמידים הרבה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק (קהלת יא ו) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך. היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו, כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. וצריך חכמה יתרה ללמד תורה לתלמידים לפי דעתו של בן לספי לה כתורא, וזה אמנות בפני עצמה, שצריך שיהיה בקי בה המלמד איזוהי דרך ישרה ללמד התלמידים דברים בשרשם באפן שיהא מעט מחזיק את המרבה, ויהיו הדברים קבועים במחם ובלבם, ולא יתרצה שילמדו רק דברים בעלמא, אלא יבינו הדברים היטב באפן שאף שיבלבל את מחם, לא יתבלבלו ויהיו חזקים במה שלמדו. ולא די במה שילמד לתלמידיו תורה, אלא גם ילמדם מוסר ויראת השם ודרכי הישר: וכל אדם יעשה עצמו תלמיד לקדושים אשר בארץ, על דרך מאמר רבותינו זכרונם לברכה (אבות א, יב) הוי מתלמידיו של אהרן וכו', מתלמידיו של אברהם אבינו, כאשר ילמד מהם, יעשה כמעשיהם, ובזה יזכה להיות מנת חלקו וחבלו עמהם. ואחד מן הדברים שהתורה נקנית בהם הוא בפלפול התלמידים. ואמר מר (תענית ז א) הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר, ומתלמידי יותר מכלם. והם אמת ודבריהם אמת, וצדיק יבחן. וכבר כתבנו מזה לעיל בערך מלמדי תינוקות וערך תורה:

תענית

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית יא, א) כל המתענה נקרא קדוש. וכתב מוהרי"א בספר צפרן שמיר, סימן יא, וזה לשונו, אשריו מי שיוכל להתענות על חטאתיו, ורבו סגלות התענית, ומהם, כי הסטרא אחרא אין בה כח לדבק במי ששרוי בתענית. על ידי תענית יבוא לידי ענוה, כי יכיר מה הוא האדם, שבמניעת מעט פת יתש כחו. השרוי בתענית אינו בא לידי נסיון, כי השם יתברך רואה שהוא מנסה עצמו בתענית. נקרא גבור הכובש את יצרו וראוי שתשרה עליו שכינה. אין לו מקטרג ותפלתו נשמעת. אם חיב יסורין הוא מראה שמקבלם מאהבה. יש מלאכים שאינם יכולים לעלות אלא בכח תענית בני אדם. הוא סוד הקרבן וחלבו ודמו החלו עולין לריח ניחוח כמו שהאריכו בזהר הקדוש פרשת שמות כל המעלות האלה ויותר מהמה שכתבו ז"ל, הינו אם בתענית יפשפש במעשיו ויחזר בתשובה ויתענה לכפרה, עד כאן לשונו. וכבר גם הרב הקדוש בעל ראשית חכמה האריך הרחיב בחובת התענית לנפש החוטאת ובתועלת הנמשך ממנו, עד שהקורא דבריו תאוה נפשו להתענות: והן בעוון, בדור יתום זה אין בנמצא מי שיתענה לכפרת עוונות, כי אם קצת מהשרידים אשר ה' קורא, אבל שאר עמא דארעא אשר היה צריך להם ביותר התענית, אינם רוצים להתענות ואומרים, מה לי להתענות, לא רצחתי, לא נאפתי ואומרים דרך שחוק, יותר טוב לאכל עשרה ימים ולא להתענות יום אחד, כי קשה עליהם התענית. וחבל על דמשתכחין דאפלו תענית צבור אין מתענין, באמרם כי קשה עליהם ואינם יכולים להתענות. וזה מחמת כי דרך איש ישר בעיניו וחושב שאין בידו עוון אשר חטא. ואפלו בידעם ומכירם שחטאו, עוו ופשעו, לא ידעו חמר שבו וכמה רעות ופגמים גורם בעוונותיו, וכמה ענשים קשים ומרים ורבים מכאובים יעברו על נפש החוטאת על כל דהוא דבר פשע, שאם היה נתן רשות לרשע לחזר מאותו עולם אחר שרואה הענשים קשים ומרים, שהם קשים מאד מאד עד שאין יד שכלנו מגעת בהיותנו בעולם הזה, היה מתרצה לענות נפשו ימים ולילות כל ימי חייו לכפר על הנפש ולטהר את אשר פגם ולתקן את אשר עות, כי במעט שמקבל עליו יסורין בעולם הזה ומענה נפשו ברצון נפשו, מנכה הרבה מענשי העולם הבא: צא ולמד מרבותינו הקדושים שהיו יודעים חמר החטא, ועל כן היו מתענים הרבה על כל דהוא חטא דוד המלך אמר (תהלים קט כד) ברכי כשלו מצום. רבי אלעזר על שלא מחה בשכנתו שהיתה פרתה יוצאה ברצועה שבין קרניה, השחרו שניו מן התעניות (ירושלמי שבת פ"ה, ה"ד). רבי יהושע על שאמר בושני מדבריכם בית שמאי, השחרו שניו מן התעניות (חגיגה כב ב). רב הונא אתהפיך לה רצועה דתפלין, התענה ארבעים תעניות (מו"ק כה ב) וכן שלמים וכן רבים בכל דור ודור שמוציאים ימיהם בתעניות וסגופים, כל שכן אנחנו המלאים חטאים ועוונות, חבילות חבילות, שאם נחיה אלף שנים ונתענה בכל שנותינו, לא נספיק לתקן את מעותינו ולטהר את כל פגמינו, והן אמת שקשה התענית, אבל במה יתרצה עבד אל אדוניו, ובמה יכפר העוון, האם באכילה ושתיה ושמחת מרעות: והן אמת שעקר התשובה הוא שיתחרט על החטא חרטה גמורה, ויעיד עליו יודע תעלומות שגמר בלבו שלא ישוב עוד לכסלה, כמו שכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב, ה"ב), עד כדי שאמרו (קדושין מט, ב) שהמקדש את האשה ואמר לה על מנת שאני צדיק גמור, הרי זו מקדשת, אפלו אם היה ידוע לנו שהוא רשע גמור, דשמא הרהר תשובה בלבו, נמצא שבהרהור תשובה לחוד נעשה צדיק גמור. וכן ממה שאמרו על הפסוק (תהלים צג ג) תשב אנוש עד דכה, עד דכדוכה של נפש (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א): ותקשה על תקוני התשובה לרבנו האר"י ושאר מקבלים שחיבו כמה תעניות על כל חטא וחטא, כבר תרצו לזה, שהתעניות וסגופים צריכים להתם ולכלא המשחיתים והמקטרגים שנבראו על ידי העוונות והפשעים, שהעובר עברה אחת קנה לו קטגור אחד (אבות ד, יא). וגם כדי לטהר את אשר פגם. והרי זה דומה למי שזדון לבו השיאו, או מחמת מעוט זהירותו לכלך היכל המלך, וישנאהו המלך שנאה גדולה על אשר מלאו לבו לעשות כן. וכאשר נתחרט ובא אל המלך ויפל לפני רגליו, בכה ויתחנן לו מחסדי המלך החסיד שתכף מתרצה אליו ומוחל אשמתו ואוהבו נדבה, אך בתנאי שיקנח את אשר לכלך היכל המלך, ולפי גדל הלכלוך ולפי יבשותו, כך צריך עמל ויגיעה רבה לקנחו, ואם יתעצל האיש מלקנח את אשר לכלך, ענוש יענש על אשר לא חס על כבוד המלך החסיד, וסוף סוף הוא צריך שיקנח על כרחו שלא בטובתו. ונוסף גם הוא שבראות המלך רצון הטוב של האיש שרוצה לתקן את אשר קלקל, גם הוא ישלח עזרו באפן שבמעט טרחא יתקן, לא כן לאיש שלא חס על כבודו, גם המלך לא יחוס עליו ויניחנו שיהא מאריך טרחא עד שיתקן את אשר עותו. כן הדבר הזה, דנהי שהקדוש ברוך הוא מלך רחום וחנון, הוא אמר (הושע יד ג) קחו עמכם דברים ושובו וכו', אהבם נדבה כי שב אפי ממנו, אבל על כל פנים צריך לטהר את אשר פגם למעלה בשמות הקדושים וכסא כבוד וכדומה, ואשר קלקל צנורות השפע, ואשר ברא משחיתים לחבל, על ידי שפלגי מים ירדו עיניו, ויענה נפשו בתעניות וסגופים ומיני ענויים, וסגופים ויסורים של אהבה שמקבלם על עצמו ברצונו הטוב מחמת אהבה שאוהב את קונו וחס על כבודו, הכל לפי מה שהרבה אשמה, ולפי מה שעבר זמן שלא שת לבו לתקן את אשר עותו, וכמו שנכתב בערך תשובה בסיעתא דשמיא, והמעט שעושה ברצונו הטוב חשוב הרבה, וה' ישלח עזרו מקדש, דכתיב (מיכה ז יח) ועבר על פשע. כדכתיב (ישעיה ד ד) רחץ ה' את צאת בנות ציון. לא כן לאיש שלא חס על כבוד קונו ואינו משתדל לתקן את אשר עותו, אף לזאת ענוש יענש, וסוף סוף צריך הוא לתקן את מעותו, על ידי יסורין קשים ומרים שיבואו עליו על כרחו שלא בטובתו בעולם הזה או בעולם הבא: הנה כי כן חיב אדם לחוס על נפשו ועל כבוד קונו, וכל אשר בכחו לעשות לתקן את מעותו יעשה, עד אשר לא יבואו ימי הרעה, יסורין שממרקין או מיתה או ענשי עולם הבא, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה בארבעה חלוקי כפרה (יומא פו, א). שהכל לפי גדל החטא ולפי חמר שבו ולפי מה שהוא אדם, שכל הגדול מחברו, חטאו עושה רשם ופגם יותר, והכל לפי ידיעתו ולפי יצרו, כמה חלוקים יש, הן לטוב הן למוטב, וזה תלוי בשקול אל דעות ה'. על כל פנים כל אדם, כל אשר בכחו לעשות יעשה, ואל ישיאנו יצרו באמר לו שלא עצר כח להתענות, כי זה שקר מפרסם, כי בעינינו ראינו כמה תשושי כח שמענים נפשם בתעניות וסגופים והם בריאים וחזקים יותר מהאוכלים למעדנים, כי הבא לטהר מסיעים אותו מן השמים, ולא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח ג). וההתחלות קשות. ועל כל פנים חיובא רמיא להתחיל להתענות, ואם יראה שקרוב הדבר שיאחזנו בלמוס חס ושלום, יוכל להפסיק, ואז יהיה לו פתחון פה לומר שלא עצר כח להתענות, אבל אם יחדל להתענות מפני הרעב שקשה עליו, יושב בשמים ישחק ויאמר לו, אמר לי, חייך האם תרצה שיתכפרו עוונותיך בתרנגלת פטומה ויין ישן לאכל לשבעה, זה בלתי אפשר: ולא על החטאים והעוונות בלבד אנו צריכים להתענות, אלא גם מי שרוצה לזכות לכתרה של תורה, לו או לבניו, צריך להתענות, שכן מצינו בשלמה המלך שהתענה ארבעים יום כדי לזכות לחכמה, כמו שדרשו על מ"ם רבתי שבתחלת משלי. וכן אמרו בש"ס (ב"מ פה א) שרב יוסף התענה ארבעים תעניות ועוד ארבעים ועוד מאה, עד דאקריוה (ישעיה נט כא) לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו'. וכל שכן לנו המלאים חטאות שחטאתינו מונעים הטוב ממנו שצריך להתענות, אולי יתעשת האלהי"ם לנו: והן אמת שלמי שעוסק במלאכת שמים, התענית מבטלו ממלאכת שמים, ועל כן כתבו הפוסקים (או"ח סי' תקעא סעיף ב) שהמלמד תינוקות אינו רשאי להתענות, ובפרט מי שלומד בעיון, התענית מפסידו שאינו יכול לעין דבר על בריו שהתענית מבלבל מחו, ושמעתתא בעיא צילותא. וכבר נחלקו הפוסקים אם למי שתורתו אמנותו חיב להתענות על חטאתיו אף על פי שמתבטל מלמודו, או שמא יותר טוב שילמד ותורתו מכפרת עליו. והיותר מסכם הוא שגם הוא צריך להתענות לכלא פשע, כדי שתהיה תורתו רצויה. ואני אומר פשר דבר, שטוב לתלמיד חכם שיאחז בזה וגם מזה, ובאיזו שנה או באיזה זמן מהשנה כגון בימי אלול ועשרת ימי תשובה, כל שכן שובבי"ם יתענה, ואם לא יוכל ללמד עיון ילמד גרסא, זהר הקדוש, ספרי מוסר, תהלים, קרבנות וכדומה, ובשאר ימי שני חייו ילמד עיון, ונמצא זה וזה מתקים בידו: והיותר טוב שאפלו בימים שאוכל, יעשה באפן שלתענית יחשב לו, והינו כמו שכתב הראב"ד, שאם ממאכל שערב לו, מושך ידו באמצע אכילתו לכפרת עוונותיו, נחשב לו כתענית וכקרבן ומזבח כפרה. וכן יוכל לענות אדם נפשו שלא לאכל בשר ושלא לשתות יין בימים שאומרים בהם תחנונים, שהרי כתב הרב חסד לאברהם, כי לא טוב לאכל בשר ולשתות יין בימי החל, שכל ענש חבוט הקבר הוא על אכילת בשר ושתית יין בימי החל, או לא יאכל בשר אלא בלילה, כמו שלמדה תורה דרך ארץ כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (יומא עה, א) על הפסוק (שמות טז ח) בערב בשר לאכל. או יאכל בשר ואל יאכל פרות, או יתענה תענית שעות, כמו שאמרו (ירושלמי נדרים פ"ח, ה"א) על רב יוחנן שהיה אומר, אהא בתענית עד שאצא מבית המדרש. וכן אם מושך ידו מלאכל פת נקיה ואוכל פת קבר, חשוב תענית, כמו שמצינו בדניאל (דניאל י ג) שאמר, לחם חמדות לא אכלתי. וכתיב (שם) מיום אשר נתת לבך להתענות, אלמא, תענית מקרי. וכן על זו הדרך, כל אשר ימעט מהנאות העולם הזה לכפרת עוונותיו, תענית מקרי: ולפם רהטא היה נראה שיותר טוב לאכל לחם לבדו מלהתענות, שהרי באכלו לחם מקים מצות עשה של ברכת המזון דאוריתא, וכמה מצות דרבנן, אבל בתענית ליכא מצוה, לא דאוריתא ולא דרבנן, אבל כיון שמצינו קדושים אשר בארץ שהם מתענים ימים וגם לילות, בודאי שהם ידעו שסוד התענית הוא גדול ועושה פרי למעלה יותר ממצות שמקים על ידי אכילה, אבל לתשושי כח או להעוסקים במלאכת שמים ויש לאל ידם לענות נפשם בלי חלישות חיל כדבר האמור, או שיסבל יסורים קלים ברצונו הטוב, כגון לבישת שק, מלקיות, עקיצת פרעושים ויתושים וכדומה, והכל עולה לחשבון גדול לכלא פשע ולהתם חטאת. וכגון זה לא ימצא פתחון פה לומר שלא עצר כח, כי אלו דברים שאין בהם חלישות חיל, וכן להיות מן הנעלבים ואינם עולבים, שמח ביסורין, מעביר על מדותיו וכהנה כמה דברים שמסגלים לכפרה, כמו שכתבנו בערך סגלה, הן הם מקטעים רגלי האנשים שאינם מתענים באמרם שלא עצרו חיל, מה יענו ליום פקדה על שלא עשו אלה: והנה מאחר שהתענית הוא דגמת הקרבן, צריך לצרף עמו התשובה כמו שהיה צריך עם הקרבן, שאם הוא בלא תשובה, עליו נאמר (משלי כא כז) זבח רשעים תועבה. ואפשר שבתענית, אם לא עשה שום דבר מדרכי התשובה, יקבל שכר טוב בעמלו ועושה פרי למעלה, וכפרה עושה בחסדי האל יתברך שמו, כי לא בזה ולא שקץ ענות עני, אבל עקר התענית הוא כדי שיכנע לבבו הערל, ויפשפש במעשיו ויתיר חרצבות רשע, ויעזב רשע דרכו ויעשה גדרים וסיגים בעצמו, וישוב אל ה' וירחמהו. ובפרט בתענית צבור כבר כתב הרמב"ם (הל' תעניות כ"ה, ה"א), כי מה יתן ומה יוסיף להתענות על צרות שעברו, מאי דהוה הוה, אלא עקר התענית הוא כדי שנתן לב שהצרות באו בעוונות אבותינו, ועדין לא הטהרנו, ומעשינו כמעשיהם ועל כן לא נושענו, ובכן נשוב אל השם וירחמנו: וצריך לזהר ביום התענית מכל מכשול והרהור עוון, שלא יהא כטובל ושרץ בידו, או כנוטע אילנות ומצד אחר מקצץ בנטיעות. וביותר צריך לזהר מן הכעס, שביום התענית הוא מעתד מאד לכעס על עלה כל דהוא, ומאחר שהכועס הרי הוא כעובד עבודה זרה, נמצא שההפסד גדול על השבח, וההעדר טוב ממציאות הרע אם לריב ומצה יצום, לכן יתגבר מאד ויעמד על המשמר לבל ייגע לריק. וגם מתנאי התענית שיתן לצדקה כדי שעור מה שהיה עתיד לאכל, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו ב) אגרא דתעניתא, צדקתא. ואמרו עוד (סנהדרין לה, א) כל תענית שמלינין בה צדקה, כאלו שפכו דמים. ורמזו בתבת תענית שהוא נוטריקון תת עני. אבל אם איש עני הוא, נראה שדי שיתן כל דהוא לצדקה, והיה הנשאר מדמי סעדתו יזון אנשי ביתו, שגם הוא לצדקה יחשב, וחייו וחיי אנשי ביתו קודמין: וגם מתנאי התענית שלא יפרסם תעניתו. וכבר בספר החסידים מעשה באשה אחת שהיתה מגלה תעניתה ונענשה על תעניתה. זולת בזמן שרבים מתענים, כגון בימי השובבי"ם או בעשרת ימי תשובה, שאז אין אסור לפרסם. וזה כלל גדול בכל היהידות ובפרט במלי דחסידותא, שיקים (מיכה ו ח) והצנע לכת עם אלהיך. ולא זו שלא יגלה, אלא יסתיר מאד מעשיו וירצה שלא יתגלו, לא כמו רבים מעמי הארץ שאינם מגלים דברי חסידות שעושים, אבל לבם חפץ שיתגלה אם היה באפשר על ידי אחר, כדי שיהללוהו בשערים מעשיו, עד שמתוך כך מבקשים עלות והמצאות כדי שיבוא לידי גלוי, וכשרואים שנתגלה הדבר מראים עצמם כאלו רוצים להכחיש הענין ולהסתיר מעשיהם, ועושים עצמם ענוים בפה, ולבם הולך חשכים, ושמחים ואומרים בלבם, ברוך מפענח נעלמים, אלו הם מכת הצבועים, אבל האיש השלם יסתיר מעשיו כאשר יוכל אפלו מבני ביתו, וכמו שכתבנו לעיל בערך סתר, אם לא שחטא בחטא מפרסם ונעשה חלול השם, אז צריך הוא לפרסם תשובתו, כמו שכתב בספר החסידים (סימן קסז). וכבר יספר על הרב החסיד מוהר"י כולי, שפעם אחת עשה הפסקה של שלשה ימים, ויהי ביום השלישי לעת ערב הצרך לילך לבית עשיר אחד, וכבדו העשיר במשקה הקאב"י, ושתאו כדי שלא לגלות שהיה בתענית. עושה אלה בודאי שהשם יחשב לו כאלו התענה תענית שלם ואין נגרע מערכו: וראוי לאדם שביום התענית לא יוציא כל היום בסחורה, אלא יהא ממעט בעסק ויעסק בתורה, בספרי מוסר ויראת השם. ומה טוב ומה נעים ללמד סדר מעשה הקרבנות לקים מה שנאמר (הושע יד ג) ונשלמה פרים שפתינו. ויפשפש במעשיו ויתודה ודוי הארך, ויעשה גדרים וסגופים לשוב מעברות שבידו, וישפך שיחה ידרש סליחה בדמעות שליש ולב נשבר ונדכה. וטוב להתפלל על התענית בכניסתו וביציאתו. בכניסתו, שיעזרהו השם יתברך שמו לעשותו כהגן, וביציאתו, שיקבל ברצון (וגם על זה אניף ידי בסיעתא דשמיא וסמכתים בבית תפלותי). הן אלה קצות דרכים אשר יעשה יום ענות אדם נפשו, וכזה יהיה צום יבחרהו האל יתברך שמו, ונרצה לו לכפר עליו:

תשובה

חובת התשובה מפרש בתורה, שנוי בנביאים ומשלש בכתובים. וכל חכמי ישראל די בכל דר ודר, ראשונים ואחרונים, חדשים עם ישנים, כלם מכריזים על התשובה, כמו שבא מפרש בתלמוד ומדרשים וכל ספרי מוסר ויראת השם. מי האיש החפץ חיים ישקד עליהם יום יום ויכנסו דבריהם באזניו לשמר ולעשות ולקים דרכי התשובה. כי באמת אמרו שהעקר הגדול לכנס לדרכי התשובה הוא למוד התורה, שילמד דינים הנצרכים וספרי מוסר ויראת השם. וכל הקרב הקרב אל משכן השם, בתי מדרשות ללמד או לשמע בלמודים, הוא קרוב יותר אל השם, והולך ומתקרב מדי יום ביום הלוך וגדל ביהידות, הלוך ושוב בתשובה. וכל הרחוק מן התורה, הוא רחוק מן השם יתברך, מדי יום יום הלוך וחסור עד שדש בעברות ונעשות לו כהתר, אי מטעם דלא ידע דיני התורה, ואוסר את המתר ומתיר את האסור, ואפלו ידע את האסור אינו יודע חמר שבו. וכמו שפרשו המפרשים על הפסוק (בראשית ו ה) וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. רק הוא מעוט, היצר הרע ממעט ומקטין העברה בעיניו. ואי מטעם דכיון שעבר עברה ושנה בה נעשה לו כהתר, באפן שדרך איש כסיל ישר בעיניו, עד שאם יאמרו לו שיעשה תשובה, אמר יאמר, מה נמצא בי עול שאעשה תשובה, ומה הוא תשובה, ואיך נעשה תשובה, ומתוך כך הכסיל בחשך הולך, ומרעה אל רעה יוצא, עד שיצא מן העולם, הלוך ילך ובכה לבאר שחת רחמנא לצלן: לא כן השוקד ללמד או לשמע בלמודים, הולך אל חכמים יחכם (משלי יג כ), ויודע מה הוא אסור וחמר שבו, שאפלו על עברה קלה חשוב ככופר בעקר, שהרי הוא מורד במלכות בפני המלך הגדול הגבור, אים ונורא, אשר מלא כל הארץ כבודו, והוא משגיח על כל מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו, אין שום דבר נעלם ממנו, וידוע הקדוש ברוך הוא משלם שכר טוב לצדיקים וענש רע ומר על כל עברה, אפלו קלה שבקלות, ומדקדק כחוט השערה ואינו מותר כלום, והענש הוא גדול מאד מאד עד כדי שאמרו שאם יסבל כל ימי חייו יסורין כיסורין של איוב, אינו כלום נגד מה שעוברת נפש החוטאת ביום המיתה, ויום המיתה אינו כלום נגד מה שעובר בעולם הבא ענשים קשים ומרים, מינים ממינים שונים, עד שמשפט רשעים בגיהנם, אף על פי שהוא קשה מאד כמפרש במדרשים ועברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו, שמורידין נהרי נחלי דמעה, אף על פי כן אינו כלום נגד שאר דינים וגלגולים וכף הקלע וכדומה. וכל קבל דנא מרבה מדה טובה, שכר מצות רב מאד, וכמו שכתבנו לעיל בערך שמיעה וערך שכר: ובקרא איש יהודי ספרי הקדש, בעיניו יראה כי אשר לא יחשב לו עוון, הוא עוון פלילי, וחרדה ילבש, ושב ורפא לו. וכן ידע המצות על ברין, וכיצד סדר עבודה לאל יתברך שמו, וסגלת התורה שהיא תבלין ליצר הרע, עד שאמרו (קדושין ל ב) אם פגע בך האי מנול משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח, אם ברזל הוא מתפוצץ, באפן שגדולה תורה שהיא מוציאה את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים. והשונה הלכות ומוסר בכל יום, או שומע שהוא כקורא, מבטח לו שהוא בן העולם הבא, שהמאור שבה מחזירו למוטב. ועל כן תקנו לנו רבותינו זכרונם לברכה בתפלת שמונה עשרה השיבנו אבינו לתורתך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך. דאי אפשר לתשובה שתתקים בלי קדימת עסק התורה: וזאת תורת השב, כאשר יתעורר לבו לב טהור לשוב בתשובה, לא יפן מתחלה אל הסגופים והתעניות, רק מעט יתענה כפעם בפעם, או בענויים קלים על דרך שכתבנו לעיל בערך תענית, וישפך נפשו לפני השם שיעזרהו ויחתר לו חתירה מתחת כסא כבודו להחזירו בתשובה. ובתחלה יעזב רשע דרכו הרעה וידרש מפי ספרים ומפי סופרים את חקי האלהי"ם ואת תורותיו, ואיזוהי דרך ישרה להתנהג במדות טובות והנהגות ישרות. ויתנהג בדרכי היהידות והישר ויהיה זריז לקים כל דבר טוב ואפלו מלי דחסידותא. יזהר וישמר מכל דהוא נדנוד עברה עד דכדוכה של נפש ולא יעבר, כדכתיב (דברים ו ה) ואהבת את ה' וכו' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. ואם ממונו חביב עליו, אפלו הכי יאהב את השם בכל ממונו ולא יעבר על דעת קונו, אפלו יצטרך להפסיד כל ממונו, ומאד אדם נכר בכיסו, החזק הוא בעבודת השם יתברך, הרפה, וכתיב (שה"ש א ג) על כן עלמות אהבוך, פרשו רבותינו זכרונם לברכה (ע"ז לה ב) על מות אהבוך. ככה יעשה ויתנהג זמן מה, עד שיתחזק ויהיה מבטח לו שלא ישוב עוד לכסלה בעזר משדי. ואז ילך אצל חכם צנוע וחסיד ובקי ברפואות הנפש, ויגלה לו מכאובי נפשו אשר עבר על נפשו המים הזידונים מיום הולדו, לא יכחש דבר ממנו, ויבקש מלפניו שירפאהו ויתקנהו בעצה טובה, ולא יסור מן הדבר אשר יגיד לו המורה ימין ושמאל, כאשר לא יסור החולה מצווי הרופא, ואז החכם יעשה כחכמתו וינחהו בעצתו. כי הן אמת שמפרש בספרי גורי האר"י ושאר מקבלים תקוני תשובה לכל עוון ולכל חטאת, מספר תעניות לפי החטא, ויש עוונות חמורים שמצריכים לישב בחמה בימות החמה, בין הנמלים, ובקרח, ולהתגלגל ערם בשלג בימות הגשמים, ומלקיות, וחרלים וכדומה. ודורשי חמורות אמרו שנוטריקון תשובה הוא תענית, שק, ואפר, בכי, הספד, וכן כתוב (יואל ב יב) שבו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד: אבל אני אומר שבדור יתום זה, אם יארע שיבוא איש יהודי אצל חכם שיתן לו תקונים וילמדנו דרכי תשובה, ראוי לחוש לתקנת השבים, וספרים כאלה המדברים בתקוני התשובה, במספר תעניות וסגופים, אסור לקרותם בפני המון העם, כי בלאו הכי, הן בעוון, לא נמצא אחד מעיר שילך אצל חכם שילמדנו דרכי התשובה, כי חושב שאין בידו עוון, ואפלו יודע מרת נפשו שעברו על ראשו המים הזידונים עברות חמורות, חושב שבעזוב רשע דרכו סגי, והפורש מן החטא כקטן שנולד דמי, ולכן לא יבוא שום אדם לדרש אלהי"ם ולבקש תקוני תשובה, ומה גם אם ישמע שצריך לענות אדם נפשו בתעניות וסגופים קשים יתיאש מן הרחמים, כי יאמר, אם אתענה כל שנותי לא אספיק לכפר על רב פשעי ואם כח אבנים כחי, ומתוך כך אפשר שיאמר, אין לו תקוה וכאשר אבד אבד, וילך ויעשה מה שלבו חפץ. ומה גם שלפי האמת, לא כל הזמנים ולא כל האדם שוים, וכבר אמרו משם האר"י ז"ל, שהמעט שעושים בדורות הללו חשוב כהרבה שהיו עושים בדורות ראשונים, כי גברה הקלפה וכשל בעווננו כחנו. ואמרו בש"ס (חולין פד, א) אבא ממשפחת בריאים הוה, אבל כגון אנו, לוים ואוכלים, ואנן מה נענה, והרי אנו דומים למי שחיב חוב גדול ונשבר, ואין ידו משגת לפרע במשלם, תחנונים ידבר רש ומראה חשבונו עד שמתרצה בעל חובו להפרע במשך זמן, לחצאין, לשליש ולרביע כאשר תשיג ידו, כן אנחנו כלנו שבורין ואין אנחנו יכולים לצאת ידי חובותינו, רק את אשר בכחנו לעשות נעשה מעט מעט, לתקן את מעותנו במשך ימי חיינו, אולי יתעשת האלהי"ם לנו וימחל את כל חובותינו, אך בתנאי שכל אשר בכחנו לעשות נעשה ונקבל: ואם המצא ימצא שיבוא איש הישראלי אצל החכם לדרש אלהי"ם ולבקש תקון על עוונותיו ופשעיו, לא יחמיר עליו מתחלה, רק אכל ושתה יאמר לו, רק השמר לך ושמר נפשך מכל דבר רע, ולשמר ולקים כל דבר טוב, וכשיתחזק וירגיל בזה זמן מועט, יתחיל לומר לו שצריך לתקן את מעותו, וזה יצא ראשונה, עבודה קשה ונסיון חזק, שאם יעמד בו, מבטח לו שיקים כל דרכי התשובה. והיא מה שאמרו (יומא פה, ב) שבעברות שבין אדם לחברו אין לו תקנה עולמית עד שירצה את חברו, ומי שיש גזל בידו אין תפלתו נשמעת (שמות רבה כב ג), ומי שאין תפלתו נשמעת אפלו בימים נוראים כלום תקנה יש לו, וגדולה מזו יש מי שרצה לומר, דמי שיש בידו עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכפורים מכפר לו אפלו על עברות שבינו למקום: ועוון הגזל הוא חמור מאד, שהגוזל את חברו אפלו שוה פרוטה, כאלו נוטל נפשו ודם זרעו, כדאיתא בשלחן ערוך (חו"מ סי' שנט סעיף ג). הנה כי כן, אשר נדבו רוחו רוח נכון לשוב אל בוראו, זה צריך לעשות ראשונה, והשיב את הגזלה אשר גזל ואת העשק אשר עשק, וירצה את חברו, ואת אשר הקניט בדברים יפיס עד שיתפיס חברו, ואחר כך ישוב אל בוראו ונרצה לו: והן אמת כי דבר קשה מאד מכמה פנים, אחד מצד הבושה, כי כבשת גנב כי ימצא במחתרת, כן יבוש להשיב את הגזלה או לשאל מחילה, ועוד, קשה להשיב גזל הנאכל, ומשכחת לה שאם יבוא להשיב גזלות וחבלות מרבית שאכל וכדומה, אפלו אבנטו אינו שלו. ויש שאין ידו משגת לשלם הגזל אשר גזל והעשק אשר עשק ורבית שאכל וכדומה, אפלו אם ימכר עצמו ואת בני ביתו. ויש שגזל את הרבים, כגון על ידי משקלות חסרים, או שגזל מאנשים שאינו מכירם ואינו יכול להשיב, וכהנה מניעות יש, שעושה אותם היצר הרע כחומה גבוהה וכמחצה של ברזל, עד שחושב האדם שבלתי אפשר לשוב בתשובה. אבל האיש אשר נדבה רוחו לשוב אל בוראו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו, כאשר יאות לא ישוב מפני כל, ולפם צערא אגרא. שהרי אמרו (ברכות יב, ב) כל העובר עברה ומתביש, מוחלין לו על כל עוונותיו. ויאמין האדם באמונה שלמה, שכל מה שיתביש בעולם הזה, אינו אחד מני אלף אלפי אלפים מהבושה וכלמה שיבוש ויכלם לעולם הבא בפני בית דין של מעלה רבי רבבות מחנות קדושים, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלמה, ומוטב לו לאדם שיכלם בעולם הזה ונסלח לו, ואל יכלם לעולם הבא ויסבל ענשים קשים. ואם לא יעצר חיל להשיב את הגזלה כי קצרה ידו, יש תקנה על ידי שישאל מחילה, אבל אם יש לו, השב ישיב ולרוח גדול יחשב מה שישיב, כי עושה עשר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו (ירמיהו יז יא) ואחריתו יהיה נבל, וממון של אסור המערב עם ממון של התר, בא זה ומאבד את זה, אבל בהשיבו את הגזלה, ברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב): ואם היא גזלה או גנבה שלא ידעו בה בעליה ולא נצטערו עליה, יוכל להשיב בלי ידיעת בעלים, על ידי הבלעה בחשבון וכדומה, ואף לרצותו אינו צריך, אבל אם צער חברו וחטא כנגדו בין בגופו בין בממונו בין בכבודו, אינו נמחל לו עד שירצהו ואף אם הנחבל ימחל מעצמו ויעביר על מדותיו, וכמנהג העולם שאומרים בכל לילה הריני מוחל וסולח וכו', לא סגי בהכי, דנהי דמועיל הרבה, אבל על כל פנים חיובא רמיא עלה דאנש לעשות את מה שמטל עליו ולרצות את חברו. תדע, דהא מיתי בש"ס (יומא פז א) עבדא דרב, דהוה מהדר וממצי נפשה לההוא טבחא בכל מעלי יומא דכפורי כי היכי דלשאל מנה מחילה, ותהוה לה כפרה, שמע מנה דלא סגי כשימחל הנחבל מעצמו לחוד, ומה גם שאין אדם יודע אם מחל לו חברו, שעל הרב האומרים נסח הריני מוחל וסולח, אין פיהם ולבם שוים, ויש דלא ידע מאי קאמר, והראיה, שביום שאחריו, הקפידה במקומה עומדת ביתר שאת. הנה כי כן, לא סגי בלי שאלת מחילה, ואם יקשה בעיניו להתביש עם חברו פנים אל פנים, יוכל לעשות על ידי שליח או על ידי כתב, כי באמת הכתיבה היא סמא טבא לכל הדבר הקשה לדבר מפני הבושה, יכתב ידו ולא יראו פניו עם שכנגדו. וישראל קדושים הם והם רחמנים, ובודאי שבבוא אחיו הישראלי לשאל ממנו מחילה, לא יהיה המוחל אכזרי, ותכף יתרצה למחל לו מחילה גמורה, כדי שלא יענש אחיו הישראלי בסבתו. ואם גזלה ישיב, לא יקבל ממנו, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (ב"ק צד ב) הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו, אין מקבלין מהם, והמקבל מהם, אין רוח חכמים נוחה הימנו: ואם גזל את הרבים, או שאינו יודע את מי גזל וממון מי אכל, יש תקנה על ידי שיעשה צרכי רבים. ויש צרכי רבים שנעשים בכל דהוא, כגון במקום שיש טיט בדרך, להניח דף עץ או אבן וכדומה, כמה דברים יש שההוצאה מעוטה והתועלת רב, וצריך להיות רודף אחריהם, כי עושה אלה מתקן את אשר עות בגזל ואונאה שלא יוכל להשיב, וגם למצוה רבה תחשב, כי הוא רב חסד. ואם לא יוכל לעשות שום דבר מצרכי רבים, או שגזל את הגוים ואין ידו משגת להשיב, או שחיב להשיב את הגזלה ליתומים קטנים דלאו בני מחילה נינהו, באפן שאין לו תקנה, אפלו הכי לא יתיאש מן הרחמים, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, רק ישפך נפשו לפני השם שיעזרהו על דבר כבוד שמו, ויקבל עליו שכאשר תשיג ידו, יחזיר, וה' יראה ללבב וירחמהו עושהו: ועל עברות שבין אדם למקום, מעט מעט יתענה כאשר יוכל שאת, ויתחיל במועט ויהיה מוסיף והולך לעשות כל אשר בכחו לעשות, תעניות וסגופים והפסקות, ושק ומלקיות וחרלים וכדומה, כל אשר יוסיף לעשות, יוסיף לטהר נפשו ולטהר את אשר פגם, דגמת הבגדים הצואים, שהכביסה מועטת מועיל להם, אבל כל אשר יוסיף לכבסם בנתר ובורית, יוסיפו להטהר ולהתלבן. ואפלו אם חושב שכבר תקן את מעותו, לא ימנע מענות נפשו לטהר כתמי עוונות ישראל כי כן משפט האוהב את השם אהבה אמתית, שאינו חושש על עצמו אלא על כבוד קונו, עד שאם היה נכנס תחת האפשר שיאמרו לו, שבמה שהוא מענה נפשו, אם ירצה שיתכפר לו מעוונותיו, אינו מתכפר לו אלא עוון אחד, ואם יתרצה שיתכפר בענויו עוונות חברו, יתכפרו שתי עוונות, יבחר שיתכפרו עוונות חברו כדי שיהא יותר טהרה ויותר נחת רוח למעלה. הנה כי כן, טוב לגבר שיתפלל על כללות ישראל, כדי להקל מצער השכינה וצער המשיח וצער כל העולמות, כי זה כל האדם: ומה גם כי בדורות הללו דלונו מאד וחסרנו כל טוב, ואין אדם צדיק בארץ שיערב אל לבו לומר שתקן את מעותו ויצא ידי חובתו לגמרי, לו יחיה גבר שנין אלפין, כי אין רגע בלי פגע, ובכל יום מוסיף חדשים על ישנים, ואין אתנו יודע לכון בכונות ויחודים לתקן את מעותנו כדת מה לעשות בשקו ותעניתו, ואפלו הכי לא נרצה לו לגמרי, עד שבא משה והתפלל (דברים לג ו), יחי ראובן ואל ימת. וכן דוד המלך עליו השלום הקים עלה של תשובה, וכמה התענה עד שאמר (תהלים קט כד) ברכי כשלו מצום, וכמה יסורין סבל כמפרש בדברי רבותינו זכרונם לברכה, ואף על פי כן לא נרצה לגמרי עד שבע שנים אחר פטירתו שנבנה בית המקדש. וכמה גדולי עולם מצינו שעל חטא קל השחרו פניהם מן התעניות (ירושלמי שבת כ"ה, ה' ה חגיגה כב ב). ולנו המלאים עוונות, בודאי שלא יספיקו כל ימי שנותינו ולא נוכל לצאת ידי חובתנו: וכבר יש לנו כמה סימנים מבהקים לידע שעדין לא הטהרנו, שאלו היתה נפשנו מטהרה, לא היתה יוצאת תקלה מתחת ידינו ולא שום דבר שאינו מתקן, והיינו יכולים לכון דעתנו ליראה ולאהבה את השם יראה גדולה ואהבה עזה, ולכון בתפלות וברכות ומצות, ולא היו מערבבים אותנו מחשבות זרות והרהורים רעים על כרחנו שלא בטובתנו, והיינו יכולים לעבד את בוראנו עבודה שלמה, עבודה תמה, ביראה ואהבה ושמחה רבה כדת מה לעשות, והיינו מצטערים ומתעצבים בעדן עציבותא, כגון על חרבן בית המקדש ועל עוונותינו ומה שגרמנו בהם צער בנפש כמי שבנו יחידו מת מטל לפניו, והיתה נשמתנו עולה למעלה בכל לילה לחזות בנעם ה', וכזאת וכזאת טובה כפולה ומכפלת לצדיקים. לא כן עתה שנפשנו לא מטהרה, חסרנו כל טוב. וכבר כתב בספר החרדים פרוש הפסוק (משלי כז כא) מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. שכמו שהזהב נבחן בתוך הכור אם הוא זהב טהור או מלא סיגים, כן האיש נבחן לפי מהללו, אם יוכל לכון בתפלתו לעבד את בוראו עבודה שלמה, עבודה תמה ביראה ואהבה ושמחה רבה, נכר שנפשו מטהרה, וההפך להפך: והאיש אשר הוא טהור, רוח אלהים יתקנהו בעצה טובה, ויעוררהו בהתעוררות גדולה לקים כל מצוה כתקונה, דבר בעתו. לא כן אנחנו שחטאתינו מונעים הטוב ממנו, ועוונותינו היו מבדילים בינינו לבין אבינו שבשמים. ואם יאמר אדם לקים תקוני התשובה לפי מה שכתב בספר הרוקח ודברי האר"י ז"ל ושאר ספרי המקבלים, ולצאת ידי חובתם הוא דבר בלתי אפשרי, כי לנו המלאים עוונות הרואה דבריהם, עצמותיו יאחזמו רעד ורעיונוהי יבהלונה בראותו רבוי התעניות שצריך להתענות, ויתיאש מן הרחמים, ומה גם, כי מי יוכל לזכר מספר העוונות אשר פעל ועשה כל ימי חייו בגלגול זה ובגלגולים אחרים, לכן טוב לגבר שיתענה בלי חשבון, וכל ימי חייו יעמד על המשמר, וכל אשר בכחו לעשות יעשה, אולי יש תקוה שנתרצה אל בוראנו באשר הוא יודע רב שפלותנו ודלותנו ומעוט ערכנו וקצר השגתנו, והוא עושה עמנו צדקה, ומאוצר מתנת חנם יחננו. ובאמת אמרו (ברכות ט א) אשרי אדם מפחד תמיד. בדברי תורה כתיב, ובפרט בענין התשובה צריך שעינו לא תשבע ולא יאמין בעצמו, לעולם יפחד שמא כדמבעי לה למעבד לא עבד, ויותר על מה שתקן, חזר וקלקל בעברות שעושה כסדרן, או שמא לא תקן כלום, שלא נתקבלה תשובתו כגון שכעס, שהכועס טורף נפשו באפו. וכתב רבנו האר"י, שהכועס, כל מה שסגל לעצמו מצות ומעשים טובים, הכל הולך אל הסטרא אחרא עם נפשו שהולכת אל הסטרא אחרא, ואין לו תקנה עולמית, עד שיקבל עליו שלא יכעס, ואז יתחיל לתקן. וכן אם עשה תשובתו להתראות ולהתגאות תועבת ה' הוא. וכן יש כמה עברות שגורמין שנועלין בפניו שערי תשובה, ובפרט עוון הוצאת שכבת זרע לבטלה, דאמר בזהר הקדוש שאין לו תשובה אלא בחילא דתיובתא יתר: ואף על פי כן אל יתיאש מן הרחמים, ואל יאמר לריק יגעתי, לתוגה והבל כחי כליתי, אלא יבטח בשם השם דאפשר שתקן את אשר עותו ומצא כדי גאלתו, ויאמין באמונה שלמה שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל דהוא דבר טוב, ולא בזה ולא שקץ כל דהוא ענות עני, ולא הסתיר פניו ממנו, אלא שאין אתנו יודע מה אנוש, ומה יעשה בדינו עד יום המות, אז ידע אנוש ערכו כשימצא בארץ החיים. הא למה זה דומה, לבן המלך ששלחו אביו מאתר דשמה קשטא לארץ מרחקים כדי שירויח ויקנה שם טוב לעצמו, והוא לא כן עשה, אלא פנה אל רהבים ולוה ואכל ושבע ודשן, ועלה החוב לחשבון גדול, והוא לא ידע הסך, והבעלי חובות הלכו להם אצל המלך שיפרע להם, ואמר להם המלך, שימתינו עד שיכתב לבנו שיראה לשוב בו, ולהשתדל בכל מאמצי כחו להרויח ולשלח לגדל פרע את אשר לוה, שאם לא יעשה כן יביאהו אצלו ויפרע מגופו ונפשו, וכן עשה בן המלך, והתחיל לשלח מעות וסחורות לרב כדי שיתפרעו חובותיו, אבל הוא מתפחד לילה ויומם שמא עדין לא שלח לשליש ולרביע, או תרי ממאה לערך מה שחיב, כי הוא לא ידע סך החוב, ואם שמא גזלו לסטים בדרך את מה ששלח, או שמא לא נתקבלה סחורתו באתר דשמה קשטא והלכה לאבוד, כי שם אינו עובר אלא דבר זך ונקי ובר, ועל כן מרבה לשלח והולך, ולעולם בהאי פחדא קא יתב, עד אשר ילך הוא לאתר דשמה קשטא ויראה את אשר פעל ועשה, אם זך וישר פעלו, אז ישמח ליבו ויגל כבודו כי ימצא שם קרן קים. והנמשל מובן מאליו, דוק ותשכח. ומי לנו גדול מרבי אבהו דאחויאו לה תליסר נהרי דאפרסמונא דכיא, והוא אמר, לריק יגעתי (בראשית רבה סב ב עי' תענית כה, א). וזהו יראת חטא שמביאה לידי קדשה, ועל זה נאמר (תהלים לד י) יראו את ה' קדושיו: הנה כי כן, אשרי איש ירא מעברות שבידו, וירבה לעשות ויהיה דומה בעיניו כמי שלא עשה כלום, מי לנו גדול מדוד המלך עליו השלום שלאחר שהפליא לעשות, אף על פי כן אמר (תהלים נא ה) וחטאתי נגדי תמיד, כל שכן אנן יתמי דיתמי שאין אתנו יודע מה אנו ומה חטאנו ומה באנו לתקן, בודאי צריך שיהיו לעולם כל חטאתינו ועוונותינו סדורים לנגד עינינו. ויש בזה רוח גדול, שאף אם יעלה במעלות ויהיה מכבד בין הבריות וישיאנו יצרו להתגאות, כאשר יזכר עוונותיו ופשעיו וחטאת נעורים, יכנע לבבו וישפיל עצמו ויהיה נבזה בעיניו נמאס, כי יאמר, מה לי להתגאות בכבוד מדמה שמכבדין אותי בני אדם אשר עיני בשר למו, הלוא פשעי אני אדע, ואלו יריחון בהם שכני, אזי ירחקו ממנו ומגבולי. וגם כשיזכר חטאתיו ויהיו נגד עיניו, לא יכעס) ועל הסרים למשמעתו אם לא יעשו רצונו כרצונו, ולא יקפיד על הכבוד, ויבוא לקנות מדת הענוה: ומאחר שאין בידינו לתקן את מעותנו על ידי תעניות וסגופים כמספר הראוי לפי עצם חטאתינו, ולא על ידי כונות ביחודים וזווגי מדות העליונות וכהנה דברים שעושים האנשים השלמים היודעים לגדר פרצות, ועל מי יש לנו להשען, על אבינו שבשמים, שהוא מתרצה ברחמים ומתפיס בתחנונים ושומע תפלת כל פה, הנה כי כן, מעקרי התשובה שתחנונים ידבר רש, ישפך שיחה, ידרש סליחה מאדון האדונים לראש אשמורות שהוא עת רצון, לא יעבר מעשות זאת בכל לילה, בפרט בלילות החרף הארכות, ישפך כמים לבו ותרדנה דמעותיו בשפל קול התחנה במר נפש והכנעה רבה, בתתו אל לבו רב שפלותו ודלותו ועצם חטאתיו, וכי רע ומר עזבו את השם, לבו יחיל בקרבו, צרה ויגון ימצא ובמרירות יאנח שוברת כל גופו, שכבר כתבו שמעקר התשובה היגון והצער, שיצטער על עוונותיו, ולפי רב היגון והצער, כך ירבה לטהר והוא סימן טהרה: וכבר יש ויש הרבה פתחים וטענות שנאה ויאה שיצטער ויתמרמר בבכי ובמספד מר, הנפש החוטאת. והיותר שיצטער ויבכה בראותו כי נפשו לא מטהרה ורחק ממנו זיו השכינה, הראיה, שאינו יכול להצטער צער בנפש כאשר היה ראוי, ואין עיניו יורדים פלגי מים מאליהם בלי מצוי, יותר ממי שמתו מטל לפניו כאשר היה ראוי, וכזאת וכזאת יתן אל לבו דברים הממררים את הלב ויכנע לבבו, ותחנונים ידבר רש כעני שואל על פתח, כי ההכנעה פתח גדול לקבול התפלות (ונסח תפלה ידי עשתה בסיעתא דשמיא וסמכתיה בבית תפלותי בעזרת השם יתברך). ויוכל לומר נסח ודויים ותפלות של יום הכפורים שכל דבריהם כגחלי אש. וכבר יש בספרים גם כן נסחי תפלות לשפך שיחה, לדרש סליחה, כגון בספר שבט מוסר וספר שני לוחות הברית וספר תקון הנפש וספר שערי ציון וכדומה, מה טוב לומר את כלן, אחת בכל יום, כי זכות המחברים יעמד לו שתקבל תפלתו. ומי שאינו מבין בלשון הקדש, ילך אצל חכם שיסדר לו תפלה בלעז, כדי שיוכל להתפלל מתוך קירות לבו, ויתמיד בתפלה מדי יום יום כל ימי חייו, אולי ימצא עת רצון שתקבל תפלתו: ולעולם יהיה ענו באמת, נבזה בעיניו נמאס, מן הנעלבים ואינם עולבים אפלו לבני ביתו, ומעביר על מדותיו, ולא יקפיד כלל על הסרים למשמעתו בזכרו את אשר הכעיס הוא את בוראו, ובזה ה' ירצהו וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וכן בכל הדברים המסגלים לכפרה, כאשר כתבנו לעיל בערך סגלה, הבעל תשובה ירדף אחריהן לעשות נחת רוח ליוצרו ונרצה לו לכפר עליו, והכל לפי רב האהבה, הכל יקל בעיניו, ויותר מאשר בכחו לעשות יעשה, החלש יאמר, גבור אני, כדי לזכות לתקן את מעותו ולעשות נחת רוח ליוצרו, ולחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו: והנה אף על פי שהתשובה רצויה לעולם כדכתיב (תהלים צ ג) תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש (ירושלמי חגיגה כ"ב, ה"א), עקר התשובה בימי הבחרות, כמאמר שלמה המלך עליו השלום שאמר (קהלת יב א) וזכר את בוראיך בימי בחורתיך. וכן פרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק (תהלים קיב א) אשרי איש ירא את ה'. שרצונו לומר, אשרי השב בתשובה כשהוא איש (ע"ז יט, א) דהינו בחור, לא כמו כמה בוערים בעם שאומרים, הבחרות הוא פעם אחת, ויצר הרע אומר (קהלת יא ט) שמח בחור בילדותך. ויש בחורי חמד שנגע יראת השם בלבם, ורוצים לשמע דברי חכמים וללכת בדרכי טובים, אבל הם בושים מחבריהם הרעים המלעיגים עליהם בדברי לעג וקלס ושחוק, וקורים לו, חסיד שוטה, עד שנמנעים מעשות טוב, אוי להם למלעיגים, אהה עליהם. וכבר כתבו חכמי המוסר שהם דומים ללסטים מזין שעומד בדרך ומלסטם את המוליכים תקרבת למלך, שבודאי ירדפהו המלך וימיתהו במיתה רעה וענשים קשים ומרים, וזו רעת האדם בארץ, שכשהוא הולך בדרך חטאים, רוצה וחפץ שיהיו אחרים כמותו, כדי שיהיה צרת רבים נחמת שוטים, ולא זו הדרך למי שנגע אהבת השם בלבו, וכמו שכתבנו משל על זה לעיל בערך אהבת רעים. אבל האיש החפץ חיים ישתדל מאד לעשות בסתר והצנע לכת, אך אם לא יוכל, לא ימנע מעשות טוב מפני לעג השאננים, ולא ישוב מפני כל, כי מוטב לו לאדם שיקרא שוטה כל ימיו, ואל יהי רשע לפני המקום שעה אחת. וכמו שבמקום הרוחת זוזים אינו חושש ללעג וקלס, ואומר, אני אשב שם וישחקו בני אדם, על אחת כמה וכמה לעשות נחת רוח ליוצרו המשלם שכר טוב להולכים בתמים: וחיוב קדימת תשובה בימי הבחרות הוא מכמה טעמים, זה יצא ראשונה, שאין לאדם ערב על ימי חייו שיגיע לזקנה, ובפרט בדורות הללו מיתה שכיחא, ויותר נמצא שמתים בחורים רחמנא לצלן, ממה שמתים זקנים. ומה יקרו דברי התנא רבי אליעזר שאמר (אבות ב י) שוב יום אחד לפני מיתתך. ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ועוד, שאם יאמר אדם אשיש בילדותי וכשיבואו ימי הזקנה אשוב בתשובה, הרי זה דומה לאומר אחטא ואשוב, שאין מספיקים בידו לעשות תשובה (יומא פח א). ועוד, כי האלהי"ם יביא במשפט על כל, ואין פוטר אותו על ותורו בימי הבחרות, אדרבא, ימי הבחרות אשר כחו בו וכאיש גבורתו, אז הזמן הנאות להוציא חילה לאוריתא ולהיות רץ כצבי וגבור כארי לעבודת בוראו ולקים דרכי התשובה. ולפי רב השנים ולפי רב המעשה שיעשה תשובה ומעשים טובים, ירבה לטהר ולתקן את מעותו כלי האי, ואולי ימצא כדי גאלתו, דנהי שהתשובה רצויה אפלו ביום המיתה, הינו כדי שלא יענש על דעבר אמימרא דרחמנא דסגי בודוי וחרטה לחוד, אבל לטהר את נפשו ולתקן את אשר עותו, ולמחות המקטרגים שנבראו בעוונותיו, יסבל ענשים קשים ומרים עד אשר יטהר, וכמו שכתבנו לעיל בערך תענית. ועוד, שהתשובה בימי הבחרות בעוד כחו בו ורתיחת דמו בקרבו, היא רצויה ומקבלת הרבה ומרבה לטהר, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שם פו, ב) איזהו בעל תשובה באותו פרק, באותו מקום, באותה אשה וכו', באפן שמורה שמה ששב, הוא מאהבת ויראת קונו ולא מחמת חלישות חיל ובטול תאותו. ועוד, שכאשר ישוב בימי הילדות והבחרות, לא יכבד עליו משא העוונות כל כך, ואולי יוכל להטהר ברב השנים, לא כן אם לא ישוב עד זקנה ושיבה, שאז גדול עוונו מנשוא, כמשא כבד יכבד ממנו, ולפי מעוט השנים וחלישות כחו, לא יוכל להטהר לגמרי, אלא ישאר עליו לסבל ענשים לעולם הבא. ועוד, שכאשר ירגיל עצמו בדרך רע ויהא דש בה ונעשית לו כהתר עד זקנה, גם כי יזקין לא יסור ממנה. ועוד יש טעמים אחרים דלית דין צריך בושש, והילדות והשחרות הבל, אשרי איש ירא את השם ויזכר את בוראו בימי בחרותו, וישוב מדרכו הרעה וילך בדרך טובים וארחות צדיקים ישמר (משלי ב כ): ועל כל פנים אם עברו ימי הבחרות והוא בא בימים, יגדל עליו חובת התשובה בראותו שיבה זרוקה בו, שכבר הוא קרוב למיתה ורגלו אחת בתוך הקבר, ואם לא עכשו אימתי, ואם לא ישוב אז, יגדל ענשו כפלי כפלים על אשר לא חס על נפשו ועל כבוד קונו בהיות קרוב יום אידו, הרי זה מתחיב בנפשו. לכן בעוד עיניו פקוחות עד אשר לא יבואו ימי הרעה, ימהר יחיש מפלט לו לקים דרכי התשובה כאשר יוכל שאת, ואשר בכחו לעשות יעשה, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ואולי יוכל לטהר את נפשו, ועל כל פנים, כל אשר יעשה כפרה עושה והצלה להוי. ואל יתיאש אדם מן הרחמים באמר, עוונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני ואין תקומה למפלתי וכאשר אבדתי אבדתי, לכן אעשה מה שלבי חפץ ואראה טוב בעולם הזה, זוהי עצת היצר הרע, או שחטאתיו מונעים הטוב ממנו ונועלים בפניו דלתי התשובה, לכן עושים לו אחת משתים, או שלא ירגיש בחליו ורעתו, כי החליק אליו בעיניו שיהא דרכו ישר בעיניו, או שיתיאש מן הרחמים ויעשה מה שלבו חפץ: וכבר הזהיר התנא על זה ואמר (אבות ב יג) אל תהי רשע בפני עצמך, והזהירו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין מ, ב) שלעולם ימד אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חיב, וכאלו כל העולם כלו חציו זכאי וחציו חיב, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עברה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, כי פלס ומאזני משפט ביד אל דעות ה', יש מצוה ששוקלת כנגד כמה עברות, ויש עברה ששוקלת כנגד כמה מצות, לפי מה שהוא אדם ולפי הענין. הנה כי כן, לו בכח יגבר איש למען יהיה לו עברה אחת פחותה ולקים מצוה אחת יתרה, ואפלו אם יהיה כדבריו שרבו עוונות, כל אשר עובר עברה אחת יתרה ירבה ענשו, שאין משפט הקדוש ברוך הוא כמשפט בשר ודם, שאינו יכול להמית את החיב אלא מיתה אחת, בין על עברה אחת, בין על עברות הרבה, ולכן כיון שעומד למיתה יכול לעשות מה שלבו חפץ ולקלל במלכו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא נותן לרשע רע כרשעתו, ואם יעשה מצוה אחת, אפלו אם כלו חיב אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו, אלא זוכה לרב טוב על אותה מצוה. ואם מעט יעשה מדרכי התשובה, ינכה מענשו והכל עולה לחשבון כחנוני המקיף, שגובה אפלו בפרוטות וכל פרוטה מצטרפת לחשבון, ולמי שהוא כמת שאינו מרגיש באזמל, כך הוא אינו מרגיש בחליו ורעתו וצרת נפשו. דרך חיים תוכחות מוסר, שיתחזק ללמד ספרי מוסר או לשמע בלמודים, אולי יש תקוה שיעור משנתו. וגם ישפך נפשו לפני השם שיחתר לו חתירה מתחת כסא כבודו להחזירו בתשובה: וכבר רבנו האר"י ז"ל תקן נסח לומר בתוך ברכת השיבנו בעשרת ימי תשובה, הובאה בספרי ימים בספרי ימים נוראים בתפלת צום גדליה, ואני עני הוספתי בה דברים וכך אמר תמיד כל הימים: השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלבנו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלימה לפניך. אנא אל רחום וחנון ארך אפים, הארך אפך עד שובנו אליך בתשובה שלימה לפניך, ועד שנשלים תקון נפשנו רוחנו ונשמתנו, וחתור חתירה מתחת כסא כבודך להחזירנו בתשובה שלימה לפניך ולהדריכנו לעבודתך, ותירצנו ברחמיך הרבים כי ימינך פשוטה לקבל שבים, ברוך אתה יי הרוצה בתשובה: על זאת יתפלל כל אדם ויבקש רחמים גדולים, כי זו רעה חולה, לזאת יקרא צרה מר ממות, כי כאשר אינו מרגיש בחליו ואינו מבקש תרופה למכתו, מי ירפא לו, הן גוע אבד חס ושלום, לכן בעודנו בחיים, יצעק לפני השם בכל יום כנאקת חלל, כי הוא מחיה מתים ברחמים רבים: והנה זמן תשובה הוא כל ימי חיי האדם מראשית השנה ועד אחרית שנה, וכמאמר רבי אליעזר (אבות ב י) שוב יום אחד לפני מיתתך. וכבר אמרו בזהר הקדוש שראוי לאדם שבכל לילה קדם שכבו יפשפש במעשיו של אותו יום, ואם ימצא שעבר עברה ואשר לא טוב עשה, יתודה ויתחרט ויתקן את מעותו כאשר יוכל, באיזה סגוף או באיזה קנס לצדקה וכדומה, ואנשים כאלה קראם הזהר הקדוש מרי דחשבנא. ופרש בזהר הקדוש שעל זה הזהירה תורה (דברים כא כג) לא תלין נבלתו, שלא ילין עם החטא כי נבלה הוא. וכתבו המפרשים שהשב תכף באותו יום, בנקל יוכל לתקן את מעותו, שדומה לדיו לחה שבנקל יוכל להמחק ולהקנח, לא כן כשהיא יבשה. ואם לא שב באותו יום, לפחות ישוב ביום הששי שבאותו שבוע שגם הוא זמן תשובה: וראוי לאדם להקדים הרהורי תשובה כדי שיוכל לומר הקדוש שהוא עדות, והרשע פסול לעדות, וגם כדי שיזכה לתוספת נפש רוח נשמה ולהארת קדשת שבת, ומזיו שפעת קדשתו ישפע עליו לימות החל לשוב בתשובה ולעבד את בוראו עבודה שלמה. ולכן טוב לגבר שיפנה מעסקיו קדם קבלת שבת וישפך שיחה, ידרש סליחה, ואחר כך ילך לבית הטבילה, וימצא תועלת לנפשו וטהרו וקדשו: וגם יום ערב ראש חדש הוא זמן תשובה, על אשר חטא באותו חדש. וכבר רבים מאנשי מעשה נוהגים להתענות בכל ערב ראש חדש ומרבים בתחנונים, ונקרא שם היום בפי ספרים, יום כפור קטן. וכבר כתבנו כי לא התענית היא העקר, אלא התשובה שישוב מדרכו הרעה ויהא מודה ועוזב אז ירחם: ואם כל השנה הלך בשרירות לבו ויצרו הפיל עליו תרדמה, הנה בהגיע ימי חפץ ימי רצון, חדש רחמים ועשרת ימי תשובה, לא עת לנום ולישן כי מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט ד), וחרדה ילבש ויתעורר כאיש אשר יעור משנתו. ואשריהם ישראל, רבם קמים לומר סליחות לראש אשמורות, ומרבים העם קצת בלמוד ספר התקונים וכ"ד ומשניות ותהלים כפי השגת יד של כל אחד, והן מעט אשר נמצא שאין מתעורר בימים האלה, לא דברה תורה במתים. אבל דבר פשוט הוא דלא סגי באמירת סליחות וקצת למודים לכלא פשע ולהתם חטאות של כל השנה ושל כל ימי חייו. ואם אחר יום הכפורים יחזר לסורו, מה פעל ומה עשה, ויושב בשמים ישחק לו ויאמר, וכי מפני שעבר יום הכפורים אין פחד אלהי"ם לנגד עיניך, האם נחבאת לברח, היד ה' תקצר לענש כל השנה לאיש כזה אשר כהתל באנוש יהתל בי, שאומר לו, אנכי אעשה כדבריך עד שבורח מתחת ידו אנא תברח מפני, רק הימים האלה נזכרים ונעשים לאיש הירא ורך הלבב מעברות שבידו, שיפנה מעסקיו מעט בכל יום, ויקח בידו סדר ודוי הגדול שיש בספרים, וישית עינו עליו על כל פרט ופרט למצא חשבון, וחשב עם קונהו את אשר לא טוב עשה מהדברים הכתובים בודוי מיום היותו על האדמה עד היום ההוא. ואם יש דבר שעדין מחזיק בטמאתו, יתחרט חרטה גמורה, ויקבל עליו בכל תקף שלא לשוב עוד לכסלה. ואם הוא דבר שקשה לו לפרש הימנו, יגדר בעדו בגדרים וסיגים וקנסיות וכדומה, לעמד על המשמר ולהשמר מכל דהוא חטא, ולקים כל דבר ולא יעבר. ועל אשר לא טוב עשה וגרם פגם רב וקלקול גדול והשחית נפשו וטמאה וטנפה, יעשה זאת אפוא, ויקבל עליו לענות נפשו באותה שנה בסגופים ותעניות וענויים כאשר יוכל שאת מעט מעט, ואת כל אלה ירשם בכתב אמת את אשר קבל לעשות. והיותר טוב שלא יקבל עליו כי אם על חדש ימים או על שבוע אחד, ובכל שבוע יחזר על המקרא במה שכתב, לראות אם עמד על המשמר, ואם פרץ, יגדר פרצו ויהא מוסיף והולך. ואחר עשותו כל אלה, בכל יום מימים האדירים האלה יתודה במר נפש, וישפך שיחה, ידרש סליחה, כי הימים ימי רצון ותפלתו ותשובתו עושה פרי: וכתוב בספרים, שהפרש יש בין עשרת ימי תשובה לשאר הימים לענין תשובה ותפלה, כהפרש האור מן החשך, ויפה שעה בתשובה ומעשים טובים בימים האלה, מימים שלמים בשאר הימים, אשר על כן ראוי לחוש על כל רגע של ימים אלו שלא לאבדו. ומי שתורתו אמנותו, בימים האלה יניח עסק פלפולו ויהיה רק עסוק בקריאת ספרי מוסר ובדרכי התשובה, ולשפך שיחה, לדרש סליחה ולהקדים תפלה על כל צרה שלא תבוא. אשרי מי שיוכל להתבודד לחשב עם קונהו, בד קדש ילבש. ולפחות בימים אלו יקים להקריב שני תמידין כהלכתם, שויתי ה' לנגדי תמיד, וחטאתי נגדי תמיד. ואם ימצא חבר טוב, מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, טובים השנים, אז נדברו יראי ה' (מלאכי ג טז) איזוהי דרך ישרה, ואיש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק: וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (קדושין ל, ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו. והם אמרו (ברכות כט, א) אל תאמן בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהנה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי. הנה כי כן, צריך לעמד על המשמר, וזוהי הדרך למי שרוצה לכנס בדרכי התשובה והיהידות, זה השער לה' שיקבל עליו בכל תקף ולא יעבר מלהיות שוקד מדי יום יום ללמד חלק מספרי מוסר, דף אחד או פרק אחד, או לשמע בלמודים על מנת לשמר ולעשות ולקים. הן אלה קצות דרכי הרוצה לשוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינ"ו כי ירבה לסלח:

תוכחה

תוכחה היא אחת מרמ"ח מצות עשה, דכתיב (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. וזאת המצוה מטלת על כל ישראל, לא כמו שסוברים רבים מעמי הארץ שלא נתנה מצוה זו אלא למי שהוא חכם העיר, לא כן הדבר, אלא כל בר ישראל חיב להוכיח את חברו בראותו שעובר עברה או שנמנע מלקים מצוה. ויותר יגדל החיוב על שאר עמא, שדבריהם עושים פרות יותר מדברי החכם, שאם יוכיחנו החכם, יאמרו, הוא חכם, הוא חסיד ומי יוכל לעשות כמעשהו, אם היינו כלנו כמותו, היה בא המשיח, כאלו ביאת המשיח הוא דבר בלתי אפשר על ידינו. ועוד, שהחכם אינו מצוי תדיר אצל עמי הארץ ואינו רואה במעשיהם, לא כן חברו הרגיל אצלו, וכאשר יוכיחם ויאמר להם, אל נא אחי תרעו, וגם לי לבב כמוכם לעשות כמעשיכם, אך חוששני לי מחטאת, כי האלהי"ם יביא במשפט על כל, ולמה לא נחוס על כבוד קוננו ונהיה מאותם שנאמר עליהם (משלי יז כה) כעס לאביו בן כסיל, וממר ליולדתו, ולמה לא נחוס על נפשנו ונהיה מאבדים עצמנו לדעת, כזאת וכזאת ידבר איש אל רעהו ודבריו עושים פרות: וידוע שכל ישראל ערבים זה לזה כדכתיב (ויקרא כו לז) וכשלו איש באחיו. איש בעוון אחיו, ובהדי הוצא לקי כרבא (ב"ק צב, א). ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת נד ב) שמי שרואה את חברו עובר עברה ואינו מוכיחו על פניו, מעלה עליו הכתוב כאלו הוא עשאה והוא נענש תחלה, כמו שמצינו (שם א) בחרבן בית המקדש דכתיב (יחזקאל ט ו) וממקדשי תחלו ממקדשי תחלו, ואף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא, גלוי וידוע לפני שלא היו מקבלים מהם, קטרגה מדת הדין ואמרה, אם לפניך גלוי, לפניהם מי גלוי, ונגזרה עליהם מיתה אף שקימו את התורה מאל"ף ועד ת"ו. ובספר החסידים (סימן קנג) כתב, שמי שעובר עברה ולא הוכיחו חברו ומת בה, חשוב כאלו הרגו, ואת דמו יבקש הקדוש ברוך הוא מידו, ואם הוכיחו ולא שמע בקולו, מה כתיב עליו (יחזקאל ג יט) ואתה כי הזהרת רשע, הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת. ואמרו (ספר חסידים סימן ה) שהמוכיח חברו ולא שמע בקולו, נוטל זכיותיו ממנו: והנה מה שאמרו (שבת נד, ב) מי שיש בידו למחות באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו, באנשי ביתו, נתפס על אנשי ביתו, משמע שאין הדבר אמור לכל, אלא למי שיש בידו למחות. וכן אמרו על פסוק (דברים א יג) ואשימם בראשיכם. ואשמם כתיב, שאשם הקהל נתון על ראשי הקהל, הינו לענין מחאה, דתוכחה לחוד ומחאה לחוד, דתוכחה בדברים, ומחאה בשוטים ומקלות, שזה אינו ביד כל אדם, אלא כל איש שורר בביתו, וראשי הקהלות מושלים על קהלתם, ויש לאל ידם לשבר מלתעות רשע, עליהם מטלת חובת מחאה, אבל חיוב תוכחה הוא דבר השוה לכל נפש: והן בעוון גברה חנפה ואין בדור זה מי שיוכיח, ובפרט לאיש מכבד, אם רואה אותו עובר על דברי תורה, הוא בוש וירא לגשת ולומר לו, מדוע אתה עובר את מצות המלך, מלכו של עולם, וכובש פניו בקרקע ועושה עצמו אשר לא ראה ואשר לא ידע, אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה, כי יפקד השם על מצות התוכחה מה נענה ומה נאמר, כי יאמר, על כבודך הקפדת הרבה, ומה גם על כבוד אביך ואמך היית מקפיד הרבה, שאם היית רואה איש מכה אביך ואמך או מקלל אותם, היית יוצא לקראת נשק ויורד עמו עד לחייו, ולמה לא תקפיד על כבוד שמים בראותך איש עובר עברה שהוא מקל בכבוד שמים, וגורם צער וכעס ופגם, ונרגן מפריד אלוף, וכהנה רעות רבות, ואין איש שם על לב, הלואי שלא יהא שמח לאיד בתקלת חברו, כדי שיהא הוא נכבד וחברו נבזה. ויש שאין מוכיח מפני שאין בדור הזה מי שיקבל תוכחה, שאם ירצה איזה איש להוכיח לאנשים שכמותו, יתלוצצו עליו הליצנים ויאמרו, מי שמך לאיש שר ושופט ומוכיח, ומחרפים אותו ומבזים אותו, ולאנשים כאלה, מצוה שלא להוכיחם, שהרי אמרו (יבמות סה, ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ואסורא נמי איכא להוכיחם, דכתיב (משלי ט ח) אל תוכח לץ. אבל לא יוכל אדם לומר, קים לי בגויהו שאינם שומעים או שהם ליצנים, כי ה' יראה ללבב, ואם לפניו גלוי, לפנינו מי גלוי, אם לא שברור כשמש שאינו חושש על האסורים, ולא ישמע לקול מלחשים, שאז אמרו (ביצה ל, א) מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. וזהו דוקא כשאין יודעים שהוא חטא, דהוו להו שוגגים, אבל אם יודעים שהוא חטא ועוברים עליו, יוכיחם על פניהם, אולי ישובו מדרכם הרעה, דלא שיך לומר, מוטב יהיו שוגגים: ומיהו לדבר טוב נמי יש גבול, שאף בתוכחה לא ירבה כל כך בדברים אם חושש שלא יקבלו, שהרי אהרן נענש על שהיה נוטל את העגל ושוחטו לפניהם, ומראה להם שאין בו ממש (ויקרא רבה ז א), באפן שעשאם פושעים. וכן כתבו שבצבור לא יוכיח אלא פעם אחת, ובצבור לא שיך מוטב יהיו שוגגין, שידבר למאה, ואם לא, לאחד. ובדבר המפרש אסורו בתורה לא אמרינן מוטב יהיו שוגגין, אלא חיב להודיעם ולהוכיחם: וצריך זהירות באפן התוכחה שלא ישא עליו חטא, דהינו שלא ילבין פני חברו, ולא ידבר אליו קשות באפן שיביא לידי מחלקת וקטטה ושנאה ותחרות, אלא לשון רכה תשבר גרם (משלי כה טו), בסתר. ומה מאד צריכים לזהר הדרשנים שלא לנגע בכבוד הבריות, ושלא להזכיר חטא שעשה איזה פרטי בתוך דרושם, כי דם יחשב לדרשן ההוא, דם שפך אלא גם כשיוכיח על עברות שדשו בהם פרטי, יכבדהו וינשאהו תחלה כדי שיקבל התוכחה, וזה פרשו המפרשים פרוש הכתוב (שם ט ח) אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך. שאל יוכח בלשון לץ לומר לו, אתה לץ רשע למה תעשה כך וכך, אלא יאמר, אתה חכם, איש טוב, משבח ומפאר, ולא נאה לך מעשים כאלה, חזר בך כדי שתהיה שלם בכל ויהללו בשערים מעשיך. ואם לא יקבל ברכות ולא ישוב מדרכו הרעה, ידבר קשות ויוסיף, עד להכותו, אם יש בידו למחות. והיותר טוב למי שהוא דרשן, שכשרואה שיש בני אדם פרוצים באיזה דבר, יבקש לדרש בספר על אותו ענין, או בעמדו בקהל אנשים יגלגל הדברים להודיע האסור שיש בדבר ההוא וחמר שבו, השומע ישמע והחדל יחדל: ומצוה זו יכול האדם לקים אף כי אחרי מותו לרב דורות, אם חננו השם דעת, יכתב בספר דינים ומוסר השכל. ואף כי רבו הספרים כאלה ותורה מנחת בקרן זוית, אין דורש ואין מבקש כי אם השרידים, אף על פי כן הוא יעשה ויכתב רבי תורתו, אולי ברב הימים המצא ימצא שיטל ספרו בידו ויעשו לו דבריו פרות, ויבנה גם הוא ממנו ויהיו שפתותיו דובבות בקבר. ועל כן מה טוב ומה נעים לסדר ספר מדינים ומוסר ללועזים בלעז, כי הן רבים עתה עם הארץ, ויותר מועיל ומזכה לנפשו בעשות ספרים כאלה, מעשות ספרים בפלפולים וחדודים ודרושים, אשר ספרים כאלה רבו והם מגוללים בעפר, עש יאכלם, כי הספרים רבים והלומדים מועטים, ומסתפקים בספרי התלמוד ופוסקים, ומפרשים ראשונים וקצורי דינים, הלואי שיספיק לנו הזמן ללמד אותם כתקונם, אבל למוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב:

תיקון

כבר כתבנו, שכל אדם צריך לתקן את אשר עותו, שאם לא יעשה כן, ענוש יענש על אשר לא חס על כבוד קונו. וכבר יש ספרים מלאים זיו המדברים בתקון השיך לכל חטא, ובכל איבר שחטא ועשה עמו חבילות של עברות, יעשה כנגדן חבילות של מצות, אולי יש תקוה שיתרצה אל אדוניו, ושב ורפא לו. וכן יתקן את מעותו בתעניות וסגופים וצדקות כאשר יוכל שאת. ולא על עצמו בלבד צריך להשתדל לתקן אלא גם על חטאת הקהל וחטאת כל ישראל צריך לתקן ובפרט עוונות אבותיו כדכתיב (ויקרא כו מ) והתודו את עונם ואת עון אבתם. ובכל מעשה הטוב אשר יעשה, ובכל אשר יתענה ובכל צדקה שיתן, יכון וגם יאמר בפה מלא שהוא עושה לכפרת עוונותיו ועוונות אבותיו ועוונות כל ישראל, ושיהיו מעשיו לרצון לפני השם לתקון נפשו רוחו ונשמתו ולעלוי נפש הוריו ובשם כל ישראל, שהוא כמדליק נר מנר, שאחרים נהנים והוא אינו חסר. ואם ראש הקהל הוא, או ממנהיגי וטובי הערים, עליהם המצוה הזאת להשתדל בתקנת אנשי העיר, בין על מלי דאסורא, בין על מלי דממונא, אם רואים שהעם פרוצים באיזה אסור, יהיו גבורים לעמד בפרץ ולגדר פרצות העיר על ידי תקנות וגדרים וסיגים, לפי המקום ולפי הזמן ולפי צרך שעה. וכן יגדרו בעדם שלא ירבו בהוצאות על מגן, שהתורה חסה על ממונם של ישראל: וכל שכן שיש לחוס על עניי ישראל, שכשמנהג העיר באיזה הוצאות, שומרים המנהג יותר מדין תורה יחד עשיר ואביון. ויש עניים מרודים שאין ידם משגת על ככר לחם, והם מוכרים את כסותם כדי לקים מנהג המדינה כי בושה להם, כלמה להם, להראות חסרונם ולשנות ממנהג המדינה, ועל כן העני העלוב הלוך ילך ובכה מדלית אסר, ואי אפשר לומר ונקה מלקים מנהגי המדינה, בין במלבושי אשתו ובניו ותכשיטיה, בין בהלכות דרך ארץ בשמחות וגיל, שכמה ממון משקעים ומשליכים לאבוד, והוא מנהג רע אפלו לגבי העשירים שעוברים על בל תשחית, ובמקום להוציא הממון באלו המנהגים הרעים, היו יכולים לתנם לעניים להחיות לב נדכאים, ולמצוה רבה תחשב להם. וכל שכן שהדבר קשה אצל העניים שאין ידם משגת אלו על הלחם לאכל ובגד ללבש, ובבוא להם איזו שמחה כי ילד ילד להם או כי יגיע לפרק הנושא, שמחה לתוגה מתהפך להם, כי לא ידעו אנה יפנו לעזרה למצא לפי שעה לצרך ההוצאה המרבה, ואם ימצאו למשכן או למכר כסותם, ידמה בעיניהם כמתנה וישישו כמוצא שלל רב, כי כבוד הפנים הוא זה, אבל כשלא ימצאו כלל, אז מר להם מר, ומחמת רבוי ההוצאה דין גרמא, שאם ירצה העני למכר הסנדקות או השושבינות אין קונה, כי ההוצאה יתרה על השבח: ועל כל אלה צריכים מנהיגי הערים לפקח עינים, ומזקנים נתבונן, שהרי רבותינו זכרונם לברכה שקדו על תקנת עניים ועשו כל אפיא שוין, וחיבו על העשירים להקל בכבודם כדי שלא לביש את מי שאין לו, כמו שכתוב (תענית לא א) שבחמשה עשר באב היו בנות ישראל יוצאות לחל בכרמים, כלן בכלי לבן שאולים, אפלו בת המלך, כדי שלא לביש את מי שאין לו. וכן בענין התכריכין (מו"ק כז ב) שראו שמי שאין ידו משגת היה מניח את מתו ובורח מחמת רבוי ההוצאה שהיו נוהגים לעשות, עד שבאו של בית רבן גמליאל ונהגו זלזול בעצמם, וכהנה ענינים רבים המפרשים בתלמוד: ואם יאמר אדם, מי שיש יכלת בידו לעשות יעשה וירבה בהוצאות, ומי שאין לו יכלת, לא יעשה זה בלתי אפשר, אי מפני הבושה ואי מפני צרת הבית, אשה רעותה קנאה, וכך הוא סדר נשים שרוצות להדמות ולהיות כל אפיא שוין, ואי אפשר לומר ונקה, ומה גם שגם לעשירים יכבד, ואסורא נמי איכא לאבד הממון להבל וריק, וגם על זה עתיד אדם לתן דין וחשבון, כי מי שנתן לו הממון לא נתנו כדי שיוציאנו לבהלה, אלא כדי שיפרנס את בני ביתו בכבוד ושיפרנס אחרים משלו, ולא משלו אלא על ידו, והממון הוא פקדון בידו לעשות בו רצון בעל הפקדון, ואם מוציאו במותרות הרי זה מועל בפקדון: הנה כי כן, המנהיגים ישנו המנהגים ויתקנו תקנות טובות והנהגות ישרות, וכן צריך לחוס על העניים ולעשות תקנות ולקבע שער על המחיה ועל כל מיני מאכל ומשקה שלא ימכרו ביקר אלא ברוח מועט כמו שמפרש בפוסקים: והן אמת, שבתחלה יהיה הדבר קשה על רבים מעמי הארץ, ועל הנשים שדעתן קלה, ויהיו בוכים למשפחותיהם על שנוי המנהגים ומדברים תועה על המנהיגים, אבל אין לחוש על זה נגד המעשה הטוב והשכר הטוב שיקבלו מן השמים, וסוף שיהא הדבר אהוב ונחמד ומקבל ומרצה לכלם, וכשיתרצו יערב להם ויבסם להם, אבל צריכים מנהיגי הערים לעמד על המשמר, ואם יהיה איש פורץ גדר ועובר על תקנות הקהל, יכתתוהו וירדפוהו בקנסיות או במכות עד החרמה, למען יהיה קיום והעמדה לתקנתם, ולא יהיה כל אחד בונה במה לעצמו ומתנשא לאמר, אני ארבה ולא אסור. ומי שהוא איש טוב בודאי שלא יעבר על תקנות הקהל אפלו אם יצטרך להפסיד ממון רב, כי אלהי"ם נצב בעדת אל, ולכן אף אם ידמה בדעתו שלא עשו כהגן, יעמיד דבריהם וישבר מלתעות רשע הרוצים לעבר על דבריהם, כי באמת אמרו (קהלת י ח) ופורץ גדר ישכנו נחש: וביותר צריך לתקן תקנות וגדרים במקום פקוח נפש, דחמירא סכנתא מאסורא. וכן צריכים לתקן תקנות להקל מטרח צבור, כי גדול כבוד הצבור, וחמור הוא אסור טרח צבור שדוחה אסור דרבנן כמפרש בש"ס (ברכות יט, ב יומא ע א) ופוסקים, ועד אחרון בספר שלמי צבור, עין שם. וכל כיוצא בזה, חיובא רמיא על ראשי בני ישראל לחפש אחר מנהגים רעים שיש ולעקרם מעט מעט, ולתקן תקנות לפי צרך שעה הכל במתון, בנעם שיח כי היכי דלקבולינהו, וכן יתקנו להם קפות וחברות קדושות ולמודים ומנהגים טובים, כל אשר בכחו לעשות יעשה, וגדול המעשה ומזכה את הרבים, זכות רבים תלוי בו:

תחבולות

כתיב (משלי כד ו) כי בתחבלות תעשה לך מלחמה. וכמה ערמות ותחבולות אדם עושה לכבוד עצמו וכדי להרויח ממון, על אחת כמה וכמה צריך לשית עצות בנפשו ותחבולות כדי להלחם מלחמת חובה נגד הצר הצורר, כי הוא מלך זקן, כאיש מלחמות יעיר קנאה, יריע אף יצריח את האדם: והנה לכל דבר טוב שירצה האדם לעשות, השטן עומד על ימינו לשטנו ולמנע טוב מבעליה, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ה, א) ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב, ואם לאו, יעסק בתורה. וכן אמרו (קדושין ל ב) אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ. הנה כי כן, יצר סמוך מסיתו הסת כפול שלא יעסק בתורה ושלא ילך לבית המדרש. וכן כתיב (ישעיה נה ג) שמעו ותחי נפשכם. שעל ידי השקידה לשמע דברי תורה תחי נפשו, ויצר סמוך מסיתו שיהא מסיר אזנו משמע תורה. וכן אמרו (ברכות ה, ב) שיזכר לו יום המיתה, ויצר סמוך מסיתו שאפלו אם הוא בן שבעים שנה או בן שמונים שנה, שיחשב שעדין יחיה עוד שמונים שנה, ויהא מקשה לבו כדי שיפל ברעה, וכל כיוצא בזה, ומה יעשה הבן ולא יחטא, מאחר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והוא אש, ואנחנו בשר ודם, איך נוכל לו, זאת העצה היעוצה, שיעשה תחבולה כאיש מלחמה, שמראה עצמו כאלו אינו רוצה להלחם, עד שאויבו יתיאש ממנו וישכן בטח בדד, ואז בפתע פתאם יקום עליו והכהו נפש. וכן היה עושה דוד המלך עליו השלום, שבכל היום היה אומר, למקום פלוני אני הולך, לבית דירה פלוני אני הולך, ועל ידי זה היה יצרו בודל ממנו, ופתאם היו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש (ילקוט תהלים רמז תתצ). ולכן מנהג הצדיקים שאומרים מעט ועושים הרבה, שכבר אמרו (סנהדרין כו ב) מחשבה מועלת לדברי תורה, וכל שכן הדבור, שאם יחשב האדם או יאמר, אשנה כך וכך, או אעשה טוב כך וכך, יצר סמוך עומד עליו בכל כחו, או מגלגל עליו כמה עכובים וכמה מניעות למנעו, לכן אם רחש לבו דבר טוב, תכף ומיד יצרף המחשבה טובה למעשה, אם לא יוכל תכף לעשותו, יקפץ וישבע לעשותו, על דרך דכתיב (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך, הכל לפי מה שהוא אדם, יזרז את עצמו כאשר יוכל: ועוד יש גדר גדול ותחבולה גדולה, והוא מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (פסחים נ, ב) לעולם יעסק אדם בתורה ובמצות אפלו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. שכשרואה היצר הרע, אחד שעוסק שלא לשמה כדי לקבל שכר טוב בעמלו, הוא מניחו ואומר, זה משלנו, שאין זה עובד את השם אלא עובד את עצמו, דאדעתא דנפשה עבד. וסגלת התורה שהיא תבלין ליצר הרע, ומצות ה' ברה מאירת עינים, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, הנה כי כן, טוב לגבר שיהא מחשב שכר מצוה, כאלו איש עומד כנגדו ונותן לו זוזים בידו על כל דבר טוב ועל כל תבה מדברי תורה, כך וכך זוזים, וכזאת וכזאת בתחבולות יעשה מלחמה עם היצר הרע, אולי יוכל לגרשו מעליו, והבא לטהר, ה' יעזר לו והיה אדירו:

תלמידי חכמים

תלמידי חכמים צריכים להיות מצינים ומבדלים בעניניהם, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', וצריכים להתנהג בחסידות ולקים כל מלי דחסידותא, ואפלו אם ירצה להקל באיזה דבר מפני צרך שעה, לא יקל בפני המון העם, דמקלקלתא ילפי, ולאו כלי עלמא גמירי טעמיהו ונמוקיהו ואנסיהו, ואתי לידי חלול השם. וכמאמר רבי יוחנן דאיתא בש"ס (יומא פו א) דאמר, כגון אנא, אי מסגינא ארבע אמות בלי תורה ובלי תפלין מחמת אנס, ואנשי לא ידעי וחשבי דעבידנא משום התרשלות, איכא חלול השם. ורב אמר: כגון אנא, אי שקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי, איכא חלול השם: ומה מאד צריכים לזהר התלמידי חכמים שיהיו שונאי בצע ושונאי מתנות, דהינו שלא ישתדלו אחר העשירים שיתנו להם מתנות או שימכרו להם בזול. ולא יקחו בהקפה, ואם לקחו בהקפה ימהרו לפרע, דמלבד דאי יהבי להו על כרחם שלא בטובתם, איכא סרך גזל (ספר חסידים סי' שטז), על דרך נהנה מסעדה שאינה מספקת לבעליה, ועוד בה, איכא חלול השם החמור, דאמרו, ראו התלמידי חכמים חריפים להוציא ממון, וכל ישעם ומגמתם לאפוקי ממונא, ואינם רוצים לידע דדחיקא להו שעתא ותלו בהו טפלי, ומה יעשו המאשרים ואומרים שעשו התורה קרדם לחפר בה, ושהם משתמשים בכתרה של תורה, וכזאת וכזאת יהיו מלעיבים במלאכי אלהי"ם, אשר במקצת האמת אתם, כי לא טוב הדבר אשר הם עושים, וסרך אסור איכא, ועל מי יש להם להשען, על אבינו שבשמים, ויצטמקו בעולם הזה. וטוב להם שיתעסקו במלאכה כבדה אף אם אינה לפי כבודם, כגון להיות חזנים או מלמדי תינוקות במקום אשר ימצאו, ויסתפקו במועט ואל יכבידו על העשירים ואל יחללו שם שמים בפרהסיא חס ושלום, כי מוטב לו לאדם שימות ברעב ואל יהי רשע לפני המקום, ולא יחללו שם שמים, ואדם נכר בכיסו כזהב בתוך כור, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב: וצריכים תלמידי חכמים לנהג סלסול בעצמם שלא לישב בחבורה של עמי הארץ ושלא להתעסק בשחוק וקלות ראש כלל, כל שכן בפני עמי הארץ, ושלא להרבות בסעדות הרשות עמהם, שהרי אמרו (סנהדרין נב, ב) למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ לקיתון של זהב, דבר עמו, דומה לקיתון של כסף, אכל ושתה עמו, דומה לקיתון של חרס, נשבר אין לו תקנה. וצריכים הם להיות מכבדים כדי שתהא אימתם מטלת על הבריות ויהיו דבריהם נשמעים. ולא יראו מאד החוצה אל העין, אלא יהיו מחובשי בית המדרש שהרי אמרו (ערובין נד, א) מפני מה נמשלה תורה לענק, לומר לך, אם עושה אדם עצמו כענק זה שנראה ואינו נראה, תלמודו מתקים בידו. ואיכא נמי משום חלול השם, שממנו יראו וכן יעשו בטול תורה. וישתדל מאד שתהא מלאכתו נעשית על ידי אחרים, ולא יזלזל בעצמו לילך לחנוני ולבית המטבחים או לטל שק או קפה, והכל לפי מה שהוא אדם ולפי צרך שעה לשם שמים ינהג סלסול בעצמו. וכן צריכים לזהר בכבוד כל אדם ויכבדו את העשירים, שהרי רבי היה מכבד את העשירים, ורבי עקיבא היה מכבד את העשירים (ערובין פו, א), אף על פי שלא היו צריכים להם, שגם המה היו עשירים, כל שכן מי שמקבל הנאה מהם שצריך לכבדם ולנשאם ולשלם תודות להם והם ראויים לכבוד, מאחר שמלכו של עולם חפץ ביקרם ונתן להם שפע העשר, וגם על המצות שעושים בעשרם ראוי לכבדם: ואלו דברים שאין להם שעור, שלא יזלזלו בעצמם גם כן לעמד מפניהם מלא קומתו או לשמשם וכדומה, דברים שהם יותר מדי, שאז יוצא מכלל כבוד ונכנס בסוג חנפה, והכל כמנהג המדינה יעשה, באפן שלא ימצאו מקום להקפיד עליו ולדבר עליו תועה. ואם איזה אדם לא ינהג בו כבוד או ינהג בו מנהג בזיון, לא יקפיד כלל ויהיה ענו באמת ומעביר על מדותיו. ויהללוהו זרים ולא פיו, ואחרים יקפידו על כבוד ויענישו המתריסים כנגדו ולא הוא על עצמו, כי גנאי הוא לתלמיד חכם שיתבע עלבונו ולימא צרבא מרבנן אנא. וכתבו הפוסקים דליכא דין תלמיד חכם בזמן הזה, וכל שכן כגון אנו אזובי קיר, דלונו מאד: יזהר בכבוד התלמידי חכמים ובפרט בפני עמי הארץ, אפלו לקטנים ממנו יכבדם וינשאם, ויזהר וישמר מאד מלזלזל שום תלמיד חכם, ובפרט בפני עמי הארץ לא יהיו חובלים זה את זה ומדברים תועה זה על זה, דאיכא חלול השם, ויאמרו, זונות מפרכסות זו את זו ותלמידי חכמים חובלים זה את זה, מה נשאר לנו שאנו עמי הארץ. ויזהרו מאד מאד מכל צד נדנוד אסור, ובפרט בפני עמי הארץ צריך להחמיר ולהתקדש במתר לו ולאסר את המתר, על דרך שאמרו (ברכות יט, א) אדם חשוב שאני, שמן המעט שרואים בהם שמקלין, יוסיפו להקל באסורין כהנה וכהנה: ולא זו, התלמידי חכמים בעצמם שצריכים לזהר בכל אלה ויותר מאלה כמפרש בהרמב"ם הלכות דעות (כ"ה) ובשאר ספרים, שצריך התלמיד חכם לקים כל דבר, כי זו תורה וזו שכרה, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה, וההנהגה טובה עם הבריות במדות טובות וישרות ושורת דרך ארץ באפן שימצא חן ושכל טוב בעיני אלהי"ם ואדם, כי גם מהם ילמדו ואיכא חלול השם אם יעשו דבר שלא כהגן, שיאמרו חזו בניו וקרוביו ובני ביתו או הנלוים אל החכם עושים כך וכך, מה נשאר לנו. ואיכא נמי בזיון לחכם, שיאמרו, עד שהוא מוכיח לרבים ילך ויוכיח את בניו ובני ביתו שעושים שלא כהגן, לכן צריכים לזהר ביותר. ואנו אומרים בכל יום, אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. הנה כי כן, יזהרו התלמידי חכמים להיות מתלמידיו של אהרן, אוהבי שלום ורודפי שלום, אוהבים את הבריות ומקרבין אותם לתורה, ומהם יהא מתחיל שיהא להם שלום עם הכל ובפרט עם נשותיהם ובני ביתם, ויהיו מן הנעלבים ואינם עולבים, מה אדבר והדברים ארכים, כלל הדברים, שצריכים להשמר מכל דבר רע ולשמר ולקים כל דבר טוב, ויהיו שלמים במדות ובדעות, וידעו להתנהג עם כל אדם, לפי מדותיו בדרך הישר והטוב, ביתר שאת ויתר עז על שאר כל אדם, באפן שימצאו חן ושכל טוב בעיני אלהי"ם ואדם, כדי שלא יהא שם שמים מתחלל על ידם חס ושלום, אלא יקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל, כי באמת אמרו (ברכות יז א) אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו:

תהלים

תהלים גדלה מעלתם, וכבר מוהר"י אזולאי בספר יוסף תהלות אסף איש טהור כמה מעלות טובות נאמרו בלמוד התהלים ויצא עתק בקצ"ר אמיץ. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני תהלים א) שהתפלל דוד המלך עליו השלום שיהא לו שכר עליהם כעוסק בנגעים ואהלות, ומאחר שהתפלל דוד המלך שיהא חשוב כעוסק בנגעים ואהלות, נראה דמועיל למודם לתקון הברית, כמו שכתבו גורי האר"י שלמוד סדר טהרות לתקון פגם הברית. הנה כי כן, לא יגרע מצדיק ללמד כל ספר התהלים בכל שבוע מדי שבת בשבתו. ואף שכתבו הפוסקים שמי שיכול ללמד הלכות ופלפולים ועוסק בתהלים, חשוב בטול תורה לגבי דידה, מכל מקום ללמד אותם פעם אחת בשבוע לא נאמר זה, ועת לכל חפץ. ומה גם אם קורים אותם ברבים שיתעלו, המה יעלו לרצון יותר מהעוסק בנגעים ואהלות ביחיד. וכתבו שהרגיל בספר תהלים דוחה כל מיני פרענות ופגעים רעים, מעליו ומעל בני ביתו ומעל משפחתו ומעל כל בני דורו, ומגלגל עליהם כל מיני שפע ברכות וטובות והצלחות, ולא יש דבר להגן מפני המזיקים כאמירת קדיש על תהלים. והרוצה לדבק בו יתברך ובשבחיו, ידבק ללמד בספר תהלים. ויש קבלה מאנשי שם הקדושים שמי שיש לו איזה דחק השעה או צער, או שהוא מהלך בדרך או עובר בים או בנהרות, יקרא כל התהלים בכל יום בלי הפסק בכונה והכנעה, ויראה נפלאות, וזה בדוק ומנסה: וכל המעלות האלו ויותר מהמה, הנה הנם להקורא אותם כתקונם, אות באות, תבה בתבה, בקול רנה ותודה ובשפל קול התחנה, כי יתן את רוחו אליהן ויבין מה שהוא מוציא בשפתיו, שהם תפלות נוראות על אויבי וצרי הנפש, ולזמר עריצים ולהכרית כל החוחים והקוצים, ושבחים ותהלות גדולות לנורא עלילות, והדברים עתיקים והם מפלאות תמים דעים, דברי אלהי"ם חיים אשר נאמרו לדוד המלך ברוח הקדש, ואף כי אין אתנו יודע עמקן ורומן, ויש אשר לא ידע מאי קאמר, אפלו הכי הדברים פועלים ועושים פרי למעלה ומעשה ידינו כוננה עלינו, ובלבד שיקרא אותם במתון בלי חסרות ושגיאות, כמנהג כמה בוערים בעם שקורים אותם במרוצה בחלף וחסור ושגיאות, כמנהג כמה בוערים בעם שקורים אותם במרוצה בחלף וחסור ושגיאות כהנה וכהנה, חוששני להם מחטאת במקום מצוה, אם יכולים לקרא אותם כתקונם, ותהי מרוצתם רעה, וכבר כתבנו בזה לעיל בערך רנה: ויש מנהג קצת בוערים, שכשקורין אותם ברבים ואומרים מזמור אחד לכל אחד, יש שאין אמר ואין דברים אלא במזמור הנוגע לו לומר בקול רם, ולמאי דביני ביני, ידברו איש אל אחיו דברים בטלים או יושבים בטלים, הם המורים שאין קריאתם לשם שמים, אלא להראות חכמתם שיודעים לקרות מזמור תהלים, שאם קריאתם לשם מצוה, מה לי בלחש, מה לי בקול רם, ואשר לא חננו השם דעת, או לא נמצא אתו כי אם ספר תהלים, לא יבל מלהיות חוזר עליהם אפלו כמה פעמים ביום ולא יהא יושב ובטל, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (תדא"ז ב"ב) שאפלו אם קורא וחוזר וקורא כל היום פסוק (בראשית לו כב) ואחות לוטן תמנע, נותנין לו שכר כאלו עוסק בנגעים ואהלות. וכן מי שאין בידו שום ספר בשבתו בחנות ובלכתו בדרך, יוכל ללמד מזמורים השגורים בפיו, או משניות השגורות בפיו, ויחזר עליהם אפלו אלף פעמים ויקבל שכר טוב וערבה לה' כעוסק בנגעים ואהלות. ובאמת אמרו (ברכות ה ב) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים:

תולדות

אלה תולדות נו"ח לאדם לעולם הזה ולעולם הבא, אם תולדות טובים, גיל יגיל אבי צדיק, ויולד חכם ישמח בו בעולם הזה ותתענג בדשן נפשו לעולם הבא. הנה כי כן, חיב אדם להשתדל להעמיד תולדות, ואם היו לו בנים בילדותו, ישתדל שיהיו לו בנים בזקנותו, כי אינו יודע איזה יכשר, וזרע איזה מהם יכשר, הזה או זה או שניהם כאחד טובים. וכשם שיש שמחה לאיש בתולדות טובים, כל קבל דנא, כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו, יבוש בהם בעולם הזה. וכבר אמרו (בראשית רבה מד ט) שאמר אברהם אבינו, אם יהיו לי בנים להכעיסך, יותר טוב שאהיה אנכי הולך ערירי. וכן אמר דוד המלך עליו השלום. וזאת תהיה נחמת החשוכי בנים, דאפשר דקמי שמיא גליא דנפקי מניהו בני דלא מעלי, ודטבא להו עבדי להו. ולכן על זאת יתפלל כל אדם שיהיו לו תולדות, בנים ובנות טובים, וישתדל על בניו לגדלם על התורה ועל העבודה, ועל בנותיו שתהינה שלמות במדות ובמלאכות, ולהשיאן לתלמידי חכמים או ליראי השם, ובזה ישמח לבו ויגל כבודו: והנה כמו שבמלאכות שבת יש אבות ותולדות, כן בכל המצות יש אבות, ומאבות יצאו תולדות, היוצא מן הטהור טהור והיוצא מן הטמא טמא, מצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה, ופעמים שהאב הוא נעלם מן העין והבן מעיד על האב, מאחר שאי אפשר לבן בלי אב, כגון הגאוה, היא נעלמה מעיני כל חי, כלם יאמרו שאין להם גאוה, ולפי האמת אין נקי הימנה בין רב למעט, שהרי תולדות הגאוה הם הכעס וההקפדה, ותולדות הכעס, הקללות וחרופין וגדופין, ותולדותיהן, השנאה והתחרות ותולדותיהן, כי ישב באחיו ידבר, בבן אמו יתן דפי וכדומה, ומי הוא זה ערב אל לבו שהוא נקי מכל אלה, ואם אין אבות, מאין יצאו תולדות, הנה כי כן, ירחק אדם מן העברות ומדות הרעות וידבק במצות ומדות טובות, כי לא ללמד על עצמו בלבד יצאו, אלא מושכין אחריהן תולדותיהן כיוצא בהם: וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה ל ו) עקר תולדותיהם צדיקים, מעשים טובים, ודבריהם חיים וקימים, צדקו יחדו עם מאמרם ז"ל (אבות ד, יא), שהעושה מצוה אחת קנה לו סנגור אחד, שהוא מלאך הנברא מן המצוה, ויותר טוב להוליד מלאך מלהוליד בן בשר ודם המעתד לחטא, ויותר מועיל לנפשו המלאך שנעשה סנגורו, ממה שמועיל הבן בשר ודם, לכן, אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, וכאשר יראה כמה טורחים החשוכי בנים להעמיד תולדות, ישא ביום ההוא קל וחמר, כמה צריך לטרח להעמיד עקר התולדות שהם מעשים טובים, ומה יתן ומה יוסיף התולדות אם לא שחושב שעל ידם ימצא מרגוע לנפשו, והוא ספק ספקא בפרט בדורות הללו בני עליה הנם מועטים הגורמים עלוי לנשמת אביהם, הלואי שלא יגרמו צער להם. הנה כי כן, טוב לגבר שילך לפניו צדקו למליץ טוב בעדו, וכתיב (תהלים מט יט) ויודך כי תיטיב לך:

תוספת

תוספת שבת ותוספת יום הכפורים צונו בהם יוצרנו להוסיף מחל על הקדש, ולא ללמד על עצמם בלבד יצאו, אלא ללמד על הכלל כלו, שחיב אדם להוסיף על מצות התורה. וכבר בא מפרש (ויקרא יח ל) ושמרתם את משמרתי. עשו משמרת למשמרתי (יבמות כא, א), שחיב אדם לברח מאה שערים של התר כדי שלא יכנס באחד של אסור, וכתיב נמי (ויקרא יט ב) קדשים תהיו. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות כ א) פרושים תהיו קדש עצמך במתר לך. וחיב אדם להיות מוסיף והולך תוספת קדשה מדי יום יום, לא תשבע עינו, כמו שאוהב כסף לא ישבע כסף, והתוספת מורה על היותו עובד מאהבה, כי מים רבים של הבלי העולם הזה לא יכלו לכבות את האהבה. וכבר כתבו ספרי המוסר שטובת ומעלת התוספת הוא כשהוא מרבה על העקר, לא שיהא התוספת מבטל העקר, באפן שצריך פלס ומאזני משפט, פעמים יוסיף, ופעמים בטולה של תורה זהו קיומה, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים:

תוקע

איתא בזהר הקדוש פרשת ויקרא אמר רבי אלעזר, חמינא לאבא ביומי דראש השנה ויום הכפורים דלא בעי למשמע צלותא מכל בר נש, אלא אי קאם עלה תלתא יומין קדם לדכאה לה, וכל שכן בתקיעה דשופר, דלא מקבל תקיעתא דבר נש דלאו איהו חכים למתקע ברזא דתקיעה. עוד שם בהאי יומא בעי עמא לאסתכלא בבר נש שלים מכלא דידע ארחוהי דמלכא קדישא, דידע ביקרא דמלכא, דיבעי עליהו בעותא בהאי יומא, ולזמנא קל שופרא בכלהו עלמין בכונה דלבא, בחכמתא, ברעותא, בשלימו, בגין דיסתלק דינא על ידוהי מן עלמא. וי לאנון דשליחא דילהון לא אשתכח כדקא יאות, דהא חובי עלמא אתין לאדכרא בגינה, הדא הוא דכתיב (ויקרא ד ג) אם הכהן המשיח יחטא, דהוא שליחא דכל ישראל, לאשמת העם, הוא בגין דדינא שריא עליהו, וכד שליחא הוא זכאה כדקא יאות, זכאין אנון עמא דכל דינין מסתלקין מניהו על ידה, זהו תרף דברי הזהר הקדוש: והיה בראות לשון זה ימס לב המתפללים, ורפו ידי התוקעים אשר בזמננו כי דלונו מאד מאד שחסרנו כל טוב. על כל פנים, חובה מטלת עלינו לבחר הרע במעוטו, שאין לנו אלא תוקעים ומתפללים שבימינו, וכבר אנו מתאוננים על זה בכל שני וחמישי ואומרים אנשי אמונה אבדו וכו', ראויים לרצותך אפסו, שוטטנו בארבע פינות תרופה לא מצאנו, שבנו אליך בבשת פנינו. אבל צריך שנשכבה בבשתנו, ותכסנו כלמתנו ונצטער ונהיה נכנעים ונדכאים מאד על זאת, ואת אשר בכחנו לעשות נעשה, ונברר הטובים שבקהל עדתנו להיות תוקעים ומתפללים. וכל אחד יברח מלהכנס בתגר זה, דאי לא אשתכח כדקא יאות, חובי עלמא אתין לאדכרא בגינה. ולכן במקום שיש אנשים אל ישתדל להיות איש, ואם נמצא במקום שאין אנשים שמכרח להיות איש, על כל פנים את אשר בכחם לעשות יעשו התוקעים והמתפללים, ויקדמו להתעסק בתענית וסדר תשובה לפחות שלשה ימים קדם ראש השנה, ויקדימו תפלה לצרה שיעלו תפלותם ותקיעותם לרצון, ושלא יענש העולם בסבתם. ובעמדם לשרת בשם השם, חרדה ילבשו, תפל עליהם אימה ופחד ויהיו דבקים בקונם בהכנעה רבה, בלב נשבר ונדכה, כי זאת נשאר לנו להיות בסומכי נפשנו, דכתיב (תהלים נא יט), לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה: וזה כלל גדול לתפלות כל הימים על הכלל ועל הפרט, כל שכן בתפלות הימים האדירים האלה, שלפי גדל ועצם חטאתינו ומעוט ערכנו וקצר השגתנו, אם האלהים יביא במשפט אותנו, הן גוענו אבדנו חס ושלום, אין לנו להשען אלא על ענינו ודלותנו, שאבינו שבשמים יעשה עמנו צדקה כפי דלותנו וכפי גדל רחמיו וחסדיו ועשר מתנות ידיו. והנה כל אחד מישראל צריך למדה זו שישפיל עצמו כאזוב ויכנע לבבו בתפלות, ותחנונים ידבר רש כעני שואל על פתח, אולי יש תקוה. ועל אחת כמה וכמה צריכים לזהר בזה השלוחי צבור, וצריכים חזק רב שאל יפנו אל רהבים, לחשב להראות העמים והשרים את יפים, כלומר, ראו עתה שאני תוקע טוב או מתפלל בנעם שיח ובקול בוכים, ואם זה רע ומר בכל הימים, על אחת כמה וכמה בימים האלה, כי נפשות הוא חובל, רחמנא לצלן, לכן יתחזקו במחשבות טהורות לדחות המחשבות הרעות האלה ולהדבק בקונם בהכנעה רבה, אולי יתעשת האלהי"ם: ואף אם אינו יודע לכון הכונות, כמו בדור יתום זה שבני עליה היודעים לכון הם מועטים, כי הדברים עתיקים, עמק עמק מי ימצאנו, מכל מקום טוב לגבר שיסתכל בכתבים שכתובים בהם הכונות, וילמד בספר הזהר הקדוש במאמרים המדברים בסוד התקיעות, למען ידע ולבבו יבין שיש סודות עמקים, ויחשב בהן בשעת התקיעות, ויסתכל בהם כסומא בארבה, ולא יגרע מללמד ולכון בהן בשעת התקיעות, ויסתכל בהם כסומא בארבה, ולא יגרע מללמד ולכון כונות פשוטות שיד כל אדם משגת אותם, ולבו למו א"ב יצעק שיתקנו הדברים בתקיעותיו במקום עליון, כאלו כון בכל הכונות עם תקיעות היודעים והמכונים לדעת רשב"י וכל קדושים, וה' ברחמיו לא בזה ולא שקץ ענות עני ולא הסתיר פניו ממנו, ושומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים: והנה מצות תקיעת שופר היא אחת מתרי"ג מצות, והיא מצוה חשובה שבאה מזמן לזמן, והיא באה לזכרון לפני השם לטוב לנו כל הימים לחיותנו. ואם כל המצות צריך להשתדל לקימן כתקונן בשלם שבפנים, על אחת כמה וכמה מצוה זו, בעת ובעונה הזאת אשר מלך יושב על כסא דין, זה יצא ראשונה, צריך להשתדל מאד לתקע בשופר של איל, שהרי לדעת כל הפוסקים בשל איל מצוה מן המבחר. ולדעת הרמב"ם אינו יוצא ידי חובה בשל מין אחר אלא בשל איל. ונהי דקימא לן הלכה כרבים, מכל מקום למחש בעי לסברת היחיד, וירא שמים יוצא ידי כלם, וזה בכל המצות, כל שכן וקל וחמר במצוה זו. וכבר כתב הרב יערות דבש משל על זה, שאם כל הרופאים, פה אחד יאמרו על חולה שיש בו פקוח נפש, שהסם פלוני הבא ממדינת הים הוא מבחר לרפואה, אבל הסם הבא משאר מדינות גם כן מועיל, ורופא אחד בקי וממחה אמר שאין מועיל כלל, אלא הסם הבא ממדינת הים, ודאי שיחושו לדברי הרופא הממחה, מאחר שכלם מודים שהיא מבחרת, וירוצו ולא ייגעו למצא אותה. ואם כך עושים על רפואת הגוף, על אחת כמה וכמה על רפואת הנפש. וצריך התוקע להיות בקי בדיני התקיעות, כמה צריך להאריך בכל אחת. ויזהר מאד שלא יטעה, שהרי אמרו (ברכות לד, ב) שליח צבור שטעה, סימן רע לשולחיו. ולכן יזהר שלא להבעית את ישראל: וידוע מה שאמרו בזהר הקדוש כל פקודא דלא הוי בדחילו ורחימו, לא פרחא לעלא. ובמצוה זו, אין לך אדם מישראל שלא יתעורר בדחילו, היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, אמנם ידוע דאית יראה ואית יראה, יראת הענש קרי לה בזהר הקדוש יראה בישא, וצריך להתעורר ביראת הרוממות, כי גדול אדוננו ורב כח ולגדלתו אין חקר. צא ולמד, שהרי בראש השנה כל באי עולם עליונים ותחתונים עוברין לפניו כבני מרון ברגע אחד, וכלם נסקרין בסקירה אחת, הן לטוב הן למוטב, וצבא המרום שיודעים קצת מגדלת הבורא יותר ממנו, זעים וחלים ברעש גדול אשר יכולים לסבלו מחמת שגופם אש, ונהר דינור נגד ונפק מזעתם מרב הרעש, עד שאמרו שבחמלת השם אותנו לא נתננו להשיג גדלתו, שאם היינו משיגים אפלו כקטן של צבא המרום, היה גופנו נטחן ונעשה אפר מרב הפחד. ועל זאת יחרד האיש וילפת, איך גרם צער וכעס למלך רם ונשא, אים ונורא כזה, ומה יעשה בקום למשפט אלהי"ם כהיום הזה אשר מלך במשפט יעמיד ארץ, וכזאת וכזאת יעמיק במחשבות טהורות להתעורר ליראה את השם הנכבד והנורא. אבל צריך להתעורר גם ברחימו, בתתו אל לבו מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו מי שיש לו דין אצל מלך בשר ודם, לובש שחורים ומתעטף שחורים, אבל אנו בראש השנה ויום הכפורים לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, לפי שאנו בטוחים באבינו שבשמים שיוציא לאור משפטנו, כי אהבת עולם ואהבה רבה אהבנו, צא ולמד, מי כה' אלהינ"ו שיקדים רפואה למכה ויאמר, כשתחטאו לפני, תעשו כך וכך ואתרצה לכם ואמחל לכם, ולא עוד אלא שאלו התקיעות למצוה נמי יחשבו, וקובע לנו עליהם שכר טוב, היש חיך מתוק כזה, היש שלם במדות ובדעות ובכל מיני שלמות כה' אלהינ"ו, ולא זו בלבד, אלא שעל ידי שיח שפתותינו והבל היוצא מפינו, בונה בשמים עליותיו, ונעשה נחת רוח גדול לאבינו שבשמים, אשרי ילוד אשה שזכה לכך, אשרינו מה טוב חלקנו, כזאת וכזאת יעמיק במחשבות טהורות לעורר את האהבה, ויהיה עין במר בוכה, ולב שמח דואג ובוטח: וצריך לתן לב גם כן לידע מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, ולא לעשותה מצות אנשים מלמדה. והנה פשט טעם המצוה שצוה השם לתקע בשופר, כדי לזכר לנו עקדתו של יצחק אבינו אשר איל הושת כפרו לרצון ואבותינו הקדושים זיע"א. והן בכלל שנזכר אנחנו עד כמה צריך לאהב את הבורא בכל נפשנו וכל שכן בגופנו וממוננו, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו. ומשום הכי נקרא שופר, שאמר הקדוש ברוך הוא, שפרו מעשיכם (ויק"ר כט ו): וטעם סדר התקיעות היא, שצוה הקדוש ברוך הוא לתקע שלש תרועות, ובכל תרועה, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ונכנסנו לבית הספק, משום דתרגום תרועה הוא יבבא דהינו יללה, ויש שלשה מיני בכי בעולם, יש שהוא מתאנח אנחה אחר אנחה ומתוך כך מתעורר לבכות ביללה גדולה. יש שאינו בוכה אלא באנחה שוברת. ויש שתכף מתחיל ביללה רבתי. ולכן תקנו כנגד השלשה מיני בכי, שלשה סדרים: תשר"ת כנגד המין האחד שאמרנו, תש"ת כנגד המין השני, תר"ת כנגד המין השלישי, זהו בקצור טעם אלו הסדרים לפי הפשט: נמצינו למדין שמצות היום להתעורר בקול בכי ויללה, אלא שצריך להודיע מה לעם כי יבכו, שאם תאמר לאחד שיבכה והוא אינו מוצא מקום לבכות, יחרד האיש ויאמר, לשונאי הרוצים ברעתי שיבכו, למה אבכה ועל מה אבכה, לא תאנה אלי רעה, אבל על דא, ודאי לן יאות למבכי, לן יאות למספד, בכיה רבה ומספד מר על כי עינינו חשך מראות גדל רעתנו, וטפש כחלב לבנו, ואנחנו דומים לחולה שהכביד עליו חליו כל כך, עד שאינו מרגיש בחליו, והוא משתגע ואומר שהוא בריא ורוצה לקום ולברח מן המטה, כן הדבר הזה, שכל כך אנו משקעים בטיט היון של עוונותינו עד שאין אנו מרגישים בהם, ודרכנו ישר בעינינו, וחטאתינו מונעים הטוב ממנו, ומרעה אל רעה יצאנו ועוונותינו היו מבדילין בינינו לבין אבינו שבשמים, עד שאין אנו יכולים לכון דעתנו ליראה את השם הנכבד והנורא כדת מה לעשות אפלו בעת ובעונה הזאת, זו רעה גדולה שאין כמוה שאנו כמתים בחיינו, ואם בכה יבכה איש על מות לבן, בנו יחידו, אף על פי שלא יוכל להשיבו, על אחת כמה וכמה צריך לבכות על מיתת נפשו אשר בבכי אולי חיה יחיה, וכמה היה אדם בוכה על מתו אם היה יכול להחיותו בבכיתו, כן אנחנו נתן את קולנו בבכי, אולי יתעשת האלהי"ם לנו וישוב יחיינו ומתהומות הארץ ישוב יעלנו, וכדאמרו בזהר הקדוש והנה נער בוכה דא ישראל, דכתיב (הושע יא א) כי נער ישראל ואהבהו. כיון דפתח בבכיה, מיד ותחמל עליו: והן אמת שגם על זה היה דוה לבנו, על שאין אנחנו יכולים לבכות בכיה גדולה כאשר עם לבבנו וכאשר יאות לנו, מחמת סמיות עינינו, שאם היינו זוכים מעט מזעיר שתפקחנה עינינו, והיינו רואים גדל ועצם חטאתינו, ומה גרמנו בהם גלות השכינה וחרבן בית המקדש וקלקול צנורות השפע, וצער קדשא בריך הוא ושכינתה, וצער העליונים והתחתונים ופגם בכל העולמות ועכבות משיחא וכהנה רעות רבות שגרמנו, באפן שנאמר עלינו (משלי יז כה) כעס לאביו בן כסיל, וממר ליולדתו, אם היינו רואים ומרגישים מעט מכל זה, היה ראוי לנו שנבכה בכיה רבה ממש עד שתצא נפשנו, כמעשה רבי אלעזר בן דורדיא (ע"ז יז, א) שיצאה נשמתו בבכיה ונמצא שהוא מזמן לחיי העולם הבא. מי יתן ראשינו מים ועינינו מקור דמעה ונבכה יומם ולילה עד שתצא נפשנו: וכבר אמרו על הרב האר"י ז"ל שהיה בוכה הרבה בימים האדירים האלה, והוא אמר שמי שאינו מתעורר בבכי בימים אלו הוא סימן שנפשו לא מטהרה, אוי לנו, שאף שאין אנו צריכין לסימנין, שלמפרסמות אינן צריכות ראיה, וידענו נאמנה שכטמאת הנדה היה דרכנו לפני השם, אבל יש גם כן סימן מבהק בידינו האמור מפה קדוש, שהרי אין אנו צריכים לסימנין, שלמפרסמות אינן צריכות ראיה, וידענו נאמנה שכטמאת הנדה היה דרכנו לפני השם, אבל יש גם כן סימן מבהק בידינו האמור מפה קדוש, שהרי אין אנחנו יכולים להוציא דמעה, אלא לאחר מצוי הנפש הרבה אולי תצא איזו דמעה, ואם היינו זוכים שהיתה נפשנו מטהרה, פלגי מים היו יורדים מעינינו מאין הפוגות מתוך צערנו, דלא יוקיד עלמא בשלהובוי דצדק, ולא יהיה צער ומרירות לקדשא בריך הוא בשבילנו, כדאיתא באדרא קדישא שעל זה היה מצטער הרשב"י, ואנן מה נענה בתרה, וכן היה ראוי שערשנו בדמעתנו נמסה בזכרנו חרדת רבי יוחנן בן זכאי על יום הדין (ברכות כח, ב), ואנן מה נענה בתריהו, על זה נאמר (איכה ג ט) מה יתאונן אדם חי וכו' ואם היינו רואים ומרגישים בכל זה וכזה וכזה, היה ראוי שנוריד כנחל דמעה, אבל עתה אין אנחנו מרגישים בכל אלה, ואין אנחנו יכולים להצטער עליהם ולבכות כדת מה לעשות מחמת שנפשנו לא מטהרה, רק על זאת חזק ונתחזק להתחרט חרטה גמורה על כל מה שחטאנו ועל כל מה שקצרנו בעבודת השם יתברך, ויאמר נא ישראל, מאי דעבר עבר, מכאן ולהלאה חשבנא טבא, נשתדל בכל כחנו לנקות ידינו מכל דבר רע ומכל דהוא נדנוד אסור, ולשמר ולעשות ולקים כל דבר טוב, וה' אלהים יעזר לנו, ונתן את קולנו בקול בכי בהכנעה רבה, על דרך דכתיב (תהלים ו ט) סורו ממני כל פעלי און כי שמע ה' קול בכיי, קול דיקא, אולי יתעשת האלהי"ם לנו ויהמו רחמיו עלינו, ויסר ממנו רק את המות הזה שאנו מתים בחיינו, ויכתבנו בספר חיים טובים:

תשעה באב

תשעה באב הוא היום אשר קרא ה' לבכי ולמספד. ואם כל הימים בהזכיר חרבן בית המקדש, כגון באמירת תקון חצות וכדומה, ראוי לעורר בכי ונהי, על אחת כמה וכמה כהיום הזה, אשר בודאי גדול צער השמים, רחל מבכה על בניה, וה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נוהו יותר ויותר על שאר הימים. הנה כי כן, אף כי בעוונותינו, עינינו חשכו מראות ברע אשר גרמנו בעוונותינו, ואין אנחנו יכולים להצטער ולבכות ולהוריד כנחל דמעה כאשר היה ראוי ונאה לנו, וכמו שכתבנו לעיל בערך אבלות, על כל פנים, את אשר בכחנו לעשות נעשה. וידמה האיש בדעתו כאלו באזניו ישמע קול אלפי אלפים ורבי רבבות מחנות קדושים, שהמה בוכים בקול ברמה, יללה רבה וצעקה גדולה ומרה, ולבו יחיל בקרבו על אשר גרם כל כך צער לאביו ולאמו קדשא בריך הוא ושכינתה, וכל צבא המרום צדיקים וחסידים ומלאכים ושרפים ואופנים, אולי יתעורר לבבו להתמרמר בבכי ותרדנה דמעותיו, ועל כל פנים, אם לא יוכל לבכות ולהוריד דמעה, יאמר הקינות בקול בכי, וכל הלילה והיום ישב בדד וידם בפנים עצובות, עד שכל רואיו יכירוהו שהוא מר ועצב יותר ממי שמתו מטל לפניו, ולא יסיח דעתו מן האבלות. ומתוך כך אסרו לשחק עם תינוק, ואפלו לעסק בתורה אסרו, משום דכתיב (תהלים יט ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. על אחת כמה וכמה לשאר שחוק וקלות ראש דאסור. וכן אסרו שתית הטוטון. ובזמן הרב כנסת הגדולה היה איש אחד ששתה טוטון אחר חצות ונדה אותו: ועתה בעוונותינו רבו בוערים בעם שאינם יודעים מהו תשעה באב, והיו להם הקינות לנגינות או לחוכא ואטלולא, ותכף בצאתם מבית הכנסת הולכים לטיל, ורבים מקלים בנעילת הסנדל ובאים בסנדלים עד מקומם בבית הכנסת, ויש שבבקר בבואם למקום בבית הכנסת, מוציאים אותם מרגליהם, אבל אחר צאתם מבית הכנסת אין חשים כלל. ויש שרוחצים ידיהם ופניהם ככל יום כי לא ידעו האסור, ויש שנזהרים עד חצות, אבל אחר חצות נדמה להם שהתר הכל ומרבים בשמחה באמרם, כבר בא נחמו, ורוחצים פניהם ידיהם ורגליהם ונועלים סנדלים של עור. וראוי להיודעים דבר בעתו ולהזהירם לבל יעברו על דברי חכמים, כי דינו חרפתנו ובשתנו וכלמתנו, שאנחנו כשוטה או כחולה גדול שמת לו מת ואינו מרגיש כן אנחנו אין אנו מרגישים צער בנפש על חרבן בית קדשנו ותפארתנו ועל כל מה שגרמנו בעוונותינו, לפחות נעשה אשר בידינו להראות אבלות ועצבות ולשמר הדינים כדת מה לעשות, דהינו שכל היום עד צאת הכוכבים אסור באכילה ושתיה ורחיצה, ושאין מתר לרחץ אפלו נטילת שחרית, או כשיוצא מבית הכסא, אלא עד קשרי אצבעותיו, וכן אסור בשאלת שלום, ולדידן אסור לומר בואנוס דיאס (גיטען טאג) כמו שנוהגים. ואסור בעשית מלאכה כל היום, וטוב לגבר שישב בדד. ונעילת הסנדל אסור מן הדין עד צאת הכוכבים, כל שהוא במחוז יהודים, רק שיש מקלים כשהולך ברחוב של גויים אף שאינו מסכם, ואינו משנת חסידים לעבר דברי חכמים מפני לעג השאננים, שהרי בלאו הכי היינו חרפה לשכנינו, לעג וקלס לסביבותינו (תהלים מד יד עט ד). אבל על כל פנים ההולכים ברחוב של גויים במנעלים של עור יש להם על מה לסמך, אבל מפי נכנסין למחוז של יהודי, אם אין חולצים מנעליהם, אין להם על מה שיסמכו ואסורא קא עבדי. וכן אסור לשתות טוטון, וכל מיני שחוק ושמחה אסור כל היום. לא התר אחר חצות אלא לישב על הספסל, שעד חצות צריך לישב על גבי קרקע. וכבר אמרו בש"ס (תענית כט, א) שהיה מן החכמים שאמר שאם היה נמצא באותו זמן, היה מתקן התענית בעשירי, שעקר שרפת בית המקדש היה בעשירי, לשמחה מה זו עושה, וישראל קדושים בשמעם דאיכא אסור בדבר, לא יעברו בשאט בנפש על דברי חכמים, רק מה שעוברים הוא, כי לכל העם בשגגה, השם הטוב יכפר בעד, וכל המתאבל על ירושלים כאשר יוכל, זוכה ורואה בשמחתה. וזה כל אדם צריך להיות כל מעיניו וכל מגמתו לקים דבר בעתו, בעדן עציבותא עציבותא, ובעדן חדוה חדותא, ובזה ישמח ישראל בעושיו:

תשועה

תשועת ה' כהרף עין, ואחת מן השאלות ששואלין ליום הדין הוא צפית לישועה (משלי רבתי פ"י). וכמו שכתבנו לעיל בערך צפוי, עין שם. ולא על הישועה מן הגלות בלבד הוא שצריך להיות יושב ומצפה, אלא על כל צרה שלא תבוא יבטח בשם ה' וישען באלהי"ו שיצילהו מצרתו, והבוטח בה' באמת, כמו שכתבנו לעיל בערך הבטחה, חסד ה' יסבבנהו. וכבר כתבו משם האר"י שבאמרו בכל יום בתפלת שמונה עשרה כי לישועתך קוינו כל היום, הן בכלל יכון על הצרה שעומד בה באותו יום שהוא מצפה לתשועת ה', ויש בזה תועלת נפלא. וכבר אמרו (משלי כא לא) סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה. דהן אמת דחובה מטלת על האדם לעשות השתדלות ככל הבא מידו, הן על ידו הן על ידי אחרים כדי לנצל מצרתו בדרך טבע, אבל לא יבטח בהשתדלותו ולא יבטח בשם ה' שהוא הטוב בעיניו הוא יעשה, והוא הנותן בלב ברואיו למלאות רצונו, או שלא למלאות כשאינו רוצה שתבוא לו תשועה על ידיהם, כי מצד דטבא לה עבדי לה, או מצד שרוצה השם שיתמקמק קצת לכפרת עוונותיו ושתבוא לו התשועה על ידי אחר, כי הרבה שלוחים למקום ומגלגלים זכות על ידי זכאי. וילמד כל אדם מאבינו יעקב, שהכין עצמו לדורון ולפיוס ולמלחמה ולתפלה, וזה כלל גדול לנצל מכל צרה דצריך השתדלות ותפלה, והא בלא הא לא סגיא, ואחר עשותו כל אלה כאשר בכחו לעשות, יצפה לתשועת השם, שבלי שום ספק כל דעבד רחמנא לטב עבד, ולו נתכנו עלילות וסוף הכבוד לבוא: