פלא יועץ/ח

חשק וחבה

חשק וחבה צריכה רבה לכל דבר שבחובה, לתורה ולתעודה ולכל מדה ומדה, והוא דבר המסור ללב וצריך סיעתא דשמיא, כי ידענו שכך היא חובתנו לעבד את בוראנו בחשק וחבה ושמחה רבה, אבל מה נעשה שאין לבנו מתעורר לכך ומעוט ערכנו וקצר השגתנו הן הנה היו בעוכרינו, וגם חטאתינו מונעים הטוב ממנו שחשכו עינינו מראות מה המצוה מה רב טובה ומה יפיה, ומה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו בהיותנו זוכים לעשות נחת רוח ליוצרנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ורב טוב הצפון אפלו על מצוה קלה דקה מן הדקה. צא ולמד מנבוכדנאצר הרשע שזכה לכבוד גדול ומלך בכפה על ארבע פסיעות שפסע לכבוד השם יתברך (סנהדרין צו, א), על אחת כמה וכמה מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא. וישא קל וחמר אם יש לו חשק וחבה על אכילה ושתיה שערב לחכו כמעט רגע, ועל הרוחת ממון, וכהנה הנאות העולם הזה ותענוגות בני אדם שהם הבל הבלים שאין בהם ממש, על חיי עולם ועשות נחת רוח ליוצרנו שבחר בנו לעמד לפניו לשרתו ולברך בשמו שאין טובה גדולה מזו, על אחת כמה וכמה שצריך שיהיה לנו חשק וחבה ושמחה רבה. כזאת וכזאת החי יתן אל לבו ויתמיד במחשבה זו לעתות הפנאי לעורר את האהבה והחבה: והרוצה לזכות למדה זו זה דרכו דרך ישרה שירבה לעסק בתורה ובמצוות אפלו על כרחו שלא בטובתו ידחק עצמו ויבטל רצונו מפני רצון קונו, ועל דרך שאמרו (פסחים נ! ב) לעולם יעסק אדם בתורה ובמצוות אפלו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. כן הדבר הזה, שסגלת מצות ה' ברה לזכך את הנפש ולטהרה, ויום ליום תפקחנה עיניו עד שיערב לו ויבסם לו עסק התורה וקיום המצוות מכל חיי העולם הבא. ואם יקרה לו מקרה בלתי טהור שיבטל מתורה ומצוות, יהיה לו מר ממות, כי כן הוא האמת לאמתו, כי מה לנו מחיים אם לא לעבד את בוראנו ולדבקה בו לעשות נחת רוח לפני כסא כבודו וברחקנו ממנו טוב מאד מותנו מחיינו: והנה ההתמדה לקרות ספרי מוסר והרגילות לעסק בתורה ומעשים טובים הוא עקר גדול, שאם אדם נהג אפלו מנהג טוב של חסידות וסדר קדשה ויום אחד הן נגרע, דומה בעיניו כאלו באותו יום לא היה יהודי, ואם שמע בישן ישמע בחדש (ברכות מ א), ואם ירפה עצמו יום ליום הלוך וחסור החשק והחבה עד שיקשה לו מאד לשמר ולעשות. ועוד, שנעשה לו כהתר לבטל מן המצוה והתורה ולעבר כל עברה. ולכן צריך להיות חזק ואמיץ כח להתגבר כארי לעמד על המשמר על התורה ועל העבודה, ואם תקפו יצרו ונצחו יחזר ויתחזק ויאחז צדיק דרכו דרך הקדש, ובבואו לקים מצוה הבאה לידו יקדים ויתן אל לבו דברים המעוררים את הלב לעשותה בחשק וחבה ושמחה רבה כדת מה לעשות, ויותר טוב אם יאמר גם כן בפה מלא כדברים האלה, כך היא חובתי וכך נאה לי, ויעשה התעוררות חיצון בגופו ובתנועותיו והכנה רבה, שהתעוררות חיצון מעורר התעוררות פנימי. וידוע שהבא לטמא פותחין לו והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד ב יומא לח ב), אדם מטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה (יומא לט א), ומצוה גוררת מצוה, והכל לפי רב המעשה, ותלמוד גדול שמביא לידי מעשה (קידושין מ ב), עד כי בצל שדי יחסה. כל קבל דנא בעניני העולם הזה לא יהיה לו ולא יראה חשק וחבה, כי הכל הבל ורעות רוח, רק יעשה כמי שכפאו שד וכמי שנכנס לעשות צרכיו, יקיש הויה ליציאה:

חנופה

חנפה גדל רעתה מפרש בדברי רבותינו ז"ל בש"ס ומדרשים, ואסף איש טהור רבנו הרב רבי חיים ויטל ז"ל בספרו הקדוש "שערי קדשה", מי האיש הירא יצא עתק בקשר אמיץ ויהיה לזכרון בין עיניו. ואמנם צריך לבאר מהו חנפה, כי יש דברים שאינם חנפה ויש חסרי מדע שחושבין שהם חנפה, כגון המכבד איש עשיר חושבין אותו למחניף, והמתריס כנגדם ומזלזל בכבודם הוא מתהלל בהוללותו באמרו שהוא אינו יודע להחניף. ואין בפיהו נכונה, כי ראוי והגון לכבד את העשירים, שכן מצינו (ערובין פו, א) ברבנו הקדוש שהיה מכבד את העשירים, ורבי עקיבא גם כן היה מכבד עשירים. והטעם, שמאחר שהמלך חפץ ביקרו והשפיע עליו ממרום שפע ברכה גם אנחנו חיבים בכבודו, ובפרט אם קבל ממנו טובה והנאה פשיטא שחיב לחלק לו כבוד. ועוד, שהמרבה נכסים מסתמא מרבה לעשות מצוות ומעשים טובים יותר מאחרים וחטאיו בצדקה יפרק, וראוי לחוש קצת על כבודו אף אם עשה שלא כהגן ויצא קצת מן השורה אין לזלזל כל כך בכבודו, שכן מצינו בש"ס שאמרו (פסחים נג, א) אלמלא תודוס אתה גוזרנו עליך נדוי, ופרשו שם שהיה מטיל מלאי לכיסן של תלמידי חכמים. אבל ענין החנפה הוא בשני אפנים, הראשון קשה והשני קשה הימנו. האפן הראשון הוא שמראה פנים וחבה יתרה לחברו ואין פיו ולבו שוים, אלא בפיו שלום ידבר ובקרבו ישים ארבו, או אפלו אם אינו אויב לו ולא מבקש רעתו, כל שמראה אהבה רבה וכבוד גדול יותר מן האמת אשר בלבבו הוא נכשל בעון חנפה, וכל כי האי התירו חז"ל אצל אשתו משום שלום הבית ולרבו כדי שילמדנו תורה, וגם מחניפין לרשעים מפני דרכי שלום (פרקי דרבי אליעזר לז ונז' מנורת המאור סי' מה): ברם האפן השני הוא רע ומר, דהינו האומר לרע טוב אתה, ואינו מוכיח ואינו מוחה במי שבידו למחות, שמלבד שהוא נתפס על הרעה כאלו הוא עשאה ונוסף גם הוא ענוש יענש על גדל עון החנפה. והאיש אשר הוא טהור וירא את ה' לא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול, ולא יחוס על עצמו פן יחסר כבודו או הנאתו, רק יבטח בה' שלא ימנע טוב להולכים בתמים, וכל המרבה כבוד שמים כבודו מתרבה ושלל לא יחסר, וישאג כארי וכשופר ירים קולו למחות במי שבידו למחות. ועוד נכתב בזה לקמן בערך תוכחה בסיעתא דשמיא. וקרא כתיב (משלי כח ד) עזבי תורה יהללו רשע ושמרי תורה יתגרו בם. וכתיב (תהלים קלט כא) הלא משנאיך ה' אשנא. הנה כי כן שאת פני רשע לא טוב. ואסור להסתכל בפני אדם רשע כל שהוא מפרסם שהוא מוסר ובעל עברות ביד רמה בפרהסיא. וראוי לכל ירא ה', אפלו אין בידו למחות, לפחות יברח ממנו ולא ישא פניו ולא יחלק לו כבוד ולא יגור ממנו ולא ירצה בהנאתו, רק יהיה נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד. והן בעון גברה חנפה וכמעט אין נקי מעון זה, אך האיש הירא את ה' ומאמין כי האלקים יביא במשפט על כ ל ורבה רעת החנפה, לא יהיה אחרי רבים לרעות, אלא יתגבר כארי ויעשה הטוב והישר בעיני אלקים, אף אם אינו ישר בעיני אנשים חסרי מדע, ויכלכל דבריו במשפט על פי התורה, וה' יהיה לו לעזרה:

חידוש

ידוע מעלת המחדש חדושי תורה שהוא חשוב מאד בשמים ממעל עד שאמרו בזהר הקדוש (בהקדמה ז)) ד) שבונה שמים חדשים ועליו הכתוב אומר (ישעיה נא טז) לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון שערים המצינים בהלכה עמי אתה. אל תקרי עמי, אלא עמי (שם דף ה), שנעשה שתף להקדוש ברוך הוא. וכל אדם אינו חיב אלא כשעורו, רק שיעמל בכל כחו לחדש חדושי תורה, דהינו להקשות ולתרץ בתנ"ך ובש"ס או לפרש פרושים בפרד"ס (פשט, רמז, דרוש, סוד) על תנ"ך וש"ס, והוא תקון גדול לכל עון ולכל חטאת ובפרט לעון פגם הברית, שהזרע יוצא מן המח ותקונו שיטרח במחו לחדש חדושי תורה ובפרט בשבת חשוב מאד כשמחדש חדושי תורה, כאשר הפליג בשבחו בזהר הקדוש (ח"ג דף קעג) מה מגיע אליו ומה נעשה יקר וגדלה לנפש אביו ואמו (כבר יצא עת"ק לשון הזהר הקדוש בקנטרס "אורות אילים"). ולמי שאין ידו משגת לחדש חדושי תורה מדעתו, כבר יש תקנה שילמד חדושי תורה את אשר כבר עשוהו ונכתב בספר, כל אשר ילמד וידע את אשר לא ידעו חשוב כאלו חדשו. ועל זאת ישתדל מאד כל היודע ספר לפחות ללמד בשבת דבר חדש, ואם אינו יודע ספר ישתדל לשמע בלמודים מפי סופרים דבר חדש אשר לא ידעו. וגם למוד ספר הזהר הקדוש אף באין מבין חשוב כאלו חדש חדושים. ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים: וכל אשר יחדש יכתב ידו בספר ואל יהי בז להן, וכן יכתב ידו כל אשר ישמע דבר חדש, שהרי כתבו המפרשים (סכר חסידים סי' תקל) שעכשו שאין בית המק, דש קים ואין קרבנות, הכותב חדושי תורה מכפר עליו כאלו הקריב קרבנות, ואסמכוה אקרא (תהלים מ ז) עולה וחטאה לא שאלת אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי. וכתבו גם כן שעתיד אדם לתן את הדין על שגלו לו חדושי תורה ולא כתבם, שלא גלו לו אלא על מנת שיכתבם ויהנו ממנו ולמטי לה הנאה שיהיו שפתותיו דובבות בקבר. ומי יתן והיה שיכתב אדם כל אשר שומע חדושי תורה מילדותו והיה יכול לעשות טוב מדברים מתוקים מדבש ונחמדים מזהב, ואף שיש דברים שכבר המה בכתובים, אבל יש הרבה שעדין לא נתנו לכתב, ועל כל פנים היה יותר טוב מאד ללקט ביחד כל אשר ישמע דברים מתוקים וחריפים, וחסד היה עושה עם אותן שאין בידם אותם ספרים וילמדו הדבר מתוך ספרו ומנה ומניהו יתקלס עלאה: וכאשר גדלה מעלת הלומד חדושי תורה כל קבל דנא רע ירוע למי שאוהב לשמע חדושי והבלי העולם הזה, רעתו רבה שמתוך כך מרבה בבטול תורה, בכל צואה יתגלע והן הם מערבבים את מחו בשעת התפלה וכל עבודתו פסולה. ולו בכח יגבר איש אשר גבר עליו יצרו והרגל בכך להיות אוהב לשמע חדושים, יחיש מפלט לו וידחק את עצמו לשנא את החדושים שאינם צריכים לו לצרך פרנסתו באמר, מה יתן ומה יוסיף לי ידיעת הבלי העולם, ההעדר טוב ממציאות הרע. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (כתובות ה, ב) אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים שהם נכוות תחלה לאיברים. ולכל דבר טוב שלא הרגל בו ולמשך ידו מעשות כל רע שהרגל בו צריך חזוק ושיעשה מלחמה עם היצר הרע בתחבולות וזה כאחד מהם יתחזק לעשות חיל ויהפך רע בטוב וה' יתן הטוב:

חלוש

החלש יאמר גבור אני ובשעת חלשה אז הוא נכר, האוהב את ה' בכל לבבו שלא יעזב עבודת ה' בעלה כל דהוא, אלא ידחק עצמו לעשות רצון קונו. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (שבת פג ב) על פסוק אדם כי ימות באהל, שאפלו בשעת מיתה יעסק בתורה ולפם צערא אגרא. אמנם חיובא רמיא על מי שהוא חלוש להשתדל להבריא עצמו ברפואות ויאכל וישתה יותר ממה שיש לו ולמצוה תחשב לו וה' ישלם לו. צא ולמד ממה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכט, א) שהמקל בסעדת הקזה מקלין לו מזונותיו מן השמים ואומרים הוא על חייו לא חס אנו נחוס עליו. ועת לכל חפץ (קהלת ג א) עת להתענות ולסגף עצמו ועת להשתדל להבריא גופו. וכבר הזהירונו רבותינו ז"ל שלעולם יהא אדם זהיר בפת שחרית, וכמה מעלות אמרו רבותינו ז"ל על פת שחרית (ב"מ קז, ב) באפן שביום שאוכל יאכל תכף אחר תפלת שחרית ולא יעבר מלטעם מידי בצפרא בטרם יחל"ש חושי"ם. וכן בכל שעה שהוא רעב יאכל, ויאכל בשר וישתה יין וכל דברים המחזיקים גופו של אדם לשם שמים, כדי שיוכל לעבד בוראו כדת מה לעשות. אך שלא ישיאנו יצרו לומר שהוא חלוש ושאינו יכול לעבד בוראו, ושהוא צריך לאכילות ושתיות מרבות כדי להיות בריא וחזק לעבודת השם יתברך, כי הלא אלקי"ם יחקר זאת כי הוא יודע קשט דברי אמת. ואלו מן הדברים שהן להם שעור, אין להוסיף ואין לגרע, ובזה ימצא גופו ונפשו מרגוע:

חלום

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נה א) על פסוק (קהלת ג יד) והאלקים עשה שיראו מלפניו זה חלום רע. וגם כן אמרו (שבת יא א) יפה תענית לחלום כאש לנערת. ואמרו (ברכות לא, ב), שכל המתענה תענית חלום ביומו ואפלו בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. והם אמרו (גיטע נב, א) דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ואמרו (ברכות נה ב) חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא. ואמרו (שם), שלאדם טוב מראין לו חלום רע ועציבותה מסתיה ופשר דבר הוא, שיותר טוב הוא שלא לחוש על החלומות ושלא להתפחד כלל כי היכי דלא לתרע מזלה, ואל יספר חלומו לשום אדם, כי על הרב רבא דרבא חלומות שוא ידברו, ובפרט בדור יתום כזה אינו בנמצא איש כזה שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ויגלו לו עתידות כמו שהיה נוהג בקדושי עליונים רבותינו הקדמונים, וגסלא יש מי שיזכה שיגלו לו עתידות על ידי מלאך, רק כח הדמיון פועל מבלי השכל וחושב מחשבות ימה ומזרחה וצפונה ונגבה. ויש שרעיונותיו על משכבו סליקו, ויש חלומות מבהלים על פי מה שגובר המרה מחמת רב אכילה ושתיה או מחמת עצבות וכדומה, ויש שרוחין ושדין ולילין מחיכין בנשמתה בהיותה באויר העולם ומחזין לה מלין כדיבין, ולזמנין מודיעין לה גם כן איזה דבר ממלין דקשוט ממה דעתיד למהוי באפן שיותר טוב שאל יחוש כלל: ובפרט בשבת כבר כתבו הפוסקים (מג"א סי' רפח ה) שלא התירו להתענות אלא למי שנפשו עגומה עליו והתענית ענג לו, אבל אם אינו דואג ואינו רוצה להתענות לא הפסיד, אבל לפטרו בלא כלום אי אפשר ולמחש מיהא בעי, שמא מן השמים רצו לרחם עליו ולהודיעו כדי שיתן לב ויפדה נפשו, ואם הוא לא יחוש כלל נמצא שהרי זה מתחיב בנפשו, לכן זה דרכי כשאדם אומר לי שחלם חלום רע אני אומר לו, אל תירא ואל תפחד כי דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והכל הבל ורעות רוח, אבל אין הפסד שתעשה תענית אם תוכל ותחלק מעות לצדקה ולעשות סדר פדיון נפש וכדומה לתן לב לשוב מעברות שבידו. זה הדבר הצריך וטוב ומועיל בכל יום ובכל שעה. ויאמר החולם חלום, למה אפחד, מה חדש לי בעל החלום, שאני מעתד למות, זה אני יודע, והודיעונו רבותינו ז"ל באמרם (אבות ב, י) שוב יום אחד לפני מיתתך. ישוב היום שמא ימות למחר. וזה אמת ברור, אבל החלומות הבל המה מעשה תעתועים: אבל על כל פנים ראוי לחוש לדברי בעל החלום אם עומד לילך בדרך או על הים ואמר לו בעל החלום שלא ילך, צריך לחוש לדבריו וימנע עצמו. וכן לא טוב להגיד לאחרים אם חלם עליהם חלום שנראה לו שאינו טוב, ובפרט אם איש עני הוא החולם שתכף יאמרו הנה בעל החלומות להנאת עצמו הוא דורש. והיותר טוב שלא לחתר ולהשתדל לדעת פתרוני החלומות כי יוסיף דעת יוסיף מכאוב (קהלת א יח) והולך בתם ילך בטח, ואשרי אדם מפחד תמיד אפלו בלא חלום, ויחשב כי בן אדם חציר ינתן והוא מעתד לכל רעות המתרגשות לבוא בעולם וכל אשר בכחו לעשות יעשה תשובה ומעשים טובים שהם כתריס בפני הפרענות (אבות ד יא פרקי דרבי אליעזר מג). ואם חלם בשבת או בשאר ימים שאסור להתענות, היותר טוב שלא ידאג ולא יתענה, רק יקבל עליו להתענות שני ימים של חל, ויאמר התחנה שתקנו רבותינו לומר בעדנא דפרסי כהני ידיהו וגם יעשה הטבת חלום כמו שלמדונו רבותינו ז"ל (ברכות נה, ב) ויהיה נכון לבו ובטוח בה' בלי פחד וחנינה, וה' יהיה לו למגן וצנה:

חמדה

ידועה רעת החמדה כי רבה. וכתבו המפרשים שהיא העשירית מעשרת הדברות והיא גדולה מכלם, שעל ידי החמדה יכול לעבר על כל התורה. וכל המשתדל לטל חפץ של חברו בחנם או ברצי כסף עובר על לא תחמד. ואפלו אם לא השתדל רק חשב בלבו שהיה חפץ שיבוא חפץ זו לידו הרי עבר על לאו דלא תתאוה (דברים ד יח). וצריך להתחזק ולחשב כי הכל הבל הבלים דברים שאין בהם ממש ולא יחמד ולא יתאוה ולא ישאל חפץ במתנה מחברו כי תכף עובר על לא תחמד, ואם הנותן לא בעין יפה נותן איכא נמי סרך גזל, על כגון זה נאמר (משלי טו כז) ושונא מתנת יחיה. וכן לא ישתדל שימכר לו חפץ אם לא שיודע שעומד למכר. ואם רוצה להתאוות ככה יתאוה, מי יתן והיה שיזמין לי השם יתברך חפץ כזה. וגם זה הבל ורעות רוח, רק יחמד איש להשיג חכמה ותבונה ומדות טובות וישרות ולהתדמות לקדושי עליונין, כגון דא מצוה לקנאת ולחמד ולאהבה, זאת ישיב ליצרו כאשר רוצה לפתותו ולהוליכו בדרך לא טוב, לו יחליפנו ולו ימיר רע בטוב (ויקרא כז י), ובזה ינצל מקטב, ועליו תבוא ברכת טוב:

חיזוק

חזוק ביד לומדי התורה היא אבן תחיה בעליה עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג יח) ויהללוה בשערים מעשיה (משלי לא לא). וידוע אמרם ז"ל (קה"ר כג) שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל וחפה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה שנאמר (קהלת ז׳:י״ב) בצל החכמה בצל הכסף. ועוד אמרו (במדבר רבה יג יז), שהקדים לזבולון שהיה מחזיק קדם ליששכר שהיה לומד, כי גדול המעשה יותר מן העושה. ואמרו שחולק עם הבעל תורה לעולם הבא שוה בשוה. מי ראה כזאת ומי שמע כאלה ולא יעשה זאת אפוא לתן מעט כסף שהוא דבר שאין בו ממש, הבל הבלים לקנות מעדנים לנפשו וחלק טוב לעולם הבא, כמו התלמידי חכמים אשר אין להם מנוחה בעולם הזה ולא יתנו שנה לעיניהם ותנומה לעפעפיהם וחיי צער יחיו על התורה, והעשיר טוב לב משתה תמיד וחשוב כאלו יושב ולומד כמו התלמיד חכם ונוטל חלק כמוהו ממנו יהיה. מי האיש אשר חננו ה' עשר ולא יעשה זאת, פתי וסכל יקרא, כי זה דומה למוצא לקנות מרגלית ואבן יקרה בעד פרוטה ואינו רוצה לקנות, אין לך כסיל ובער גדול מזה. ומה יענו ליום פקדה עשירי עם אשר אין להם פנאי לגע ספר ומוציאים כמה וכמה הוצאות בדברים של מה בכך, ואפלו גם לעברה ואין נותנים לב לעשות זאת ולהחזיק ביד לומדי התורה, תכסם בושה וכלמה: אמנם כדי להיות כמו יששכר וזבולון צריך להספיק לתלמיד חכם די מחסורו אשר יחסר לו באפן שלא יהיה לו שום טרדא, ויותר טוב להחזיק ביד תלמיד חכם אחד ולתן לו די מחסורו מלהחזיק ישיבה של עשרה תלמידי חכמים ולתן להם מעט פרס, לא זו הדרך לטל חלק כחלק: ואף על פי שהוא מחזיק ביד לומדי התורה אין פוטר אותו מלעסק בתורה כפי כחו לעתות הפנאי, שאך התלמיד חכם שתורתו אמנותו ולמד כל התורה כלה, לא נתנה לו רשות לעסק בדברים בטלים אלא בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, דכתיב (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה, וכמובא בש"ס (מנחות צט, ב). רק זה כל פרי המחזיק שנחשב לו בשעה שהוא עוסק בפרקמטיא כאלו עוסק בתורה: והנה התלמיד חכם שיש לו אפלו מועט משלו ראוי לו להיות מצטמק ויפה לו, ולא יתרצה לטל פרס ולמכר חלק מתורתו כי כל חפצים לא ישוו בה. ועין בזהר הקדוש (לד לד דף פח ב) בעבדא דרבי יוסי בן פזי שהחזיר הפז לעשיר באמרו כי דברי תורה נחמדים מזהב ומפז, עין שם. ובודאי שאם יגרע החצי מחלקו לעולם הבא וינתן לעשיר נמצא שהתלמיד חכם עושה חליפין רעים, כי יפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (אבות ד יז), ואם נאמר שאין נגרע ודומה למדליק נר מנר, הדבר קשה, שאם כן יהיה שוה הלומד תורה מתוך הדחק ללומד מתוך הרוחה, והלב מהסס. ומה גם בהגלות דברי הזהר הקדוש (שם) וגם שכתבו הפוסקום (פ"ת יו"ד סי' רמו סק"ב) שהלומד על פרס אינו מקים מצות והגית עין שם. באפן שלפי הנראה אם ימצא התלמיד חכם מי שירצה לתן לו בתורת דורון ובתורת צדקה, הרי זה יטל, אמנם על מנת לחלק חלק כחלק כיששכר וזבולון או על מנת שימכר לו רבי תורתו, לא יאבה ולא יקבל, שהוא כנותן זהב ומרגליות על עפרת ועפרות: אך אמנם אם אינו מוצא להתפרנס באפן אחר ואם אין קמח אין תורה וסופה בטלה וגוררת עון (אבות ג יז) ראוי לו לקבל, לא בלבד כשנותן חצי חלקו לעולם הבא אלא אפלו אם יצטרך לתן כל חלקו אמור יאמר העבד הנאמן, אהבתי את אדוני, ויפה לי שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה בישוב כדי שאוכל לעבד עבודה שלמה כדת מה לעשות מכל חיי העולם הבא, ומה חשוב בעיני כל העולם הבא נגד כל דהוא שאוכל לעשות יותר נחת רוח ליוצרי, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב (תהלים לד יא): וידוע שבכל מלי שיך מאמר רבותינו ז"ל חייך קודמין (ב"מ סב, א) וענייך קודמין (שם עא, א) ומה גם בענין זה שהוא קודם ללמוד, ואם הוא אינו יכול ללמד יחזיק במעוזו לבניו שיהיה תורתם אמנותם, וכמו כן האחים אשר נפל בגורלם אח תלמיד חכם יהיו מחזיקים בידו, וכן לכל שהוא ממשפחתם ומבית אביהם הם קודמין ליאחרים וזכות הוא להם ולנפש אביהם. ובכן אם לא יוכל האחד להספיק יחד, כלם ישאו משא אחיהם התלמיד חכם באפן שתהיה תורתו אמנותו ולא יצטרך לבטל מלמודו ולא יהא לו שום טרדא, אלא תהא דעתו צלולה ומישבת עליו, ומלבד שיקבלו שכר טוב בעמלם ישאו ברכה מאת אביהם ואמם, ואין לך כבוד אב ואם גדול מזה. וכבר כתבתי בזה לעיל בערך אהבת לומדי התורה, עין שם. ואשר לא עצר כח להחזיק ביד לומדי התורה בממונו יחזיק בגופו לעמד לשרת ולקנות לו חפציו, או אם יוכל לעשות לו פרקמטיא לתלמיד חכם, וגדולה שמושה, וכחלק היורד למלחמה כן חלק היושב על הכלים, כל אדם אינו חיב אלא כשעורו אשר בכחו לעשות יעשה לעשות נחת רוח ליוצרו, ולזכות את נפש רוח נשמה כי זה חלקו: והן בכלל מצות החזוק להחזיק ידי לומדי התורה ועושי מצוות בהיותו מכבדם ומנשאם, ושלא להיות גורם להיות נועל דלת בפני לומדי תורה ועושי מצוות בהיותו מבזה אותם ומלעיג עליהם, חס ושלום. והנה הגדולים אשר דעת ותבונה בהמה וכבר נכנסו בגדר בעל תורה ובעל מעשים טובים אין כל כך חשש שיחזרו בהם מפני לעג השאננים, אמנם אי צריך חזוק הינו לקטנים או המתחילים לחנך בתורה ובמצוות, ביותר צריך זרוז להחזיק בידם בדברים טובים ובמנות ומתנות לפי דעתו של בן ולפי רצונו, כדי שמתוך שלא לשמה יבוא לעשות לשמה. והרואים כבוד התורה ולומדיה וכבוד שעושים לבעלי מצוות יתלהב לבם לקרבה אל המלאכה ויתלהב לבם באמרם, אם בעולם הזה לעושי רצונו כך, לעולם הבא על אחת כמה וכמה:

חינוך

כתיב (משלי כב ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. וזו מצות האב על הבן לחנכו בתורה ובמצוות, כי זה כל פרי הבנים לגדלם על התורה ועל העבודה, שאם יהיו, חס ושלום, בנים משחיתים ההעדר טוב ממציאות הרע, וכשם שצריך לחנכם בתורה ובמצוות, כך צריך ללמדם ולחנכם בדרך ארץ ומדות טובות וישרות באפן שכל ראיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', ויחנכם וירגילם במדת הסתפקות ושלא יהיו להוטים אחר מאכל טוב ומלבושים טובים. ואף אם חננו ה' עשר, ירגיל את בניו להסתפק בטוב מעט כדי שלא יצר להם לעתות בצרה. והרוצה לחנך בניו ולהרגילם בדרך טובים, לא יראה להם פנים, רק לעולם יכם ובפיו יוכיחם באפן שלא יתגאו ושלא יהיה להם געגועים. ואף אם הוא בן יחיד, לעולם יראה לו תוכחת מגלה מאהבה מסתרת, עד אשר יגדל. וחושך שבטו שונא בנו, ואהבו שחרו מוסר (משלי יג כד). וצא ולמד מה שארע לדוד המלך עליו השלום עם אבשלום על אשר לא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית (ש"ב טו, טז יז), וידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן (איכה ד י), כי אולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו (משלי כב טו). והכל לפי דעתו של בן ולפי שניו יגלגל עמו, פעמים בהכאות, פעמים בתוכחות, פעמים בקשות, פעמים ברכות, פעמים במנות ומתנות, פעמים בדברים טובים. ויחנכם בכבוד הבריות, ושלא יהיו עזי פנים וקשי ערף, ושיהיו מן הנעלבין ואינם עולבים. וירחיקם מחברת חברים רעים ומן השבועות ומן השחוק ומן הכעור ומן הדומה לו. וצריך חכמה ודעת לירד חדרי בטן הבנים ולגלגל עמהם כראוי לפי דעתם ולפי השנים. ועל הכל לשפך נפשו לפני ה' שלא יהיו חטאתיו מונעים הטוב ממנו, ושיהיה כל זרעו זרע קדש ק, דשים זרע אנשים: וגם על הבנות חיובא רמיא לחנכן ולהרגילן בכל מלאכות ובכל שלמות ובכל מדות טובות, וביותר שיסתפקו במועט, ושיהיו עיניהן יפות, ושלא תהיינה עצלניות ולא דברניות, ושתקום בעוד לילה ושתעשה כל מעשיה בזריזות ובנקיות ובכשרות וביהידות, וכל סדר נשים הכשרות באפן שיהללוה בשערים מעשיה ותמצא חן ושכל טוב. וביותר צריך זהירות על הבנות, כי לא תדע מנת חלקם, ואם חס ושלום תמצא איש קשה וחמות ובני בית קשים והיא מלמדת בגדולות ובמדות גרועות, אוי לה ולרע מזלה. וגם אשה יראת ה' היא תתהלל (משלי לא ל). וחיובא רמיא על אביה ואמה לחנכה ולהרגילה בברכות ההנאות ובתפלות ומצות נדה וחלה ומליחה, שתהיה בקיאה בהן בכל דקדוקיהן וכל דינים ומצוות הנשים שתהיה מלמדה ובכל מדה ומדה תהא למודה, ושתהא צנועה כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה יד). הן אלה קצות דרכי החנוך וישמע חכם ויוסיף לקח, ובזה ישמח ביוצאי חלציו בעולם הזה ותגל נפשו לעולם הבא. וכבר כתבתי בזה לעיל בערך אהבת זרעו עין שם ובשאר כתבי הקדש אשר לי, ואני חוזר על הראשונות כפעם בפעם כי כן ראוי להיות חוזר בדברי מוסר ויראת ה' והנהגות טובות, כי כן יצרו של אדם חוזר ונעור לרגעים יבחננו, ולכן יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, אולי אוכל נכה בו וגרשתיו בסיעתא דשמיא:

חברה

ידוע מאמר רבותינו ז"ל (רש"י בחוקותי כו ח בשם תו"כ) אינו דומה מועטים העושים את המצוה למרבים העושים את המצוה, שתתעלה מאד כל שיש יותר מרבים יחד. וברב עם הדרת מלך (משלי יד כח). והנה לענין התפלות הוא צרך גדול להתפלל בצבור, כי תפלת היחיד ובפרט בדור יתום כזה, כמעט נדחה קראו לה, כי צריך תנאים רבים שתהיה בכונה גדולה, כי תפלה בלא כונה כגוף בלא נשמה (אברבנאל אבות ב יג מדרש שמואל ב טו). וצריך שיהיה האיש מנקה מעוון כדי שתפלתו תעלה למעלה לרצון לפני ה', כלי האי ואולי. ומי הוא אשר מלאו לבו ושיבטח בדורות אלו להתפלל ביחיד ושתעלה תפלתו לרצון. זאת נחמתנו בענינו, כי הן אל כביר לא ימאס, ואף שיפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו, והוא רחום יכפר. ולכן האיש החפץ חיים לא יתפלל ביחיד כי אם באנס גמור, כי יאבד טובה הרבה ענית אמנים ויהא שמה רבא וברכו וקדשה ותפלתו עכורה ועקרה שאינה עושה פרות: אמנם גם לענין תלמוד תורה, תורה דרבים עדיף, ולפי דעתי יותר טוב ללמד עם הרבים תהלות מללמד יחידי נגעים ואהלות. והנה דוד המלך עליו השלום אמר (תהלים קיט סג) חבר אני לכל אשר יראוך. ואמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ט ב) וחסרון לא יוכל להמנות (קהלת א טו) זה שנמנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם. הנה כי כן טוב לגבר להתחבר לכל חבורה של מצוה שיש בעיר יהי חלקו עמהם, כי אין אדם יודע מתן שכרן של מצוות, וכשיראה מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא והוא לא נמנה עמהם שניו יחרק ונמס ולא יוכל לתקן, ולכן בעודו בחיים כל אשר בכחו לעשות יעשה ויהיה ידו בכל. אך אמנם צריך לזהר באלו החברות שעושים הסכמות ומקבלים עליהם תנאים בחיוב גמור ושבועות ובכח שבועות והסכמות וחותמים עצמם לשמר ולקים, שלא יחתם עצמו ולא יכנס אלא על מנת לעשות את אשר קבל, שאם לא יקים עברה היא בידו, ונמצא שיוצא שכרו בהפסדו. והמכשלה הזאת תחת יד כמה חבורות קדושות, וראוי לפקח עינים ולהזהיר את העם ולהודיעם חמר עובר על שבועות והסכמות וקבלות. והחכם עיניו בראשו ולא יכתב בהסכמה אלא דברים שיכולים לעמד בהם בנקל ולא יעבר. וגם יניחו מקום שיוכלו לחזר בהם לפי הזמן ולפי האנשים באפן שלא תצא תקלה ויהיה חברתם לרצון להם ולפלטה גדולה:

חברותא

חברותא מה טובה, עד שאמרו (מבחר כ, יא ירושלמי הוריות פ"ג ה"א מאירי משלי יז יז): אדם בלא חבר כשמאל בלא ימין, רק שיהיה חבר טוב ירא אלקים וסר מרע. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (יבמות סג א) סק דרגא בחר שושבינא. וטוב לגבר שיהיה לו חבר טוב אוהב ורע שיגלה לו כל סתריו ויתיעץ עמו על כל דבר שרוצה לעשות. ואף אם הוא חכם גדול, יטל עצה מן הקטן, ושמע לעצה חכם (משלי יב טו), כי טובים השנים מן האחד (קהלת ד ט). ומי גדול מן הקדוש ברוך הוא ואמר (בראשית א כו) נעשה אדם, ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח ב) שנמלך במלאכי השרת, ללמד לאדם דעת שאף הגדול יטל עצה מן הקטן, כי כמה פעמים עינו מטעהו, ולפם חורפא שבשתא (ב"מ צו ב), וכל האדם כוזב. וכאשר יטל עצה, אם לא יועיל לא יפסיד, ואם לא יישר בעיניו הישר בעיניו יעשה. ושנינו (משלי ג ה) ואל בינתך אל תשען ותשועה ברב יועץ. ומה גם לעסוק בדברי תורה צריך חברותא שמחדדין זה לזה בהלכה. וידוע מאמר רבותינו ז"ל (תענית ז, א) על פסוק (ירמיה נ לו) חרב אל הבדים ונאלו. רחמנא לצלן ולשיזבן. אך צריך לבחר חברים טובים שנוחים זה לזה בהלכה ומודים על האמת, לא כן כשאינם טובים שמנגחים זה לזה בדברי קנטורים ורבה קטגוריא ושנאה ותחרות, כל כי הא ההעדר טוב. ואם לא ימצא חבר טוב, התלמידים יהיו לו לחברים, שכבר אמר רבי פלוני הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר, ומתלמידי יותר מכלם (תענית ז א): והנה לענין דינא והוראה צריך להיות מיראי הוראה ולא יהא דן יחידי כדי שלא יטעה וכי היכי דלמטי להו שיבא מכשורא (סנהדרין ז, ב). ואם הוא במקום שאין אנשים, הוא יהיה חבר לעצמו, דהינו שיחתר כמה חתירות ויצדד צדדין לסתר דעתו וסברתו, וישתדל בכל כחו לראות טרפה לעצמו ולהפך בחובתו, ומתוך כך יצא כנגה צדקתו וידין דין אמת לאמתו. וכן בעסקו בתורה, כשיבוא לו איזו קשיא או תרוץ שנראה בעיניו טוב מאד, ישתדל מאד לדחותו ולסתרו, ומתוך הוכוח שירבה להתוכח בינו לבין עצמו יתברר האמת וביותר מועיל החברותא ליראי ה' וחושבי שמו שנדברו יראי ה' איש אל רעהו. כך היא חובתנו וכך נאה לני. הבו לכם עצה איזו היא דרך ישרה ואיש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק (ישעיהו מא ו) ונתחזק בעד אלקינו. אמנם אין אהבה וחברותא אלא בדומים, שוים במדות ובדעות, אז ישבו יחדו אחים ולא יתפרדו. אך זה קשה המציאות, אם ימצאנו יאחזנו ולא ירפנו: וכשם שהחבר טוב מביא גאלה כל קְבל דנא חבר רע גורם רעה גדולה, שבלתי אפשר שלא ילמד ממנו ושלא יעשה כמעשהו, אם לא ברצון מפני הכבוד או מפני הבושה. ואם ינצל מדבור רע, לא ינצל משמיעה רעה. ואם ינצל מעשות רע, לא ינצל מעבר על מצות התוכחה, ונשא הצעיר עליו יגון ואנחה. ולכן כל אדם יזהר ויעמד על המשמר על בניו להפרידם מחברים רעים ולהושיבם בין ברכי תלמידי חכמים, כי איש רעים להתרועע (משלי יח כד), והולך את חכמים יחכם (שם יג כ). ועל כל פנים אם אין לו חבר טוב ימלך בדביתהו כמו שמצינו (ברכות כז, ב) ברבי אלעזר בן עזריה כשרצו למנותו נשיא. ואמרו רבותינו ז"ל (ב"מ נט א) אתתך גוצא גחן ולחש לה. וכתיב (מלאכי ב יד) והיא חברתך ואשת בריתך:

חיים

הרוצה לחיות ימית את עצמו. כך אמרו רבותינו ז"ל (תמיד לב, א). ויש בזה שתי פנים, האחד שלא יתנהג להיות מפנק ומלמד בתענוגים ולאכל לשבעה ולמכסה עתיק, שאם בזמן מן הזמנים המצא ימצא במצור ומצוק ולא יוכל להתנהג כפי למודו, חייו אינם חיים, והוא מעתד לצאת לתרבות רעה ולגנב ולגזל, וכל אשר יצא מידו לעשות רע עושה, ונושא ונותן שלא באמונה, כי ההרגל נעשה אצלו חובה, ועל פת לחם יפשע גבר (משלי כח כא). לא כן מי שממית עצמו ומתלמד שלא להקפיד על שום דבר והכל שוה אצלו הן חסר הן יתר, חיה יחיה בנחת חיים טובים וארכים ולא יצטרך להיות איש תככים: הנה כי כן טוב לגבר, שאף שחננו ה' עשר וכבוד ונכסים מרבים ואכלים מרבים, אל ירגיל את בניו בגדולות ובתענוגות בני אדם, כי לא ידע מה ילד יום. והתורה העידה שכיון שמתלמד הילד באכילה ושתיה מרבה גם כי יזקין לא יסור ממנה וסוף שמלסטם את הבריות (סנהדרין עב, א). ולפיכך אמרה תורה (דברים כא יח) כי יהיה לאיש בן סורר ומורה ימות זכאי ואל ימות חיב (סנהדרין ע"א ב). וכבר בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו כמה וכמה שעל ידי הרגלם בגדולות ובתענוגות סוף שיצאו לתרבות רעה וסופם היה רע, רחמנא לצלן. ואפילו אם לא יצא לתרבות רעה, על כל פנים חיי צער יחיה וכמה פעמים ירעב ולא יאכל, כי לא על הלחם לבדו יחיה. אבל המתנהג להתרצות בכל הבא לידו ישבע לחם וטוב לו בזה. ויש פרוש אחר, שהרוצה לחיות החיים אמתיים חיי העולם הבא ימית עצמו בעולם הזה על התורה ועל העבודה על דרך שפרשו (ברכות סג, ב) אדם כי ימות באהל (במדבר יט יד). וכתוב (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום: והנה מצד אחד היה ראוי לאדם שימאס בחיי העולם הזה, שהוא עולם היגון והאנחה ואפלו טובותיו אינן טובות כי המה הבל. אמנם מצד אחר ראוי להיות חפץ חיים אוהב ימים בעולם הזה יותר מחיי העולם הבא, שהרי אמרו (אבות ד יז) יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. כי טוב לנו עבד את בוראנו ועשות נחת רוח לפני כסא כבודו אפלו שעה אחת מכל חיי העולם הבא, וזה לא ישג אלא בחיי העולם הזה, כי ימי העולם הבא הם ימים שאין בהם חפץ, לא זכות ולא חובה: על זאת יתפלל כל חסיד ולזאת יכון כשמתאוה ומבקש חיים, לא בשביל להשיג לראות בחפת בניו ולראות בנים וכדומה, כי הכל הבל, ואי משום הא לחוד יותר טוב היה להיות בעולם האמת, ויפה שעה אחת של קות רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, וכבר פרשו המפרשים קרא דכתיב (תהלים לד יג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. שהוא רוצה לומר מי זה דל ונבזה שחפץ בחיים כדי לראות טוב, על דרך, מי הפלשתי הערל (ש"א יז כו) רק מה שחפץ בחיים יהיה דוקא לעבד את בוראו ולעשות נחת רוח לפני כסא כבודו. והמעמיק בזה ישתדל מאד להוציא כל חייו בעבודת השם יתברך שמו ובכל דרכיו ידעהו, ויהיו כל מעשיו לשם שמים ויחוס מאד על הזמן אשר הוא חי שלא להוציאו לבטלה כי הוא יקר הערך מכל חיי העולם הבא. וגם מטעם זה חיובא רמיא על כל איש לשמר בריאותו ולהשמר מאד לנפשו, כדי שלא יאבד טובה הרבה שיכול לקנות בשעה אחת של חיי העולם הזה. ומי שאינו נשמר מכל דבר רע מתחיב בנפשו ועתיד לתן דין וחשבון על כל אבוד הזמן שגורם: וכבר כתבו בעלי המוסר השכל, שאם יאמרו לו לאדם, בכמה אתה מוכר שנה אחת מחייך או אפלו יום אחד ואפלו שעה אחת אם יתנו לו כל כסף וזהב בוז יבוז להם, ואיך הוא נותן חייו בחנם ומוציאם לבטלה וכלה בעשן ימיו או בשחוק וקלות ראש או בדברים אסורים חטאות ופשעים באפן שטוב מאד מותו מחייו, היש סכלות גדול מזה, מי האיש החפץ חיים יחוס על כל רגע מחייו מלהוציאו לבטלה יותר מאשר יחוס על כסף וזהב רב, ולעולם בלי הפסק יהא רק עסוק בעבודת בוראו במעשה או בדבור או במחשבה: ועבודת המחשבה ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא ולדבקה בו וכדומה היא עבודה תדירית, ויוכל לעשותה תמיד בשבתו ובלכתו ובשכבו ובקומו. ובהיותו עוסק בעסקיו וטרוד בפועליו ובהיותו עוסק באכילה ושתיה או בעמדו תוך כנסיה, זאת העבודה אל תחסר לאיש טוב וישר. והמישרים ארחותם תמיד ה' לנגדם, וזה כל האדם: ואשר לא עצר כח ליחד לבבו לחשב מחשבות טהורות תמיד, יבחר לו את הקל, הקל קול יעקב, ולא לפסק פמה מגרסא בשבת ובלכת במקום נקי, וילמד מה שהוא בקי ושגור בפיו בעל פה, כגון פרשת התמיד, פרשת שמע וכדומה, וכן איזו משניות שגורות, כגון יהודה בן תימא, רבי חנניה בן עקשיה וכדומה, חוזר אפלו אלף אלפים פעמים. והכי אמרו רבנן (תדב"א זוטא, ב) שאפלו אדם לומד כל היום כלו פסוק ואחות לוטן תמנע (בראשית לו כב) הקדוש ברוך הוא קובע לו שכר כעוסק בנגעים ואהלות. וכל אדם אינו חיב אלא כפי יכלתו כך היא חובתו ואין פוטר אותו. ואם כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא בענין זה, על כל פנים אשר בכחו לעשות יעשה, ויזכר צור קדושו, ויבחר הרע במעוטו, ואל יפנה אל מדעתו, והבא לטהר מסיעין אותו:

חוזק

חזק הוא צרך לכל דבר המטל על האדם לעשותו, ולכל דבר המזהר שלא לעשותו, בין מלי דרשות בין מלי דחובה, שאם כשיקשה עליו מעט ימשך ידו הרי הוא יאבד טובה הרבה, ומרעה אל רעה יצא, כי אין לך דבר טוב שלא יהא צריך עמל ויגיעה במלי דרשות כתיב (בראשית ג יט) בזעת אפיך תאכל לחם. ובמלי דמצוה יצרו של אדם מתגבר עליו ועומד על ימינו לשטנו ואדם לעמל יולד. וצריך להתחזק בחזק יד לקים כל דבר. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לב, ב) שלשה צריכים חזוק תורה ומעשים טובים ודרך ארץ. דהינו פרנסה, ובפרט במלי דמצוה, כי יצר לב האדם רע, והוא אש, כאיש מלחמות יעיר קנאה. ואם לא יתחזק האדם ברב עז ותעצומות, הן גוע אבד, חס ושלום, כי מעט מעט הלוך ילך וחסור, כי היום אומר לו עשה כך וכו' עד שאומר לו לך עבד עבודה זרה או דבר הדומה לעבודה זרה (שבת קה ב) ועד שנעשה לו כהתר גמור ואין דורש ואין מבקש. ואף אם אזניו תשמענה מה המצוה או ישמע שיש אסור בדבר, לא יעזב רשע דרכו, ועולם כמנהגו נוהג, זהו רעת האדם בארץ בעוונותינו הרבים, ועל כן עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לוא נושענו (ירמיה ח כ): אבל זאת תורת האדם אשר הוא יהודי ונפשו אותה להיות עובד אלקים, על כל דבר אשר ידע שהוא עברה או שזהו דרך ישרה, בתחבולות יעשה מלחמה נגד יצרו, ויתחזק ויתאמץ ברב עז ותעצומות בכל תקף לעמד על המשמר לשמר ולעשות ולקים כל דבר אפלו עד מות ולא יעבר, כי נבחר מות מחיים, כדי שלא לעבר על מצות מלכנו אלקינו מלך העולם. וכשם שיצרו מתחדש עליו ומתגבר בכל יום, כך צריך להתגבר עליו ולהתחזק בכל יום. וכל אשר יחפץ האיש יעשה, אפלו כל הדבר הקשה לא יקשה לכשירצה, ואין לו מקום פטור ליום הדין. ואם ראשיתו מצער אחריתו ישגא, כי כל ההתחלות קשות, ואחר כשירגיל קצת זמן יהיה לבבו נכון ונאמן. ואם יקשה עליו עד מאד לקים שום מצוה ולמשך ידו מעברה, לפם צערא אגרא (אבות טופ"ה), וזה כלל גדול בתורה:

חוכמה

אשרי אדם מצא חכמה (משלי ג יג), אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא. וזו מצות האב על הבן לגדלם על התורה, ישמח בהם בעולם הזה ותתענג בדשן נפשו לעולם הבא. וזה דבר ידוע ומפרסם, אבל אין איש שם על לב למסר נפשו על הדבר הזה, ולהכנס בעבי הקורה כדמבעי למעבד לפי רב הטובה, וביותר חיובא רמיא על נטורי קרתא די בכל אתר לעמד על המשמר על זה בכל כחם ובכל מאדם, ולזהר בבני עניים שמהם תצא תורה, ובזה יהיה רכושם רב בעולם הזה ובעולם הבא, כי גדול המעשה ועץ חיים היא למחזיקים בה. והנה ענין החכמה הוא שידע לשא ולתן וללון בעמקה של הלכה. ויש דעות נפסדות שאינם רוצים ליגע את עצמם באמרם, הלא עקר עסק התורה הוא כדי לשמר ולעשות ולקים, אם כן די לנו ללמד קצורים ופסקי דינים. ולא צדקו בזה, דידוע דחדי קדשא בריך הוא בפלפולא, והמפלפל בהלכה משבר כח הקלפה ומברר מוץ ותבן ומקשט את הכלה ואין קץ לשכרו, הנה כי כן מי שחננו ה' דעת ראוי לו לדחק ולכנס במפלא ממנו, ובזעת אפיו יתאמץ ויתחזק לכנס בשערי החכמה, יום ליום יוסיף דעת עד שידע להבין דבר מדבר ולדון דבר מדבר, עד שיהא ראוי להיות מורה הוראות בישראל. וידוע שהרוצה לזכות לכתרה של תורה, צריך שיהא לו חבה יתרה ושקידה רבה יומם ולילה, שיבקש ללכת בגדולות ולהבין את הדבר הקשה ברב עמל ויגיעה רבה. וכבר אמרו (מגילה ו, ב) אם יאמר לך יגעתי ולא מצאתי אל תאמן. וכבר הגידו על רבנו האר"י ז"ל שהיה יגע בהלכה עד שהיה מזיע, וכשלא היה מבין עמק ההלכה היה מתודה ובוכה ומוריד דמעות כדי שערות ראשו, כמו שכתוב בכתבים, ומזה ישמע חכם יקר ערך החכמה, ואיך ראוי לנהג בחכמה ולאחז בה ברב עז ותעצומות, ולפי חבתו ושקידתו יגדל חכמתו, וחכמת אדם תאיר פניו בעולם הזה ובעולם הבא, וראשית חכמה יראת ה', וכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקימת (אבות ג ט), זה כלל גדול בתורה:

חילול השם

חלול השם ידוע שהוא חמור מכל עברות שבתורה עד שאמרו רבותינו ז"ל (יומא פו, א) שאינו מתכפר אלא עם תשובה ויסורין ויום הכפורים ויום המות. אי לזאת יחרד האיש וילפת ויזהר וישמר מכל שהוא חלול השם, והדבר הקשה שחלול השם הוא הכל לפי מה שהוא אדם, ולפי מה שמחזיקין אותו העולם, אם גורם שידברו עליו תועה הוי חלול השם, עד שאמרו (שם) כגון אנא אי מסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין מחמת אנס והעולם אין יודעים וחושבין שהוא מחמת עצלות הוי חלול השם. צא ולמד חמר שבם. על זה ידוו כל הדוים, כי מי הוא זה נקי. אוי לנו מיום הדין. אבל כל אדם אינו חיב אלא כשעורו, ואשר בכחו לעשות יעשה וישמר ויזהר עד מקום שידו מגעת, וישתדל בכל עז להשמר מן הכעור ומן הדומה לו, ושלא ימצאו מקום לדבר עליו. ובפרט בענין הממון צריכה רבה שלא יהא הכסף נחשב בעיניו למאומה במקום דאכא למיחש אחת מני אלף לחלול השם, או לחשש גזל, או שום נדנוד אסור יתגבר וישליך כספו וזהבו, שמוטב שימות ברעב ולא יהא רשע לפני המקום שעה אחת. וכל שכן שדורשי ה' לא יחסרו כל טוב (תהלים לד יא): ובפרט בדורות הללו צריך זהירות גדולה ושמירה יתרה, כי הן בעוון רבו המתפרצים שנפשם שוקקה לדבר תועה על התלמידי חכמי ועל יראי השם וחושבי שמו, ואפלו אם יהיו כל דרכיו משפט כמלאך ה' צבאות לא יבוא ולא יהיה שיכשל בדבר קטן בין באנס בין בשוגג, או שיחשדוהו במה שאין בו, או שישמעו עליו שום שמועה רעה לא יחתרו לדעת אמתותן של דברים היכי הוה עבדא ותכף פוערין פיהם לבלי חק ויהיו מלעיגים במלאכי אלקים. ואפלו על הקטנים המתחילין ללמד אם יעשו מלי דינקותא תכף נושאים התורה על פיהם ואומרים, ראו בן שלומד גמרא או חזו גברא שהוא תלמיד חכם, או חזו גברא שמחזיקין אותו לחסיד או לירא שמים כך וכך מעשיו, ואין מכריע לכף זכות רק פותחים כלם לחובה. אוי להם ולנפשם כי גמלו רעה והם יטלו חלק בראש בעוון חלול השם. וכמה רעות עושים, שמדברים לשון הרע ושגורמים חלול השם, ושמונעים את הרבים מלכנס בדרך חכמה וחסידות, כי ירא מחרפת נבל: והאנשים השלמים אין להם אלא להשתדל בכל עז לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, ולשפך נפשם לפני ה' שיתקנם בעצה טובה ושינחם במעגלי צדק. ואם בכל זאת ירצו לדבר עליו תועה אפשר שלא יהיה בו חטא והם ישאו את עוונם, כי מי יוכל לצאת ידי חובת כל אדם וכל הדעות. וגם על משה רבנו עליו השלום דברו, דכתיב (במדבר כא ה) וידבר העם באלקים ובמשה. ואף אם הישר בעיניו יעשה בחשבו כי זוהי דרך ישרה ותצא תקלה וימצאו מקום לדבר, אפשר שה' הטוב יכפר בעד, כי לא נתנה תורה למלאכי השרת, רק שיהא מתון מתון, ויתן לב לחשב מחשבות, ולשקל בפלס אחרית דבר מראשיתו ולשמע לעצה, וה' לא ימע טוב להולכים בתמים: ותקנה שמענו למי שנתחיב מיתה לשמים בעוון חלול השם וכדומה, שיכון למסר נפשו למיתה בלב שלם בכל פעם שאומר קריאת שמע ובאמירת נפילת אפים, ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה (קדושין מ א):

חולה

חולה יש בו שתי אזהרות, אזהרת אחרים עליו ואזהרתו על עצמו. אזהרת אחרים עליו, לבקרו, כי ידוע שהיא מצוה רבה שאוכל פרות בעולם הזה והקרן קימת לעולם הבא. וידוע שעקר הבקור הוא כדי לבקש רחמים עליו (שבת יב ב). וכבר אני עני סדרתי תפלה (וסמכתיה בבית תפלותי). ולפחות כל אדם יוכל לצאת ידי חובה כאשר יאמר לו כשנפטר ממנו המקום ירפאך רפואה שלמה בתוך חולי עמו ישראל. ואם איש עני הוא, עקר מצות הבקור כדי שיראה את חסרונו מה הוא צריך, וישתדל לסעדו ולתמכו ברפואות ובכל צרכו מידו או יהיה מעשה את אחרים. ואשריהם ישראל שבכל עיר ועיר, מדינה ומדינה, מחזיקים במצוה זו, ויש להם חברה קדושה של גמילות חסדים ועושים חסד עם החולים ועם המתים, ואם הם עניים, נותנים להם מתנת חנם די מחסורם, זכאה חולקהון (זוהר א קל ב): אבל מצות בקור חולים היא רפויה, ואם יש עשיר חש בראשו ואינו יוצא לשוק תכף רבים נכנסים אצלו, אבל אם יחלה איש עני אין דורש ואין מבקש לידע שלומו ומה יעשה בו, שלפי גדל המצוה היצר הרע מתגבר על האדם למען יאבד טובה הרבה, כי מלבד גוף המצוה נמשך תועלת אחר, שהחי יתן אל לבו מה אנוש ולמה הוא מעתד בתוכחות על עון, עניות וחלאים רעים. ומצוה גוררת מצוה, כי בראותו צרת אחיו הישראלי ודחקו, יהמו מעיו לו רחם ירחמנו, ונתון יתן לו כמתנת ידו כברכת ה' אשר נתן לו, ונמצא שהוא רודף צדקה וחסד, וימצא חיים צדקה וכבוד: ומה טוב ומה נעים שיתקנו בני החברה קדושה להוציא בגורל שנים מהם בכל יום לבקר את החולה חק ולא יעבר, ואם יעבר ענוש יענש בקנס, וכזה יהיו מזכים את הרבים, כי בלאו הכי היצר הרע מסית הסת כפול ואינו מניח לאדם לקים מצוה רבה כזו. וגם בני החברה קדושה פתוח יפתחו את ידיהם להשכיל אל דל ולתן לו די מחסורו ולהשתדל על רפואתו ובריאותו, כי המקים נפש אחת מישראל כאלו קים עולם מלא (סנהדרין לז, א), והנה שכרם אתם בעולם הזה ובעולם הבא: עוד מצות אחרים על החולה להזכירו על הודויים והתשובה ותפלה בנעם שיח, וכן על המצוות הנוהגות תמיד, כגון תפלה ציצית ותפלין וברכת המזון וכל ברכות הנהנין ונטילת ידים וספירת העמר וכדומה, ולומר עמו סדר ודוי ולסדר לו תפלה קצרה לפי מה שהוא אדם ולהזכירו שיסדר עניניו את מי חיב ומי חיב לו, זהו חסד גדול עם החולה, ונפשו לו חיה, וגורם לו רפואת הנפש ורפואת הגוף, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה (ישעיהו נו ב). ומצוה זו מטלת על התלמידי חכמים, כי שיח וכי שיג להם. וראוי לתלמידי חכמים הנמצאים בכל עיר ועיר להחזיק במצוה זו בשתי ידים כי רבה היא כי יקנה נפשו. ובאמת גומל נפשו איש חסד, והשעה צריכה לכך להשיב אנוש עד דכא, ומתוך שהוא מכה אלקים ומענה יכנע לבבו והוא שב בלב שלם ותשובתו עושה פרות, וגדול המעשה: ואם חס ושלום יגיע עד שערי מות, מצות אחרים עליו לעמד אצלו לעת מצא, זו מיתה, בקריאה נאמנה פסוקים ותחנות, ובפרט אמירת שם מ"ב בסדר אנא בכח חזור שהוא מסגל מאד להקל מעליו חבלי מיתה למעבד לה ניח נפשא. וגם ממצות אחרים עליו להשתדל שיהיה נקי ולעמד עליו בשעת יציאת נשמה שלא יוציא שום אבר מאבריו החוצה. הן אלה קצות דרכי מצות בקור חולים, ישמע חכם ויוסיף עשות חסד ובלבד שיכלכל דבריו במשפט, ודעת לנבון נקל שלא להכביד על החולה: ואזהרת החולה על עצמו, כי יתן לבו שאדם מועד לעולם ליום המות, וכמו שאמרו (שבת קנג א) שוב יום אחד לפני מיתתך. וכל שכן כשנפל למטה אמרו עליו (שם לב א) שדומה כמי שהעלוהו לגרדם לדון שצריך פרקליטין גדולים לנצל ואומרים לו הבא זכות והפטר. וחרדה ילבש. ותכף שעלה למטה אל יתיאש מן הפרענות, ואל ימתין עד שיכביד עליו החלי, כי אז אולי לא יוכל עשות שום דבר מדרכי התשובה, חס ושלום. ולכן תכף ומיד יתן לב לשוב ולסדר עניניו. והשעה צריכה להתגבר כארי לקים כל דבר מצוה הבאה לידו כדי להוסיף מצוה אחת יתרה, ולא יקל בעת משקל: וידוע מעשה רב שארע באדם גדול אחד שהיה נוטה למות ופתע פתאם נתעורר ויתחזק וישב על המטה ושאל תפלין להניח, ומאז והלאה שב ורפא לו עד שחזר לבריאותו. וגלה סודו, שבהיותו מתעלף בחליו ראה שהיו שוקלים כנגדו זכיותיו וחטאיו, והיו הכפות שוים, ולכן קם ויתעורר והכריע כף זכות ויחי מחליו. אי לזאת עת לעשות מצוות בעת חליו בכל מאמצי כחו, וילך לפניו צדקו כי צדקה תציל ממות, וישפך שיחה ידרש סליחה מדי יום ביום, כי תפלת החולה על עצמו רצויה כמו שאמרו (ב"ר נג יד) על פסוק וישמע אלקים את קול הנער (בראשית כא יז): ברם זכור לטוב עטרת ראשי אבא מארי זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, כי בכל יום מימי חליו (ההוא) אמר בקשת לך אלי תשוקתי, ושאר ודויים ותחנות של יום הכפורים ופלגי מים ירדו עיניו, אשרי עין ראתה אלה. ולכל מי שהיה נכנס אצלו היה אומר לו, ראו סופו של בשר ודם, עין ראתה ותאשרהו, אשריו ואשרי חלקו. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ח, א) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא (תהלים לב ו) זו מיתה, כי אז הוא עת רצון העת הנאות להשתדל ברב עז ותעצומות לשוב בתשובה ולצוות את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', שאז דבריו נשמעים, ויותר שומרים הבנים מצות אביהם מאשר ישמרו עשרת הדברות, וזכות בניו) תלוי בו, ועת לחננה על נפשו רוחו ונשמתו, שאם לא עכשיו אימתי: ואל יחוש האדם לפחד אנשי ביתו כי יראו שמתעסק בעניני מיתה ויחרדו, כי זה הבל ורעות רוח, שאין דברים אלה ממיתים אלא מחיה מתים, וכל זאת וכזאת ראוי לעשותו בעודנו באבו, כי לא ידע האדם את עתו כמאמר התנא (שבת קנג, א) שוב יום אחד לפני מיתתך, כל שכן כאשר חלה את חליו שאז לית דין צריך בושש (ברכות מ, א), ומי שהוא זריז נשכר שכר הרבה. וכשיעמד מחליו לא ישכח כל ימי חייו אשר הגיע עד שערי מות, ובחמלת ה' עליו החיהו, ולא ישוב עוד לכסלה, רק ילך בדרך טובים וארחות צדיקים ישמר:

חסד

חסד הוא עמוד העולם. עד שנאמר (תהלים כט ג) עולם חסד יבנה. והוא מהדברים שאוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא. וכללות החסד הוא שיעשה חסד בגופו ובממונו ובדבריו, וכל איש אשר בכחו לעשות יעשה, אין חלוק בין רב למועט, מצוה דאוריתא קעבד, כגון לפתח הדלת לדופק על הדלת, וכגון להחליף מעות בפרוטות, וכגון להושיט דבר לחברו וכדומה, כמה דברים יש שהם קלים לעשות חסד עד שכמעט זה נהנה וזה אינו חסר ובני אדם מזלזלים בהם ולא ידעו מה הוא חסד ומה רב טובו. והתמה על בני אדם שנותנים כמה מעות על מצות פתיחת ההיכל, או על הולכת ספר תורה וכדומה, או להיות סנדק וכדומה, שאינן לא מדאוריתא ולא מדברי סופרים רק חבוב מצוה ומנהגן של ישראל, ועל מצוות דאוריתא שיוכלו לעשות בנקל ובלא כסף ובלא מחיר, כגון מצות גמילות חסדים ומצות כבוד אב ואם, ומצות מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וכדומה כהנה וכהנה עוברים עליהן בשאט נפש מבלי שים לב כי מצוות הנה לקימן, ה' הטוב יכפר בעד: ובכלל מצות גמילות חסדים הן בכלל מצות ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח). שיציר בדעתם אם הוא היה נצרך לאותו דבר איך היה רוצה שחברו יעשה לו, ככה יעשה הוא לחברו. ואל יחוש על טרח גופו דלפם צערא אגרא. והאיש אשר חננו ה' עשר בזה, יתהלל בעשרו בעשותו משפט וצדקה והלואת חן וחסד, ואשרי אנוש יעשה זאת, שיפריש מממונו מעשר או איזה חלק מנכסיו להלואת חן וחסד, ויקנה גם כן כלי תשמיש הצריכים לרבים וישאילם להם, עליו הכתוב אומר (תהלים קיב ג) הון ועשר בביתו וצדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. לעולם הזה ולעולם הבא. ובזול יוכל אדם לקנות חיי העולם הבא, כגון אם יקנה קנה של סידין ושאר כלי מעשה להשאילם לאחרים, ישא ברכות מן השואל ויצו ה' אתו את הברכה. והן בעוון כנשים המצריות העבריות ואשה עיניה צרה ועושים מחלקת שלא להשאיל דברים של מה. מי האיש החפץ חסד ילמד את בתו שתהיה בעלת חסד ובעלת צדקה ואל תשיב דך נכלם ואל תשיבהו ריקם, וה' ישלם שבעתים אל חיקם ואכלו את חקם: ואולם חיובא רמיא על המקבל חסד שלא להיות נועל דלת בפני אנשי חסד, כגון בהיותו לווה רשע ולא ישלם, או בהיותו שואל ואינו מקפיד להחזיר לבעליו במהרה ועל האפן שנתנו לו, וכהנה רעות שהן גרמא להיות נועל דלת ולהיות תוהא על הראשונות, ומי כהחכם הרואה את הנולד ועל כל דבר מצוה יתן לב לחשב ולהשמר שלא לבוא להיות תוהא על הראשונות וגם שלא יבוא לעבר על ולפני עור לא תתן מכשל (ויקרא יט יד). והיכא דאכא למחש לרמאים לא יהיה ערב לרעהו ולאחיו, ולא ילוה להם אלא על המשכון ובשטר וכל כיוצא בזה, באפן שיערב לו ויבסם לו עשית המצוה ויוכל להתמיד בה. על זה נאמר (תהלים קיב ה, ו) טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט כי לעולם לא ימוט לזכר עולם יהיה צדיק. גם אכול את כספו, ימשך ידו מעשות טוב ומלהלוות לעני בשעת דחקו אפלו בלא משכון, בידעו שאין בידו מה למשכן כי ידע נאמנה כי מלוה ה' חונן דל (משלי יט יז) ובלי שום ספק שה' ישלם לו קרן ורוח, מרבה מדה טובה בעולם הזה ובעולם הבא ולא יהיה תוהא על הראשונות חס ושלום: ובכלל גמילות חסדים היא המצוה רבה של הכנסת אורחים שהיא גדולה מהקבלת פני שכינה והשכמת בית המדרש, כמו שאמרו בש"ס (שבת קכז, א). והן אמת שהיא כבדה מאד ובפרט כשהאורחים מרבים ותינוקות קטנים, שמתרבה הבלבול ויושבים ימים רבים והוצאת הבית מרבה וטרחה מרבה ויצר סמוך עושה שיקוץ במצוה. אמנם האיש השלם יבוא חשבון ויחשב הפסדו כנגד שכר המצוה, ולפם צערא כך עושה נחת רוח ליוצרו שיגדל שכרו, ואדם לעמל יולד, אשרי שעמלו בעבור התורה והמצוות ועושה נחת רוח ליוצרו, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב. ונכלל בזה המצוה רבה של ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח) שיתלבש במלבוש חברו איך הוא רוצה שירחמוהו: ואמנם חיובא רמיא על האורח שלא להכביד על בעל הבית, וזה דבר הצריך דעת להכיר את האדם על פי מדותיו ולירד לסוף דעתו ושלא לעשות דבר נגד רצונו. כבר כתבנו קצת מזה לעיל בערך דרך ארץ. ובפרט אם חושש האורח שבעל הבית הוא רע עין וצר עין שאכל ושתה יאמר לו ולבו בל עמו, יברח ממנו וירחק ממנו, כי הוא נכנס בסוג גזל. וגם אמרו בזהר הקדוש שמוטב לאדם שיחנק עצמו ואל ילחם את לחם רע עין. וכל אדם למחש בעי, וכל אשר בכחו לעשות יעשה למעט ישיבתו אצל בעל הבית כל כמה דאפשר לה, ויוציא גם הוא כאשר יוכל בהוצאות הבית כפעם בפעם: ואם אי אפשר, ישלם תודות לו בברכו אותו כמו שתקנו רבותינו ז"ל (ברכות מו, א) ברכת האורח שיברך לבעל הבית בברכת המזון בכל פעם שאוכל אצלו, וימלא פיו תהלתו, וכהנה דברים הדברים המישבים את לב בעל הבית ובני ביתו בפתחו בכבוד אכסניא, כמו שהיו עושים רבותינו ז"ל שפתחו כלם בכבוד אכסניא כדמיתי הש"ס (ברכות סג, א) באפן שידעו מה טוב חלקם ומה נעים גורלם ורב טוב הצפון להם בזה ובבא, עד שיקבלו אותם בשמחה ובסבר פנים יפות, ויקל בעיניהם הטרח וההוצאה לפי רב הטובה. והאיש אשר הוא מכרח להיות אורח בבית בעל הבית ימים רבים, אל ירע לבבו, כי הן הן מפלאות תמים דעים ולו נתכנו עלילות, והבעל הבית והאורח עושים רצון קוניהם, כי כן יסד המלך מלכו של עולם: ועקר גמילות חסד שיעשה עם חברו הוא שיעשה חסד עם נפש חברו, וישתדל לזכותו וללמדו ולהדריכו בדרך ישרה אשר ילך ויוכיחנו על פניו, ואם יוכיחנו במכות על עוון כי היכי דתהוי לה כפרה, ולהצילו מדין שמים גם זה חסד גדול יותר ממנה אחת אפים. והן בכלל שישתדל בכל כחו למעבד לה ניח נפשא, כגון להתפלל עליו אחר מותו שיהיה לו מנוחה נכונה. ומאחר שלא יוכל לעשות כן לכל פרטי מישראל לא יבצר מלומר תפלה כפעם בפעם תפלה כוללת על כל נפשות ישראל ויתן צדקה למנוחתם. וישתדל על ילדי ישראל לגדלם על התורה כאשר יוכל שאת, כי אז הם מצילין את אביהם מדינה של גיהנום, ואין לך חסד גדול מזה. וכן כשלומד דברי חכמים ונושא שמותם על שפתיו יכון שיהיו שפתותיהם דובבות בקבר, כי גם זה חסד גדול: וכל האמור בענין יגדל החיוב עשות חסד עם הוריו ועם יוצאי חלציו ועם קרוביו הקרוב הקרוב קודם, על דרך שאמרו ענייך קודמין וכו' (ב"מ ע"א א), ומבשרך אל תתעלם (ישעיה נח ז). וביותר ויותר יגדל החיוב עשות חסד עם עצמו וגופו, וגומל נפשו איש חסד (משלי יא יז). וכמו שאמרו (ילקו"ש משלי רמז תתקמז) על הלל הזקן שכשהיה הולך לאכל היה אומר אלך ואגמל חסד עם אכסניא שיש לי, דהינו נשמתו, דכתיב (שם) גומל נפשו איש חסד. וידוע מאמר רבותינו ז"ל חייך קודמין (ב"מ סב א). באפן שמצות עשות חסד לוית חן היא לכל מלי דעלמא וכל שכן לכל מצוות שבתורה. וכי יתן אל רוחו ויכון לבו לכך, הא ודאי פשיטא שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר על החסד, שאם עושה כל דהוא נחת רוח לחברה הרי גומל עמו חסד: וגם כי ירבה כבוד ביתו, זו אשתו חסד הוא, ומה גם כי הדברים עתיקים. ובפרט אם הוא איש צדיק, שעל כגון זה ספרו בש"ס (גיטין סח ב) דמכרזי ברקיעא דמאן דעבד לה נחת רוח זכי לעלמא דאתי, ובלבד שלא יהא שום נדנוד אסור, שאז יבטל רצון אחרים מפני רצון קונו. ועל כל פנים עת לכל חפץ, ויש עת אדם שראוי להשתדל למעבד לה ניח רוחא. ופעמים שבטולה של תורה זהו קיומה, לפי העת ולפי המקום ולפי הזמן ולפי מה שהוא אדם: ואם יזכה את חברו או יוכיחנו בתוכחות על עוון הרי הוא גומל חסד, וכן בכל מצוות שבין אדם לחברו. הן בכלל גמילות חסד אל עצמו ואל בשרו אם הוא נגש והוא נהנה מן העולם הזה, כי תאוה נפשו חסד הוא עושה ובלבד שיכון לבו לשמים ויברך כהגן ולא ירבה לו יותר מן הראוי, וכל שכן אם עושה מצוות ומעשים טובים, או מזכה את הרבים שהוא גומל חסד לנפשו ולנפש אביו ואמו, וגומל חסד עם קדשא בריך הוא ועם כל ישראל, ועם כל העולמות העליונים והתחתונים. ועל הכל הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו מלבד המצוה עצמה, בדין הוא שיטל שכרו על חסדו ועל אמתו. וידיעת ההפכים אחת היא, ויחרד האיש וילפת שעל כל עברה שעושה ענוש יענש גם על אשר גורם רעה לכל העולמות ועל צער העליונים והתחתונים, ולכן האיש הירא יבחר עשות חסד ויקבל שכר טוב מהאל הנאמן שומר הברית והחסד, ובמדה שאדם מודד, בה מודדין לו (מגילה יב, ב סוטה יח, ב), ורב חסד מטה כלפי חסד (ר"ה יז, א), וכשם שהקדוש ברוך הוא לא כפעלו ישלם גמולו ועושה עמו חסד ומתנת חנם, כך הוא יעשה חסד עם כל אדם, אפלו אם הוא שונאו שגמלו רעה לא יקם ולא יטר ולא ימנע טוב, וה' לא ימנע טוב. ואם גדול החסד הנעשה עם היחיד על אחת כמה וכמה המרים מכשול מדרך רבים, או עושה צרכי רבים יגדל שכרו לפי רב הטובה, ולפי מה שרבו אוכליה נוטל שכר עליה:

חשדא

חשדא היא עברה שרבים נכשלים בה בחשבם שאין בה עוון אשר חטא, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (הל' תשובה פ"ד, ה"ד) שמתוך כך שלא יחשב לו עוון אין חזקתו לשוב. ועוד בה, כי רוח היא באנוש ואין אדם שליט ברוח לכלא את הרוח שלא יחשד, אבל על כל פנים יש ביד האדם לשמר פיו ולשונו ולא ישמע על פיו שחושד לאיזה איש, כי גורם רעה גדולה, הלבנה ומחלקת ושנאה ותחרות, עד שהשלהבת עולה. ואם רוצה לחפש אחר הגנבה יחפש על כל בני החבורה והיה כצדיק כרשע, ואז לא יהיה לאחד מהם תלונה, ואף גם זאת כל ערום יעשה בדעת באפן שלא יבא הגנב לידי הלבנה, שהרי אמרו (סוטה י, ב) מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. וכל שכן שמשום הפסד ממון אין להלבין פני חברו ברבים שהוא כשופך דמים. והמלבין תכסהו בושה, כי עבר עברה גדולה מן הגנב, שהגונב עובר בלאו ועליו לשלם בלבד, אבל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא: הנה כי כן, איש כי יגנב מעמו שום דבר, ישכיל על דבר אחרית דבר מראשיתו ולא יוסיף אבדה על אבדתו, ושמר פיו ולשונו שמר מצרות נפשו (משלי כא כג). והאיש החפץ חיים לו בכח יגבר להיות מושל ברוחו שלא לחשד כלל רק יאמר מי יודע מה היה לי איזה דבר שכעת אינו עולה על דעתי, כי כמה פעמים כן נמצא, וכן היה שהמצא תמצא הגנבה ביד עכו"ם אשר לא עלה על דעתו, ויש שהיא שמורה תחת ידו ולאו אדעתה, ולאחר זמן זמנים היא מוצאת. ואם חשד לאיזה אדם ועשה עמו קטטה אנה יוליך את חרפתו, לפחות ירבה לפיסו ויתרפס לפניו לבקש מחלתו. וכן בכל דבר לא למראה עיניו ישפט ויתן מום באדם, כי כאשר עשה כן יעשה לו. והדן לכף זכות דנין אותו לכף זכות מן השמים, שאף שהמקום יודע קשט דברי אמת, מכל מקום על פי מדותיו אם הוא דן לכף חובה דנין אותו על שעשה דבר שנוטה לצד חובה ועל צד החובה שיש באותו דבר, ואם הוא דן לכף זכות כל שיש צד זכות באותו דבר שעשה לא הביט און ולא ראה עמל. וגדולה עברה לשמה (הוריות י ב). ואף שמצינו שיש ענש על עברה לשמה כמו שנענש אהרן על שעשה את העגל (ויק"ר י ד) לפי גדלתו נענש, זה נראה לעניות דעתי כעת, ודוק: ואמנם כמו שיש אסור על האדם להיות חושד בכשרים, כן יש אסור להביא עצמו לידי חשדא, כי עובר על ולפני עור לא תתן מכשל (ויקרא יט יד), וכל שכן שראוי לאדם לשמר עצמו וממונו ולהרחיק את כל אדם כלסטים כדי שלא יבוא לידי חשדא, ואפלו אם בא לעשות מצוה, ראוי לתן לב אם מתוך כך יבואו המון העם לדבר תועה החדל יחדל, כי אפשר שנגד מה שגורם לכמה בני אדם שיחטאו איננו שוה המצוה שעושה. והכל לפי חיוב המצוה פלס ומאזני משפט יהיה בידו לדעת את אשר יעשה ואת אשר יחדל. וכל שכן שיתרחק מאד מן הדומה לכעור. והן רבים עתה עם הארץ שאומרים מה אכפת לי, יהא חלקי עם מי שחושדין אותו, זכות הוא לי והוא עוונו ישא. ולו חכמו ישכילו שהוא נוטל חלק בראש על היותו עובר על ולפני עור: וראוי למי שנחשד לכנס בעבי הקורה להוציא עצמו מידי חשד, שהרי כמה וכמה גזרות גזרו רבותינו זכרונם לברכה ואסרו את המתר מפני מראית העין ומפני החשד, ואמרו בש"ס (ב"מ לה ב) שהטילו רבנן שבועה על השכיר אף שלא היה ראוי שישבע, אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית. ומזה ישמע חכם, שאף מי שנזהר בעצמו שלא להוציא שבועה מפיו, לא ימנע מלשבע במקום חשדא כדי לנקות את עצמו ולצאת מידי חשד, ויהיה זך וישר פעלו בעיני כל רואיו ולקים מה שאמרה תורה (במדבר לב כב) והייתם נקים מה' ומישראל. ובזה ימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם:

חסידות

ראוי לכל אדם להתנהג בחסידות וכל אשר בכחו לעשות יעשה, שכמו שלענין הממון אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה ט). ואף שיש לו די מחסורו עינו לא תשבע ואין חצי תאותו בידו, על אחת כמה וכמה לעשות נחת רוח ליוצרו ולהרויח שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא שהוא יפה מכל חיי העולם הזה. ומאן דסגי בידה למעבד מלי דחסידותא, והוא נאחז באמרו די לי לעשות החיוב מאי דלא סגי בלאו הכי, חוששני שהוא בכלל מי שלא חס על כבוד קונו שראוי לו שלא בא לעולם (חגיגה יא ב), שמאחר שהיה יכול לכבד ה' ולעשות נחת רוח ליוצרו בעשותו הנהו מלי דחסידותא והוא לא עשה כך נמצא שאינו חס על כבוד קונו. ועוד בה, שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, ואם הוא עושה לפנים משורת הדין הקדוש ברוך הוא נכנס עמו לפני ולפנים משורת הדין, ואוי מי יחיה אם הקדוש ברוך הוא ידין אותו על פי הדין: הנה כי כן חיובא רמיא למעבד כל מלי דחסידותא על פי הזהר הקדוש והאר"י ז"ל, כי הוא בונה בשמים עליותיו ועושה נחת רוח ליוצרו. והאיש האוהב את ה' אהבה עזה כראוי לא יככד עליו שום דבר לעשותו, כי אוהבי ה' באמת יאמרו מי יתן מותנו לעשות נחת רוח ליוצרנו, וכדכתיב (שה"ש א ג) על כן על מות אהבוך: ומה גם במלי דתלוי בפלוגתא, אף דפשטה הוראה ונהוג עלמא כדברי המקל, ראוי ונכון ליראי השם ואוהבי שמו לצאת ידי ספק ולצאת ידי כל הדעות, ולמחש בעי שמא פן ואולי הדין עם המחמיר, וכמשל הרופא שכתבתי לעיל בערך זהירות עין שם. (וכבר ידי עסקניות לסדר בקונטרס בפני עצמו כל מלי דחסידותא ומלי דפלוגתא איך ראוי לעשות לצאת ידי כלהו רבותא, ה' יגמר בעדי ויעזר לי לגמר את המלאכה): אמנם לא נאמרו כל השעורין הללו אלא למצניעיהן (שבת עו, ב), ואם בכל מלי כתיב (מיכה ו ח) והצנע לכת עם אלקיך. על אחת כמה וכמה במלי דחסידותא, שלא כל הרוצה לטל את השם יטל. ויש לך אדם שחושב לעשות מצוה וחסידות ויחנ"ו בחסרו"ת ומחזי כיהרא, ונותן מקום לחטא ולדבר עליו תועה. והכל לפי מה שהוא אדם ולפי המקום ולפי הענין, פעמים שבטולה של תורה זהו קיומה. ומה טוב ומה נעים לקים מאמר נעים זמירות ישראל אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי (תהלים קא ב). וזה כלל גדול בכל מלי דחסידות ויראת שמים שבפעם שיוכל לקים דבר טוב יקים, והדבר שיוכל לעשות יעשה ואינן מעכבות זו את זו, ובזה יקבל שכר טוב על אשר לא עשה מפני סבה, כאלו עשה:

חמיו וחמותו

ידוע מאמר רבותינו ז"ל (מדרש תהלים ז ד מכילתא יתרו יח, ז מסכתא עמלק כ"א) שחיב אדם בכבוד חמיו וחמותו. והנה כל אדם זהיר בזה מפני שהם משדלין אותו בדברים כמו שעושה על אמו. אבל עקר הכבוד הוא לכבדם במותם למעבד להו נחת רוח כאשר עושה על אביו ואמו, ובפרט אם אין להם בנים מי יחוס עליהם חוץ ממנו, וראוי לחוס עליהם לכבדם ביותר בחייהם ובמותם, ובזה יתנחמו על שאין להם בנים, ויתנו הודאה על חלקם. וכשהחתנים טובים אז בנתן עדיפא להו מבני. ויש צד לומר שגדול חיוב הכבוד שחיב לחמיו וחמותו, שעל ידם הוא נצול מן החטא וזוכה להבנות. וכמה מעלות טובות לאיש ואשה שזכו. וכמה יגיעות וכמה טרחות טרחו חמיו וחמותו עד שגדלו את הבת ועד שהשיאו אותה לו, היה קשה עליהם כברזל ובמה ישלמו, חיובא רמיא על החתן שלא להיות כפוי טובה ולהיות להם כבן: וביותר צריך לזרז את האשה שתהא זהירה וזריזה בכבוד חמיה וחמותה, שהרי אמרו (תנא דבי אליהו רבא ככ"ו) כבד את אביך, וסמיך לה לא תנאף, מה ענין זה אצל זה, ללמדך שאם נשא אדם אשה ואינה מכבדת אביו ואמו בעת זקנתן הרי הוא כאלו נואף כל ימיו, לכך נאמר כבד ולא תנאף. וכמה יגיעות אדם יגע וכמה סובל צער גדול בנים עד שמגיעם לפרק הנשואין ומקוים לטובה להשיאם ולמצא מרגוע לנפשם, ואחר כך כלה קמה בחמותה ומתרבה המחלקת והקטטה בבית, ועושה שגם הבן יעשה מחלקת וקטטה עם אביו ואמו, כי דרך גבר להיות כרוך אחר אשתו, ודלף טרד מדיני אשה (משלי יט יג), וסוף שיפרדו הבנים מעל שלחן אביהם וגם אחים יתפרדו בעבור רעת קטטה ומחלקת הנשים, ונמצא שאב ואם מתקים בהם (ירמיה יד יט) קוה לשלום ואין טוב ולעת מרפא והנה בעתה. והאשה ההיא תשא את עוונה ואת עוון בעלה, ורעה תבא עליה ומרה תהיה לה באחרונה, כאשר עשתה כן יעשו לה כלותיה, מלבד ענשה השמור לה לעולם הבא: ואשה יראת ה' היא תתהלל (משלי לא ל). שתכבד את חמיה ואת חמותה יותר ויותר מבעלה כמלך ומלכה, וכל מגמתה תהיה להשיג ולדעת את רצונם ולעשות רצונם כרצונם, ולא תעשה שום דבר קטן וגדול בלתי רשותם. ולא מבעיא כשהבן סמוך על שלחן אביו מפתו יאכל שהיא חיבת בכבודם, אלא אפלו אם הבן הוא מפרנס אביו ואמו לא מפני זה יקל כבודם, חס ושלום, ואף אם יכבד עלם עליה, כי הבנים זכות אבותם מסיעתם וצדקתם עומדת לעד. וידוע מאמר רבותינו ז"ל (קדושין לא, ב. ירושלמי פאה פ"א, ה"א ועי ירושלמי קידושין פ"א ה"ז) שיש מאכיל את אביו ואמו פטומות ויורש גיהנם, ויש מטחינן ברחים ויורש גן עדן, והכל תלוי בנעם שיח והנהגת כבוד בהם. ואפלו אם חמיה וחמותה הם טרחנים ומדותיהם קשים כמנהג הרבה זקנים. ואיש ואשה שהם דעתנים ויראת ה' על פניהם על יסבלו ולא יבלו, ולא יתריסו כנגדם חס ושלום ויגורו להם מיום הדין, כי האלקים יביא במשפט על כל דבור רע ועל כל מין זלזול. והמכבד יכבד ושכרו יהיה כפול ומכפל, לפם צערא אגרא: והמצוה הזאת מטלת על הבעל להדריך את אשתו ולצוות עליה בכל תקף שתסבל ותזהר מאד מאד בכבוד אביו ואמו, ואם רואה שהיא מקלת בכבודם אפלו אם נראה לו שהדין עמה אף על פי כן בפניהם יגער בה וישתיקנה בנזיפה כדי להפיס דעת אביו ואמו, ובסתר יפיסנה בדברים טובים משום שלום הבית. אבל ידוע דבישישים חכמה ולעולם מן הזקנים צריך שיבוא השכל, ולכן אם ארע שאשת הבן היא אשה רעה קשת רוח, חיובא רמיא על הזקנים לסבל עלה ולנהלה בנחת בנעם שיח ולא יכבידו עלם עליה, ואם עושה דברים שלא כהגן ייסרוה בינם לבינה בסתר ולא יגלו את נבלותה לבריות, רק ישבחוה ויחשיבוה בפני הבריות, וכל שכן שלא יגלו ולא יעשו קטטה עם אביה ואמה, וכל שכן וקל וחמר שישמרו את נפשם שלא יגלו נבלותה לבעלה, שמא יכנס טינא בלבו ויבוא לשנאתה. ואוי להם לאב ואם אם יהיו גורמים כך, שהרי השם הקדוש שנכתב בקדשה צוה הקדוש ברוך הוא למחקו על המים בשביל לשים שלום בין איש לאשתו (שבת קטז, א). ויותר טוב שיסבלו אב ואם אלף רעות ולא ישימו מחלקת בין איש לאשתו: ולכן צריכים דעת גדול אב ואם, לנהג בהנהגה טובה עם הבנים והכלות כדי שיהא זווגן עולה יפה בשלום ובמישור. ואפלו אם יש ביניהם איזה כרכורי וערעורי דברים ישמרו להם מאד שלא יודעו דבריהם החוצה אל העין, כי זה אולת וכלמה לשני הצדדין וגורמין לשון הרע ושם רע לנפשם. וכבר מלתי אמורה שאם אינם יכולים לעצר ברוחם להיות בשלום ובמישור, הטוב והישר שלא ישבו יחדו, והפרוד הנאה להם זו היא חייהם:

חמץ

מצות בעור חמץ היא רבה, שהרי כתבו המפרשים שפשט מצוה זו הוא הרמז שבה, שהוא לבער את רוח הטמאה ואת היצר הרע מקרבנו, ולכן כל היד המרבה לבדק הרי זה משבח. ועקר מצוה זו היא מטלת על הנשים לכבד הבתים יפה יפה ולחטט אחר החמץ בחורים ובסדקים במקום שיש לחוש ובמקום שאין לחוש, ולהגעיל כל הכלים אפלו אותם שמשתמש בהם בצונן, ולברר ולנקות החטים יפה, וכהנה זהירות ומנהגים טובים מנהג ותיקים כלם אהובים ולכלם יש שרש למעלה ומעשה ידינו כוננה לבער רוח הטמאה, ולכן כתבו גורי האר"י ז"ל שהזהיר מאד באסור חמץ, והמחמיר על עצמו בחמרות יתרות מבטח לו שלא יחטא כל השנה, כי מאחר שבער את רוח הטמאה מכל וכל ולא נתן מקום שתשלט בו הסטרא אחרא איזה הדרך יוכל לשלט בו להחטיאו: ולכן גם האיש יזדרז מאד לזהר בכל חמרות הפסח ולעמד על המשמר כאריה בשעת עשית המצות שלא ישהו המצות בלי עסק אפלו רגע, ושלא יהא בכלים שעושים בהם המצות שום דבק בצק, ושלא יקריבו המצות קרוב לתנור וישהו שם אפלו רגע עד שיטלם האופה, כי חם התנור עושה רשם של חמוץ כל דהוא, ולא יהא הכסף נחשב למאומה בעיניו נגד אהבת הבורא. זה כלל גדול בכל המצוות, כל שכן וקל וחמר לשמר את חקות הפסח כהלכתן, והכסף יענה את הכל: וכן בליל ארבעה עשר כשעושה הבדיקה לא ילך כשר בבית, אלא אף על פי שיודע שכבר בדקו יפה אנשי הבית יראה כאלו לא בדקו כלל. ויעשה הבדיקה יפה בחורין ובסדקים וילקט העשרה פתיתין שמניחים, ויכון שהם כנגד עשרה כתרין דמסאבותא, ויאמר אחר כך נסח כל חמירא, ויכון אל סודו בכללות מה שיד שכלנו מגעת שהוא לבער ולבטל רוט הטמאה. וצריך לאמרו שלש פעמים בין ביום ובין בלילה. ואחר הבטול יאמר נסח תפלות שסדר מוהרי"א, הלא הם בספר מורה באצבע, והעתקתים פה לגמל חסד עם מי שאין לו ספר זה: בלילה יאמר: יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותינו, שתזכנו לפשפש בנגעי בתי הנפש אשר נואלנו בעצת היצר הרע, ותזכנו לשוב בתשובה שלמה. ואתה ברחמיך תסיענו ותעזרנו על דבר כבוד שמך, ותצילנו מכל נדנוד איסור ובפרט מאיסור חמץ אפילו מכל שהוא, בשנה זו ובכל שנה ושנה אמן כן יהי רצון: וביום ישתדל הוא בעצמו לשרף החמץ בחבה יתרה, לפי הגלות נגלות לנו שהן נגד עשרה כתרי מסאבותא, ויכנע לבבו ויהרהר הרהורי תשובה אולי יזכה שיעשה רשם למעלה ויתבער רוח הטמאה על ידו. ואחר השרפה יאמר נסח כל חמירא שלש פעמים ואחר כך יאמר: יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותינו, שתרחם עלינו ותצילנו מאסור חמץ אפילו מכל שהוא, לנו ולכל בני ביתנו ולכל בני ישראל בשנה זו ובכל שנה ושנה כל ימי חיינו. וכשם שבערנו החמץ מבתינו ושרפנוהו, כך תזכנו לבער היצר הרע מקרבנו תמיד כל ימי חיינו. ותזכנו לידבק ביצר הטוב ובתורתך ויראתך ואהבתך תמיד אנחנו וזרענו וזרע זרענו אמן כן יהי רצון: אמנם כדי לבער רוח הטמאה מעליו לגמרי, לא סגי בבדיקה ובעור החמץ לחוד, אלא כתבו המקבלים שמשלשים יום קדם פסח צריך לתן לב ללכת בדרך טובים ולקים קצת דרכי התשובה, ואז הקדוש ברוך הוא בכל לילה מוציא חלק מנשמות ישראל מתוך הקלפות הכל לפי מעשיו של אדם ולפי הכנתו עד שבליל התקדש חג עומדים מבחוץ בני חרין, וזהו בחינת יציאת מצרים שיש מדי שנה בשנה וזהו בעצם אמרם, חיב אדם להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים (פסחים קטז ב), וזהו עקר שמחתנו על גאלתנו ועל פדות נפשנו. אבל אם לא עשה הכנה מקדם ולא נזהר בחמץ כראוי, לשמחה מה זו עושה, ודין גרמא שאינו מתעורר כל כך ואינו נכנס בלבו כל כך שמחה, כי הכל תלוי לפי מעשיו ולפי זכות נשמתו ולפי הכנתו: וביותר צריך להתעורר בתשובה אלה השלשים יום קדם פסח, כי עינינו תכלינה אל צפיתנו צפינו למאמר חכמי ישראל שאמרו בניסן נגאלו ובניסן עתידים לגאל (ר"ה יא ב). והן בעוון הניסני"ם נראו בארץ זה כמה מאות שנים ואנחנו לא נושענו. ובודאי שבהתקרב הימים האלה רחל מבכה על בניה וה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו, וכל צבא המרום ומשיח צדקנו יושבים ומצפים בשבעה עינים לראות אם הגיע קץ הפלאות כי עת לחננה כי בא מועד. לכן חיב כל אדם להתעורר ולעשות כל אשר בכחו לעשות ולשפך נפשו לפני ה' יום ליום ולילה ללילה על הגאלה, אולי ימצא עת רצון ויתעשת האלקים השומע תפלת כל פה וישמע קול תחנוניו, ועל כל פנים תפלתו ומעשיו עושים רשם ועלוי לשכינת עזנו על ידו ונחת רוח למעלה, כי ישר בעיני ה' כאשר רואה כי יש נחלה על שבר בת עמו ועל צער השמים, וסוף הכבוד לבוא ויזכה ויראה בנחמת ציון ובבנין קדשנו ותפארתנו שיבנה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:

חשבון

חשבון הוא דבר גדול, אי להיות מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה ושכר עברה כנגד הפסדה, זה כלל גדול לכל הידיעות (וכמו שכתבתי בערך "שכר") ואי לחשב מה שהפסיד על ידי שרוצה להיות צדיק הרבה, שיוצא שכרו בהפסדו (וכמו שכתבתי לקמן בערך "ערך"). וצריך לכלכל דבריו במשפט, ופעמים שבטולה של תורה זהו קיומה. ואפלו לעניני העולם הזה החשבון הוא טוב מאד שיעשה חשבון על משאו ומתנו, ועל כל הנהגותיו לראות איזוהי דרך ישרה שיבר לו, ויבחר ויקרב בין טוב למוטב. וכשיש לו עסק עם חברו לא יתן לחברו ולא יקבל ממנו אלא על פי חשבון, והכל בכתב, ולא ישליך לאבוד שום חשבון אפלו שכבר עבר, כי לא ידע מה ילד יום שמא יצטרך לו. וכבר למדונו רבותינו ז"ל (דרד ארץ רבה כ"ה) שיהא חושד את כל האדם כלסטים ומכבדן כרבן גמליאל כדי שינצל מן החשד ומהיות נחשד: ולעולם זכור יזכר שהוא עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ופרשו המפרשים שרצו לומר שבתחלה שואלים את האדם ליום דין העובר עברה זו מה דינו, והוא נותן את הדין. ואחר כך שואלים אותו שיתן חשבון כמה פעמים עבר אותה עברה, והוא נותן חשבון, כי מנהג בית דין הצדק של הקדוש ברוך הוא אינו כמנהג בתי דינין של בשר ודם, שאם עבר כמה עברות שחיב עליהם מיתה בחדא קטלא קטלי לה, בתרי קטלי לא קטלי לה, אבל בבית דינו של הקדוש ברוך הוא נפרעים מן האדם על כל פעם ופעם, ועל כל עברה ועברה שעבר, ואינו דומה עובר מאה עברות או מאה פעמים למאה ואחת. ולכן אפלו אם תקפו יצרו והרבה להרשיע לא יוסיף על חטאתו פשע ויעשה מה שלבו חפץ באמר כאשר אבד אבד, חס ושלום, אלא כל אשר בכחו לכף את יצרו לעשות שתהיה לו עברה אחת פחותה, או פעם אחת פחותה, או לעשות איזה דבר טוב אפלו כל דהוא אפלו פעם אחת ביובל יעשה, כי הכל מצטרף לחשבון, ובהגיע יום הדין והחשבון יתן הודאה על אשר לא הוסיף לעשות רשע ועל כל אשר ועל כל אשר טוב עשה, ויתחרט על אשר לא הוסיף לכף את יצרו כהנה וכהנה כאשר היה יכול, כי האלקים יביא במשפט על כל, ופרי מעלליו יאכל צרה ושר"ה במדה ובמשקל ובמשורה:

חשיבות

חיובא רמיא להחשיב את המצוה, כמו שאמרו במדרש (תנחומא ויגש, ו) אמר הקדוש ברוך הוא המצוות הם שלוחי, כל המכבד את שלוחי כאלו מכבד אותי. וכן צריך להחשיב מאד הספרים ולנהג כבוד בהם שהם חשובים כמלבושי המלך, וכן צריך להחשיב ולנהג כבוד לכל אדם ולהחשיב כל מין טובה שחושב לעשות לו שום אדם, אפלו אם לפי האמת אינה חשובה אצלו יראה סבר פנים יפות כאלו היא חשובה אצלו הרבה, זהו דרך ישרה, אבל לגבה דידה לא יבקש החשיבות ולא יקפיד כלל אם לא יחשיבוהו, וכאשר ימצא מקום להקפיד ויצר סמוך יפתנו שיבקש שיחשיבוהו, לו בכח יגבר במחשבות טהורות לחשב מה אנוש להבל דמה ומה יתן לו ומה יוסיף לו אם יחשיבוהו או יבזוהו אנשים שכמותו, ואם היה יודע האדם מעלת מי שהוא נבזה ושפל אנשים בעולם הזה כמה הוא מתעלה לעולם הבא, היה ראוי שיבקש ויתאוה שלא יהא לו שום חשיבות ולהיות חרפת אדם ובזוי עם. וכבר אמרו בזהר הקדוש שאמר רבי שמעון בר יוחאי אחר פטירתו לרבי אלעזר ברה הלואי דלא תתדכר בההוא עלמא ואמר רב מתיבתא דרקיעא מאן דאיהו רב בההוא עלמא איהו זעיר בהאי עלמא, מאן דאיהו זעיר בההוא עלמא איהו רב בהאי עלמא: ומה יעשה הבן ששמים זכו לו להיות חשוב בעיני הבריות, זאת תקנתו שיהא נבזה בעיניו נמאס ולא יקנא לבו מהחשיבות כלל, וכל שכן שלא יקפיד כלל אם באיזה פעם לא יחשיבוהו ויעשו לו דבר נגד כבודו, רק ישמח לבו ויגל כבודו, ובזה לא יפסיד על הכבוד שמכבדין אותו. ולפי גדל מעלת מדה זו שהיא ענף מענפי הענוה שהיא גדולה על כלם כך הוא יקר מציאותה, כי רבה רעת האדם בארץ על כי כל יצר מחשבות לבו שיחשיבוהו ויכבדוהו, ומתוך כך הוא נכשל בקנאה ותאוה וכבוד שמוציאין את האדם מן העולם (אבות ד, כא), וסוף שישבע קלון מכבוד: מי האיש החפץ חיים, חילים יגבר להסיר מסוה העורון מנגד עיניו, ולהיות בורח מן החשיבות ומן הכבוד כבורח מן האש, כי אש היא עד אבדון תאכל, וכל שוגה בו הוא פתי וסכל בער ולא ידע כי היצר הרע פרש רשת לרגליו וסובר שזהו מן השלמות להראות שהוא מרגיש, ואמרי אנשי אינו רוצה שיחזיקו אותו לבער שמי שאינו מרגיש אינו אדם, ולו חכמו ישכילו כי היא חכמתם ובינתם לזכות לרב טוב, מוטב לו לאדם שיחזיקו אותו לשוטה ואל יהי רע לפני המקום, ואל יגרם רע לנפשו בעולם הזה ובעולם הבא, רק חיי נחת יחיה לעולם הבא וכבודו גדול יהיה, ומי שיש לו מח בקדקדו יבין את זאת כי זהו כבודו:

חשוד

אמרו ז"ל (דרד ארץ רבה פ"ה) כל אדם יהיו חשודים בעיניך כלסטים כדי להשמר מהם. ואם כך אמרו בשביל לשמר גופו וממונו, על אחת כמה וכמה לענין אסורים שצריך לחשד לכל אדם שמא אינו נזהר כראוי, ולא יסמך על כל אדם במאכלים ושתיות עד שיהא הדבר ברור לו שהוא נזהר כמותו, ובפרט אם כבר הוא חשוד שאין להאמינו אפלו בשבועה, שהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. ואשרי אנוש יעשה זאת שלא לילך לאכל בבית אחר, כי לא כל אדם זהירים בשמירת היינות ממגע עכו"ם, ואינם זהירים בבדיקת התולעים הנמצאים בחמץ ובירקות, ובנטילת ידים שחרית כראוי, ובנקיות מן החלב ומבשר בחלב, ובשמירת שבת שלא להחם על ידי עכו"ם וכדומה: אבל לא כל אדם יכול לעשות זאת, דאיכא דאתיקורי מתיקרו בה, ואם לא ילך אצלם בשמחתם איכא משום איבה וקלקול סעדה, ומה גם שאם ירצה לעשות זאת וכל כי האי חסידות שלא נהגו בו שלמים, וכן רבים מרננו אבתרה שהוא מוציא לעז על הראשונים, ואומרים וכי לא ראינו חכמים וחסידים, ועל כן לא כן הרוצה לטל את השם ולעשות חסידות זה יכול לעשות, רק האנשים שאינם כל כך בגדר החשיבות ואין מקפידים עליהם כל כך אם ילכו אם לא ילכו, הם יכולים לזהר ביותר שלא לילך אצל כל אדם: ומי שהוא מכרח לילך על כל פנים יעשה הצלה פרתא שישאלם אם נזהרו לבדק אחר התולעים ושלא להחם חמין בשבת. ואם לא יוכל לעשות זאת לפחות ימשך ידו מן המאכל כאשר יוכל באפן שלא ירגישו בו, והוא רחום יכפר, כי גדולה עברה לשמה (הוריות י, ב), ועל כל פנים אם יוכל למצא תואנה לגדר גדר באסור כולל שלא לסעד שום סעדה חוץ לביתו אשריו, כי גדר גדול גדר לנפשו כי רבות רעות נמשכות מהאכילה חוץ לביתו בחברת אנשים, ושעת אכילה שעת מלחמה שעת סכנה, לכן מה טוב ומה נעים חלק האנשים ואין יוצאים לסעד חוץ לביתם, בפרט בסעדת הרשות ההעדר טוב והמציאות רע. ועל כל פנים בחג הפסח יוכל כל אדם לזהר שלא לסעד חוץ לביתו ואין בזה משום יהרא ולא משום קפידה שכבר מרגלא בפמיהו דאנשי לומר, פסח איש אצל אחיו אינו אוכל, כי לא כל אדם שוים בזהירותם, והמרבה לזהר הרי זה משבח:

חתן

אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו, ב) כל הנהנה מסעדת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, ואם משמחו זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות. וכל אדם אינו חיב אלא כשעורו את אשר בכחו לעשות יעשה לשמח חתן בעשות מה שנראה לו שהוא רצונו, כגון לשורר לפניו ולדבר לפניו מלי דבדיחותא וכדומה מלתא דלית בה בטול יראת הבורא. אבל לא תהא כזאת בישראל לשורר שירי עכו"ם ושירי עגבים ולדבר דברי נבלות ודברי לצנות בשביל לשמח חתן, מה תועלת יש אם ישמח לב החתן ונפשו עליו תאבל באשר מכעיס את בוראו: ועקר שמחת חתן תהיה כאשר יודיענו מה שגלו לנו רבותינו ז"ל שהנושא אשה מוחלין לו על כל עוונותיו (ירושלמי בכורים כ"ג, ה"ג ועי' רש"י בראשית לו ג) שעל כן עת לחננה על נפשו שיזהר וישמר שלא ישוב עוד לכסלה. ויאמר לו, ראה חבתך לפני המקום שמוחל לך על כל עוונותיך, והוא אמר שאתה דומה למלך שהכל חיבים בכבודך ורוצה בשמחתך וצוה עלינו מאד לשמחך. שמח בחור כי זה היום עשה ה' שתשמח בו וזה היום הולך ולא ישוב, דמי להלולא, אי אפשר שלא לשמח שמחה של מצוה על רב הטובה שעשה לך ה' שהגיעך לזמן הזה וברא בשבילך ששון ושמחה, והוא בעצמו משמח החתן עם הכלה והדברים עתיקים, ומי יתן וידענו מהו רצונך ובמה נשמחך. כזאת וכזאת כל אשר ככחו לעשות יעשה לשמח חתן. והנשים ישמחו את הכלה: ומצינו גדולי עולם (כתובות יז א) שהיו מרקדים לפני הכלה לפי שלא היה בהם יצר הרע, אבל עתה לא נתנה רשות להתערב אנשים ונשים אפלו בשעת מיתה, חס ושלום, כל שכן בעדן חדוה שאם יהיה תערבת אנשים ונשים השטן מרקד ביניהם ונפיק חרבא ושמחה לתוגה יהפך, חס ושלום. אלא החתן יושב בין האנשים והכלה בין הנשים בל יראו אלו עם אלו. ואמרו (ילקו"ש מלכים ב רמז רלב) על איזבל שכשאכלו אותה הכלבים לא שלטו בראשה וידיה ורגליה, לפי שהיתה יוצאת לקראת כלה ומרקדת ומטפחת לפניה. ולכן כל אדם יקל מעט בכבודו לכבוד שמים וישמח חתן וכלה ובזה ישמח בעושיו וישב בכלה: ומנהגן של ישראל תורה שעושים חתני תורה בכל שמחת התורה וזמן שמחה הוא לכל ישראל, ישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה לגמרה של תורה. וכן המרבה לשמח ובפרט בעת שעושים השבע הקפות מנהג חסידים ואנשי מעשה לפזז ולכרכר לפני הספרים בשירות ותשבחות ושמחות וגיל, והיא סגלה נפלאה לזכות לו ולזרעו לכתרה של תורה. ומנהג החתנים להרבות קצת בסעדה ולשמח עם אחזת מרעיו שמחה של מצוה ובודאי מצוה רבה היא, וצריכים מנהיגי הקהלות לתקן תקנות למעט בהוצאות כדי שלא יברח ויוכל כל אדם עשות, כי ראוי לכל אדם לעשות גם את זאת פעם אחת בחייו. אך אלו דברים שאין להם שעור שלא יהא מצוה בעברה ובמקום גילה שם תהא רעדה, וחס להו לזרעא דישראל ביום שמחת התורה לעבר על התורה, חס ושלום, רק ישמח ישראל בעושיו על פי התורה במדה ובמשורה, ובזה יזכו לכתר תורה, ולראות בבנין בית הבחירה, שיבנה במהרה בימינו אמן:

חוב

מדה טובה היא באדם שכשיש לו חוב לא ישקט ולא ינוח עד שישלם חובות הרי זה גורם טובה לעצמו דאמרי אנשי, מי שהוא פרען טוב הוא בעל בכיס אחרים, שקונה שם טוב לעצמו ומוצא ללוות ולטל בהקפה בעת שירצה כמה שירצה ויכול להתעשר, כי יותר מרויח אדם בנאמנות שמאמינים אותו יותר ממה שמרויח בממון שלו, ולכן מי שהוא סוחר טוב זה יהיה ראשית ממלכתו שיקנה אמונה על ידי שיפרע חוב דבר בעתו, ואם אין לו, ילוה מאחר לזמן, כדי לפרע לזה, ואחר כך ילוה מזה כדי לפרע לאחר ככה יעשה חוזר חלילה, יוציא הכובע מזה ויניחנו לזה, באפן שהמלוה הישנה יעשנה חדשה ולא יאבד אמונתו. ומצוה נמי קעבד שהרי אמרו (כתובות פו, א) פריעת בעל חוב מצוה. וגומל חסד הוא שלא לנעל דלת בפני לוים. ומי שהוא זהיר בזה ויש לו מדה זו כשיש לו חוב, לא ינוח עד שיפרע ישא ביום ההוא קל וחמר בעצמו, על אחת כמה וכמה צריך להיות זריז לפרע חוב שיש לו עם המקום, ולהיות מן הזריזין שמקדימין למצוות, ומצוה הבאה לידו אל יחמיצנה, ולא ישקט ולא ינוח עד שיעשנה: ולאידך גיסא הנושה בחברו עליו המצוה שלא יגש את רעהו ואת אחיו אם יודע בו שאין לו, ואפלו לעבר לפניו אסור, ואפלו אם חושש בו שהוא רמאי שיש לו ומראה שאין לו, אכתי למחש נמי בעי שמא האמת אתו ויגור מלעבר על לא תגש, עד שיהא הדבר ברור לו שיש לו כסף או שוה כסף מקרקעי או מטלטלי שיוכל לפרע חובו, אז אינו מחיב לרחם עליו דליכל הלה ממון דידה ולחדי, אלא יכף אותו בכל מיני כפיות בדיני ישראל וברשות בית דין, או במקום שאין בית דין יכף אותו על ידי ערכאות של גויים שתצא נפשו וישלם חובו אפלו מגלימא דעל כתפה, אבל על כל פנים גם לזה צריך להתנהג בדרך טובים ובדרך ישרה שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, ואל יעמיד דבריו על דין תורה אלא יעשה לפנים משורת הדין. ואם חושש עליו שהוא רמאי ועושה שלא כהגן שאינו רוצה לפרע חובו, אז גם הוא יעשה עמו שלא כהגן ויגבה ממנו כאשר יוכל אפלו מגלימא דעל כתפה: ואם הוא איש טוב הולך בתם והוא מצטמק ורוצה לפרע והוא מגדל פרע כאשר יוכל פרוטה פרוטה, אז הטוב והישר בעיני אלקים ואדם שאל ידחק אותו לטל ממנו בית וכלי בית, ואל יתן למוט רגליו בהשמיע קולו שהוא נושה בו ולטל ממנו שוה כסף ופרקמטיא בחובו בדינא ודינא שהרי זה מקטע רגליו שמאביד את אמונתו ורבה רעתו. לכן יעשה זאת לצאת ידי שמים וידי הבריות שירויח לו זמן ויגבה ממנו אפלו פרוטה פרוטה, שכל פרוטה ופרוטה מצטרף לחשבון. ואם יוכל יתן לו יד כדי שירויח ויוכל לפרע וגם הוא יאכל לחם, וזו מצוה רבה לקים מה שאמרה תורה (ויקרא כה לה) וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו. והיא הגדולה שבצדקות. ובמדה שאדם מודד בה מודדין לו (מגילה יב ב), שכל אדם הוא בעל חוב לגבות את חובו תכף ומיד בלי המתנה. אך על כל פנים כשם שאין אדם מוחל את חובו, כך אין הקדוש ברוך הוא ותרן אלא מאריך אפה וגבי דילה: ולכן החי יתן אל לבו לעשות כל אשר בכחו לעשות לפרע את חובו מעט מעט כאשר יוכל שאת, בטרם יבואו הגבאים המחזירין תדיר ונפרעים מן האדם לדעתו ושלא לדעתו, ומדת בית דין הצדק שמה שפורע אדם מרצונו הטוב המעט עולה לחשבון גדול (כדין בעל פקדון (ב"מ לד, א) שאם שלם ולא רצה לשבע משום דלא אטרחה בבי דינא מקני לה תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה) (וכמו שאכתב בערך "יסורין"): והנה אני עני יכולני לפטר את כל העולם כלו מן הדין על פי מאי דקימא לן, אומר מתר אנוס הוא (מכות ז ב), ומאחר שדרך איש ישר בעיניו נמצא שהוא אומר מתר ואנוס הוא, כי מעט שיהא יודע רבונו ומכון למרד בו. אבל טענה זו מועלת למי שהוא דן את כל אדם לכף זכות בטענה זו ואינו מקפיד על שום דבר ומעביר על מדותיו, אז מעבירין לו על כל פשעיו, כמאמר רבותינו ז"ל (מגילה שם ב), ובמדה שאדם מודד בה מודדין לו. אם דן לכף חובה, דנין אותו לכף חובה, וכל הדן לכף זכות, המקום ידין אותו לכף זכות:

חוסר

אין לך אדם שאין בו איזה חסר במדות ובדעות וכל אדם כוזב, כשם שאי אפשר לבר בלא תבן ואין עץ בלא עשן, כך אין אדם בלי שיטעה, ואין שלם בעולם רק הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים לב ד). ולכן אין להאשים לאדם שנמצא בו איזה דבר שאינו טוב שגם הוא כמוהו נמצאים בו חסרונות, אלא שכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו (נגעים ב ה), ואין אדם רואה חובה לעצמו, ואפשר שהחסר שלו עודף על של חברו לפי מה שהוא אדם. וחיובא רמיא על כל אדם להתבונן להבין ולהשכיל מה הוא חסר, ואם אינו מבין בדעתו יהיה שומע לעצה וילך אצל חכמים ויחכם, או יבקש מכל אדם אי איכא מאן דיזדע בה מלתא דלימא לה, ואל יקצף אם אומרים לו איזה חסרון שיש בו כמנהג איזה בורים, ואל יבקש להחזיק את שלו במשאות שוא ומדוחים, כי זו דרך הרעים, אלא יהא אדם ירא שמים ומודה על האמת אפלו אם אינו נכנס למחו ודרכו ישר בעיניו יקבל האמת ממי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין ויבטל דעתו מפני דעתם, וישנה דרכיו והליכותיו ומעשיו מיום ליום עד אשר יקנה שלמות כאשר יוכל שהרי אמרו (תדא"ר כ"ה) חיב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב: ובכן צריך להחזיק טובה ורב חנא ורב חסדא למי שהודיעו חסרונו, ועל זה נאמר (משלי יט ח) הוכח לחכם ויאהבך. כי אין לך טובה גדולה הימנה, שכמו שאמרו (במדבר רבה כא ד) שהמחטיא את חברו עושה לו רעה יותר מן ההורגו, לעמת זה המזכה את חברו עושה לו טובה יותר מאם החיהו אחר מותו. ואפלו אם לפי האמת אין בו חסרון וחברו טועה בדמיונו, על כל פנים ראוי להחזיק לו טובה על אשר חשב לעשות לו טובה, רק שלא יגיד לו בפני אחרים אם יש לחוש שילבין פניו ויבאיש את ריחו שאז שקילא טיבותה ושדיא אחיזרי (שבת סג ב). ולפי האמת אין חסרון בעולם כחסרון הדעת ואין עני כעני הדעת כאמרם (ויק"ר א ו) אם דעת חסרת מה קנית. וזו רעת האדם בארץ מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כא ב) דרך איש ישר בעיניו. והוא אמר (שם כו יב) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. הנה כי כן האיש החפץ חיים, אל בינתו אל ישען ויבטל דעתו ורצונו מפני דעת ורצון אחרים המלמדים אותו להועיל, ולא יתרצה בחסרונותיו באמר דיני שאיני כאחרים שהם חסרים הרבה ממני שזה שטות גדול, הראית מימיך איש שיתנו לפניו אלף זהובים שיזכה בהם ויאמר איני רוצה אלא עשרה, דיני שאיני כאחרים שאין להם רק חמשה, או שיאמר איש אני רוצה ברצון נפשי שיכוני עשר מכות, שדיני שאיני כאחרים שלוקים מאה או אלף, בודאי אם המצא ימצא איש כזה בשם שוטה ומשגע יקרא, כן הדבר הזה: והנה אמת נכון הדבר להסתכל למטה ממנו לעניני וקניני העולם הזה שלכל מין רעה וחסרון יש למטה הימנו, ותהי זאת נחמתו וישמח במנתו מנת חלקו. ומה גם שכל הרעות והחסרות נפתחו בגדולי עולם. אדם הראשון נהרג בנו על ידי אחיו. אברהם אבינו ויצחק אבינו יצאו מהם ישמעאל ועשו. יעקב אבינו מצאוהו רעות רבות נרדף מעשו ולבן וטמאו את בתו ומתה אשתו ונאבד בנו ממנו עשרים ושתים שנה. משה רבנו ברח מלפני פרעה וישב בבית האסורים בבית יתרו עשר שנים (כמו שנאמר בספר הישר). וכן יוסף הצדיק ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו שתים עשרה שנים. אהרן הכהן מתו שני בניו בחורים גדולי עולם ביום אחד. שאול המלך נהרג הוא ושלשה בניו ביום אחד. דוד המלך מצאוהו רעות רבות שהיה נרדף משאול וברח מאבשלום בנו ונהרג אבשלום ואמנון בנו. שלמה המלך היה נע ונד בארץ נודד ללחם (גיטין סח, ב). וכהנה רבות רעות לצדיקים זרועות ומוסדי דור ודור, ובפרט את קבעת כוס העניות ודלי דלות רבים שתו, כגון הלל (יומא לה ב) ורבי אלעזר בן פדת (תענית כה, א) ורבי יהודה בר אלעאי (סנהדרין כ, א) ורבים כמוהם שלמים, וכן רבים נמצאים בכל דור ודור שסובלים עניות ויסורים קשים מינים ממינים שונים, זאת תהיה נחמתו על האיש אשר ה' חפץ דכאו באיזה יסורין וחסרונות ישב בדד וידם ויקבל דין שמים בשמחה בהאמין אמונה שלמה, כי כל דעבד רחמנא לטב עבד (ברכות ם ב) להנאתו ולטובתו כאשר יאות לאב רחמן בעל הרחמים. ויאמר, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים לב ד), כי לא טוב אנכי מהאנשים האלה שלמים, וכבר לא יש טובה שלמה בעולם הזה, ואין לך אדם שלא יהא לו איזו רעה ואיזה חסרון ומבעי לה לקבולה בשמחה ולתן תודות לה' ולברך על הרעה ועל הטובה ולומר, ברכי נפשי את ה' וכו' כי לא כחטאינו עשה לנו ולא כעונתינו גמל עלינו (תהילים ק״ג:י׳): ואם השפיע ה' לו טובה, יהא מפחד תמיד שלא יאכל עולמו בחייו ולעולם יאמר, קטנתי מכל החסדים, וכדי שלא ינכה מזכיותיו וגם כדי שיתקימו נכסיו יעשה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (כתובות סו ב) מלח ממון חסר. וירבה עשות חסד בטובתו אשר חננו ה' בגופו ובממונו ובבתים שיש לו ובחכמתו וכדומה, ובזה הן צדיק בארץ ישלם, ושכרו יהיה משלם:

חרטה

עקר התשובה היא החרטה גמורה שיתחרט על מה שעשה שלא כהגן כמי שמתחרט על שהרג בנו יחידו בכעסו או בשכרותו, ואם יכול להחיותו כל אשר בכחו לעשות יעשה. והן אמת שגם הרשעים מלאים חרטות, שתכף שעשה דבר שלא כהגן והלך ממנו היצר הרע תכף מתחרט מעט ואומר, הלואי שלא עשיתי, יותר טוב היה כאלו גם עכשו הוא טוב, אבל יותר טוב היה אם לא היה עושה. וזה מחמת שהיצר הרע מקטין העברה וממעטה בעיניו כמו שפרשו המפרשים על פסוק (בראשית ו ה) וכל יצר מחשבת לבו רק רע. רק לשון מעוט, וזה גם כן הוא כשיש בו לחלוחית של חיות שלא נשקע כל כך באותה עברה, אבל אם הרגל בה נעשה לו כהתר, ולבבו עליו לא יכאב כי יש את לבבו מתי תבוא לידו פעם אחרת ויעשנה: אבל האיש אשר נגע בלבו יראת ה', נפשו לו חיה אם תקפו יצרו ועבר עברה, אז כשנפקחו עיניו בזקנותו וזוכר את אשר עשה בילדותו, לבו יחיל בקרבו חיל כיולדה ומר לו מר ופלגי מים ירדו מעיניו יותר ממי שמתו מטל לפניו, כי כן נאה וכן יאה למי שהמרה את פי אדוניו אדון רם ונשא והכעיסו על פניו. וכבר כתב רבנו יונה בשערי תשובה שלפי היגון והאנחה שיאנח בשברון מתנים על העוון ככה נקה לו ינקה האיש מעוון, והן הם יסורים של אהבה שבאים לפי רב האהבה שיש לו עם הבורא יותר ויותר מבנו יחידו ורוחו ונשמתו, ולכן רוחו אליו יעצ"ב איך עשה הרעה הגדולה, וזה יהיה לו למחיה ולפלטה גדולה כי בזה יתקן את מעותו ויעשה גדר שלא יוסיך על חטאתו. והגדר הגדול לחשב מחשבות טרם עשות שום דבר ודבר דבר אפלו של מצוה, כי פרי המהירות חרטה (מבחר מג, כז). ומתון מתון מבטח לו שלא יחטא ושום תקלה ודבר שאינו מתקן לא ימצא אתו רק את הכל עושה יפה בעתו, כי בעיניו יראה ולבבו יבין אחרית דבר מראשיתו ומצא כדי גאלתו:

חול המועד

ידוע מאמר רבותינו ז"ל (סנהדרין צט א) שהמבזה את המועדות דהינו חל המועד אין לו חלק לעולם הבא. ופרשו, דהינו שנוהג מנהג חל במלאכה או באכילה ושתיה. ויחרד האיש וילפת שיש דברים שנראים קלים ואדם דש אותם בעקביו עליהן אמרו, שהעובר עליהן אין לו חלק לעולם הבא, ובפרט בענין חל המועד רבים עברו, ומחמת שהתרו איזה מלאכות יותר מיום טוב נעשו כל המלאכות כהתר ואין מבקש לידע מהו אסור ומהו מתר, ועברה גוררת עברה שמתוך שהם להוטים בעסקיהם או בשחוק ה"קארטין" פנה היום בלי אכילה כלל או באכילה כל דהוא כמעשהו בחל, וה' הטוב יכפר בעד. והאיש הירא לנפשו ידרש מעל ספר או מפי סופרים איזו מלאכה אסורה ואיזו מתרת ולא יעבר. וכן יזהר להרבות קצת באכילה ושתיה להבדיל בין הקדש ובין החל ולא יאבד עצמו לדעת: וידוע מאמרם ז"ל (ירושלמי שבת טו ג) שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסק בתורה. וידוע מה שפרשו הקדמונים בפסוק (תהלים עה ג) כי אקח מועד אני מישרים אשפט. כי אשר יש להם טענה שאינם יכולים לעסק בתורה מחמת טרדתם על המחיה ועל הכלכלה, חל המועד הוא תברתהון והיא מקטע רגליהון ומחיבתן גם על זמן טרדתם, כי החל המועד עד ממהר שאין הטרדה גורם. ואם בחל המועד וכן בכל עת שהוא פנוי אינו מפנה עצמו לבטלה אלא עוסק בתורה, בא בשכרו גם על הזמן שהוא טרוד בעסקיו כאלו היה עוסק בתורה. והאיש הירא את ה' חרדה ילבש כל ימיו ויזהר מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף (שמות רבה מא ט). וביותר יזחל ויירא בחל המועד שהם ימי הדין שבפסח העולם נדון על התבואה ובחג על המים (ר"ה טז! א) וגמר הדין בהושענא רבה, והפנקס פתוח לדונו על פי מעשיו, וראוי לאזר חיל להוסיף מצוה אחת יתרה, ודי בזה למי שיש לו לב:

חורבן בית המקדש

חרבן בית המקדש צריך להיות לזכרון בין עינינו, כדכתיב (תהלים קלז ה) אם אשכחך ירושלים וכו'. ובפרט לעת האכל זכור יזכר ותשוח עליו נפשו על כי שלחנו מלא דשן ושלחן אבינו שבשמים ריקם זה כמה מאות שנים בעוונותינו הרבים. וכן בלילה לראש אשמורות יאמר סדר תקון חצות בקול בכיה תאניה ואניה יותר ממי שמתו מטל לפניו, כי כן ראוי למי שיש לו לב ועינים לראות, אלא שבעוותינו הרבים חשכו עינינו מראות ברע אשר גרמנו מה למעלה, וכל אדם אשר בכחו לעשות יעשה, וכמו שכתבתי בערך אבלות על חרבן בית המקדש עין שם: וכמה דברים אסרו רבותינו ז"ל משום חרבן בית המקדש, כגון מה שאמרו (ברכות לא, א) אסור לאדם שימלא שחוק פינו בעולם הזה. ואמרו גם כן (גיטין ז א) זמרא אסור, דכתיב (הושע ט א) אל תשמח אל גיל כעמים. ועוד אמרו בש"ס (סוטה מח, א) אדנא דשמע זמרא תעקר. ואמרו (שם) זמרא בביתא חרבא בסיפא. וראוי לגדולי הדור שבכל עיר ועיר לגדר גדר, ולאסר אסור ובפרט בשירי העכו"ם שיש אסור מוסיף שרבן דברי נבלות ולצנות, לו בכח יגבר איש לבטל המנהג הרע הזה, כי אמרו בש"ס (שם) רב הונא בטל זמרא, קם מאה אוזי בזוזא ומאה סאה חטי בזוזא ולא אבעין. אתא רב חסדא זלזל בה, אבעי אוזא בזוזא ולא אשתכח. צא ולמד חמר שבו ואיך מקפידין על זה מן השמים ואזר כגבר חלציך לאפרושי רבים מאסורא, וידבר למאה, ואם לא לאחד, ועל כל פנים לא יבצר שיהיה בידו למחות באנשי ביתו ולא ישמע בפיהם שום שיר משירי עכו"ם, רק בעדן חדוה ישירו שיר ושבחה להקדוש ברוך הוא ובזה ישמח ישראל בעושיו וישמח ה' במעשיו. וביותר צריך לזהר בשבת לזכר בסעדותיו חרבן בית המקדש מאחר שאומר בברכת המזון ואף על פי שאכלנו ושתינו חרבן ביתך הגדול והקדוש לא שכחנו, ואם לא יזכר ולא יעלה על לב חרבן בית המקדש אפלו בשעה שאומר אלו התבות הרי זה מעיד עדות שקר בעצמו לפני קונו ונשא עוונו, אבל המעלה את ירושלים בזכרונו יזכה ויראה בבנינו:

חן

חן וכבוד יתן ה' (תהלים פד יב), כי יש דבר שיעשו או ידברו שני אנשים בשוה, והאחד ימצא חן והשני יכבד כמשא כבד. ועל זה אנו מתפללים בכל יום ותננו לאהבה לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו. וצריך דעת להבין ולהשכיל ולירד לסוף דעת הבריות שלא לעשות ושלא לדבר אלא את אשר ידע בברור בלי שום ספק שימצא בו חן, ושיהא ערב לשומעים לכלם לא למקצתם בלבד. וכל שלבו מהסס וחושש שמא לא ימצא חן חדול יחדל, כי ההעדר טוב: והן אמת שצריך למצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, אבל העקר הוא למצא חן בעיני ה', ולא שיכעיס את ה' חלילה כדי למצא חן בעיני אדם כמנהג כמה בורים שמרבים בשחוק וקלות ראש ודברי לצנות ונבלות הפה בפני איזה עשירים (רעים) כדי לרבות את השחקים ולמצא חן בעיניהם שיתירו להם פסת יד, ויש שאפלו בלא הנאה כלל עושים כן להיות משמח אנשים, כי זה יצר לב האדם עושה, שכאשר ידבר דבר ישמחו השומעים ויצחקו על דבריו ירחב לבו ויגיל וישמח על אשר זכה זכיה כזו שיצחקו על דבריו וחושב מה ידבר עוד דברים רעים כהנה וכהנה כדי שיוסיפו לצחק ולשמח. אוי להם למדברים ואהה עליהם על המשחקים, אלו ואלו נשרפין בבית הדשן. ומי שיש לו מעט מח בקדקדו יראה שהוא דרך שטות, כי מה יתן לו ומה יוסיף לו להשתגע ולהרבות באסורין כדי שישחקו אחרים. ואם חושבים למצא חן ולהרויח, הלא ידעו שיותר ממה שהם מרויחים מפסידים, ורוח כזה לרעה יועיל מלבד ענשם השמור להם לעולם הבא. לכן כל ערום יעשה בדעת, ואם יוכל לעשות באפן שימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם הנה מה טוב ומה נעים, ואם יצטרך לבטל רצון הבורא כדי למצא חן בעיני אדם חלילה לו מעשות זאת, ומוטב שיהיה שנאוי ומשקץ בעיני כל בני אדם וימצא חן בפני אל עולם, וטוב איש יכלכל דבריו במשפט:

חרש

יש כמה דברים שראוי שיהא כחרש לא ישמע, ויעשה עצמו אשר לא ידע, כגון אם בני אדם (שהם גברי אלימי ופריצי הדור ושמים זכו לו שנוהגים בו כבוד ופעם או פעמים) יצאו מן השורה והתריסו כנגדו שלא בפניו ודברו עליו תועה וחרופין וגדופין ישמר רוחו שלא יודיע, כי ידע בכל אלה, כי אז יאמרו הפריצין הואיל ונבאשנו בעיניו מעתה נכעיסנו גם על פניו, אבל אם לא ידעו שידע, אפשר יתחרטו על אשר עשו וינהגו בו כבוד לפחות בפניו. וכן אם דברו איזה דבר סוד וארע שידע ושמע, יעשה עצמו כחרש שלא שמע שלא יצטערו בשמיעתו ולא ישמע על פיו. וכן יהא בולם פיו בשעת מריבה ויעשה עצמו כחרש לא ישמע, ולא יענה מטוב עד רע, ובזה יתן למכהו לחי ישבע בחרפה (איכה ג ל), וסוף מכהו על כך גם הוא יהיה כאלם לא יפתח פיו. ואפלו האב עם בניו והרב עם תלמידיו והבעל עם אשתו והאדון עם משרתיו וכדומה, ראוי שלא ידקדק עמהם כל כך, ולפעמים יעשה עצמו אשר לא ראה ואשר לא שמע ואשר לא ידדע. וכן איש מרעהו אם שמע עליו דבר שאינו הגון יעשה עצמו כחרש לא שמע וכאלו לא ידע כדי שלא יתביש חברו ממנו, וכל כיוצא בזה ישמע חכם ויוסיף לקח, יש עתים שצריך להודיע ולהשמיע שהוא שומע ויודע, ויש עתים שצריך להיות כאיש אשר לא שומע: