פירוש על אבות לרבינו יונה/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק ד[עריכה]

בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם - אמרו חכמי האומות כי היודע כל החכמות אם אינו אוהב החכמה אינו חכם אלא טפש הוא אחר שאינו אוהב החכמה כי היא הדעת. אך האוהב אותה ומתאוה אליה אע"פ שאינו יודע כלום הרי זה נקרא חכם שעל כל פנים תשיג אל החכמה האמיתית ודעת אלהים תמצא. ועל זה אמר בן זומא איזהו חכם הלומד מכל אדם שכל כך אוהב החכמה ומתאוה אליה ששואל לכל אדם ואף מי שאינו יודע כי אם דבר |אחר| |אחד| ילמד ממנו ואז יצליח דרכו ואז ישכיל. ועל זה נקרא חכם שנאמר |תהלים קי"ט צ"ט| מכל מלמדי השכלתי שכן אמר דוד ע"ה שלמד מכל אדם ולא היה אומר זה אינו יודע כמוני כי מכלם למד והשכיל משל לאדם שהפסיד כלי קטן והלא מכל אדם מבקש אותו: איזהו גבור הכובש את יצרו - כמו שכח הגוף היא מעלתו וחשיבותו. כך כח הנשמה הוא מעלתה. וגבורת הגוף שהיא הכח באדם גם בבהמה הוא כי לכלם יש כח לישא משאות ומהם יותר על חבריהם. ובזה לא דבר בן זומא כי לא נקראת גבורה אך מגבורת הלב שיש בה שני כחות להיות גבור במלחמה ולא יפחד לבו לעולם. וגם כח כבישת היצר והיא נחלקת בין האדם והבהמה כי לא לבהמות גבורת הלב. ועל זה אמר שהחכם האמיץ והחזק מגבורת הלב הוא הכובש את יצרו כי הגבור במלחמה אינו דבר גדול כל כך וכמוהו כמוהם בתאר בני אדם אם להם כח גם לזה חזקה אם למדו ידיהם לקרב אצבעותיהם למלחמה. אך כבישת היצר האויב לאיש על פניו להאבידו היא גבורה נשגבה וחזקה שנא' |משלי ט"ז ל"ב| טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר. ארך אפים נקרא המאריך אפו ואין רצונו להנקם מיד אך ממתין שעה ומקום לנקום נקמתו כי הכעסן ומתנקם מיד מחבל את מעשיו ובלא דעת הוא עושה ועל זה אמר לשמה ע"ה טוב ארך אפים מגבור המאריך אפו אע"פ שאינו מוחל מתוך כעסו אלא שמניח הדבר להנקם אחר זמן יותר היא גבורת הלב מן הגבור במלחמה שגם בלא דעת יהיה גבור להלחם. והמושל ברוחו שהוא יותר ממאריך אפים כי מתוך הכעס הוא מוחל מאשר הוא ירא את דבר ה' הוא גבור מלוכד עיר אע"פ שיש לו שני דברים גבורת הלב וחכמה כמו שנא' |משלי כ"א כ"ב| עיר גברים עלה חכם וירד עוז מבטחה. כי בגבורת הלב והחכמ' העצה הנכונה לכדו העיירות. ועל זה נאמר |מלכים ב' י"ח כ'| עצה וגבורה למלחמה ומושל ברוחו גדול וחשוב מכל זה ונמצא כובש את יצרו מכל דבר רע: איזהו עשיר השמח בחלקו - האומר די לי בחלקי אחר שאני יכול לפרנס את עצמי ואת ביתי ולעסוק בתורה. מה לי לממון אחר אך להיות לי כדי צרכי ולהקים את דבר ה' כי מי שאינו שמח בחלקו ואינו שבע במה שנתן לו השם ית' עני הוא כמו שמפורש בפסוק |משלי ט"ו ט"ו| כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד. ר"ל כל ימי עני המתאוה לממון רעים |קהלת ה' ט'| אהב כסף לא ישבע כסף. אך טוב לב ושמח בחלקו כל ימיו טובים |כי מי| |כמי| העושה משתה תמיד על כן מדה טובה היא עד מאד להיות שמח בחלקו והוא הנקרא עשיר אחר שהשם ית' נתן לו במה שיתפרנס ויעסוק בתורה ובמצות כי מה יתרון לאדם בכל עמלו אך לקיים את התורה והמצות: שנא' |תהלים קכ"ח ב'| יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא - אין מזה הפסוק ראיה לדבר שהשמח בחלקו נקרא עשיר. אלא שאדם מאושר במדה הטובה הזאת כשאינו חפץ לאסוף ממון ושונא מתנות. יגיע כפיו אוכל ומסתפק בו כמו השמח בחלקו שאין רצונו אלא בכדי חיותו ושלש המדות האלו סדרן בן זומא כסדר ירמיה הנביא עליו השלום החכמה והגבורה והעושר כמו שנאמר |ירמיה ט' כ"ב| אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו הקדים החכמה לגבורה מפני שהיא מעלה אמתית ובנפש השכלות ובגוף שוכנת ולא כן הגבורה שאיננה כי אם בגוף לבדו. אך כי היא מעולה מן העושר שהגבורה היא בגופו דבר קיים כל ימי עודנו חי והעושר חוץ לגוף והוא דבר הנאבד כי יעשה עושר ובחצי ימיו יקחוהו אחרים ואף ע"פ שהנביא אמר לבל יתהלל אדם בג' מדות הללו. חלק בן זומא ואמר כי יש לאדם באלו המדות צד שיהיה לו בלא טורח ועמל ויתהלל בהן. בחכמה להיות למד |בכל| |מכל| אדם. כי אז יבין יראת ה' ואין בזה טורח כי חכמה היא ואינה מלאכה. בגבורה לכבוש את יצרו. ולמחול מתוך הכעס גם בזה יתהלל כי מתוך היראה הוא עושה. וזהו שאמר שלמה ע"ה |משלי י"ט א'| שכל אדם האריך אפו ותפארתו עובר על פשע. והשמח בחלקו אחר שאין חפצו רק ללמוד ולקיים המצות וכי יש לו כדי חיותו ופרנסתו שמח ומכיר כי השאר הבל. הוא העשיר הזה יתהלל בעשרו. כי בכל אלו הדברים הם ידיעת הבורא ית' כמו שנא' |ירמיה שם| כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'. ועוד הוסיף בן זומא מדה רביעית ואמר איזהו מכובד המכבד את הבריות. והמכבד את חברו לעצמו הוא מכבד לא לחברו. ומה תועלת לאיש כי יעשו לו כבוד אם נכבד הוא לא הוסיף במעלתו ובכבודו מפני הכבוד אשר עשו לו. ואם נקלה הוא לא יחזירוהו נכבד כי יכבדוהו ולמכבדים הוא אבדון לכל נקלה כבוד כי אין מעלתו מוספת כמו שאמר שלמה ע"ה |משלי כ"ו ח'| כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד. כי הצורר אבן במרגמה עושה שטות הוא ולא לאבן כבוד כי לא נתעלית בזה וכן הנותן לכסיל כבוד שטות הוא. נמצאת אומר כי כל כבוד אשר יעשה אדם לבריות לעצמו הוא מכבד שגורם להם כי בעל כרחם יכבדוהו ומתורת חיוב שהוא הכבוד האמיתי ועל זה נאמר איזהו מכובד המכבד את הבריות שנא' |שמואל א' ב' ל'| כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. ראית זה הפסוק הוא מקל וחומר אם הקב"ה שכל בריותיו לא נבראו אלא לכבודו שנאמר |ישעיה מ"ג ז'| ולכבודי בראתיו. והן חייבין בכבודו ולא היה בדין להחזיק טובה להם כי לא נבראו לדבר אחר וזו היא מלאכתם ואין להם רשות לעשות אחרת ואעפ"כ אמר כי מכבדי אכבד כ"ש וכ"ש חבריו שאין הגבר |חיים| |חייב| לכבדם אם יעשה להם כי יכבדוהו ועל כפים ישאוהו. וגם בזאת המדה אין בה טורח והיא נאה ומקובלת:


בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה - כבר אמרו טעם בזה הדבר בפרק שני לפי שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. ועתה בן עזאי הוסיף טעם אחר ואמר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה מכח הטבע כי הוא זה. כי בעשות האדם מצוה קטנה פעם אחת הוא מתקרב את השם ומרגיל את רוחו לעבודתו ונקלה בעיניו לעשות מצוה אחרת שיש בה טורח כנגד הראשונה או יותר מעט מפני שכבר הורגל טבעו למלאכת המצוה. וכי יעשה שניה |לשלישי| |ושלישי| אף כי תהיה עליו לטורח הרבה מן הראשונות יעשנה מהרה כי כבר הרגל שולט עליו הרבה עד כי ישלוט עליו עד מאד ויעשה כל המצות כלן והעבירה גוררת עבירה גם זה מן הטבע אחר שעשה עבירה אחת ונתרחק מעבודת השם ית' כי תבא לידי עבירה אחרת אף כי אין היצר מתאוה אליה כבראשונה יעשנה כי רוחו עלול אל היצר ותוקף עליו ואם אין מתאוה גדולה בדבר ההוא אך יעשה כל העבירות כי טבעו מורגל לעשות כל תועבת השם אשר שנא: ששכר מצוה מצוה - זה טעם אחר מן הטבע. וכן ר"ל כי הקב"ה לא נתן ביד האדם הרע והטוב אך הבחירה לבד כמו שנא' ובחרת בחיים ואחר שבחר לו הדרך האחת אם בטובה הולך וה' עמו וכי יעשה מצוה אחת מסייעת אותו לעשות מצוה אחרת כי בפני עצמו אין לו יכולת גם להיטיב ועל זה נאמר ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. ולא חס ושלום שזהו שכרה שאם כן מה שכר יש לו ולא כן הדבר כי שכרה קיים הוא לעולם הבא. אלא שר"ל שפרי מצוה מצוה ואוכל פירותיה בעולם הזה שמסייעת אותו לעשות מצות אחרות ונמצא הקרן מתרבה וקיים לעולם הבא. וזה שנאמר |ישעיה ג' י'| אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. ושכר עבירה עבירה ואם בחר את המות ואת הרע ועשה עבירה אחת הקב"ה מתרחק ממנו ומניחו ומוסר אותו ביד טבעו הרע. וזהו הפרי היוצא מן העבירה שמניחין אותו לעשות אחרת ואין בידו יכולת לסור מן הדרך ההיא. כי לא לאדם דרכו בשכבר בחר לו הדרך וזהו שאמר אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו |ישעיה שם|. ועל זה ארז"ל בא לטהר מסייעין אותו בא לטמא פותחין לו כלומר שאם בא לטמא אין מסייעין אותו אבל פותחין הרבה יש לו ליכנס בהן ולהרע כי מניחין אותו לעשות הישר בעיניו. ועל זה משלו חז"ל משל למה הדבר דומה לאדם שלקח את הנפט כשבא |למדוד| אומר לו מדוד לעצמך שאם |לו| |לא| מפני שלקחו בכספו לא היה לו רשות לקחתו אבל אחר שמכרוהו לו אומר לו מדוד לעצמך מפני שריחו רע. כן הרשעים אחר שבחרו בדרך הרע מניחין אותן לעשות חפצם ורצונם. כי חס ושלום מן השמים לא יסייעו לשום אדם רע אבל הצדיקים שבוחרין בדרך טובה מסייעין אותם. משל לאדם שלקח אפרסמון הלך למדוד לעצמו אמרו לו המתן עד שנמדוד עמך ונתבשם כלנו:


הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר - שלא תבזה שום אדם ואפי' לנקלה - ואל תפליג דבריך לומר רחוק הוא שיוכל לבא אלי היזק בדבור זה: שאין לך אדם שאין לו שעה - שיוכל להזיק או להועיל אם מעט ואם הרבה: ואין לך דבר שאין לו מקום - וצריך אתה להזהיר ממנו:


רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה - איך יתגאה האדם כל עקר וסוף הרמה תשוה יותר ממנו. ועל זה אמר מאד מאד הוי שפל רוח להפליג בדבר ולומר כמה גדול עונשו של גסות הרוח והוא מתגאה. ורמז"ל פירש שבא להודיענו כי אע"פ שהקו האמצעי בכל המדות הוא המשובח כמו מדת הנדיבות כי הפזור והכילות שניהם רעים והאמצעית היא הבחירה וכן במדת האכזריות שאין לאדם להיות אכזרי ולא רחמני לגמרי כי אין לו לרחם על הרשעים ולא להיות אכזרי על שאר בני אדם אך האמצעית הוא הדרך הטוב לרחם ולהיות אכזר כראוי ובכל |הדעת| |המדות| כלם יש לו לאדם לאחוז הדרך האמצעית ובמדה הבינונית אבל מדה זו של גסות הרוח צריך להתרחק ממנה עד הקצה האחרון שאין לך מדה קשה ממנה ורוב העבירות שבתורה תלויות בה. ולא עוד שמשכחת הבורא ית' מלבו של אדם שנאמר |דברים ח' י"ד| ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. וזו היא ששנינו מאד מאד הוי שפל רוח וכבר נחלקו חכמי התלמוד בדבר זה במס' סוטה |דף ה'| חד אמר בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה כלל. כלומר שאין לאדם להיות שפל רוח עד הקצה האחרון ולא יהיה כל כך שפל שיבזוהו בני אדם אך בינונית יקח לו גסות הרוח לא |להתנאות| |להתגאות| ולא להשפיל רוחו בתכלית השפלות שלא יבא לידי בזיון ועל זה אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח הרבה ובשמתא דלית ביה כלל כי אינו אדם אך לבהמות נדמה. ואחרינא אמר בשמתא דאית ביה כלל שכל כך היא מדה רעה שצריך להתרחק ממנה הרחק גמור ולא יהיה בו ממנה כל עיקר כדעת ר' לויטס ומן הטעם שכתבנו וכן הלכה: רבי יוחנן בן ברוקה אומר כל המחלל את שם שמים בסתר נפרעין ממנו - חלול השם האמור בתלמוד הוא פרהסיא ולפי חשיבות האדם הוא חלול בדבר קטן וכדאמ' |רב נחמן במסכת חולין| |יומא פ"ז| היכי דמי חלול השם |אמר רב| כגון אנא דשקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. לכן החכמים ואנשי השם |צריכין| לשמור במעשיהם על כל שאר בני אדם. וכל איש כפי מעלתו. וכל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול. ואמרו במסכת סנהדרין שאפי' על ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור לא על דרך חיוב יש לו ליהרג על זה. כי עושה מצוה שמקדש את השם ית' וקונה עולמו בשעה אחת. אבל בשלשה דברים כל אדם חייב ליהרג עליהם: ואם יעבור ולא יהרג הוא עון פלילי כעבודת כוכבים ושפיכות דמים וג"ע וחלול השם בפרהסיא. עונשו גדול מכל אלו הג' כמו שנא' |יחזקאל כ' ל"ט| ואתם בית ישראל כה אמר ה' אלהים איש גלוליו לכו עבדו ואחר אם אינכם שמעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליהם. הנה נתבאר לך ביותר |הפקיד| |הקפיד| במה שהיו עובדים גלוליהם מפני שהיו מחללין את השם קדשו בפרהסיא מן העבודת כוכבים עצמה. וזהו ששנינו כל המחלל שם שמים בסתר מדבר בדברים שהן בעצמן חלול השם כמו עבודת כוכבים שהוא חלול שמודה לאלהותו וכמו כן הנשבע לשקר בשמו של הקב"ה שגונב דעת הבריות חלול כמו שנאמר |ויקרא י"ט י"ב| ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני ה': אחד שוגג ואחד מזיד על חלול השם - לא שנפרעין ממנו על השוגג כמזיד אלא שאף על השוגג נפרעין ממנו בגלוי וכל אחד כפי עונו ישא מפני שאף השגגה נחשבת לו עון בזמן שאינו אנוס שהיה לו ליזהר שלא יבא על ידו ולא נזהר לפיכך חייבו הכתוב קרבן שיכפר לו:


רבי |שמעון בנו| |א"ה לפנינו הגרסא רבי ישמעאל| אומר הלומד על מנת ללמד - פי' חס ושלום שאין זה מדבר בלומד על מנת ללמד ולא לעשות שזה אין מספיקין בידו לא ללמוד ולא ללמד אלא על מנת לעשות איסור והיתר כמשמעו לא שיטרח ויעיין הרבה |אלא| |אולי| ימצא איסור בדברים המותרים אך לוקח הדברים כפשוטן מפני כך אין מספיקין בידו אלא כפי מחשבתו ללמוד וללמד: והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד ולעשות - ר"ל שדעתו לפלפל בלימוד כדי לדעת אמתת הדברים ורצונו לטרוח כמה ימים ושנים להשיג דבר קטן ולנהוג עצמו על פי האמת הרי זה למד על מנת לעשות. שכל עיקר מחשבתו אין כי אם אל המעשה להיות אמתי. ולפיכך מספיקין בידו ללמוד וללמד ולעשות שהכל בכלל המעשה: רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום - שלא תעשה דברי תורה כעטרה להתגדל ולהתכבד בהם בעולם הזה שזהו הנאת הכבוד. זולת אם יכוין לכבוד התורה כי |כעושין| |כשעושין| לו כבוד. התורה מתכבדת בזה ואם כונת החכם לכבוד התורה ולא לכבודו בלבב שלם מותר ולא קרדום לחתוך בהם שלא יהנה בהם הנאת ממון שאין ליהנות בהן כל עיקר: וכן היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף - תגא לשון כתר כתרגומו האוכל הנאות מדברי תורה הנהנה בדברי תורה בעולם הזה הרי זה נוטל חייו מן העולם הבא ולא הנאת כבוד והנאת ממון בלבד אמרו אלא אפילו להציל את עצמו אסור. שהרי רבי טרפון שכפתוהו להשליכו בנהר כסבורין שהוא לסטים ולא אמר |רק| אוי לטרפון שזה הורגו וכיון שהכירו בו שהוא רבי טרפון הניחוהו וברח כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה שכל המשתמש בה אין לו חלק לעולם הבא. ואמרי' טעמי' משום דר' טרפון עשיר גדול היה והוה ליה לפיוסיה בדמים ואמרי' נמי בב"ב פרק ראשון |דף ח'| רבי פתח אוצרות בשנת בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה ובעלי התלמוד ועמי הארץ אל יכנסו. דחק ר' יונתן בן עמרם ונכנס אמר לו רבי פרנסני אמר לו קרית לא שנית לא. וא"כ במה אפרנסך. אמר לו פרנסני ככלב וכעורב עמד ופרנסו לאחר שיצא אמר רבי אוי לי שנתתי ממוני לעם הארץ אמר לפניו ר"ש ברבי. שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות |בכבוד| |מכבוד| תורה בדקו ומצאו כדבריו. א"ר יכנסו הכל. ואף רבי אמר לפרנס בכבוד תורה. אלא בשני בצורות שמצוה לפרנס את מי שאין לו די מחסורו. והצריך יש לו ליטול. אלא שלא היה רוצה רבי ליהנות מממונו לעם הארץ ר' לטעמיה דאמר רבי אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ. ואעפ"כ יונתן בן עמרם לפנים משורת הדין עשה דכיון שראה שלא מפרנסים אלא בעלי תורה. אמר א"כ בכבוד התורה הם מפרנסין ולא רצה ליהנות בכבודה של תורה ונראין דברים כי שמא אלו לא היו רוצים לפרנסו על מנת שהוא עם הארץ היה מפרנס בכבוד תורה שאין עון זה גדול מכל המצות האמורות בתורה שנא' וחי בהם ולא שימות בהם חוץ מן הג' הידועות וכן ההוא מעשה דרבי אלעזר ברבי שמעון |בב"מ דף פ"ד| דאמר היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה |משלי ל' י"ד| ומפני שהיה זקן וקבל עליו יסורין והיה צריך ליזון ולהתרפאות ולא היה לו במה. ואין לך צדקה מזו. אבל מי שהוא בריא ויכול לעשות מלאכה אסור לו ליהנות בכבוד תורה כל עיקר. ומה שאמרו מכאן למביא דורון לתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאלו מקריב בכורים לא אמרו אלא בדבר שהדיוטות רגילין בו שכן דרך בני אדם להביא דורון לאדם חשוב אפילו הוא עם הארץ. ומה שאמרו חכמים |ברכות י' ע"ב| הרוצה ליהנות יהנה כאלישע זה המטיל מלאי לכים תלמידי חכמים ששכרן מרובה ומותר. והכתוב ג"כ פטרן מן מיני מסים וארנונות ואפילו כסף גולגלתא וכמה דברים הידועים על פי הקבלה שהקב"ה זכה בהם לתלמידי חכמים וכן סדר הענין ר"מ ז"ל:


רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה וכו' - ואיזהו כבוד תורה שלא יניח ספרים בקרקע ולא ישב בספסל ובכסא כנגדם בשוה והחרד על דברי תורה ומכבד אותה ואת לומדיה שדבר ידוע הוא מהכרח הפסוקים והסברא שנותנת שכל מי שמדבר טוב על הטובים ועל החכמים שמוחזקין בו שהוא צדיק וכל הדן אותם לכף חובה ולוקח במעשיהם לומר שאינן מכוונין ואינו רואה להיות להם זכות וכשמדברין לפניו מן הרשעים מצדיק את מעשיהם בידוע שיש בו שמץ רשעות. ובזה לא תסתפק כי בזה הדבר תוכל להבחין לבות האדם ופסוק שלם יש לנו על זה ששלמה ע"ה אמרו |משלי כ"ז כ"א| מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. כלומר לפי מה שהוא מהלל ואע"פ שכתוב |ש"א ט"ז ז'| וה' יראה ללבב. הוא בענין המינות מדבר שאין כח האדם להבחין בחברו אם הוא מין כי הוא מן הדברים המוצנעין בלבות המינין. הם אך בדבור המאמינים |א"ה לפי המובן חסר כאן איזה תיבות|: גופו מכובד על הבריות - מן שמים מסייעין שיכבדהו הבריות אחר שהוא מכבד את התורה ועושה הדברים שזכרנו ובחלופיהן אמרו כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות - על אלו אמרו המגלה פנים בתורה. ואומר למה הוצרך לכתוב ותמנע היתה פלגש וכיוצא בו הרי זה מחלל את התורה:


רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר החושך עצמו מן הדין - ואע"פ שכתוב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. וכתוב צדק צדק תרדוף שמצוה לדון את הדין זהו במקום שאין שם דיינים אחרים אבל כל זמן שיוכל לחשוך את עצמו טוב לו להשליך עולו על אחרים שמונע עצמו מכמה ספקות. פורק ממנו איבה שהיוצא מב"ד חייב ישנא את הדיינין. וגזל שמא יחייב תשלומין למי שאינו חייב והדבר עליו כאלו גוזלו. ושבועת שוא שמא יחייבנו שבועה שלא כדין ונמצא מכשילו שבועת חנם: והגס לבו בהוראה - סמך זה הדבר לחושך עצמו מן הדין שהוא ענין הפך ממנו. כי זה חושך עצמו מן הדין מפני שצריך לפסקו במתון ובעיון גדול והדבר עליו לטורח. אבל הגס לבו בהוראה שחושב בעצמו כי יודע להורות בדין ולא יטעה הרי זה שוטה. נקרא שוטה מפני שהוא חכם בעיניו ואין לך שטות גדול מזה כי תקוה לכסיל ממנו. כי הכסיל ועושה עבירות הוא בעצמו יודע ומכיר כי לא הולך בדרך טובה ואינו חושב כי איננו טועה. ויש תקוה לתועלתו כי אולי ישוב אל ה'. אך החכם בעיניו וגס לבו בהוראה מה תקוה יש בו מאחר שחושב כי הוא חכם איך יחזור לו כי יראה לו כמניח החכמה והדעת. ורשע אע"פ שאמר כי הוא שוטה אין בכלל אותו הלשון שאינו ירא חטא. ועל זה הוצרך לומר כי הוא רשע שאם היתה בו יראת שמים לא היה אץ בדבריו כל כך כי יודע הוא |שהשגה| |שהשגגה| מצויה היא בבני אדם וקרוב הדבר לכל אדם לטעות. וגם החכם הגדול ומפולפל וגס רוח אע"פ שאמר כי הוא שוטה ולא ירא חטא עתה מוסיף ואומר כי מתוך גאוה וגסות הרוח וכי רוצה להשתרר לבו גס בהוראה כדי שיראו העולם שפוסק את הדין מהרה ולהראות להם כי הוא חכם וימנוהו שופט ואדון עליהם. וזאת היא מחשבתו הרעה. הנה כי שלש המדות האלה יש בגס לבו בהוראה ומורה מבלי אימה ופחד המקום ברחמיו יצילנו מהם:


הוא היה אומר אל תהי דן יחידי - גם זה מענין חושך עצמו מן הדין כי אף על פי שמומחה |דן| ואפילו יחידי מדת חסידות היא שלא יעשה כן עד שיקח דברים שידונו עמו ויסייעוהו וימצא חושך עצמו מן הדין קצת שאין הכל עליו מושלך: שאין דן יחידי אלא אחד - ר"ל שאין דן יחידי אלא הקב"ה. ויש מפרש שאין דן יחידי אלא אחד זהו המומחה אבל לא שאר בני אדם שאינן מומחין ולפיכך אין לאדם להחזיק עצמו במומחה. ויש לו לחשוב כי צריך חבורה: ואל תאמר קבלו דעתי - גם כשתקח חבורה לדון את הדין ונחלקו עליך אל תאמר אני מומחה והם אינן מומחין את דעתי יקבלו ויבטלו דעתם אצלי. כי אם לא מפני ענותנותי אני לבדי הייתי דן את הדין. גם עתה את סברתי תעשה שאין לך לחשוב את זה: שהן רשאין ולא אתה - אם |ישכימו| |יסכימו| חבריך בדעתך יש להם לקבל דבריך ואם לא אינך רשאי להכריחם על זאת:


רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני - שדוחק שעותיו ומניח מלאכתו הצריכה לפרנסתו כדי לקיים התורה והמצוה והוא לומד ועושה מצות מתוך הדוחק: סופו לקיימה מעושר - כי יתעשר ונוסף עוד ויהיו לו שעות מרווחות לעסוק בתורה ולקיים המצות כי פרנסתו תהיה מרובה ולא יצטרך אל יגיע כפיו כי יאכל וילמוד בשמחה ובטוב לבב כי בחכמה יהיה לו כל טוב כמו שמצינו בשלמה המלך ע"ה ששאל החכמה ולא שאל כסף וזהב כמו שנאמר |משלי ל' ח'| שוא ודבר כזב הרחק ממני ראש ועשר אל תתן לי הטריפני לחם חקי משל למלך שאמר לעבדו שאל מה אתן לך. אמר אם אשאל כסף וזהב הנה הוא נותן לי נכסים וקרקעות הוא נותן לי. אשאל את בת המלך לי לאשה והכל בכלל כך אמר שלמה ע"ה אשאל את החכמה והכל בכלל כי בצל החכמה בצל הכסף: וכל המבטל את התורה מעושר - שכמה פעמים וכמה שעות יש לו פנאי ללמוד ואינו עושה: סופו לבטלה מעוני - שיצטרך לטרוח על פרנסתו ולא ימצאנה עד כי לא יהיה לו פנאי לעסוק בתורה גם כי ירצה מדה כנגד מדה ונמצא יוצא מן העולם בלא תורה:


רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה - שתעשה מלאכתך עראי ותורתך קבע: והוי שפל רוח בפני כל האדם - גם זה הדבר מענין התורה הוא ועל כן נאמר בתוך דבריו דברי תורה. ולא קדמו ולא אחרו ור"ל גם כי תצליח בתורה שהיא המעלה האמתית ולא תתגאה ואין צריך לומר כי מפני המעלות האחרות נכריות גשמיות שאין ראוי להתגאות והוי שפל רוח בפני כל האדם וגם בפני השפלים והנבזים והפחותים כדי להתרחק ממדת הגאוה ואין צריך לומר בפני השקול כמותך: ואם בטלת מן התורה יש לך הרבה בטלין כנגדך - אלו הרשעים הדובים והאריות הבטלים ממלאכה שהם שבט מוכיח ובהם הקב"ה נפרע מן הבטלים בתלמוד תורה כי לא בידו רוצה לשלם אך על ידי אחרים במדת הפורענות: ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך - הקב"ה בעצמו ובכבודו נותן שכר לעוסקי תורתו לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח ובזה הוא מבטיח לכל באי עולם כי הפורענות מביא ע"י שולחיו להקל הדבר. כי לא כצורנו צורם אך שלום רב לאוהבי תורתו ושכר טוב ליראיו על ידו משלם להם ולא על ידי אחרים כדי להרבות בשכר. משל למלך שעשה לו אומן כלי נאה צוה ואמר המלך לעבדיו שיקחו מאוצרו מעות ולפורעו בענין יפה והלא פחות יתנו לו משאם המלך בעצמו היה פורעו כי אין רחב לבם כלב המלך ברוב עשרו וכבודו ואין טבעם בנדיבות כטבעו גם כי ממון המלך יתנו תהיה מתנתם מועטת ממתנת המלך כך הקב"ה ית' במדת הטובה על ידו רוצה ליתן להגדיל השכר ולהאדיר:


רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד - זה המליץ טוב על האדם לפני המלך: והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד - זה המליץ על האדם רעה לפני המלך: תשובה ומעשים טובים כתריס לפני הפורענות - כי התשובה שאדם עושה על מעשיו הרעים או מעשיו הטובים שעשה מתחלתו הרי אלו מגינין עליו כתריס לפני הפורענות: רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים - לתורה ולמעשים טובים נקראת כנסיה שהיא לשום שמים: ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים - כשמתקבצין להשתרר זה על זה ומתכבדין כל אחד על חברו:


רבי אלעזר ברבי שמעון אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך ככבוד חברך - ר"ל כל אחד כפי כבודו. הידוע שראוי לעשות לחברו ולתלמיד אבל אינו אומר שיכבד לתלמידו כמו לחברו כי אינו בדין. אלא כמו שאינך רשאי לגרוע לחברך מכבודו הראוי כך אין לך רשות לפחות מהכבוד הראוי לתלמידך: וכבוד חברך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים - בכלל המורא הוא הכבוד ואין בכלל הכבוד מורא כמו שאמר |מלאכי א' ו'| בן יכבד אב ועבד אדניו ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי וגו' אמר מורא בעבד וכבוד בבן כי הדבר כן הוא והזכיר בכאן מורא לרב ולשמים שצריך לירוא אותם כי מורא הרב יסוד מורא שמים הוא על כי למדו תורה ולירוא את ה' אלהיו אוהב את התורה ואוהב את החכמים וירא את דבר ה' ולמלמד אותו יש בו יראת שמים וללכת בדרך טובה על כן נאמר מורא רבך. והזכיר כבוד בתלמיד ובחבר כי אינו חייב במוראם. נמצאת למד כי כבוד תלמידך צריך שיהא חביב בעיניך כמורא שמים המחויבת עליך ואין לך לבטל את זה כמו לזה שכלם תלה זה על זה וא"כ ארבעתם במדרגה אחת הם הכבוד לפי כבודם ומוראם לפי מוראם: רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון - שיחזור הדברים עד כי לא יוכל לשכח דבר עד ירד לעומקן של דברים כי טבע האנוש קצר להבין החכמה שהשכחה מצויה בבני אדם גם לא יסמוך בסברא הראשונה כמו שכתבנו בתחלת הספר. אשר בכל זה עושה זדון כי בכל דבר מדבר התורה והמצוה שהטעות מצויה ולא נתן אל לבו וחוטא אין זה שוגג אך נקרא פושע שהיה לו לחשוב כי כל אדם טועה ולהזהיר שלא יחטא ולא נזהר וארבעה הם פושע קרוב למזיד שוגג קרוב לאונס: רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות - כתר כהונה ניתנה לבית אהרן שנאמר |במדבר כ"ה י"ג| והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם. וכתר מלכות ניתן לבית דוד שנאמר |תהלים פ"ט ל"ז| זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי. וכתר |תורה| תורה מונחת לכל באי עולם. הרוצה לזכות בו יבוא ויזכה וזה הכתר גדול על שני הכתרים כמו שארז"ל שלשה זרות הן זר שלחן וזר מזבח הפנימי וזר כפורת שעל הארון שבו מונחת התורה. חרות על הלחות ומלפנים לפרכת מונח הכפרת וזרו. והשנים מונחים מחוץ לפרכת. הנה לך כי התורה מכובדת מן השלחן שהוא כנגד שלחן המלכים וכן המזבח שהוא כתר הכהונה שמקטירין עליו בכל יום. ועוד ראיה אחרת כי למלכות ולכהונה יחד להם בתים. בית למלכות כמו שנאמר |ירמיה כ"א י"ב| בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט. בית לכהונה כמו שנאמר בית אהרן בית הלוי. אבל ליראת השם שהוא כתר התורה אין בית מיוחד שנאמר |תהלים קל"ה כ'| יראי ה' ברכו את ה' |שמות כ' כ"א| בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך: וכתר שם טוב עולה על גביהן - ר"ל ולכתרים כלם צריך כתר שם טוב. והרי הוא תלוי בכתר תורה. כי במה יש לאדם שם טוב אם לא אשר יעסוק בתורה ויקיים המצות ועל זה נאמר |קהלת ז' א'| טוב שם משמן טוב ר"ל אם יניח בביתו שמן אפרסמון שהוא טוב ריח |לו| ולאנשי ביתו ושכניו הקרובים ואם יתרחקו ממנו מעט לא יריחו בו אבל המוכתר בשם טוב אפילו הוא עומד בקרן זוית זו שומעו הולך מסוף העולם ועד סופו. ויום המות מיום הולדו. ר"ל |כמן| |כמו| השם טוב יתר בחשיבות על שמן טוב כן חשוב יום המות על יום הולדו למי שנפטר בשם טוב ואם בני אדם שמחים על הלידה ועצבים ביום המיתה. כי אין בהם תבונה. משל למדינה שהספינה פורשת מן הים ליבשה וספינה הנכנס מן היבשה לים לזו שנכנסת מנגנין ועושין שמחות לזו שפורשת אין עושין כל עיקר. והלא אנשי אותה העיר שוטים הם כי באותה שעה שנכנסת לסכנת הים היה להם להתפחד עליה ולא לשמוח וכשיצאת וניצלה מן הסכנה הגדולה היה ראוי לנגן ולשמוח כך כשנולד אדם ראוי לפחד עליו אם ילך בדרך טובה ואם לאו וכשנפטר בשם טוב מן העולם ישמחו עליו ריעיו ואוהביו והם עושין בהפך: |רבי מאיר אומר עשה רצונו כרצונך וכו' - פרשנוה בפרק שני בס"ד|: פירוש רבינו יונה על אבות פרק ד


רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה - שתדור במקום שיש בו תורה הרבה וחכמים מרובים ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקיימוה בידך לא תשען על חבריך אשר הלכו ללמוד כי יבאו וילמדוך כי אתה בעצמך צריך לגלות עמהם ולרדוף אחרי התורה אם תרצה לדעת אותה ואל בינתך אל תשען גם כי תלמוד ותגלה למקום תורה ותחכם אל בינתך אל תשען שלא תסמוך על סברתך אך בעצת החכמים תעשה את כל המעשה:


רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים - שאין לצדיקים השקט ובטח ועושר וכל צרכי העולם כמו לרשעים: אף לא מיסורי הצדיקים - יסורין של אהבה אשר לצדיקים שהם על דרך שלא יתבטלו מלמוד התורה וי"מ אין בידינו לא משלות הרשעים כי אע"פ שמן הדין הוא רשע וטוב לו צדיק ורע לו מ"מ אין אנו משיגין לטעם הדבר והיא מן הדברים אמתיים שאין ידיעתנו משגת לטענה זו וזהו שאמר ירמיהו ע"ה |ירמיה י"ב א'| צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בגדי בגד. ועל זה נאמר אין |בידינו| לא משלות הרשעים שאנחנו יודעין באמת שיש טענה לדבר ואין אנו משיגין לדעת אותה: רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים שלום לכל אדם - והוא מדרך המוסר: והוי זנב לאריות - ר"ל שישמש תלמידי חכמים וידבק בחברתם: ואל תהי ראש לשועלים - לומר לך שנוח לו לאדם להיות תלמיד למי שגדול ממנו בחכמה. שנמצא בכל יום מוסיף על חכמתו מהיותו רב למי שקטון ממנו בחכמה. שנמצא פוחת והולך מחכמתו כענין שאמרו מי שהיה ראש לסנהדרי קטנה עושין אות' טפלה לסנהדרי גדולה. ד"א ואל תהי ראש לשועלים שלא יהיה ראש ושר וקצין לרשעים וזהו שאמר שלמה ע"ה |משלי י"ג כ'| הולך את חכמים יחכם ורעה כסילים ירוע. ר"ל הולך את חכמים להיות שפל יחכם. שעושה עצמו זנב לאריות. ורעה כסילים שנעשה אדון להם כי הרועה הוא הראש ירוע:


ר' יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין |נאין| - טרקלין הוא הבירה ור"ל שאין העולם הזה אלא כדי לזכות בו העולם הבא:


הוא היה אומר יפה שעה בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא - שבשעה קטנה בעולם הזה אדם מרויח העולם הבא כמו שמצינו |בסדר קדושים| |א"ה לא מצאתי בסדר קדשים אבל המעשה הזה הובא במדרש רבה בראשית פרשה ס"ה| אותו מעשה של יוסי בן יועזר שהיה יוצא ליהרג ופגע בו יוקים איש צרורות הרשע רוכב על סוס אמר ליה חזי סוסיא דארכבך מרך וחזי סוסיא דארכבן מרן אמר לו אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו לא כ"ש. אמר לו וכי יש עושי רצונו יותר ממך אמר לו אם לעושי רצונו כך קל וחומר לעוברי רצונו. עלה בלבו כאש בנעורת. פי' הבין בדבריו כי אמר אם טוב לרשעים עוברי רצונו בעולם הזה כל כך על אחת כמה וכמה לצדיקים בעולם הבא כי תהיה טובה כפולה ומכופלת מטובת הרשעים בעולם הזה ושמה אין שלום לרשעים כי ירע להם כפלים מאשר לצדיקים בעולם הזה וכשמעו כך הלך וקבל עליו ארבע מיתות ב"ד וכו' כדאי' התם א"ר יוסי בן יועזר בשעה קלה הקדימני לגן עדן. ועל זה נאמר יפה שעה אחת וכו' ואין שבח העולם הזה כי אם לזה גם שלמה המלך המהביל העולם בספר קהלת ובמקומות מעטים משבח החיים מן המתים גם אותו השבח איננו כי אם לתשובה ומעשים טובים מפני שהן מועלים בעולם הזה ולא בעולם הבא שאין דנין את האדם אלא בשעת מיתה: ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה - כמו שארז"ל כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו שטוב העוה"ב אין לו ערך ולא דמיון. וזהו שאמר דוד ע"ה |תהלים ל"א כ'| מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם המקום יזכנו בו:


רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חברך בשעת כעסו - שעל ידי זה יבא לומר דברים שאינם מהוגנים בו כי יוסיף כעס על כעסו: ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו - כי בשעת העצבון הנחמה מוספת עליו כעס ובא לומר דברים לא טובים: ואל תשאל לו בשעת נדרו - שלא ישאל ממנו הפתחים של היתר לומר אדעתא דהכי מי נדרת כי בעודנו כעוס ונודר בא לפרש כל השאלות אשר ישאלוהו וישימם בנדר על דרך שלא יוכל למצוא לו היתר ונמצא כי יגרום לו רעה: ואל תשתדל לראותו ולביישו גם עתה בעת קלקלתו - בשעת ההיזק או עשה עבירה והוא מתבייש מעצמו אין לך לראותו ולביישו. גרסות הספרים:


שמואל הקטן אומר בנפול אויביך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך - ומה בא להשמיענו שמואל הקטן בזה והלא פסוק שלם הוא ושלמה אמרו אלא ר"ל שהיה רגיל שמואל לומר פסוק זה מפני שהוא דבר הצריך ובני אדם נכשלים בו כי גם בהיות האויב רשע אין לשמוח ברעתו בלתי מפני ה' לבדו רצוננו לומר כי זה הצדיק לא ישמח במפלת הרשעים אך אם כוונת שמחתו מפני שמפלתו כבוד שמים הוא לא מפני שנאתו אותו וכ"ש מי שמעשיו מקולקלין כמוהו ואם יגל לבו בהכשלו רעתו רבה. ולמה הוא שמח והנה הוא כמוהו ועל כל זה נאמר |משלי כ"ד י"ז| בנפל אויביך אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך ולזה היה מתכוין שמואל לאמרו תדיר ויש שגורסין פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו. חרון אפו לא נאמר אלא מעליו אפו מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו ועתה השמיענו שמואל חדוש גדול שר"ל כי יראה ה' שזה שמח בנפל אויבו ימחול לאויב ויקים אותו והוא עונש לשמח:


אלישע בן אבויה אומר הלומד תורה לילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש - כי אין הכתיבה בנייר החדש יכולה למחוק כך תורה שבילדותו לא תשכח מלבו: והלומד תורה לזקן למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק - שמהרה נפסדת הכתיבה ההיא. כן תורה שבזקנותו משתכחת מהרה ומשל בזה אמרו במבחר הפנינים הלומד תורה לילד למה הוא דומה כפתוח על האבן. והלומד תורה לזקן דומה כפתוח על החול. ואל יאמר הזקן הן אני עץ יבש אחרי שאין התורה מתקיימת בידי ולמה אקרא והבל איגע כי מכל מקום שכרו אתו אשר למד וטרח ועשה מצוה ומה לו אם לא יזכרנה שבין כך ובין כך השכר נותנין לו. משל לשוכר שנתן לשני פועלים טרסקל נקובה לדלות בו מים ופסק עמהם לעשות עמו מלאכה זו יום אחד טפש אומר מה תועלת במלאכתי הפקח אומר ומה לי השכר יתן לי כך הזקן מה לו אם הוא שוכח שכר נותנין לו. אחד המרבה ואחד הממעיט בזכרונו ובלבד שיתכוין לבו בשמים: רבי יוסי בן יהודה איש כפר הבבלי אומר הלומד מן הזקנים למה הוא דומה לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן - כי בהתישן על החכמה ובכל יום ויום מוסיף פנים לכל דבר ודבר ומתקן אותן ויורד לסוף הדעת עד כי הוא נקל להבין כי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. והלומד מן הקטנים למה הוא דומה לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. כי עדיין לא נתבשלה חכמתם בקרבם: רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו שיש קנקן חדש מלא ישן וישן אפילו חדש אין בו - כי בחשיבות היין הישן לא יפסד בכלי החדש כך אם הקטנים נחכמו מן הזקנים ילמוד כל אדם לפני הקטנים תחלה וזהו מה שיש בין דברי ר' יוסי בן יהודה לדברי רבינו הקדוש ע"ה כי רבי יוסי היה אומר כי אם הזקנים והקטנים כלם חכמים עם הזקנים ילמוד לפי |שברוב חכמת| |שחכמת| הזקנים מבושלת. ורבינו הקדוש ע"ה |היה אומר| אין הולכין בחכמה אלא אחר הרוב ואם ימצא הקטנים נבונים ודבריהם נכונים וחכמתם מרובה ילמד לפניהם. ושני הדברים האלה אליהוא אמר אותן שנא' |איוב ל"ב ז'| אמרתי ימים ידברו ורב שנים ידיעו חכמה אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם. כי מתחלה היה אומר כדברי ר' יוסי בן יהודה כי רוב שנים יודיעו חכמה אחר שראה כי הוא ילד מחבריו הזקנים. אמר כי רוח היא באנוש. ולפעמים כי הילד יחכם מן הזקן ותהיה חכמתו מבושלת ממנו ודבריו מתוקנים וברורים הדברים לכן טוב ללכת אחר ילד וחכם מאיש זקן ונשוא פנים ואיננו כמוהו בחכמה:


רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה - פי' בענין הקנאה יש שני דברים שבהם שנים שלשה ענינים ואין בהם לרוע לשנים. הדרך האחד מקנא בטובה והוא הדרך רע וענין הראשון כי יראה חבירו טוב ורע בעיניו. וכאשר עוסק בתורה ובמצות והולך בדרך טובה מקנא בו. כי הוא שונא אוהבי השם ועושי רצונו המדה הזאת מוציאתו מן העולם והיא הרעה הגדולה בקנאות ונקרא שמו שונאי ה'. הענין השני לא ירע בעיניו מצד כי שונא דרך עוסק בתורה. אך אחר שאיננו הולך בדרך ההיא לא חפץ גם בחברו שילך בה כי אם לפי רצונו לא ימצא אחר טוב ממנו לא מטובתו אך מרעת האחרים גם זה יקרא שונא ה'. כי אינו עושה מעשי ה'. גם מחבריו העושים קשה בעיניו ואם איננו שונא כראשון. ויש דרך טובה בקנאה ואם אחרת טובה ממנה מה שאחז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה כי על ידי שרואה חבריו קדושים וחכמים גם הוא חפץ להיות כמותם ומפני הקנאה מרבה על חכמתו וטורח ומוסיף לעשות טובה וללכת בדרך ישרה. אך יותר היא שזה אם בלא קנאה חפץ באלה כי |נאם| |יראי| ה' הם. וזאת מלאכת האדם. וזהו שאמר שלמה המלך ע"ה |קהלת ד' ד'| וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח. ר"ל שגם בעושה המעשה בכשרון אם מקנאת אדם יעשהו טובה עושה. ויש בו רעה רבה. כי עושה הראוי מנדבת לבו הולך באמת ובלבב שלם וחשוב מן העושהו מקנאת אדם כי תעלה על לבו ואם מזה או מזה המעשה יעשה וטוב אשר תאחוז בראשון ומזה אל תנח ידך. הדרך הב' קנאת העושר הענין הראשון השוחר הרע וקשה בעיניו כי יש עושר לאחרים אחר שאין לו. ואין לו בכל אלה כזו לרוע. כי שונא טובת הנבראים ואינו רוצה בתיקון העולם. הענין השני המקנא בחביריו העשירים וקשה בעיניו כשהם עשירים ממנו לא משנאתו בהם ובעשרם ויחפוץ כשיתמעט אך מאהבתו אל העושר וחפצו להיות עשיר גדול. כי העושר בעיניו הוא הכבוד ורוצה להיות נכבד מהם. והענין השלישי הוא הטוב ברעים אוהב כסף ומקנא בו וחפץ שיהיה לו עושר גדול. ואם לאחרים יש מעט או הרבה לא יחוש. ואין לזה קנאה בוערת כמו החפץ להתעשר מכל בני אדם. ושלמה המלך ע"ה כלל לכל אלה הדברים ואמר |משלי כ"ג י"ז| אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום. פרש תחלה הקנאה הרעה שלא יקנא ברשעים בעושי העבירות לעשות כמותם ואחר כך כלל ואמר כי אם ביראת ה'. כל הקנאות למרע לבד קנאת היראה. שיקנא את מעשי ה' כי נורא הוא: והתאוה - היא תחלה לכל הפעולות והמעשים וגם קודמת למחשבה כי חמד לתאותו לדבר חושב עליו לעשות ויש בכל התאות רעה רבה אין צריך לומר תאות היצר על העבירות כי אפי' תאות משכב הנשים הרבה במותר רעה גדולה ועל זה אמר שלמה ע"ה |משלי ל"א ג'| אל תתן לנשים חילך. וכמו כן תרבות התאוה במאכל ובמשקה. במותרין גם זה רעה. וכמו שאמרו חכמי הטבע כי גם המאכלים קלים וטובים מזיקין לאוכל מהם הרבה. וזהו שאמרו במסכת פסחים |דף קי"ד| אל תרגיל עצמך לאכול אווזין ולבך רדוף עליך. ושלשה דרכים יש בתאוה לרוע כמו בקנאה. הראשון המתאוה שלא יהיה עושר וחכמה לשום אדם ושיהיו לו והוא עון אשר חטא. והשני מתאוה לעושר וחכמה ואם יש לאחרים טוב הדבר בעיניו אך שיהיה לו יותר מהם להתגדל עליהם. גם בזה רעה רבה. והשלישי יש טובה מעט בראותו כי יש לחבריו חכמה ועושר מתאוה להיות גם הוא כמותם. וייטב הדבר בעיניו מאד להיות להם כמוהו ויוסיף להם השם ממנו אלף פעמים ויברך אותו ואתהם ואין המדה הזאת שלימה לטוב בהתאוותו מצד כי אחרי הם חכמים ונבונים ועשירים כי התאוה הראויה להתאוות בחכמה מצד כי היא העיקר והשורש לעבודת הבורא יתברך ולעשות בהעושר הישר בעיני ה' ולא מפני דבר אחר וזהו שאמר דוד המע"ה |תהלים ל"ח י'| ה' נגדך כל תאותי ר"ל כי כל תאותו מצד שמים היא ולא מקנאת אדם. וכן מצינו ברבינו הקדוש ע"ה |כתובות דף ק"ד| שבשעת פטירתו זקף אצבעותיו ואמר גלוי וידוע לפניך רבון העולמים שאפילו אצבע קטנה לא נהנתי ואע"פ שאמרו עליו רבותינו שהיה עשיר גדול שנושא המפתחות שלו כעושר שבור מלכא ואעפ"כ לא נהנה כי אם לשום שמים כי לא נתאוה להבלי העולם: והכבוד - כבוד הרע הוא המתכבד על בני אדם להטיל אימתו עליהם ונותן חתיתו בארץ חיים. ומה שכרו שיורד לעמקי שאול בגיהנם. ואין למפלתו תקומה לדורי דורות ומפני זה דמה יחזקאל הנביא מפלת מלכי עובדי כוכבים בגיהנם. לנותן חתיתו בארץ חיים לומר שאין להם תקומה כמו שנאמר |יחזקאל לב לב| כי נתתי חתתי בארץ חיים והשכב בתוך ערלים את חללי חרב וכל הענין. ויש כבוד שני הרוצה כי יכבדוהו בני אדם שחושב כי הוא ראוי לכבוד ההוא ואיננו. ג"כ כי יהיה תלמיד חכם ובעל מצות ורצונו שיכבדוהו על זה חוטא בנפשו אך אם כוונתו לשום שמים ואם לכבוד תורה הוא עושה לבד. ולא יקחהו מפני עצמו ולא יהנה בו כי אם כדי להתכבד התורה על |ידי| זה כמו שכתבנו. אך כל הדברים האחרים בכבוד רעים מאד. וכמה הזהירה התורה ואסרם אותו שגם על מלך ישראל אשר אמרה עליו שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והוא ראוי לכבוד יותר מכל הבריות אשר תחת השמים. ואעפ"כ הזהירתו לבלתי רום לבבו מאחיו כל שכן ההדיוטים שאין להם לחפוץ הכבוד כלל: מוציאין את האדם מן העולם - ששלש מדות הללו בכלל עון פלילי. דבר אחר מוציאין את האדם מן העולם. הקנאה כמו שנאמר |משלי י"ד ל'| ורקב עצמות קנאה. התאוה כמו שנאמר |משלי כ"א כ"ה| תאות עצל תמיתנו הכבוד כמו שמצינו ביוסף שמת עשר שנים קודם אחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות:


הוא היה אומר הילודים למות - מאחר שסופן למות והיום בחיים ומחר בקבר יש להם להרהר במעשיהם ולשוב בתשובה: והמתים להחיות - כי יחיים השם ית' לעתיד לבא כמו שנאמר בדניאל |דניאל י"ב ג'| ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. על כן יש לאדם לעשות מה שיהיה מן החיים ולא דראון עולם: והחיים לדון - אותם שעתידין להחיות יעמדו לדין לפני השם יתברך ויתן להם כפעלם וכמעשה ידיהם: לידע ולהודיע ולהודע - כלם צריכין לדעת את זה. לידע מאחרים שילמדו אותו. ולהודיע שילמד אחרים בעולם הזה. ולהודע בעוה"ב מעצמו בלא מלמד כמו שנא' |ירמיה ל"א ל"ד| ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש אל אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם: שהוא אל - מלשון אלי הארץ כלומר חזק ותקיף: הוא היוצר הוא הבורא - את הבריות מלידה ומבטן ומהריון. והיוצר הוא התחלת המעשה ובורא גמר המלאכה. ואיננו כמו עשיית הכלי כי אחר שנגמר אין צריך לעושהו אבל האדם בכל עת וזמן צריכין לבוראם כמו שאמר דוד המלך ע"ה |תהלים ק' ג'| דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו. ר"ל כי אנחנו צריכין לו בכל שעה ורגע: הוא המבין - מבין כל המעשים: הוא הדיין - מאחר שהוא יודע אמתת כל הענינים הוא ראוי לדון. כי ידין את הדין לאמתו: הוא העד - שהכל גלוי לפניו: הוא בעל דין - שהוא תובע את החוטאים כמו שאמר דוד |תהלים נ"א ו'| לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך כי אם יזיק אדם לחברו אל יחשוב כי אליו חטא ולא לשם כי הוא תובע את ההזק כבעל דין כי גם לה' חטא: והוא עתיד לדון - לעתיד לבא: שאין לפניו לא עולה - להטות את הדין ולא שכחה ולא משוא פנים למחול למי שגדול בחכמה וחסידות: ולא מקח שוחד - שיוציא שכר מצוה כגד הפסדה אלא משלם שכר טוב מפני המצוה ונפרע מן העבירה ומפורש הוא בד"ה |ב' ו' כ"ג| שאין לפניו כל זה: ודע שהכל - שלו והכל בא לידי חשבון אם לטוב ואם לרע ואל יבטיחך יצרך לומר שיש בשאול בית מנוס כמו שדומה לך בעולם הזה בית מנוס וכמו שהמינין אומרים בעלמא דאתי לית דינא ולא דיינא אל תחשוב ותאמר זה כי לא אמת הוא שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה: