פירוש הרמ"ק לספר יצירה/א/ב
עשר ספירות בלי מה במספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחוד מכוונת באמצע במלת לשון ובמלת המעור:
גם משנה זו פירשנו בספ"ר בשער עשר ולא תשע בחזקת היד, ועם כל זה לא נאסוף ידינו לפרשה הנה. וקשר המשנה שלמעלה אמר שבריאת עולם היה על ידי ל"ב נתיבות, עתה בא לפרש של"ב נתיבות אלו הם עשר ספירות וכ"ב אותיות. ובפרק זה פירש מציאות עשר ספירות בכל האפשר, ואחרי כן בפרק שני פירש כ"ב אותיות בכל האפשר מה עניינם וכיצד נמצאו, ואחרי כן פירש ענין הבריאה על ידם. זה כלל הספר וסדרו. ויש ספרים דגרסי עשר ספירות בלי מה ועשרים ושתים אותיות יסוד שלש אמות ושבעה כפולות ושתים עשרה פשוטות, ואחר משנה זו האחרת שהיא זו שאנו בביאורה. ובקצת ספרים אינה. ומפני שאנו עתידים לבארה למטה מפני שהיא שנויה ומשולשת בפרק זה, לכן לא נחוש אל הספרים האלו. אבל עם כל זה למדנו ממנה קשר אל מה שפירשנו לעיל. ואם תאמר לפי זה אין האותיות הספירות, וזה זר שימצא דבר שיהיה חוץ לספירות. הא לא קשיא, כי בחכמה הם ארבעה בחינות האחת בחינת עשר ספירות שהם נתונות בה בסוד אצילותם עד שכל המדות מצד אורה הן מאירות בעשר. השנית בחינת שלש ראשונות שהיא ודאי בחינה יפה היות שלש ראשונות לעצמם ושבעה לעצמם, כי שלש ראשונות הם רחמים פשוטים כנודע, והם הם שלש אמות שהם אמות לכל נמצא. השלישית בחינת שבע לעצמם בלי הצטרף אליהם שלש ראשונות, שאין ספק שהיא בחינה בלתי רחמים ודקות כקודמת, והם שבעה כפולות שבהם לדין ולרחמים. הרביעית היא בחינת י"ב גבולים הנמצאים ומסתעפים משש קצוות אלו, והם הם י"ב פשוטות שהם ענפים מתפשטים. וארבעה בחינות אלו אל המדות יקראו ל"ב נתיבות חכמה. וארבעה בחינות אלו הם זו למטה מזו, כי בהיותם בחכמה י' מיוחדות מורה על קורבתם אל מקורם בלתי התפרדם זו מזו, וכלם שוים לטובה. אחרי כן ירדו המדרגות בענין שכבר נפרדו שלש מהשבע שאינם קרובות אל מקורם אלא השלש במדרגתם אמות אל התחתונים והתחתונים בנים ואין להם רחמים כל כך אלא פעמים רחמים בהגביר שפע העליונות עליהם, פעמים דין בהסתלק מהם המקור. אחרי כן נתפשטו עוד בחינת השבע ונעשו י"ב בסוד י"ב גבולים והם שית מעילא לתתא שית מתתא לעילא, כאשר נבאר לקמן בס"ד:
ואמר עשר במשנתינו, לרמוז אל המספר בהם. ולא שנאמר שאינם עשר אלא אחד, מפני שאחר שאינן גוף במה יפרדו. דהא לא קשיא, משום שעניינם עשר עלולים זה [במזה] [מזה] וכל עילה מסתלק על עלולו ולא ישתוה אליה, ובזה הם נפרדות בדרך עילה ועלול. אמנם אינם גוף ולא כח בגוף, אלא בספירות שהם ספירייות דקות בלי גשם וגוף כלל. וזהו שאמר עשר ועם כל זה הם ספירות:
בלימ"ה - מלה זו יש לפרשה על שני פנים. או בלימה כענין בלום פיך מלדבר דקאמר בתר הכי, והכוונה כי עם היות שאמר בהם מספר דהיינו עשר, ואמר ספירות שענין זה מורה מהות מושג ודבור בהם ושפת יתר הותר בהם ח"ו, לזה אמר בלימה שעם כל זה ראוי לאדם לבלום פיו וראוי שלא להוסיף הדבור בעניינם להגשים ח"ו. ועיקר פירוש בלימה מלה נחלקת לשני חלקים, מ"ה הוא לשון מהות, ואמר שהם בלי מהות מושג ח"ו מפני העלמם. והיותם לבוש אל בורא כל וממציא הכל. ואפשר מה כמשמעו, כי שאלת מה הוא על דבר הנראה ואמר מה ענין זה. ואלו הם בלי שאלה בהם מ"ה ענין זה כלל, כל שכן תשובה:
במספ"ר עש"ר אצבעו"ת - בענין זה הורה לנו שתי הוראות גדולות. האחד היותם כלים אל המאציל, כידים אל הגוף שהם כלים לשמשו לצרכו, כן הספירות כלים אל המאציל. ולא לצרכו ח"ו, שאינו צריך לזולתו, אמנם לצורך נאצליו ונבראיו. וזהו שמצינו בתורה מיוחסים הידים אל הבורא, והוא כנוי אל הספירות כאומרו מקדש ה' כוננו ידיך, וכן אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, וכן כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, וכן אצבע אלהים היא, וכיוצא רבים, רמז אל הכלים כענין הידים אל האדם, וכמו שהנשמה מתפשטת בתוך הגוף ובידים לפעול כן המאציל בנאצל. כדפרישית בספ"ר בשער עצמו"ת וכלי"ם. השנית, הכרח מספר העשר מהאצבעות. כי כיון שבתורה כנוי מעשה בראשית אל הידים, כאמרו אף ידי יסדה ארץ וימיני וכו' מורה שהספירות שבהם נבראו שמים וארץ מספרם כמספר האצבעות בידים:
חמ"ש כנג"ד חמ"ש - הוצרך לזה, שלא נאמר שהם חמש כיון שאצבעות היד אינם אלא חמש, וחמש שניות צל אל העליונות, לזה אמר שהעשר כלם עניין אחד, אלא שהם חמש נגד חמש, ולכך נחלקים לשני חלקים. ואגב אורחיה הורה לנו שהספירות נחלקות לשני חלקים, מכתר עד הגבורה חלק אחד, ומת"ת עד המלכות חלק שני. והיינו חמש נגד חמש, כי ערך הת"ת על נצח והוד כערך כתר על חכמה ובינה ומלכות ויסוד כעין חסד וגבורה ולכך יסוד עקרו חסד. והוקשה לו שאם כן נאמר שהם עשרים, שכן הם עשר אצבעות ידים ועשר אצבעות רגלים, וכמו שבידים לא רצה לומר שהם חמש צל של חמש, כן ברגלים לא נאמר שהם צל של העליונות. לזה אמר שהענין מוכרח בעצמו, מצינו ה' שביד ימין מיוחדים ביד שמאל על ידי ברית לשון שהוא מייחד חמש בחמש. וזה בחינת הת"ת בסוד הדעת שעולה אל הבינה ושם נקרא לשון, ועל ידה מתייחדים חמש בחמש. מה שאין כן בין העשר של ידים לעשר של רגלים לא, אלו לעצמן ואלו לעצמן. וגם עשר שברגלים להם מייחד חמש בחמש בסוד בחינת הברית, דהיינו בחינת היסוד שהוא מייחד שמאלייות בימנייות, מורה היותם כלם אחד, ועשר ועשר הם שתי בחינות. וזה הוראה גדולה אל הספירות היות להם כסא תחתם שהם צל אל העליונות, וזה בסוד אצילות בריאה יצירה עשיה כנודע. ואפשר לפרש חמש נגד חמש הם חכמה נגד הבינה, והחסד נגד הגבורה, והנצח נגד ההוד, וחסד נגד הוד, וגבורה נגד נצח, הם חמש נגד חמש בסוד נגדיות, ימין נגד שמאל ושמאל נגד ימין, והמכריעין משלימין השמאליות עם הימניות. במה במלת לשון שהוא הת"ת שהוא מכריע בין חכמה לבינה כדפרישית בספ"ר ובין חסד לגבורה ובין הוד לחסד ובין נצח לגבורה, וגם היסוד מכריע בין נצח להוד. וכוון במשנה זו להורות לנו ענין השמאל והימין וההכרעה שביניהם, שהוא מבוא גדול אל החכמה הזאת. ובזה נתבארה שמועה זו בס"ד, והארכנו בספ"ר: