פירוש על אבות לרבינו יונה/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק ג[עריכה]

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת - ובזמן שתשתכל מאין באת המחשבה תגרום לך להיות שפל רוח ותנצל ממדת הגאוה שנאמר בה |משלי ט"ז ד'| תועבת ה' כל גבה לב: ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה - וכי תחשוב בלבך לאן אתה הולך לא תחפוץ בכל התענוגים כי לרמה אתה טורח גם כל עושר וכבוד תבזה בעיניך וכל טובה תבהיל כי הכל הבל ורעות רוח. ועל ענין זה עשה שלמה המלך ספר קהלת והתחיל הבל הבלים להבהיל כל טובה וכל יקר. ואחר שההביל את הכל אמר |קהלת יב י"ג| סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם: ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - שהנבראים לא נבראו אך לירא את ה'. כי איך יחטא האדם אם יחשוב לפני מי עתיד ליתן דין וחשבון ויותר על הפורענות והנסיון שיהיה לו על חטאיו כי יתבייש בשת גדול. משל למלך שנכנס אדם לפניו אם ימצאהו מרמה במעשיו או משקר דבריו הלא יתבייש בשת גדול. על אחת כמה וכמה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה גם כי בהתבייש הנפש אחר שנתפרדה מן הגוף הבושת ההיא גדולה מהבושת בעודנה שמה כי טבע הגוף משכח וכי יעשה האיש דבר כיעור ויתבייש עליו מבני אדם לשנה או לשנתים ישכח הדבר וילך הבושה מעליו וגם כי לא ישכח מלבו. יהיה הדבר ישן נושן והוסרה קצת הבושה כי טבע השכחה שבגוף מתערב עם טבע הנפש וכי אינו יכול להתגבר עליו לשכוח הדבר לגמרי על כל פנים יתגבר עליו להתיישן הדבר שהוא קצת השכחה שמסיר רוב הבושה אך בהיות הנפש לבדה אין שכחה לפניה כי כלה ברה וזכה ואין שום טבע מהגשמים בתוכה. ושמתביישת לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. לעולם ולעולמי עד תעמוד בבושה באותה שעה שהיתה עומדת לפניו וכמו הפעם ההוא תעמוד מבוישת לעולם וזהו שאמרו רז"ל אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה לכן על כל פנים המעלה על לבו דברים אלה לא יבא לידי עבירה:


רבי חנניה סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה שהיא קשה עלינו איש את רעהו חיים בלעו - זה הענין ר"ל שיש לאדם להתפלל על שלום כל העולם ולהצטער על צער של אחרים. וכן דרכן של צדיקים כמו שאמר דוד ע"ה |תהלים ל"ה י"ג| ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי שאין לאדם לעשות תחנוניו ובקשתו לצרכיו לבד. אך להתפלל על כל בני אדם שיעמדו בשלום ובשלומה של מלכות יש שלום לעולם: רבי חנניה בן תרדיון אומר שנים שהיו יושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים שנאמר ובמושב לצים לא ישב - שני ענינים נקראו לצנות. האחד לשון הרע המדבר רע על חברו להכלימו ולבזותו בין אנשים ולהחזיקו נבזה בעיניהם. וזהו מן החטאים הגדולים אשר יחטא האדם ואשם. ואין מדה זו כי אם רוע מעללים בלבד ועליו אמר שלמה בחכמתו ע"ה |משלי כ"א כ"ד| זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ר"ל כי שתי מדות אלו הרעות זדון ויהיר. שתיהן נכללו בלץ. וזד הוא המדבר על חברו ומבזה אותו בפני העולם. ויהיר הוא במחשבה. שאין אדם נחשב לפניו לכלום. והמוכתר בשני דברים הללו לץ שמו. ושמא תאמר איננו שומר לשונו אך ידיו אסורין לא יחטא בהן על זה אמר עושה בעברת זדון זה הדבר אשר לץ שמו כאשר יבא אל המעשה בכעס ובאכזריות יעשנו. כי הלצנות מורה עליו חטא שהוא רוע מעללים בלי ספק ושלמה ע"ה היה מנחם לשומעים חרפת הלצנות ואינם משיבים ואמר |משלי ג' ל"ד| אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן ר"ל המתלוצצים ממך האלהים יתלוצץ מהם ויותר יפסידו בלצנות ממך השומע ולענוים השותקין וסובלין אותם ואינן משיבין הקב"ה יתן להם חן. אבל הכתוב שאמר ובמושב לצים לא ישב לא דבר מן הלצנים שאמרנו כי זה או בכלל חטאים או בכלל רשעים האמורים בראש הפסוק הוא. אלא מושב לצים קרא הפך ממה שכתוב אחריו כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. על העושים ישיבה של קבע על דעת לדבר בדברי הבאי ובוטלין מדברי תורה שפורקין עולה מעליה כי אם בשעה שאין להם עסק מלאכה. גם לא צריכין לדבר בעניניהם וקובעין מושב לדברים בטלים הרי זה נקרא מושב לצים ולענין בטול תורה נאמר הדבר הזה. כי בזה הפרק מדבר בענין בטלת התורה. אבל שנים שהיו יושבין ועוסקין בדברי תורה שכינה שרויה ביניהם שנא' |מלאכי ג' ט"ז| אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו. ופשט הפסוק הוא על הצדיקים לעתיד לבוא כשיראו בני אדם את מעלתם ויאמרו על מה בא להם זה הדבר ויענו כי מפני תחלה נדברו איש אל רעהו בדברי תורה. וכתב הספר הזכרון ונותן להם עתה שכר פעולתן: אין לי אלא שנים מנין אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר - ר"ל שיושב ומחשב בתורה כי על המחשבה נותנין שכר כמו על העוסק בדיבור שנאמר |איכה ג' כ"ח| ישב בדד וידם כי נטל עליו כי השותק ומחשב בתורה כאילו נטל עול התורה בהגיון אבל הרמ"ה ז"ל גורס מנין שאפי' אחד שיושב ועוסק בתורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיים את כל התורה כלה שנא' ישב בדד וידום כי נטל עליו ומאי משמע דהאי וידום לישנא דמלולי הוא כי נטל עליו עול הדיבור שהוא דורש לפניהם:


ר"ש אומר שלשה שאכלו על שלחן ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים - ר"ל כי כל שלחנות הרי הן כאילו מלאו תקרובת עבודת כוכבים שנחשבת כצואה לפי שלא אמרו עליו דברי תורה כי ישיבת שלשה אנשים נקראת חבורה שהם מזמנין בברכת המזון ואין להתחבר להן ואין דברי תורה ביניהם שהיא פריקת עול התורה שאוכלין ושותין ונהנים וזכרת התורה לא תעלה על לבבם אוי להם אוי להנאתם: אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום ב"ה שנאמר |יחזקאל מ"א כ"ב| וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' - לשון וידבר הוא פרטי כמו שאתה רואה וידבר ה' אל משה שהוא פרט על שהיה מדבר אל משה |שהוא פרט על שהית מדבר אל משה| לבדו וכשרוצה הכתוב לעשות הדבר כלל למשה שיאמר לישראל כתיב לאמר. שהוא לשון כולל פיר' וידבר בפני עצמו בלא לאמר הוא מפרש למשה לבדו ולא שישמש אחרים. גם זה שנאמר וידבר אלי זה השלחן לשון וידבר הוא מפרש שזה השלחן הוא של מטה שלא תחשוב כי מפרש שזה השלחן של מעלה. ואף ע"פ שאינו ראיה לדבר זכר לדבר כמנהג רבותינו בכמה מקומות:


רבי חנניה בן חכינאי אומר עד הרי זה מתחייב בנפשו - מפני שהם שעות רצויות אין לו לחשב בהן כי אם דברים רצויים לפני המקום ב"ה אלו הן דברי תורה שאותן שעות כמה הם חשובות וראויות למחשבת התורה כי אין לו מלאכת לעשות ואיננו שומע קולות בני אדם. ואם יפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו שמפסיד זמן כי תוכל להיות לו מחשבה ברורה ונכונה ומסירה אותו מהרהור דברי תורה:


נחוניה בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות - אחר שעושה תורתו עיקר ומלאכתו עראי הקב"ה ישמרהו מכל דבר רע שלא יצטרך ליבטל מלימוד התורה ולא יתן בלב העריץ הלוקח נפשות לעשות מלאכתו לקחת את זה וינצל ממלאכת העריצים להקים רצונו לעסוק: ועול דרך ארץ - לא יצטרך לעשות מלאכה הרבה לצורך פרנסתו ובמעט יספיק לו לכדי חיותו. כי מלאכת הצדיק מתברכת ונפשו שמחה בחלקו וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין לו עול מלכות שהוא חושב לעשות מלאכתו הרבה אם יניח מלאכת התורה והשם יתברך יפר מחשבתו ויתן בלב המלך לקחתו לעשות מלאכה לו. כי |משלי כ"א א'| פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו: ועול דרך ארץ - שהוא נודד וטורח אחר מחייתו ולא יוכל למצאה. גם כי ימצאנה לא ישמח בחלקו וכל ימיו להבל יגע להעשיר ולהוסיף עושר על עושר וכענין שנאמר |קהלת ה' ט'| אהב כסף לא ישבע כסף ונמצאו כל ימיו יוצאין בעמל ויגיעה ולא יהיה לו מנוחה לעולמי עד:


רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם שנאמר אלהים נצב בעדת אל - ואין עדה פחות מעשרה: מנין שאפי' חמשה שנאמר ואגדתו על ארץ יסדה - היד נקראת אגודה שיש בה חמש אצבעות: ומנין שאפילו שלשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט - ואין בית דין פחות משלשה: ומנין שאפי' שנים שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו: ומנין שאפילו אחד שנא' בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך - ואם אפי' אחד יש לו שכר הרבה הלא פשוט הוא כי אם לעשרה עד שנים יתנו להם שכר אלא ר"ל ליתן לכל אחד שכר לפי שהם רבים:


רבי אלעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו - זה מדבר בין לענין גופו של אדם בין לענין ממונו ולומר שלא ימנע אדם את עצמו ולא את ממונו מחפצי שמים. וזהו שאמר שאתה ושלך שלו. שאינך נותן משלך ולא מגופך ולא מממונך |אלא| משל מקום ב"ה שהכל שלו כי ממון האדם פקדון הוא בידו משל הקב"ה אלא שיש יתרון בו על שאר הפקדונות שיכול לקחת ממנו די צרכיו והשאר יתנהו באשר רצון המפקיד מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה אשר צוהו ויש לשמח הרבה מאשר יכול להנות מן הפקדון |בדיבור| |א"ה נ"ל להגי' די צרכיו| וכי יעשה רצון בעליו מן הנשאר. משל למלך שנתן לעבדו אלף זוזי ואמר לו טול אתה המאה לעצמך ותן התשע מאות לתשעה בני אדם. והלא שמח הוא וכן בדוד הוא אומר |ד"ה א' כ"ט י"ד| כי ממך הכל ומידך נתנו לך. במקום אחר כתיב שם מידך היא ולך הכל. והוא נאמר לענין הגוף על שהכינו לבנות בית קדשו וזהו שכתוב ומידך נתנו לך. נאמר לענין הממון כמו שאמר בראש הפסוק כי נעצר כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך: רבי יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו וכו' - כי בעוד שהאדם שונה אין לו להשיח שיחת חולין כי צריך לעמוד ביראה ובאימה לפני התורה כענין שאמרו כל תלמיד ששונה ואין שפתותיו נוטפות מור תכוינה מאחר שהוא משתמש בכתרה של תורה שהוא כתרו של הקב"ה צריך שלא ידבר שיחה בטלה ואם קל ראשו להפסיק ממשנתו הרי זה מתחייב בנפשו והדין נותן:


רבי דוסתאי בר ינאי משום ר' מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר |דברים ד' ט'| רק השמר לך וגו' - אשר לא נתן בלבבו לאמר כי השכחה מצויה בבני אדם והיה לו לחזור ההלכה הרבה פעמים ולחשוב בה כל היום וכל הלילה עד שלא תוכל לסור מלבו ולא עשה הרי זה מתחייב בנפשו כי יבא להורות על פי הזכרתו ויאמר כך אמר לי רבי ויאסר המותר ויתיר האסור ונמצאת תקלה באה על ידו. ונקרא פושע מפני ששגגת תלמוד עולה זדון: יכול אפי' תקפה עליו משנתו תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב עד שישב ויסירם מלבו - אם שכחה על ידי הזקנה או על ידי אונס אחר רחמנא פטריה:


רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת - לענין השתדלות נאמר הדבר המשתדל לדעת חכמה כדי שידע לשמור את נפשו מן החטא ונחכם: חכמתו מתקיימת בידו - ונמצא פורש מן העבירות ועושה מצוה כאשר למד והשכיל. חכמתו קודמת ליראתו אין חכמתו מתקיימת לא השתדל מתחלה לדעת החכמה כדי לקיימה כי אם להבין ולהשכיל ולא תקיים בידו. והדין נותן. ד"א בזמן שיראת חטאו של אדם קודמת לחכמתו נמצא כשהוא למד משמרתו ומאשרתו לילך בדרך שהורגל ללכת בה מכמה ימים כשהוא ירא חטא ולבו מוסיף בה אהבה רבה ומתאוה להוסיף ממנה לפי שהיא מאשרתו למה שהורגל. אבל בזמן שחכמתו של אדם קודמת ליראת חטאו נמצאת החכמה מונעת אותו מעבירות שהורגל בהם וסופו לבעוט בה לפי שדומה עליו כמשוי: הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת - שבזמן שמעשיו של אדם מרובין מחכמתו נמצאת תאותו לחכמה גדולה מחכמתו. ונמצא כי בכל יום ויום מוסיף חכמה על חכמתו. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת. שנמצאת תאותו לחכמה פחותה מחכמתו ונמצא כי חכמתו תהיה פוחתת והולכת כך פירשו הראשונים ז"ל אבל יש לשאול איך אפשר להיות מעשיו מרובין מחכמתו ואם אינו יודע התורה והמצות וכי יש לו לעשות המעשים האלו על מה עשאם. אלא שזו המשנה דברה לפי עצה טובה נאה ומקובלת שיש לו למי שאינו יודע שלא יאבד נפשו ושיקבל על עצמו לעשות כל הדברים אשר יגידו לו החכמים ולא יסיר מהן ימין ושמאל כאשר ידעם וע"פ התורה אשר יורו אותו ועל המשפט אשר יאמרו לו יעשה ומיד שקבלה זו יקבל על עצמו בלבב שלם ובנפש חפצה מעלה שכר כאילו קבל עליו כל המצות. ועל דרך זו אמרו כל שמעשיו מרובין מחכמתו כי אף מי שאינו יודע ואינו עושה נקראין מעשה על שם כי יש לו שכר עליהם כאילו עשאם מפי הקבלה וכן מפורש באבות דר' נתן דתנן התם. כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת שנאמר נעשה ונשמע. שהקדימו ישראל העשיה לשמיעה והיה להם לומר נשמע ונעשה כי קודם שיוכל לעשות את המעשה צריכין לשמוע מה יעשו אלא שקבלו עליהם תחלה לעשות כל אשר יצוה עליהם וישמעו ומיד קבלו שכר כאלו עשאם. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו' שלא יאמר אשנה הלכה זו ואקיימנה אשנה כל התלמוד ואקיימנו ואם כה יאמר לא תתקיים חכמתו. כי צריך תיקון המדות תחלה ואחר כך תתקיים חכמתו:


הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו - ר"ל מי שמשאו ומתנו נאה עם הבריות וכלם מכירים כי באמונה עם הבריות |מה הבריות| וכדאמרי' במסכת יומא |דף פ"ו| כל תלמיד שקורא ושונה ונושא ונותן באמונה עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי פלוני שלמד תורה אשרי אביו אשרי אמו |א"ה בגמרא שלפנינו איתא אשרי רבו| שלמדוהו תורה וכו' ועל זה רוח המקום נוחה הימנו מפני שהתורה מתקלסת על ידו וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו לא יהי נקי מה' ומישראל: רבי דוסא בן הרכינס אומר שינה של שחרית - שמבטלת התפלה בזמנה: ויין של צהרים - שמבטל תלמוד תורה ומביא לידי עבירה: ושיחת הילדים - שאותו השעשוע מושך את לבות בני אדם על ידי אהבתם את הנערים ונמצאת התורה מתבטלת: וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ - וכמה רעות בישיבת כנסיות: הן מוציאין את האדם מן העולם - כי על מה נברא אדם אך לעסוק בתורה והיא אורך ימים ושנות חיים ואם לוקח הוא דברים כאלה ולמה לו חיים וראוי לטרדו מן העולם כי הבל הוא והבל ימיו ואחר שחיה כמה שנים ונתעסק בעסקו ולא הועיל הואיל שבטל התורה על מה יוסיפו לו ימים. משל למלך שנתן מאה כסף לעבדו והשליכם לים וחזר ובקש ממנו אחרים והלא ראוי שלא יתן לו יותר כך מי שאינו עוסק בתורה:


רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים - זה המפגל את הקדשים ומטמאם אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית המחלל אותם אין לו חלק לעולם הבא: והמבזה את המועדות - סמך שני הדברים האלה מפני שנקראו קדשים. בקדשים כתיב קדש קדשים. ובמועדות כתיב אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש. והמחלל את שניהם אין לו חלק לעוה"ב. מפני שחלל קדשי ה'. ועל זה אמרו רז"ל כל המחלל את המועדות כאילו עובד עבודת כוכבים שנא' |שמות ל"ד י"ז| אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמר ואמר בכאן המבזה ולא אמר המחלל את המועדות מפני שאינו מדבר ביום טוב לעצמו כי בזה לא הוצרך לדבר שיום טוב כשבת הוא. אלא מחולו של מועד מדבר לעושה ביד מלאכת איסור והוא מבזה חולו של מועד ואומר אלו הימים אין להם קדושה כל כך כימים הראשונים ועושה בהם כל מלאכה ותועבה עושה גם בוש לא יבוש: והמפר בריתו של אברהם אבינו - זה המושך בערלתו לכסות העטרה ונראה כערל כמי שעושה להכעיס כדי להבזות המצות: והמלבין פני חברו ברבים - זהו תולדת הדברים שיהרג בהם ואל יעבור והאבות הם שלשה עבודת כוכבים וג"ע ושפיכת דמים. תולדת עבודת כוכבים עצי אשרה וכדאמרי' בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה ואע"פ שאין עבודת כוכבים עצמה אלא משמשיה יהרג ואל יעבור קודם שיהנה ממנה. תולדות גלוי עריות המסתכל או המדבר עם אשת איש שיהרג עליהם ואל יעבור. כההוא עובדא במסכתא סנהדרין |דף ע"ה| במי שהועלה ליבא טינא שאמרו שם תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחרי הגדר ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר. ותולדת שפיכות דמים המלבין פני חברו ברבים שדמו בורח מפני הבשת וכדאמרינן חזינא לי' דאזיל סומקא ואתי חיורא ועל זה אין לו חלק לעולם הבא: והמגלה פנים בתורה - זה המעיז פניו כלפי התורה לעשות עבירות בפרהסיא והוא הדין למעיז פנים כלפי לומדיה: אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא - והני מילי בשלא עשה תשובה ומת ביסורין שאין מיתה ויסורין ממריקין אבל בשעשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה. והכי מוקי לה בגמרא |ירושלמי| במסכת פאה:


רבי ישמעאל אומר הוי קל לראש - ר"ל שיקלה עצמו למי שהוא ראש ואדון כמו שנאמר |משלי כ"ה ו'| אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדלים /גדולים/ אל תעמד. שלא יחשוב אותך לאדם גדול והקל עצמך לפניו לעשות חפציו ולהשלים צרכיו. ואל תתודע אליו: ונוח לתשחורת - כלומר שיהא נוח בדבריו לשחור. לא שיקל עצמו לפניו כי איננו אדון ולא שיתגבר עליו. גם כן יש בידו יכולת כי אחר ששופט את הארץ והפקידו המלך פקיד על עצמו אי אפשר שלא יחשוב אל שנאיו להרע ויכול יוכל להם. אך באהבתו ירויח כי אדון הוא בארץ. ותשחורת הוא מלשון שחור וכדאמרינן בלעז שינייוריאוי הדבק לשחור פי' אדון והשתחוו לך |והוי מקבל את כל האדם בשמחה| והרמ"ה ז"ל מפרש לתשחורת מן תרגום לא חמור אחד מהם נשאתי. שחרית. ר"ל שיהא נוח לאדם גדול וראש וגם נוח לעבדו ולעשות רצונו:


רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה - ר"ל שהשחוק ודברי שיחה בטלה עם קלות ראש מרגילין לערוה. אבל כובד ראש ויראה הם סייג לעריות שכל זאת המשנה בסייגים מדברת. מעשרות סייג לעושר. וכדאמרינן במסכת תענית |דף ט'| על אותו תינוק שהיה קורא עשר תעשר. אמר לו ר' יוחנן עשר בשביל שתתעשר ואמר לו וכי מותר לנסות והא כתיב לא תנסו את ה' אמר ליה |הכי אמר| רבי אושעיא חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וגו' וע"ז נאמר מעשרות סייג לעושר שהרוצה להתעשר יתן מעשרות בעין יפה. ושלא יאמר אלף כורין איך אתן מאה למעשר והם שוין כמה אלא יתנם. כי השם ית' וית' נאמן לשלם לו כל מה שיתן ולהכפיל את השכר והוא אמת גם על פי הנסיון. וענין הצדקה הוא כמו המעשרות ובהרבות צדקה יוסיף עושר על עשרו. ואל ימנע לב האדם מליתן מתנות גדולות לאביונים פן ימעט עושרו ולא יספיק וידוע ידע כי זאת תהיה הסיבה אליו לעשות במשפט. ואל יחשוב העשיר הגדול בתתו הרבה בצדקה. אם לא נתן לפי עשרו ורוב נכסיו שינקה כי יעלה בלבבו דבר רע לאמר. כמה מעות פזרתי בצדקה כמה וכמה נפשות ימותו ברעב והצלתים. והוא לא ידע בכל אלה כי טוב העני ונותן הון רב כמו המעשר. כי הרש ואין לו אלא סאה ונותן מעשרו כראוי והעשיר יש לו אלפים סאה ונתן למעשר מאתים חסר אחת. יצא העני נקי מנכסיו והעשיר נתחייב בהם. כך הצדקה כל אדם שיש לו ליתן כפי כל מה שיש לו אם מעט ואם הרבה: מסורת סייג לתורה - מסורת אלו מלא וחסר והטעמים שמסרו חכמי' לתלמידיהם והם סייג לתורה שבכתב שלא תמצא הספרים חלוקים כי אם במקומות מועטים מה שאין כן בספרי התלמוד כי בכמה מקומות הגרסאות מתחלפות גם בכל יום ויום הסברות מתחדשות ומהם כותבין הגרסא על פי דעתם ונתנה רשות לסבלו. כי ספר שלום אין בארץ אשר לא יחטאו ותולין הטעות על הספר ולא על דעתם: נדרים סייג לפרישות - הפרישות היא מדה עליונית. וכמה מעלות טובות יש להשיג אלי' כדאמרינן נקיות מביאה לידי פרישות והוא הפורש מהנאות העולם. ואפילו מדברים המותרים באכילה ובתשמיש. גם בכל התאות האחרות בהמנע מן הכבוד ומן השררה והעושר וכיוצא בהן. ומתרחק משרשי' ומתקרב אל עיקרי הנפש ויסודה והוא קרוב לעבודת הבורא ית' כיצד במאכל. האוכל מעט לכדי חיותו שיהא בריא כדי ללמוד תורה הרבה ולעשות מלאכת ה' מלאכה מרובה. או השותה די הסרת צמאו. לא ישתכר ולא יתגל בתוך אהלה. ומה שאינו משמש בהנאה כי אם לקיים המצוה הרי זה מדרך הפרישות שאין דעתו ליהנות מן העולם ועוד תועלת שני' שישמור נפשו מחטא כי לשיתגבר עליו היצר ויתאוה לעשות עבירה יאמר בלבו מן ההנאות המותרות אני נשמר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת. וחטאתי לאבי שבשמים כל הימים. וזה הדבר ימנעהו מן המכשולות. אך המתקרב אל טבע החומר ונמשך אחר תאוותיו והנאותיו גם כי לא יעשה איסור. נמצא מתרחק מעיקר הנפש ויסודה. גם כי יגרום אל הנפש שתמשך אחר הגוף והחומר ומסעף אותה במערצה משרשיה ומיסודה. וכמו שכתוב |הושע ד' י"א| זנות ויין ותירוש יקח לב. והוא הדעת כמו שנאמר |משלי ט"ו ל"ב| ושמע תוכחת קונה לב. על כן נתנו עצה למי שאינו יכול |למשוך| למשול ברוחו ונמשך אחר ההנאות לנדור נדר לימים לאמר עד זמן פלו' לא אוכל ולא אשתה כי אם כזה או לאסור עצמו בדבר המותר וההרגל ישלוט עליו שמתוך כי הוא מקיים נדרו. נמצא מנהיג את עצמו לכבוש את יצרו ובזה תועלת בידו הפרישות וכדאמר ליה לר' פנחס אם לא יכלת למיכל חולין בטהרה כולה שתא. אכול לשבעה יומי. |א"ה מאמר הזה הוא בירושלמי פ"ק דשבת והגרסא שם לרב|. שהאוכל חולין בטהרה נקרא פרוש. כדאמרינן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים. אבל אין ראוי להגדיר את עצמו בגדרים אלא אם כן יצרו מתגבר עליו שיוכל לידור על דרך רפואה. אך מי שמושל ברוחו ויכול להשיג אל מדת הפרישות בלא נדר אין לו לדור. כדאמרינן לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עצמך את המותר אבל ודאי אם ראה אדם שיצרו מתגבר עליו צריך להרבות סייג מרובה. כפי מה שצריך לכבוש את יצרו. וכיון שנכבש יצרו חוזר למדת הבינונית משל לרופא בזמן שרואה שהחולי קל ונוח להתרפאות עושה לו רפואה קלה. ובזמן שרואה שהחולי כבד וחזק בורר לו רפואה חזקה עד שיתרפא ואחר כך חוזר ונותן לו דברים בינוניים שמעמידין את הגוף על בוריו. ועל זה אמרו נדרים סייג לפרישות ולא אמרו שבועה סייג לפרישות מפני שהשבועה היא פוסקת מיד מפני שהוא נשבע שלא יאכל דבר זה עד יום פלו' ואן זה סייג כי מיד נפסק שאינו יכול לעבור עליו. אבל נדר הוא שאומר אם אוכל יותר מזה השיעור עד יום פלוני יאסרו כל פירות שבעולם עד זמן אחר שיקצוב. זה נקרא סייג שהוא דבר שיוכל לעבור עליו. ומוטב למכוין לבו לשמים אם איננו שלטון בעצמו לעשות הסייג ההוא בלא נדר: סייג לחכמה שתיקה - זה סייג בין לחכמה עצמה בין למדותיה כיצד שאינו נכנס לתוך דברי חברו ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ואע"פ שאינה מכלל השתיקה. השתיקה מביאה לידי כך לחכמה כיצד שאינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה כי הלומד בפני רבו ורואה סברא אחת כהלכה אל יחשוב מיד כי היא האמתית ולא ירצה לאומרה בטרם שיסיים רבו מלדבר. ואם יעשה כן יפסיד מה שיאמר רבו ולא ידע הסברות מן החכמים הקדמונים כי לבו נע ונד מלהודיע דעתם. וגם כי סברתו לא תוכל להיות מכוונת כל כך עד שישמע מה שאמרו הראשונים וישקול במאזני שכלו אי זו יכשר הזה או זה על כן השתיקה לתלמיד לפני הרב והגדול ממנו בחכמה סייג. ובהמצא סברא והרב עודנו מדבר והוא שותק לא יפתח פיו עד שיאירו דברי רבו וסברתו חקוקה בלבו. עד שיגמור הדברים וידע מה שלמדו רבו. ואחרי כן תהיה סברתו צלולה ומכוונת ועל זה אמר שלמה ע"ה |משלי י"ח ב'| לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו:


הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם חבה יתרה נודעת לו, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם - מפני שכפל הלשון יש לנו לומר שכך פירושו. חביב אדם שנברא בצלם. כי אף לא יודע הדבר. אלא כי נברא אדם בצלם אלהים אעפ"כ היה חביב לפניו אחר שנבראו בצלמו ובדמותו וכשגלה לנו הדבר חבה יתרה הודיענו: חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חבה יתירה נודעת להם שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם - גם כי הכפיל כראשון: חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה - שבו נברא העולם זאת התורה שכל העולם נברא בה. ושכל הנבראים לא נבראו אלא כדי לקיימה. וכל הדברים אשר תחת השמים כלם סבה לסבה לצרכי משמשי התורה. משל ליוצר כלי אומנותו ובו עושה כל מלאכתו כך התורה כליו של הקב"ה ובו נברא כל העולם כלו: חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו - וידעת אלה הדברים הם לתועלת גדולה לדביקות אחר שנתגלה לנו כי האדם חביב לפניו מכל הבריות כי בצלם נבראו וישראל יודעין כי הם חביבין מכל שאר האומות כי נקראו בנים למקום ובחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו שמסיבתה נברא כל העולם כלו על כל פנים יודעים אנחנו כי קרוב אלינו השם ית' וית' לא יחשוב האדם. אף כי יעשה הישר בעיני ה' ולא יחטא שהוא קרוב אליו ואתה יודע כי השגת האנוש מועטת ואיננו שלם שיוכל להשיג אל הדבקות ולא שידמה לו וכי הוא רחוק ממנו לגמרי. חבה יתירה נודעת לו אם מזרע היהודים הוא. ואין לו להיות בעיניו לא רשע בפני עצמו ולא צדיק בפני עצמו. וזאת תהיה תורת האדם לא להתרחק ולא להתקרב והכל לפי רוב המעשה. כי אל הדבקות הגדול איך יש בנו ואין איש בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. כמו שאמר ירמיה ע"ה |ירמיה ל' כ"א| והיה אדירו ממנו ומשלו מקרבו יצא והקרבתיו ונגש אלי כשאני מקריבו נגש אלי. אבל אם אין אני מקריבו מי הוא זה אשר ערב את לבו לגשת אלי. וערב הוא מלשון ערבות:


הכל צפוי - כמו שכתוב |תהלים קל"ט א'| ה' חקרתני ותדע אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק וגו': והרשות נתונה - שנתן רשות ביד בני אדם לעשות כל אשר יחפוץ לבו אם טוב ואם רע כמו שנאמר ראה נתתי לפניך וגו' ואמר רמז"ל כי זה הדבר הוא מן הפלאים שאע"פ שהרשות נתונה לאדם לעשות רצונו. והקב"ה יודע מה שיש לו לעשות קודם המחשבה וקודם המעשה ולא בהכרח יעשה האדם את הטוב ואת הרע. כי אם ברצון לבו והש"י יודע תחלה מה יהיה רצונו ואפילו המעשים השקולים שאפשר שיהיו ואפשר שלא יהיו את הכל יודע תחלת המעשה והוא פלא: ובטוב העולם נידון - והקב"ה אינו דן את האדם לפי מעשיו לבד אך בטובו ובמדת החסד. וזהו שאמר דוד ע"ה |תהלים כ"ה ז'| חטאות נעורי ופשעי אל תזכר חטאת הן בין השגגות בין הזדונות שאדם עושה בנערותו בעוד יצרו תקפו ודעת נקלה. אך אותם שעושה אחר שגדל בשנים והוא בדעת שלם נקראים פשעים או מרי ועל זה היה מתודה ואומר בין החטאים שבנעורי בין הפשעים שאחר שגדלתי אל תזכור וכי יעלה לפניך זכרוני תזכירני לטובה אך כחסדך זכר לי אתה למען טובך ה' לפי שבטוב העולם נדון. ואף הרשעים נדונים בטובו כמו שנאמר |תהלים קמ"ה ט'| טוב ה' לכל, והרשעים בכלל מעשיו של הקב"ה כדאיתא במדרש: והכל לפי רוב המעשה - שאע"פ שהעולם נדון בטוב ה'. אין כל האדם במדת החסד כי למרבה בחסידות מדת החסד היתרה על מעשיו מרובה. ולממעיט תהיה מעוטה. וא"כ כלם נדונין בטובו. גם כן הרשעים אין הטוב היתר על מעשיהם מרובה כמו לצדיקים. וגם הצדיקים אין המרבה והממעיט שוין כי הכל לפי רוב המעשה. וכמו שאמר במדרש |איכה ג' כ"ה| טוב ה' לקוו לנפש תדרשנו. אינו דומה המקוה ומתעסק למקוה ואינו מתעסק ורבינו משה ז"ל גורס אבל לא על פי המעשה. ומפרש הכל לפי רוב המעשה כמו ענין הצדקה כי מי שנותן אלף זוז באלף פעמים זהו לפי רוב המעשה אבל לא על פי המעשה זה שנותן בבת אחת מפני זה מתעוררת מחשבתו אלף פעמים לעשות טוב בתוך עמו. וזה לא התעורר כי אם פעם הראשונה:


הוא היה אומר הכל נתון בערבון - כל מה שהאדם לוקח מן העולם הזה על הכל הוא ערב ובניו ערבים ואל יחשוב היורש את אביו ואת אמו זה הממון ירושתי הוא אעשה ממנו כל רצוני שאין לו בשלו כלום כי לה' הכל. ומה שלקח ממנו בערבון הוא לוקח. ועתיד הוא ליפרע ממנו. משל לאדם שנכנס למדינה ולא מצא שם אדם. נכנס לבית אחת ומצא שם שלחן ערוך ועליו מכל מיני מאכל ומשקה. היה אוכל ושותה ואומר הלא בכל זה אני זוכה ושלי הכל אעשה ממנו כל רצוני. ולא היה רואה את הבעלים שמביטין אותו במקום אחר. ועתיד הוא לשלם כל מה שיאכל וישתה והוא במקום אשר לא יוכל להמלט: ומצודה פרוסה על כל החיים - זו המיתה שנגזרה ואין אדם יכול להנצל ממנה כדגים הנאחזים במצודה הרעה: והחנות פתוחה - שבני אדם נכנסין לשם. ולוקחין כל מה שצריכין עתה ואינן רואין את הנולד. ולא חושבין בהגיע זמן הפרעון אם יהיה להם להפרע מאחר שמוציאין את החנות פתוחה. ויכולין לקחת כל צרכי' לפי שעה. כך בני אדם בעולם הזה: והחנוני מקיף - זה בעל החנות שנותן לאחרים בהקפה יין. ונפרע מהם לאחר זמן כך שליט בעולמו נותן לכל באי עולם כל חפצם אם טוב ואם רע וסופו ליפרע מהם לאחר זמן: והפנקס פתוחה - לשנים ענינים נאמר הדבר הזה האחד למשל כי אין שכחה לפני כסא כבודו כי החנוני מקיף שמקיף ומלוה לכמה בני אדם. מהם לאלפים ורבבות. ומהם לדינר |ולפשוע| |ולפשוט| אם לא מפני זריזותו שהפנקס פתוחה לפניו ומיד כותב את הכל לפעמים היה שוכח דברים הקטנים מפני הגדולים אם היה מלוה על פה. ועל זה נאמר והפנקס פתוחה והיד כותבת. כלומר בין החטאים הגדולים והקטנים כלם כאלו לפניו נכתבים ולא שכח עונות הראשונים. והשני להודיענו כי אין ממתינין לפתיחת הפנקס אחר שעושה החטא. אלא בגמר המעשה כבר כתו' הוא כדי שלא יעבור רגע שלא נמנה עליו העון ההוא שאע"פ שהעונות נמחלין לבעלי התשובה. נימנין אותן תחלה. מיד שגמרו מלעשותן ואחרי כן אם יחזור בתשובה מוחלין לו. כדאמרינן במדרש אינו כמי שלא עשאו. אלא עשאו ונמחל שגדול מי אינו עושה ממי שעושה ומוחלין לו. ומה שאמר אין צדיקים גמורים עומדין במקום שבעלי תשובה עומדין שם. ר"ל שבעלי תשובה יש להם להפרש מן המותר כענין שחטא בו. כמו אם עבר על העריות. ואפילו באשתו יש להתנהג עמה במדת הפרישות בדבר שחטא בו יפרוש ואפילו מן המותר יותר ממה שהצדיקים גמורין צריכין לעשות: וכל הרוצה ללוות יבא וילוה - שרשות נתונה לכל אדם. והרוצה ליטול אי זה דרך שירצה יבא ויטול. והכסילים חושבים כי ליהנות בו נברא עולם. אבל הצדיקים כל מחשבותם וכל הנאתם להיות נקיים לקיים המצות. וכל אדם בורר לעצמו ואשרי מי שיבחר הטובה: והגבאין מחזירין תמיד בכל יום - מן השמים שמחפשין אחר מעשה בני האדם שנאמר |איוב ז' י"ח| ותפקדנו לבקרים לידע ולהודיע מה הם עושין: ונפרעין מן האדם לדעתו - כיצד כשיודע וזוכר העון שעושה וכשבא הפורענות אליו מכיר ומשגיח כי מפני אותו החטא. ואשריו שעל ידי זה מצדיק את הדין וחוזר בתשובה ומתכפר לו העון: ושלא לדעתו - כיצד כגון שיסורין באין עליו ואינו זוכר אל החטאים אשר עשה. ויש שחושבין כי לא בדין יבואו להם יסורין כי אומרים צדיקים אנחנו ולא חטאנו ולמה לנו הרעה הגדולה הזאת וימותו בלא תשובה ותולעתם לא תמות כי הרשיעו הדין והצדיקו עצמן אוי להן אוי לפגריהן כי פשעו בגופם. משל למלך שאמר לעבדו לך ומשכן לפלוני הלך ומשכנו ואותו האיש אינו זוכר את החוב והוא צועק ותמה על מה משכנין אותו והדבר מסור אל לבו. כך מי שנפרעין ממנו מן השמים שלא לדעתו. אבל כשזוכר החוב ויודע כי בדין משכנין אותו אין הדבר מסור אל לבו כל כך: ויש להם על מה שיסמוכו - במעשיהם על מדת הדין והדין דין אמת: והכל מתוקן לסעודה - שכל תועלת הדברים הללו אין סופן ואחריתם אלא להכשר סעודה כלומר לחיי העולם הבא:


רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ - כלומר מי שאינו יודע תורה אינו שלם במדות של דרך ארץ כי רוב מדות הטובות שיש בדרכי העולם בתורה הם כמו והעבט תעביטנו הענק תעניק לו מאזני צדק אבני צדק וכמה וכמה כיוצא בהם. אם כן בלא תורה לא יהיו דעותיו שלמות בדרך ארץ: אם אין דרך ארץ אין תורה - ר"ל שצריך תחלה לתקן את עצמו במדות. ובזה תשכון התורה עליו שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות לא שילמוד התורה ואחר כך יקח לו המצות כי אי אפשר וזהו כענין שנאמר נעשה ונשמע וכמו שכתבנו: אם אין חכמה אין יראה - כי אין יראה שלמה בלא חכמה. לפי שהיא מחזקת אותה ומאירה לנחותו בדרך: אם אין יראה אין חכמה - שצריך שיקדים היראה לחכמה שבלא כן לסוף לא יקיים החכמה. ויקוץ בה ויניחנה כי מאחר שאין לו תיקון המדות תחלה ואינו ירא את ה' למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין להקים את דבר ה'. כי היראה צריכה להיות קודם החכמה: אם אין דעת אין בינה - שלש מוחות הם ונחלקים לשלשה דברים. לחכמה. ולתבונה. ולדעת. חכמה מה שלומד מאחרים. ותבונה מוציא דבר מתוך דבר בדמיון. ודעת היא מה שמשיג מדעתו. וזהו שאמרו אם אין דעת אין בינה כי מאחר שאין לו יכולת להשיג ולדעת עצם הדבר מדעתו. ואיך יוציא דבר מתוך דמיון דבר. שהדעת קודם לבינה. ובלא דעת אי אפשר להיות לו בינה: אם אין בינה אין דעת - אם אין כח להבין הדברי' מדמיון דבר מחמת שאין בו דעת שלימה להשיג ולדעתו עצמו של דבר ההוא: אם אין קמח אין תורה - לפי שצריך לחזור אחר פרנסתו ואינו יכול לעסוק בתורה: אם אין תורה אין קמח - כלומר מאחר שאין בו תורה אין תועלת הקמח עולה שאין אדם מועיל בעשרו אלא כדי שיהיו צרכי גופו מצויין ויהיו לו פנאי לעסוק בתורה: הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין הרוח בא ועוקרתו על פניו וגו' וכל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין - ואפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו. וכבר ביארנו דברים הללו בפרק זה כענין כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו':


רבי אלעזר חסמא אומר קנים ופתחי נדה - קן יונים של יולדות. ופתחי נדה שלש מקומות הן. בית ועליה ופרוזדור וגם כמה מראות דם שיש בדמי נדה הן הם גופי הלכות. וכמו שאמרו |ב"מ דפ"ד| ששים מראות של דם הביא לפניו וכלן דן אותם לדם טהור: תקופות וגימטריאות - מפני שיש בהם חשבונות רבים וחכמת החשבון מחדדת את האדם: פרפראות לחכמה: