פלא יועץ/ר

רחמנות

הרחמנות היא אחד משלשה סימנין שיש לישראל שהם גמלנים, בישנים, רחמנים. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנא ב): כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. שנאמר (דברים יג יח): ונתן לך רחמים ורחמך. וצריך האדם שיהא בו מדעת קונו דכתיב בה (תהלים קמה ח) ורחמיו על כל מעשיו. והוא מרחם על הכלב ומשהה אכילתו במעיו, ונותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו, וכל כך גברו רחמיו עד שנותן ארך אפים לעוברי רצונו ומיטיב להם בשעה שהם מכעיסים לפניו, וכזאת וכזאת מרחם על בריותיו עד אין חקר, ועד מקום שאין יד שכלנו מגעת, באפן שאין הפה יכולה לספר גדל רחמיו וחסדיו וחמלתו, וצריכים אנו ללכת בדרכיו. וידוע שצער בעלי חיים דאוריתא. וכתב בספר החסידים (סימן תרסט) שהמאכילים את הסוס הרבה כדי להריצו לפניו שלא לצרך חיי נפש רק לטיול, עליהם נאמר (משלי יב י) ורחמי רשעים אכזרי: וידוע מאי דמיתי בש"ס (ב"מ כה א), שיסורי רבי על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו. על ידי מעשה באו, דההוא עגלא דהוו מיתי לה למשחטה, אזל איעטף גרמה תחות כנפה דרבי, אמר לה: זיל, לכך נוצרת. אמרו, כיון דלא מרחם, לא לרחמו עלה (כמדמה, דההוא עגל היה בו איזו נשמה מגלגלת והיה יודע שהולך לשחט, והיה קשה עליו לסבל צער השחיטה בהיותה בגוף הבהמה, והיה מבקש מרבי שיבקש עליה רחמים לצאת מן הבהמה קדם שחיטה, ואמר לה: זיל, לכך נוצרת בתוך הבהמה לסבל צער זה וזהו תקונך, והואיל ולא רחם לבקש עליה רחמים כמו שבקשה, לא רחמו עליו, ודוק: ואם כנים אנחנו, נראה דלמחש בעי על כל בהמה חיה ועוף, שלא לומר בפניה: לך שחט בהמה זו או עוף זה, אלא כמו שאומרים קצת, לך הנח ענק על צוארה). ועל ידי מעשה הלכו, שפעם אחת היתה אמתו מכבדת הבית, מצאה בני כרכושתא, בעיא למקטלינהו, אמר לה, שבקינהו. "ורחמיו על כל מעשיו" כתיב. אמרו, כיון דמרחם לרחמו עלה: ובזהר הקדוש איתא, דאפלו חויא (נחש) לא מבעי לה לבר נש למקטלה, עין שם כל הלשון. וכבר יצא עתק בקנטרסי "אורות אילים" עין שם. ובודאי שזהו מדת חסידות, שהרי בש"ס משמע שמתר להרגו אפלו בשבת (שבת קנא), אבל נקט מיהא פלגא, דלהכות כלבים וחתולים וכדומה, על שעשו לו שום נזק גם בלא דעת ומחמת שזהו פרנסתם, אפלו אסורא נמי איכא. וכל שכן וקל וחמר שראוי לרחם על הבריות אשר בצלם אלהים נבראו. אחינו בני ישראל, שכלנו בני איש אחד כאיש אחד כגוף אחד. ואפלו איש שהרע עמו ועשה עמו שלא כהגן, אל כפעלו ישלם גמולו ולא יקם ולא יטר, אלא ירחם עליו ויעזרהו בכל הבא מידו, ובמדה שאדם מודד, מודדין לו (מגילה יב ב סוטה ח, ב): אמנם במדת הרחמנות צריך פלס ומאזני משפט לשקל בשקל הקדש, במקום שיש שנים וכדי לרחם על האחד צריך להיות אכזרי על האחר, איזהו דרך ישרה שיבר לו האדם, הדרך הישר והטוב על פי התורה ועל פי הישר, כגון אם לוה ומלוה באים לפניך, אם רואה שיש ללוה יכלת לשלם במעות או במטלטלין, או אפלו ממלבושיו היקרים וכלי ביתו, כסף וזהב ומרגליות וכדומה ואינו רוצה לשלם, ראוי להיות אכזרי על הלוה ולרחם על המלוה, ולכף את הלוה בערכאות של גויים ובחרמות ובכל אפן שיוכלו, עד שישלם את חובו. אבל אם רואים שהלוה מתהלך בתמו וחותר ומשתדל לשלם את חובו מעט מעט, ויש תקוה שיוכל לשלם את חובו בפרקמטיא מעט מעט, ואם יכפוהו לשלם הכל יחד, ישבר או יאבד את אמונתו, ראוי לרחם עליו ולהרויח לו זמן על ידי שיבטיח במשכון או בערב או בשבועה שישלם את חובו בזמן שקבעו לו. ולעולם צריך להיות רחמן על העשוק ואכזרי על העושק ולהציל העשוק מיד עושקו: וצריך להיות אכזרי על עוברי התורה ולשבר מלתעותיהם, כי טוב לרחם על כבוד קונו ולהקים דגל התורה. וכן יהיה אכזרי על בניו ובני ביתו כעורב, ועל גופו לסגפו, כי טוב לרחם על נשמתו ועל יוצר נשמתו. וכן יהייה אכזרי על עצמו לשבר תאותו ולמשך ידו מכל דבר רע ולקים כל דבר טוב, כי טוב לחוס על עצמו שתתענג בדשן נפשו ולא תשפט בשפטים רעים, ורבים מכאובים לרשע. והעקר לחוס על כבוד קדשא בריך הוא, שישמח השם במעשיו עושי רצונו. (והנה האהבה היא בכלל הרחמים ועין מה שכתבתי לעיל בערך "אהבה" בסיעתא דשמיא):

ראיה

ראיה חמורה שמביאה לידי עברה, שהעין רואה והלב חומד וכמה רעות רבות ועברות חמורות באות על ידי העינים, אם מסתכל בעריות והלב חומד ובא לידי עברה או לידי הרהורי עברה, גדול עונו. ואפלו אם לא בא לידי עברה כלל ולא נסתכל בה אלא כדי להכירה, הראיה עצמה היא גופה עברה ופוגמת בעיני נשמתו ובעינין עלאין. והמסתכל בקשת ובלבנה, עברה היא בידו. ואמרו בש"ס (חגיגה טז, א) שהוא בכלל מי שאינו חס על כבוד קונו שראוי לו שלא בא לעולם. והמסתכל בפני אדם רשע, אסורא קעביד ופוגם עיניו, וכל שכן בפני גויים או באלילים שעובר על מה שכתוב (ויקרא יט ד) אל תפנו אל האלילים. וגדר אדם רשע הוא, עד שאמרו (עי' בש"ד חו"מ, סי' יז, ס"ק יג בשם ספר חסידים) שאין להסתכל בפני הבעלי דינים. לפי שאמרו (אבות א, ח) בשעה שעומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים. וכן בזהר הקדוש אמרו, שאסור להסתכל בפני אדם הכועס בשעת כעסו. ועל ידי הראיה אדם גוזל וחומס וגונב והורג וכמעט כל העברות אין נעשות בלתי ראית העינים: ואפלו ראיה שאין בה עברה כלל, כגון ראית הבלי העולם הזה, גוררת עברה שמפנה לבו לבטלה ומבלבלת מחשבתו ואינו יכול לכון דעתו ליראה ולאהבה את השם ולדבקה בו, ולכון בתפלותיו וברכותיו כראוי בלי תערבת מחשבות זרות והרהורים רעים, אי מצד שטבע הוא באנוש ובלתי אפשר שיראה דבר או בריה, איש או אשה, מאדם עד בהמה עד כל נברא, ולא יחשב שום מחשבה עליו ברגע ראיתו. ולפעמים המחשבה מתערבת ונמשכת מדבר לדבר ומענין לענין עד שהאיש משתאה וחושב, מהיכן באו לו המחשבות הללו, וחוזר לאחוריו להבין אחרית דבר מראשיתו, ובתוך כך, הלשון שליח עושה שליחותו וגומר תפלתו וברכתו ואין כל מאומה בידו, מי גרם לו תחלת המחשבה, הראיה. וגם בהיות האדם פוגם עיני נשמתו, לא יוכל לראות במשכלות ועונותיו מבדילין בינו לבין אביו שבשמים ואינו יכול לכון דעתו. ובזהר הקדוש איתא דאסור להסתכל בכל דבר שיביא את האדם לידי שמחה בזמן הזה, כי עשן שרפת בית המקדש נתון בין העינים, וקרא כתיב (תהלים קא ה) גבה עינים אותו לא אוכל. ובפרט בתפלה אם אינו כופה עיניו או נותנם תוך הספר, גדול ענשו, שמקדים עליו מלאך המות ואינו רואה פני שכינה בפטירתו. ולפי רעת העינים היה ראוי להתאוות ולהתפלל להיות סומא, או לסמות אותם ביזדים, אם לא שגדלה גם כן טובת העינים וצריכים הרבה לעבודת השם יתברך שמו. ולכן עשה הקדוש ברוך הוא עפעפי עינים כדי שיהיה סוגרם ופותחם כשירצה: וצריך האדם להתחזק ברב עז ותעצומות להיות עוצם עיניו מראות ברע. ולא יסתכל בנשים ולא בחיה ועוף בשעה שנזקקין, ובכל ראיות זרות ואסורות. ואשרי מי שיוכל לקים מה שהיו עושים הראשונים, שלא להסתכל חוץ לארבע אמות, עליו נאמר (איוב כב כט): ושח עינים יושע, כי בהיותו מסלק עיניו מהגשמיים, דבר זה יזכירהו לחשב במשכלות וברוחניים, וליראה ולאהבה את השם ולדבקה בו. וזהו כונת אמרנו, "כי כל עין לך תצפה". ועוד כתבו המקבלים כי בעין יש בו שם "הוי"ה" ובהיותו מסתכל בארץ שהיא "אדנות", נמצא מיחד. אבל אם מסתכל לחוץ למה שאינו צרך, נמצא מפריד. ועוד כתבו שהשומר הראות שומר הזרע, והפוגם בו, פוגם בזרע בודאי, כי הזרע מאור עיניו של אדם. וכמו שלכל דבר טוב צריך חזוק, על אחת כמה וכמה למשמרת העינים שהם קלי המרוץ והפסדם גדול ורעתם וענשם מרבה, והנזהר בהם בשמרם עקב רב. ואמרו במדרש (ילקוט שמעוני משלי רמז תכה) שמי ששומר עצמו ועוצם עיניו מראות ברע, אומר הקדוש ברוך הוא, הדין דידי: ועל מה שעבר וחטא בעיניו, אם ירצה לתקן פלגי מים ירדו עיניו כדכתיב (תהלים קיט קלו) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך, רצונו לומר, על שלא שמרו עיני תורתך, וגם ינדד שנה מעיניו וחצות לילה יקום, או לפחות יקדמו עיניו אשמורות, ויהא מעבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, כגון במקומות שעושים מדרש ולומדים בכנפיא בכל ליל הששי ובליל שבועות ובליל הושענא רבא, הוא תקון גדול להתחזק לעמד על המשמר לנדד שנה, כל הלילה לא ינום ולא יישן, אפלו בדחק ובצער גדול. ובלבד שיהא יכול לעמד שלא לישן בתוך תפלתו, כי הוא תקון גדול לפגם הראות. וכן אם עשה עם העינים חבילות של עברות, יעשה עמהם כנגדם חבילות של מצות, כגון יסתכל בציצית, ועיניו תחזינה בספר לקרות תורה ותפלות וברכות. וטוב להסתכל בפני רבו והוא מסגל לחכמה, כדכתיב (ישעיה ל כ): והיו עיניך ראות את מוריך: וכשם שהסתכלות בפני אדם רשע גורם רעה, כל קבל דנא, הסתכלות בפני אדם צדיק וטוב וחכם, גורם טובה והוא ממשיך לנפשו שפע קדשה. ואיתא בש"ס (ערובין יג ב): דאמר רבי, האי דעדיפנא מחבראי, משום דחזיתה לרבי מאיר מאחורה, ואי הוה חזינא לה מאפה הוה עדיפנא טפי. ואמרו עוד (ירושלמי ערובין פ"ה ה"א) המקביל פני רבו כמקביל פני שכינה. ואמרו עוד (חגיגה ה ב): כתיב (תהלים מט י) ויחי עוד לנצח לא יראה השחת, כי יראה חכמים ימותו. הרואה חכמים במיתתם כך, בחייהם על אחת כמה וכמה. וגם תקון לפגם הראות, לבכות על אדם כשר ועל עונותיו, ועל חרבן בית המקדש פלגי מים ירדו עיניו, ובזה יזכה לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו:

רדיפה

כתיב (משלי כא כא) רדף צדקה וחסד ימצא חיים. ענין "רודף" רצונו לומר שבורח ממנו והוא רודף אחריו, והינו כגון שיש אדם שאין לו ואינו רוצה לטל והוא מצטמק ורע לו, צריך לרדף אחריו לתן לו צדקה בלתי ידיעתו, כגון למכר לו בזול ולתן לפניו מעות במקום שהוא עובר כדי שימצאם בדרך מציאה, או יניח לו בתוך כיסו בלתי ידיעתו, או יתן לאשתו צרכי הבית או להקונים לו צרכי הבית, וכהנה אפנים ותחבולות יעשה כדי להנאותו. ועם איש כזה הוא עקר הצדקה, ועל כגון זה נאמר (תהלים מא ב): אשרי משכיל אל דל: וכן מה שנאמר (תהלים לד טו) בקש שלום ורדפהו, רצונו לומר, אם השלום בורח ממנו כגון שאיש ריבו הוא איש קשה ומעורר מדנים ואינו חפץ בשלום, ועל דרך דכתיב (שם קכ ז) אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. אפלו הכי יהא רודף אחר השלום כי גדול השלום. וכן מאי דכתיב (שם כג ו): אך טוב וחסד ירדפוני. רצונו לומר, שראוי לאדם לברח מטובות העולם הזה, אי משום שהוא מסכן לצאת מן השורה, כדכתיב (דברים ח יב) פן תאכל ושבעת וכו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. וכמאמר שלמה המלך עליו השלום שאמר (משלי ל ח ט) ראש ועשר אל תתן לי, פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה'. וגם מצד שטובות העולם הזה, מנכין לו לאדם מטובות העולם הבא, ויפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא: וכבר ספר מעשה בעשיר גדול שהיה נדיב גדול ובא אצלו שליח מארץ ישראל, תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן. ושאל מאתו העשיר, כמה צרך לצרת ארץ ישראל להצילם מצרתם, והשיב לו השליח, דרך משל, שצריך מאה אלף אריות ותכף התנדב לתן לו הסך הנזכר ושיחזר לאחוריו ושמח השליח שמחה רבה. ויהי היום, בא לו ספינה גדולה שהיתה כמעט אבודה בים וחזר העשיר לביתו סר וזעף, וחשב השליח בראותו את פניו שחזר בו מהמתנה שהתנדב בטוב לבבו ביין, והתחיל לכנס עמו בדברים ולומר לו שהדין הוא, שמי שהתנדב סך עצום בתוך היין שיכול לחזר בו. והשיב לו העשיר: חלילה לי שאני חוזר מהנדבה, כי בלב שלם התנדבתי, רק אני עצב על כי השם שונא אותי ופרע לי תכף שכרי בעולם הזה שבאה ספינתי. אז השיב לו השליח: אל תירא, שכרך הרבה מאד לעולם הבא. רק זהו פרי מעלליו יאכל כדי שיוכל לעשות עוד מצות ומעשים טובים כהנה וכהנה. נמצא שהאיש השלם ראוי לו לברח מן הטובה, אך ברצות השם דרכיו, טוב וחסד ירדפוהו: וכן קרא דכתיב (הושע ו ג) נדעה נרדפה לדעת את ה'. רצונו לומר, שאף אם יזדמנו לו לאדם מניעות רבות בעבודת השם יתברך, ובפרט בענין הכונה והדבקות, שהמחשבה בורחת ממנו ואינו יכול לכון דעתו, עד שנראה לו כאלו הקדוש ברוך הוא בורח ממנו ואינו חפץ בו, אפלו הכי אל יתיאש, וידחק ויכנס עד אשר ירחמו עליו מן השמים. וזה אמרו נדעה נרדפה לדעת את ה'. והוא על דרך שפרש המפרש על מאמר רבותינו זכרונם לברכה (פסחים פו, ב): כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. דרצונו לומר, כל מה שיאמר לך בעל הבית שהוא הקדוש ברוך הוא עשה, חוץ מצא שאפלו אם יאמר עליך הקדוש ברוך הוא כמו שאמר על אלישע אחר (חגיגה טו, א) שובו בנים שובבים חוץ מאחר דחק והכנס שרצונו בכך וסוף שיהיה השם עוזר לו: וראוי לאדם להיות מן הנרדפים ולא מן הרודפים. וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ב"ק צג א) אין לך נרדף בעופות כמו תורים ובני יונה, לפיכך הכשירם הכתוב לקרבן. ואמרו במדרש על הפסוק (קהלת ג טו) והאלהים יבקש את נרדף. אפלו צדיק רודף את הרשע וכל שכן רשע רודף את הצדיק (קה"ר פ"ג כסוק מה). על זאת יחרד לב יושבי כסאות למשפט, שלפעמים צריכים ליסר את הרשעים ולרדפם עד החרמה, וצריך פלס ומאזני משפט במדה ומשקל להכותו כדי רשעתו לא יוסיף, וכל מעשיו יהיו לשם שמים דוקא, אולי יש תקוה:

ריצה

כתיב (תהלים קיט לב) דרך מצותיך ארוץ. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו ב) לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפלו בשבת. ואמרו בזהר הקדוש, שהרץ לדבר מצוה, כנגדו למעלה רצים הסנגורים ומקדימין לקטגורין. ועל זה נאמר (אסתר ג טו) הרצים יצאו דחופים בדבר המלך והעיר שושן צהלה ושמחה. כל קבל דנא, הרץ לדבר עברה מקדימין המקטרגים, הרצים יצאו דחופים והעיר שושן נבוכה. ותנן נמי (אבות ד, ב) הוי רץ למצוה קלה, והכי נמי תנן (שם ה כ) הוי קל כנשר ורץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים: אמנם ענין הריצה צריכה מדה, שלא יהא באפן שקוראים לו לשם שבו, חסיד שוטה, אלא יפסיע פסיעה גסה במהירות בדרך כבוד לפי כבודו. וזה מדת אדם טוב, בכל הלוכו, אפלו אין לו עסק כלל, ילך כמי שהולך לעסק, שההולך עקב בצד גודל לאט לאט, הרי זה מגסי הרוח, אבל בלכתו לדבר מצוה ימהר יותר כמי שמהיר במלאכתו למצא דברי חפץ. ובצאתו מבית הכנסת, אף אם יש לו מהירות גדול, ילך לאט בתחלת יציאתו, כדי שלא להורות שהיה עליו למשא. והריצה מורה על האהבה, כדכתיב (שיר השירים א ד) משכני אחריך נרוצה:

ריבית

ידוע חמר שבו שעובר בחמשה לאוין ונכסיו מתמוטטין, ויורד ואינו עולה, ואין לו חלק באלהי ישראל (ב"מ עא, א עה, ב). ואחרון הכביד שאינו קם בתחית המתים, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (פרקי דרבי אליעזר לג), שבאותם עצמות שהחיה יחזקאל, נשאר אחד שלא חיה, לפי שהיה מלוה ברבית. והן בעון שכיחי רבים מעמי הארץ שמלוים ברבית כי לא ידעו חמר שבו. וגם מחמת שהתירו חכמים על ידי שטר עסקא סברי דדא ודא אחת היא ונעשה להם הכל כהתר. ויש כמה וכמה פרטי דינים בדיני רבית דלא בקיאי בהו אנשי ופתאים עברו ונענשו, ובפרט בענין הפוליסא"ס והקאמביו"ס רבו המכשלות, יש רבית קצוצה ויש אבק רבית, השם הטוב יכפר בעד: ודין גרמא, כי הן בעון, וידל ישראל עד מאד, צדיק הוא ה' ונחנו פשענו ומרינו. ומי שנגע יראת השם בלבו, אם יודע שיש בידו ממון של רבית, ימהר יחזירהו ואל ישכן באהלו עולה, בטרם יאבד ממון של התר בצד ממון של אסור. ומי שהוא ירא את השם וירא על ממונו, ילך אצל חכם וידרש לדעת כל דיני רבית על ברין לבל יכשל בעון רבית חס ושלום, וירשם אותם בכתב, אותם דינים שלא היה בקי בהם, למען יהיו לזכרון בין עיניו. ויחרד האיש וילפת לבל יגע רבית בממונו, יותר מאשר יחרד לבל יגע בשר חזיר וחלב ודם במאכלו, כי כן באמת הוא חמור יותר. שהאוכל בשר חזיר וחלב ודם וכדומה, אינו עובר אלא לאו אחד, וברבית עובר על חמשה לאוין. אלא שכבר מלתי אמורה שיש עברות קלות בר מזלא שנזהרים מאד בהם, ואם יצאו אנשים בני בליעל שיעברו עליהן, תהם כל העיר עליהן שיצאו מדת יהודית, ויש עברות יותר חמורות שאין נזהרים בהם ונעשו כהתר, כגון עון רבית ולשון הרע ושבועת שוא והזכרת השם לבטלה וכהנה רעות רבות, ובטול תורה כנגד כלם, שומר נפשו ישמר את כלם:

ראש השנה

ראש השנה הוא יום הדין הגדול אשר מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט ד), וכל בני עולם עוברים לפניו כבני מרון, ועל המדינות בו יאמר וכו' ובריות בו יפקדו וכו', כמו שאנו אומרים במוסף ראש השנה. ואפלו אשר לא שת לבו ליראה את השם אים ונורא בשאר הימים, מי לא יירא כהיום הזה, וכמאמר הכתוב (עמום ג ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. וכתבו המקבלים שלהיות שכל התורה כלולה ביראה ואהבה, יראה על מצות לא תעשה, אהבה על מצות עשה, והן האדם להיותו חמר עכור עפר מן האדמה, דומה למי שעיניו סגורות ויושב בבית אפל שעולם חשך בעדו, וצריך לזה שיפתח עיניו וגם שיביא לו נר כדי שיראה מאורות, דבחדא לא סגי. אמנם כשיביאו לו נר, אף אם עיניו סגורות, מרגיש קצת באור הנר, ואם יפתח עיניו מעט יראה אור מעט, ולפי השעור שיפתח עיניו, ככה יראה אור גדול מהנר הגדול אור בהיר. כן האדם, מחמת שעיני שכלו סתומים מלהסתכל במשכלות ומלהשתדל על כך, וגם שהוא יושב בעולם הזה עולם השפל ואפל, מתוך כך הכסיל בחשך הולך, טח מראות עיניו, מהשכיל לבו איך ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא, ואינו מרגיש ביראה ואהבה כלל, ואינו יכול לכון דעתו, מאחר שאינו יודע טיבה של אהבה ויראה רק מן השפה ולחוץ, שאינו רואה ממי צריך לירא ולמי צריך לאהבה, ואינו מתעורר לכך מה עשה הקדוש ברוך הוא שרצה לזכות את ישראל עם סגלתו, נתן להם מועדי ה' מקראי קדש, אשר בהם משפיע עליהם הקדוש ברוך הוא שפע קדשה ומאיר אורו, בראש השנה וימים נוראים מאיר או הפחד והיראה: וזהו הטעם שאין לך אדם מישראל שלא יהא מרגיש יראה ופחד, כל אחד לפי בחינתו ולפי הכנתו שעשה מקדם, ולפי פתיחת עיניו. יש ירא יראת הענש ואימות מות, ויש ירא יראת הרוממות, ויש ירא יראה מועטת, ויש ירא יראה גדולה, ויש יותר ויותר גבה מעל גבה וגבהים עליהם. ולפי השפע והארה שמקבל בראש השנה, כך נמשך עליו ונשאר הרשם לכל השנה: וכן בשבתות מאיר אור התענוג דהינו אהבה, וכל אדם מרגיש תענוג, יש תענוג גשמי ויש תענוג רוחני, לפי הכנתו ולפי פתיחת עיניו, וממנו מושך לכל ימי השבוע לאהבה את השם ולהתענג על השם. ובחגים ובמועדים מאיר אור השמחה וכל אדם מישראל מרגיש שמחה. יש שמחה גשמית ויש שמחה של מצוה, שמחה רוחנית דקה מן הדקה לפי הכנתו ולפי פתיחת עיניו, וממנו נמשך שישמח ישראל בעושיו בכל השנה, וזהו סוד הכתיב (משלי טז טו) באור פני מלך חיים. הנה כי כן, לו בכח יגבר איש בראש השנה להיות לבו מלא יראה ורתת וזיע מפחד השם ומהדר גאונו. ואף על פי שאמרנו שתלוי בהכנות של אדם, מכל מקום מאחר ששערי יראה פתוחים, בהתעורר אדם עצמו ימצא עזר כנגדו ומצא כדי גאלתו וחיתה נפשו לכל השנה כלה, ובלבד שלא יסיח דעתו, כי אם כל היום יהיה רק עסוק להעמיק ולהתמיד במחשבתו ליראה את השם הנכבד והנורא יראת הרוממות, בגין דאיהו רב ושליט, עקרא ושרשא דכל עלמין, וכלא קמה כלא חשיב: ומצות היום להתעורר מאד בהרהורי תשובה, ובפרט בשעת התקיעות, שאז מלך יושב על כסא דין, ואפלו מלאכי מרום יאחזמו רעד. וראוי בכל קהל ישראל שיעמד הזקן שבהם לפני התבה קדם התקיעות ויאמר להם דברי כבושין, בכתב או בעל פה, ויקרא בגרון כשופר ירים קולו, להודיע לרבים מה נעשה כהיום הזה, כמה כחה של תשובה וכדומה לפי צחות לשונו, למען יזכרו וישובו. ואחר הדרשה יאמר קדיש, ויענוהו העם בכונה ובכל כחם, שהוא מסגל מאד לכפרת עונות, והשעה צריכה לכך. ואחר כך יתחילו סדר עת שערי רצון וכו' בהכנעה רבה, כי ההכנעה הוא עקר גדול לכפרה ולקבול תפלות: (ורע עלי המעשה אשר כהיום הזה כל אחד רוצה להראות נעם קולו, זה קופץ מזוית זה ונותן את קולו, לבריתך שוכן, ואחד קופץ מזוית אחר אמר לאברהם. וכן בעמידה מי ומי יראה את קולו לשורר בקול חזון, אוחילה, וזכרנו, וכן ביום הכפורים. ומה עבודת השם יש בזה, ומה לשם שמים שיך בזה, אין זה אלא עצת היצר הרע, בהראותו את נעם קולו והשעה אינה צריכה לכך, שהרי אמרו במדרש (ר"ה לב, ב) שאלו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, מפני מה אין ישראל אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים אמר להם ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני והם יאמרו הלל, דון מינה קל וחמר לענין זה, כי לא טוב החזון והראות הקולות בימים אלו, רק יתפללו בכונה גדולה, בהכנעה רבה, בקול בוכים, בנעם שיח, בשפה ברורה אות באות, תבה בתבה בדקדוק עצום כדת מה לעשות, ולא יפנו אל רהבים לומר, בינה הגיגי, כי חגים ומועדים לחוד וימי הדין לחוד): וכדי לעורר את עצמי ואת בני גילי רציתי להעתיק דברי קדוש, המקבל האלה"י מורנו הרב שלום שרעבי מזרחי זלה"ה, הובא בספרו הקדוש נהר שלום מה שהיה אומר בשעת התקיעות, ומה טוב לדרשם ברבים כי דבריו דברי אלהים חיים, והם כגחלי אש דברים היוצאים מן הלב ונכנסים ללב, כי יתן האדם את רוחו אליהן, הם נוקבים את הלב עד בית חללו, וזה לשונו: ידוע למו"ר פשט טעם מצות השופר הוא לעורר הלבבות הישנים, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (הל' תשובה פ"ג, ה"ד): אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועילו ולא יצילו. הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם, יעזב כל אחד דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. ויתחרט על בטול תורה ומעוט מצות ומעשים טובים, ועל אשר לא טוב עשה. ולא על מעשיו של שנה שעברה לבד, אלא על מעשיו של כל ימי שני חייו וגם על כל גלגוליו שעברו, על הכל יביא האלהים במשפט: והן עתה, היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו, נחפשה דרכינו ונחקרה (איכה ג מ), כי הן בעונותינו שלחה אמנו זה כמה וכמה שנים רבות (והצדיק אבד למטרוניתא). ולכן כל מגמת פנינו בתפלתנו תהיה בכונה שלמה לפדות את השכינה וניצוצי הקדשה מהגלות ולתברא בית אסורים דילה. כמו שכתוב בתקונים על הפסוק (שמות ב יב) ויפן כה וכה. אי אית מאן דיתער בתיובתא לתברא בית אסורים דילה לאמר לאסורים צאו (ישעיה מט ט). אי אית מאן דקרא לה בתיובתא דיחזיר קדשא בריך הוא שכינתא לגבה, אלא כלהון צוחין בצלותין ביומא דראש השנה ויום הכפורים ככלבין, הב לנא מזוני, סליחה וכפרה, כתבנו לחיים, ואנון עזי פנים וכו', ולית מאן דקרא לה בתיובתא דיחזיר קדשא בריך הוא שכינתא לגבה. וכל איש הירא את דבר השם לבו יחיל בקרבו מפחד השם ומהדר גאונו, ויתן אל לבו, כי היום יביאו את דינו למשפט לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שופט כל הארץ, מגופו ומבניו וממונו, והוא יודע כל מעשה איש, מחשבותיו ותחבולותיו וכל תעלומות לב, ואין צריך לפניו לא עדים ולא ראיה, כי הוא הדין, הוא עד והוא בעל הדין. ויראה ופחד יבוא בו לאמר, מה אעשה כי יקום אל, וכי יפקד מה אשיבנו, ויפשפש במעשיו וברגע קטן עיניו יחזו למצא עונו, מצדו אלף ורבבה מימינו, וכמעט שעבר על כמה לאוין ובפרט התלויים בלב, כגון (ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך. (שם יח) לא תקם ולא תטר. לא תאמץ ולא תקפץ את ידך (דברים טו ז) ועשין, (שם י יב) ליראה את ה' לאהבה אותו ללכת בדרכיו, ועשה דואהבת לרעך כמוך, (ויקרא יט יח) שהוא כלל גדול בתורה, והיא היא שהחריבה את ביתנו, ועדין לא נטהרנו מנגע צרעת, עון שנאת חנם, ולשון הרע הקשה מעבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים ושבועת שוא והזכרת השם לבטלה שהוא כשבועת שוא, בין בלשון הקדש בין בלשונות הגוים, וגזל ואונאה ושקר ועול, ובטול תפלות וברכות ומצות, וכיוצא מעברות קלות וחמורות, כביר מצאה ידנו. ועל זה ידוו כל הדווים, האם לכך נוצר האדם לעבר על רצון יוצרו חס ושלום, או שמא החיים והשלום דמשמיא מיהב יהבי לאבד הזמן להבל וריק, והלוא האדם נדון על כל הרגעים, ותובעים ממנו במה הוציא כל רגע, כדכתיב (איוב ז יט) לא תרפני עד בלעי רקי: ועון בטול תורה עולה על כלנה. על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי (ירמיהו ט יא עי' ב"מ כה, א מד"ר איכא רבתי בפתיחה אות ב), ותחלת דינו של אדם על דברי תורה (שבת לא, א), וכל שעה וכל רגע שאינו עוסק בתורה נקרא חסרון לא יוכל להמנות, וכל שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, כי דבר ה' בזה (במדבר טו לא) ובכל יום בת קול יוצאת ואומרת (אבות ו ב) אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, ואפלו היושב בטל נקרא לץ, מארבע כתות, וכל שכן השח שיחה בטלה שהוא בעשה (יומא יט ב) הוגעתם ה' בדבריכם, וכתיב (עמוס ד יג) ומגיד לאדם מה שחו, אפלו דברים שאין בהם ממש נכתבים ונקראים לפניו ביום הדין (חגיגה ה, ב), אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, וכל שכן הנכשל בעון ארבע כתות, הפוגמים בכל ארבע עולמות, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. דהינו: ליצנים, חנפים, שקרנים, מספרי לשון הרע, וכל חטא וחטא הוא קוץ מכאוב לשכינה, ומחזק בית אסורים דילה ומוסיף מכאוב על מכאוביה, ומה הלשון אומרת, קלני מראשי וכו', הגמול הזה קויתי אוי כי בני יצאוני, צעקה הנערה, נתנני ה' בידי לא אוכל קום. ועסק התורה שמתקן לשם קדשא בריך הוא ושכינתה צריך לשמה בלי שום פניה, כמו שכתוב בתקונים קלא נפק בכל ליליא ואמר מה אקרא (ישעיה מ ו). זיל ואימא לון דישתדלון באוריתא, לסלקא שכינתא ולחברא לה בבעלה, ולית מאן דיתער לה לגבי בעלה, אין מנהל לה ואין מחזיק בידה, כי הן בעונותינו שלחה אמנו כנכתב לעיל: ועתה עת רצון היא, חזק ונתחזק להכניע לבנו ולשוב בתשובה שלמה, כי שערי תשובה היום הם פתוחים ואותה אנחנו מבקשים כהיום הזה, כי כל עקר תקון השופר למעלה תלוי בתשובה, והכרח גדול הוא התעוררות הלב בתשובה כהיום הזה, כי אין קול השופר פועל למעלה, אם לא שעולה הקול בהתעוררות הלב בתשובה, ואם לאו הוא כנגן המנגן, ואפלו אם יש בידו של אדם חטא מהחטאים המעכבים את התשובה, כגון שהיה סבה להחטיא את חברו בהתעוררות תשובה, ביום הזה גורם לפתח לו שערי תשובה, כי שערי תשובה פתוחים והתעוררות תשובה מעט היום, הוא כנגד טרח גדול בזמן אחר: ולכן עת לחננה ושעת רצון להתחרט חרטה גמורה על כל אשר נואלנו ואשר חטאנו בכלל ובפרט, ולקבל כל אחד ממנו לשוב מאיזה עון שבידו, ואל יפחת כל אחד ממנו מלשוב מאיזה חטא קל או חמור, כי בזה זוכה להיות צדיק בעל תשובה, ומכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. וכתבו הראשונים שמי שלא שב בתשובה באותם הימים שקודם ראש השנה, ונכתב ונחתם בראש השנה בין הרשעים, שאם הרהר בתשובה באותו היום בצבור, יקרע רע גזר דינו ויכתב בספר החיים, יען ששערי תשובה פתוחים, כדכתיב (ישעיה נה ו) דרשו ה' בהמצאו. וכל מגמת האדם בתשובתו ותפלותיו תהיה על גלות השכינה ועל חרבן בית קדשנו ותפארתנו, כי כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו. כאלו נחרב בימיו (ירושלמי יומא פ"א ה"א מדרש תהלים קלז י) ובפרט בדור זה שכלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, לכו ונשובה, זהו תרף דברי הרב הקדוש ז"ל: עיניך הרואות, כי עקר גדול לקבל לשוב מאיזה עון שבידו, אבל אין איש שם על לב, כי חוששים שלא יוכלו עמד, אבל חיובא רמיא עלן לקבל בלי נדר ולעמד על המשמר בכל כחנו וה' אלהים יעזר לנו, כי הבא לטהר מסיעין אותו מן השמים (שבת קד א). ואשריהם ישראל רבם ככלם בשני ימים אלו לא פסקי פמיהו מגרסא, וקורין את התהלים, ויש שקורין אותם שני פעמים, שנמצא שקורין ש' מזמורים כמנין כפר, אבל ידוע מאמר רבותינו ז"ל (טור או"ח סי' א): טוב מעט בכונה מהרבות בלא כונה. ומה טוב בקריאת המזמורים לעולם, לכון בהם פרוש המלות, ובפרט בימים האלה, שרבם תחנונים ותפלות נוראות שנאמרו ברוח הקדש, ובודאי עושה פרי למעלה. ואם אינו יודע פרוש המלות, על כל פנים יקרא אות באות תבה בתבה, שאם יקרא במהירות, שגיאות מי יבין, ויכון שיש בהם סודות עמקים, ושהוא מכון על דעת דוד המלך עליו השלום. ובכל מקום שנזכר אויבים, ושונאים, וצרים, וכדומה, יכון על המקטרגים, כי הן הם אויבים האמתיים, אויבי השם ואויבי נפשנו. ובמקום שמזכיר צרה, וצוקה, וכדומה, יכון על צרת הנפש כי צרה שמה. ובאמרו תהלים בהכנעה מעמקא דלבא וכונתו על חפצי שמים, והדברים עתיקים דברי אלהים חיים אמורים מפי קדוש האלהי דוד המלך זכותו יגן עליגו, בודאי יעשו פרות ומצא כדי גאלתו, ויכתב בספר חיים טובים שהם חיי הנפש, כמו שכתבתי לעיל בערך סליחות עין שם: ובכל מקום ששואל בתפלה "חיים", מלבד שיש סודות עמקים דקאי על השכינה ועל ניצוצות הקדשה, עוד בה יכון על חיי הנפש שיהא חי מרגיש ביראת ואהבת השם כל הימים. וגם על חיי הגוף יכון שרוצה לחיות כדי לעבד את בוראו ולהשלים תקון נפשו רוחו ונשמתו, שלא יהא צער וכעס לקדשא בריך הוא ושכינתה בעבורו, ועל כונה זו צריך לבקש מאד על חיי הגוף, כי יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות ד, יז) וזה יהיה כונתו באמרו זכרנו לחיים וכו' למענך אלהים חיים. דוק והעמק והארך בזה, כי זה כל האדם:

רבים

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (תו"כ ויקרא כו ח): אינו דומה רבים העושים את המצות למועטים העושים את המצות, כי היא תתעלה, אם מצד שהן אל כביר לא ימאס (איוב ח כ), ואף אם יש בהם חוטאים, ויש שעושים את המצוה שלא בדחילו ורחימו ושלא כתקונה, עולה היא למעלה לרצון ולנחת רוח לפני אבינו שבשמים, ואם מצד כי ברב עם הדרת מלך, וכמה מעלות טובות לתורה דרבים ותפלה ברבים וכל מצוה הנעשית ברבים. הנה כי כן ראוי לכל אדם להתחבר עם יראי השם וחושבי שמו ולקים מאמר דוד המלך עליו השלום שאמר (תהלים קיט סג) חבר אני לכל אשר יראוך, ובלבד שלא תצא תקלה באותה חבורה ולא יהא מצוה בעברה, כגון אם באים לידי מחלקת או דבורים אסורים וכדומה, אז בד קדש ילבש, אבל אם יוכל לזכות את הרבים שיעשו מצוה כתקונה, מה טוב ומה נעים: וכשם שהמצוה תתעלה ותוסיף תת כחה בהיותה ברבים, כל קבל דנא, העברה הנעשית ברבים היא רעה כפולה ומכפלת, ותוסיף תת כח אל הסטרא אחרא. וחבל על דמשתכחין כמה עברות שדשו בהם רבים ונעשים כהתר, ורגילין לעשותם ברבים בשבתות ובמוצאי שבתות ובחגים ובמועדים, שנאספים חבורות חבורות, אגדות אגדות לדבר דברים בטלים, וברב דברים לא יחדל פשע ועברה, שקר וליצנות ולשון הרע ונבלות הפה וכדומה, ויש שנאספים לאכל סעודות הרשות. ויש מקומות שיש מנהג רע ומר שנאספים יחד פעם אחת בשבוע לשחוק שחוק הפינגנים, ועושים חאלבה ומרבים שם בשחוק וקלות ראש ומושבם מושב לצים, וישתו וישכרו, ומשוררים שירי עגבים, שירי נכרים, ומאבדים בזה כל הלילה, ועברה גוררת עברה, שמאבדים קריאת שמע ותפלה של שחרית ומוציאים כמה ממון לקנות לעצמם מקח רע בגיהנם. מי יתן והיה שישתקע המנהג הרע ומר הזה ולא תהא כזאת בישראל לעשות עברות חמורות כאלה ברבים, שומר נפשו ירחק מהם. ואשריהם ישראל כלם קוראים תהלים, אבל עושה אלה איך לא יבוש לקרות (תהלים א א) אשרי האיש אשר לא הלך וכו', ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו. והאיש הירא אל יליזו פסוקים אלו מנגד עיניו ובתורתו יהגה יומם ולילה:

רגילות

כל היהדות תלוי בזה, כי רק ההתחלות קשות וכשמרגיל עצמו ללכת בדרכי טובים, ההרגל נעשה טבע ואינו קשה עליו לעשותו, אדרבה ענג הוא לו עד שאם פעם אחת יארע לו איזה מעשה ועכוב שלא יוכל לעשות אותו דבר טוב שהרגל בו, אפלו אם יהיה ממלי דחסידותא, יהיה קשה עליו ויהיה דומה בעיניו כאלו אותו היום לא היה יהודי ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. ובלשון הזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות סג, ב) אדם קורא קריאת שמע בכל יום, אם יום אחד לא קרא דומה בעיניו כמי שלא קרא קריאת שמע בכל יום, אם יום אחד לא קרא דומה בעיניו כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם. כל קבל דנא, אם עבר אדם עברה ושנה בה והרגל בה, נעשה לו כהתר (קדושין כ, א), עד שאפלו אם ישמע מהדורשים בעם חמר שבהם, לא יעזב הרגלו הרע. וחבל על דמשתכחין כמה וכמה עברות חמורות שנעשו כהתר גמור לרבים מעמי הארץ מחמת שהרגלו בדרך רעה וגם כי יזקינו לא יסורו ממנה, כגון לשון הרע, שבועת שוא בלשונות לועזיות, הזכרת השם לבטלה, דבורים אסורים, ראיות אסורות וכהנה רבות, ובטול תורה כנגד כלם: והאיש אשר הוא יהודי ומאמין במה שאומר שיש שכר טוב לצדיקים וענש רע ומר לרשעים, לא יהא מאבד עצמו לדעת, רק ימסר נפשו להשמר מכל דבר רע ולקים כל דבר טוב, יום ליום מעט מעט יקים סור מרע ועשה טוב, ואם ראשיתו מצע"ר, בקרב ימים יערב לו ויבסם לו, ישמח לבו ויגל כבודו על קרבת אלהי"ם אשר יקרב כמוצא שלל רב:

רינה

ידוע שהתורה קרויה רנה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה מז ה ויקרא רבה יט א): אין רנה של תורה אלא בלילה, וכן אחד מלשונות התפלה הוא רנה, שם רמז, שהקורא בתורה יקרא בנעם ובשמחה בקול רנה, וכן התפלה צריך לאמרה בנעם ובשמחה בקול רנה, ובפרט שירת הים וקריאת ההלל עקרם הוא לאמרם בקול רנה ותודה, לא כמנהג איזה מקומות שהרצים יצאו דחופים בקריאתם כקריאת עשרת בני המן, וכדי בזיון וקצף יאמר השם. שירה והלל זה, הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א ח), הירצך או הישא פניך, וכן אמירת התפלה ושאלות ובקשות וברכות במהירות הוא גנאי גדול, אפלו אם ידבר כן איש אל רעהו, וכל שכן לפני מלך בשר ודם שבודאי יקצף על קולו ומתחיב בנפשו, שאין זה מבקש ותחנונים מדבר, ואפלו לצוות למשרתו באפן זה במהירות הוא גנאי. ויציר האדם כאלו אומר בלעז באותו אפן במהירות, ויראה ויבין גנות הדבר ויבש ויכלם. וכן קריאת התורה במהירות, הן נגרע מערכו ושגיאות מי יבין, ובכל קריאה יש טעמים לנגן הקריאה וסודם רם ונשא, ומי שמחסר אותם מאבד טובה הרבה: וקריאת המשנה בנגינה אין ערך אליה, ובפרט התהלים, הן הם שירי דוד המלך עליו השלום, וצריך לקרותם בקול רנה ותודה. וכמה מהבושה מגיע לאדם שאומר קדם קריאת התהלים: וכשם שאנחנו אומרים שירים בעולם הזה כך נזכה לומר לפניך שיר ושבחה לעולם הבא, ואם אחר כך הוא קורא אותם במהירות, אוי לו אם כך יאמר שיר ושבחה לעולם הבא, אין זה שיר ושבחה אלא יגון ואנחה: וכשקורין ברבים ואחד הוא ממהר לקרות, וכן הש"ץ שהוא ממהר באמירת התפלה, הוא חטא רבים נשא, שעל כרחם הרצים יצאו דחופים בשבילו, רצים אחריו ואין מגיעים אותו, נמצא שהם אנוסים והרץ נושא את עונותם על נפשו ועל צוארו, וריב להשם עם אלו הרצים, ובפרט רבים מעמי הארץ אשר בקרותם במהירות המה כשלו ונפלו, בכל תבה שגיאה אמור יאמר השם: מי בקש זאת מידכם רמס חצרי (ישעיהו א יב) ולמה תרתו תרתי גיהנם, שאתם מצערים עצמכם להניח תענוגי העולם הזה ואתם כופים את יצרכם לעמד בתפלה וללמד, וכשאתם קורים ומתפללים במהירות אתם מכשלים לפני, והלואי שלא יצא שכרו בהפסדו וההפסד יתר על השבח, שהוא כמחרף ומגדף שמזכיר שמות הקדש וכל התבות חטופות וקטופות. ונהי שאמרו (שיר השירים ב ד): ודגלו עלי אהבה. ודלוגו עלי אהבה (שיר השירים רבה), זהו אם לאחר העמל והטרח וקריאתו במתון, אפלו הכי מחמת טפשותו מגמגם בלשונו, אז חשוב לפני המקום כתינוק קטן המדבר בלעגי שפה ולשנא קטיעא, שחביב וערב ולשומעים ינעם, אבל אם הגדול שיכול לדבר בטוב טעם ודעת, מדבר בלשנא קטיעא הרי זה כחוכא ואטלולא, והיטב יחרה אף השומע, כי יאמר, כהתל באנוש התעללת בי. ולו חכמו ישכילו כי טוב מעט בכונה, ואין הקדוש ברוך הוא מונה דפים אלא שעות, נמצא שאם חזית איש מהיר במלאכתו מלאכת הקדש, פתי וסכל יקרא כי מה לו ולצרה הזאת. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (עי' סנהדרין קא, א) הקורא פסוק בנעימה מביא גאלה לעולם:

רפואה

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמות כא יט) ורפא ירפא. מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות (ברכות ם א). ועוד אמרו על הפסוק (דברים כח נט): וחלים רעים ונאמנים. שהם נאמנים בשליחותן (רש"י שם), שבשעה ששולחין אותן גוזרים עליהם שלא יצאו אלא ביום פלוני, ביד פלוני, על ידי סם פלוני (ילקוט שמעוני יתרו רמז רפט). ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין יז ב), שלא ידור אדם במקום שאין רופא: והנה מצאה החקירה מקום לנוח, מאחר שהשם ממית ומחיה, מה יתן ומה יוסיף הרופא, הלוא אם נגזר עליו שימות, אם יעמדו כל רופאים שבעולם לא יוכלו להציל ממות נפשו, ועל זה אמרו, טעות הרופא, רצון הבורא. ואין מידו מציל, ואם נגזר עליו שיחיה בלי רופא, הקדוש ברוך הוא מגלגל גלגולים ומביא לו רפואתו, כי הרבה אפנים למקום והרבה עמו פדות והוא ישלח דברו וירפאם. אבל התשובה לזה ולהרבה חקירות כאלה הוא, ששלשה מיני גזרות יש, אם הוא גברא דאית לה זכות תולה, ואלימא זכותה ובריא מזלה, אפלו אם לא יהיה לו רופא ויעשה דברים נגדיים לחליו, לא ימות אלא חיה יחיה. ויש שנגזרה עליו מיתה רחמנא לצלן, אם ישמר את עצמו בכל שמירות שבעולם, שוא שקד שומר והרופאים לא יועילו ולא יצילו. אבלי יש שמחמת עונותיו מניחין אותו תחת הטבע, אם ישמר ויתנהג ברפואות על פי הטבע, חיה יחיה, ואם לאו, ימות, ועל כגון זה נאמר (משלי יג כג) ויש נספה בלא משפט: הנה כי כן כל אדם למחש בעי וצריך לעסק ברפואות כשצריך, שאם לא יעשה כן ויהיה נספה בלא משפט, הרי זה מתחיב בנפשו. וכדאי הוא להתחיב בנפשו כיון שעובר על מה שכתוב בתורה (דברים ד טו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם. והאיש שאינו נשמר ואינו מתנהג על פי הטבע לבקש רפואה לחליו בהיות לאל ידו, מלבד שענוש יענש על עברו על מה שכתוב בתורה, עוד בה שנמצא שסומך על הנס, ואם עושים לו נס מנכין לו מזכיותיו (שבת לב): וצריך להשמר מאד שלא יחלה, ואם יחלה צריך לרדף אחר הרפואות והרופאים הממחים ולא לחש במעה, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו. ואמרו בזהר הקדוש דמאן דחזי לאתענושי בנכסין, נפל בבי מרעה ולא מתסי עד דמפיק שעור נכסי דגזרו עלה. הנה כי כן טוב להוציאם במהרה, ומה טוב להרבות בצדקה, שמצוה היא בידו וסגלתה שמבטלת הגזזרה. ולעולם קדם שיעסק ברפואות יאמין באמונה שלמה שרפואתו היא ביד הקדוש ברוך הוא, רופא רחמן ונאמן, רופא חולי עמו ישראל, ויקדים תפלתו לפניו (וכבר אני עני סדרתי תפלה להחולה וסמכתיה בבית תפלותי בסיעתא דשמיא): ומי שיש לו חולה בתוך ביתו חיובא רמיא עליו שלא ינום ולא יישן ולא ישקט ולא ינוח, עד יבקש כל מיני רופאים וכל מיני רפואות עד אשר תשיג ידו. ואם איש עני הוא ואין ידו משגת, החיוב מטל על בני העיר או על חברת בקור חולים להזמין לו רופאים ורפואות ואל יחושו על ההוצאה מרבה, כי למצוה רבה תחשב. צא ולמד עד היכן מגיע חיוב הרפואה, שהרי התירו לחלל שבת החמורה ולעבר על כל התורה כלה בשביל לעשות רפואה לחולה שיש בו סכנה, מפני שאמרו (שבת קנא, ב) מוטב לחלל שבת אחת כדי שיקים שבתות הרבה. וכל שכן וקל וחמר שראוי להוציא כל ממון שבעולם כדי לקים נפש אחת מישראל שהוא כאלו קים עולם מלא. ואם בכל זאת ימות החולה חס ושלום לא תהיה זאת להם לפוקה ולמכשול עון, ויגל לבם שעשו מה שמטל עליהם לעשות. והשם, הטוב בעיניו הוא עושה, והוא ישלם להם שבעתים אל חיקם הון ועשר בביתם:

רופא

הרופא צריך הוא לדרש ולתור בחכמה טרם עסקו ברפואה, שלא יצא מן השורה ובמקום תקון לא יעשה קלקול. ומה מאד צריך לפקח שבע עינים לבל יטעה בדמיונו כי נפש הוא חובל, ואת דמו מידו יבקש הקדוש ברוך הוא. ולא יעסק במלאכת הרפואה לרפאות את ישראל, אלא אם כן בקי בחכמת הרפואה היטב היטב: והן רבים עתה עם הארץ, בפרט בערי ישמעאל יש רופאי אליל שלוקחים מלאכת הרפואה לאמנות להתפרנס, והם לא ראו מאורות ולא למדו חכמת הרפואה מימיהם, רק האיש אשר נדבה רוחו לקרבה אל המלאכה קונה שם לעצמו שהוא רופא מבהק, והוא עוסק במלאכת הרפואה כאשר ימשש העור באפלה ולא ידע בין ימינו לשמאלו. אוי להם לרופאים כאלו שעליהם אמרו (קדושין פב, ב) טוב שברופאים לגיהנם, שהם מרבים שפיכות דמים בעולם. ולא כל הרוצה לטל את השם רופא מבהק יבוא ויטל (ברכות מז ב), אלא אם כן יודע בעצמו שבקי בחכמת הרפואה. ואף אם הוא בקי, אם בא לפני חלי שלא הכיר בו לא יהיה לו לבושה לומר, לא בי היא, לכו אצל בקי, כי אין לו לעשות שחוק בדמו של זה. ואם במקום שאין אנשים רוצה להשתדל להיות איש, וכמו שהוא מנהג במקום שאין רופא, שכל אחד מלמד רפואה אחת, זה אומר בכה וזה אומר בכה, על כל פנים יזהרו שלא ילמדו ולא יעשו רפואה שלא על פי ממחה, אלא דבר שברור להם שאם לא יועיל לא יזיק: וכל רופא יקדם תפלה לצרה, וילך אצל חכם וילמדנו, שתהא שגורה תפלתו בפיו להתפלל, בכל יום ישפך נפשו לפני השם שיהא בעוזריו לבל יטעה ולבל תצא תקלה מתחת ידו, ושתבוא רפואה על ידו, אולי יש תקוה. וצריך הרופא להיות רץ כצבי תכף שקורין אותו אצל חולה אפלו בחצי הלילה יחד עשיר ואביון. וילך לבקר את החולה בכל יום, ואם יש צרך, כמה פעמים ביום, כי החולה עיניו תלויות על הרופא ובכל פעם שנכנס הרופא אצלו משיב נפשו ולמצוה רבה תחשב לו. וראוי לעשות עם העני בחנם כמו שעושה עם העשיר בשכר, ושכרו יהיה כפול ומכפל מן השמים: וראוי לרופא ולכל הנכנסים אצל החולה, להראות לחולה פנים שוחקות ולחזקו בדברים שלא יירא ולא יחת, שלא תאנה אליו רעה בסיעתא דשמיא, אבל יאמר לו שעל כל פנים טוב ומועיל לרפואה להתפלל אל השם ולהרהר הרהורי תשובה, ולשפך שיחה לדרש סליחה מאדון האדונים כי הוא הרופא האמתי, ברצותו דרכי איש ישלח דברו וירפאהו. עושה אלה עליו נאמר (תהלים מא ב) אשרי משכיל אל דל (שהוא החולה), ביום רעה ימלטהו ה', ה' ישמרהו ויחיהו וכו':

רחיצה

רחיצת פנים בכל יום הוא מצוה משים הכון לקראת אלהיך ישראל (עמוס ד יב). ומשום כבוד אלהי"ם לכבד את צלמו, כי בצלם אלהי"ם עשה את האדם (בראשית ט ו). כמו שאמרו בש"ס. אבל צריך לזהר לנגב תחלה הידים להעביר רוח רעה שעליהן. וביותר יגדל החיוב לרחץ פניו ידיו ורגליו במים חמין בערב שבת. וצריך דוקא בסדר זה, תחלה הפנים ואחר כך הידים ואחר כך הרגלים. ומה טוב אם יוכל לרחץ כל גופו במרחץ ולטבל גם כן במקוה טהרה, וידע שיש סודות עליונים בכל אלה, ומבטח לו שיזכה לתוספת נפש רוח ונשמה הבאים בשבת. והאיש אשר הוא נבהל להון, גם מזה הוא חסר, כי לא יבוא הביתה אלא סמוך לחשכה. והאיש אשר הוא טהור יסגר חנותו סמוך למנחה ויקבל שבת בשמחה כדת וכהלכה ושם יצו ה' את הברכה (דברים כח ח): וידוע שבתשעה באב ויום הכפורים אסור בהם הרחיצה, כמו אכילה ושתיה כל היום ההוא עד הלילה, ואפלו לנטילת שחרית או כשיוצא מבית הכסא, לא התירו לרחץ אלא עד קשרי אצבעותיו (או"ח סימן תקנד סעיף י), ופתאים עברו ורוחצים פניהם וידיהם ככל יום, השם הטוב יכפר בעד. ועל כי הא חיובא רמיא על כל מי שיודע הדין, להזהיר ולהזכיר למען לא ישלחו בעולתה ידיהם, רק יעשו מה שמטל עליהם:

רבו

רבו גדול חיוב כבודו ומוראו כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קח א אבות ד, יב) מורא רבך כמורא שמים. ואמרו (שבת ל, ב פסחים קיז, א) כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור מגדל המורא והפחד תכונה. ואסור להורות הלכה במקום רבו שהרי אמרו (ברכות לא ב) כל המורה הלכה בפני רבו חיב מיתה. ואפלו ביעתא בכתחא אינו יכול להורות. ומי לנו גדול מנדב ואביהוא ויהושע בן נון שעברו ונענשו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין קי א) החולק על רבו כחולק על השכינה. וכהנה רבים מאמרי רבותינו זכרונם לברכה. והנה עד שהם קטנים יושבים לפני רבם, בודאי אימת רבם עליהם, כי יכנו בשבט על קדקדו, אבל ביותר צריך לזרז כשיגדלו והם חכמים בעיניהם, יש בנים לא אמון בם ומקילים בכבוד רבם עד שיאמר עליהם רבם (ישעיהו א ב) בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי: וביותר ויותר צריך לזרז למי שאביו חכם והוא רבו, שחיובו כפול ומכפל ומחמת רב רגילותו עמו הוא המתחטא עם אביו, ומתוך כך הוא חוטא עם אביו. ונהי דקימא לן (קדושין לב ב), רב שמחל על כבודו, כבודו מחול ובודאי שזו מדת כל אדם טוב למחל על כבודו כדי שלא יענש שום אדם בסבתו, וכל שכן רב לתלמידו שראוי שיהא כבודו חביב עליו כשלו, וכל שכן אב לבנים שהם עצם מעצמיו ובשר מבשרו ואינו רוצה שיענשו בסבתו, אבל על כל פנים אם לא יזהרו מחסרים מצוה רבה ומאבדים טובה הרבה, ומה גם שהרי אמרו אף על פי שכבודו מחול, בזיונו אינו מחול. ומי שהוא מקל בכבוד, לא יגרע מעשות דברים שהם בזיון להם וצער להם וענוש יענש חס ושלום, לכן ייראו לנפשם שלא יכוו בגחלתם ויתחזקו ויתאמצו להזהר בכבוד אביהם ואמם וכבוד רבם, ובזה יזכו לכתרה של תורה, ויזהרו שלא יגרמו צער וכעס לאביהם ואמם ורבם, שהוא גורם צער וכעס לאבינו שבשמים, והעושה נחת רוח להם עושה נחת רוח ליוצרו, והוא יאיר נרו ועליו יציץ נזרו:

רצון

מי שהוא מלא רצון לא יקפיד ולא יכעס על שום דבר, ולא יצטמק ולא יצטער על שום דבר שבעולם. אין לך מדה טובה הימנה, שמחה לגוף ומנוחה לנפש וזו מתת אלהי"ם. ועל כל פנים אף מי שטבעו רע יכול להפכו ולהחליפו על ידי העמק והתמד במחשבות טהורות, ועל ידי חזוק להסיר כעס וצער מלבו, ולהעביר רעה מבשרו בכח טענות אמתיות שיש ויש שלא לילך אחרי ההבל, דכל מחא סביל דא, ודעת לנבון נקל. וכי יתן האיש את רוחו להתישב בדעת נכונה ומישבת לבקש האמת ולהתרחק מכל המדות הרעות והאסורות, במעט שיפקח עיניו, בעיניו יראה גנות המדות רעות שהם הבל ורעות רוח, וקשטא קאי ושקר אין לו רגלים, אבל זו רעת האדם בארץ, שהוא מתחזק במחשבתו, וממשיך עצמו לבקש טענות ולשום לשקר רגלים, עד שסוף סוף נראה לו שהאמת אתו, ודרכו ישרה בעיניו ויחזקהו במסמרים בל ימט, ומרעה אל רעה יוצא ובשרו עליו יכאב וגם נפשו עליו תאבל שסופו יורש גיהנם רחמנא לצלן (ועין מה שכתבתי לעיל בערך מדות ובערך עיון): וראוי לאדם להשתדל לעשות רצון כל אדם ושלא לגרם צער לשום אדם בעבור הנאתו וכדומה, אי ליכא בטול רצון הבורא, שהרי אמרו בש"ס (שבת קיח ב) אמר רבי יוסי, מימי לא עברתי על דברי חברי, יודע אני בעצמי שאיני כהן, ואם אומרים לי חברי עלה לדוכן הייתי עולה. דון מנה עד כמה צריך להעביר על דעתו ולבטל רצונו מפני רצון חברו. ואמרו עוד בש"ס (גיטין סח ב) דאשמדאי מלכא דשדאי הוה אזל בהדי בניהו בן יהוידע, חזא סמיא (עור) דטעי בארחא, יהב לה ידה ואסקה לארחא. אמר, האי צדיק גמור הוא ומכרזי עלה ברקיעא דכל דעבד לה ניח רוחא זכי לעלמא דאתי. הדר חזא רויא (שכור) דטעי בארחא, יהב לה ידה ואסקה לארחא, אמר, האי רשע גמור ומכרזי עלה ברקיעא דכל דעבד לה ניח רוחא כדי שיאכל עולמו בחייו, זכי לעלמא דאתי, עד כאן. וגם מזה ילמד האדם מה טוב לעשות רצון כל אדם כל דליכא בטול רצון הבורא, שאז יבטל רצון כל העולם ורצונו ואל יבטל רצון הבורא יתברך שמו. וגם לזה צריך פלס ומאזני משפט כי גדול כבוד הבריות, ופעמים שצריך שיהא דעתו מערב עם הבריות ולא יתן מקום לרבים לחטא ולדבר עליו תועה, אלו דברים שאין להם שעור, וכל ערום יעשה בדעת ויבחר לו איזוהי דרך ישרה שיבר לו אדם: וידוע שרצונו של אדם זהו כבודו, ולא טוב עשו המפצירים באיש לכבדו באיזה דבר שאינו רוצה, כגון להאכילו אצלו או להושיבו במקום גדולים וכדומה, ומעבירין אותי על דעתו ומצערים אותו, אין זה כבוד אלא קלון. צא ולמד מרבי ישמעאל שהיתה אמו רוצה לרחץ רגליו ולשתות מימיו ולא היה רוצה לקבל, עד שאמרו לו חכמים שרצונה זהו כבודה (ירושלמי פאה פ"א ה"א). והכל לפי מה שנראה לו שהוא אדם, אם נראה לו שרוצה בדבר ושרצונו שיפצירו בו עד בוש, יעשה רצונו כרצונו, וזהו לאות ולמופת כי חפץ חסד הוא ולמצוה תחשב לו, ואל כפעלו ישלם גמולו, ויעשה רצונו יהי שלום בחילו:

רועה

כתיב (ישעיה מ יא) כרעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל. וידוע שכל המנהיג לישראל קרוי רועה, כדכתיב (במדבר כז יז) ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה. ומפסוק זה יש ללמד כיצד צריך המנהיג את הקהל לרעות את ישראל, כי כמו שהרועה בזרועו יקבץ טלאים שלא יהיו מפזרים אנה ואנה כדי שלא יאבדו, כן הרועה את ישראל צריך לטרח הרבה לראות שיהא אחדות ביניהם ושלא יתעוררו קטטות ומריבות ביניהם, שהרי אמרו (תנחומא צו ז שופטים יח) אפלו אם עובדים עבודה זרה, כיון שהם באחדות (בחבורה אחת) אין מדת הדין שולטת בהם, דכתיב (הושע ד יז) חבור עצבים אפרים, הנח לו. אבל אם חלק לבם, עתה יאשמו: וכמו שהרועה בחיקו ישא את החולים ואת הקטנים שאינם יכולים להלך, כך הרועה ישראל צריך לסבל עם קטני הערך, חסרי מדע, ולשא אותם על פי מדותם כאשר ישא האומן את היונק, וכשם שהרועה עלות ינהל לאטם לפי כחן, כך הרועה ישראל לא יטריח על הצבור ולא יכביד עלו עליהם אפלו לקים כל דבר טוב ולענות נפש, אלא לכל אחד כפי כחו, ולפי מה שהוא אדם ולפי המקום ולפי הזמן, ולפי ראות עיניו ככה ינהג כדי שלא יפרקו על: וכשם שמשה רבנו כשרץ אחר הגדי ובהגיעו אצל המים עמד לשתות, אמר לו, צמא היית ואנכי לא ידעתי, עכשו אתה עיף, ונטלו על כתפו (שמות רבה ב ב). כך הרועה ישראל, כשאדם מתריס כנגדו ומיגעו, ימצא לו זכות תולה וירחם עליו. וכזאת ישמע חכם ויוסף לקח, ויהא נוהג כצאן עמו ושמרו כרועה עדרו לכבוד יוצרו: