עשרה מאמרות מאמר עולם קטן ג
<< · עשרה מאמרות · מאמר עולם קטן · ג · >>
שלישית הצומח באדם צלם תחתון, עבד לפני המלך, והיא התפשטות בעולם המורגש לתרי תתאי מגו תלתא מן הדיוקנין שזכרנו, כי העליון שבהם גם הוא ראש יחשב וישנה לאקונין שלישית הלזו לאדם בפני עצמו ולדוד בפני עצמו וכן למשיח צדקנו ולכל דומיהם הכי נמי לא ישתתפו בה אפילו רעים אהובים אם לא על צד העיבור, ואית בה תרין דרגין חד רברבא הנקרא צלם באמת, דכתיב ביה אך בצלם יתהלך איש. וחד זעירא הנקרא צל, דכתיב כי צל ימינו עלי ארץ. העליון כל עצמו אינו אלא להיות דוגמא שלמה לנשמה מאקונין שניה, והתחתון יתחלק גם הוא לשנים שהם לבושי הרוח והנפש, בסוד חלוקא דרבנן המזומן לשלשה הדיוקנין בכח פשוט מששת ימי בראשית, אלא שהוא מחוסר מעשה המצות ברכותיהן וכוונתן להשלמתו, וכלן מסתלקין להנחתמים למיתה בליל החותם, וחוזרין עד ל' יום לפני הגויעה ואז העליון לבדו הולך ולא ישוב עם נשמה עצמה דבריאה שהיא עולה מאליה לברור חלקה, ואין נטילתה על ידי שליח אלא הולכת וחוזרת כפי זכותו של אדם, אך אינה מתישבת בו בקביעות, והיא חוזרת גם כן עם מראה דמות כבוד ה' בשעת סלוק האחרון, דכתיב ביה תוסף רוחם יגועון. וכתיב תשב אנוש עד דכ"א. נוטריקון לזה וגם לסוד אחר שהוא דמות כמראה אדם הראשון. ובני ישראל השלמים והגדולים שבהם הרגישו זה הסלוק המוקדם ל' יום, כי הוא לבדו יצדק במשה אדונינו, לא הסלוק של ליל החותם אשר אין לו ענין בשום פנים עם מי שמלאו ימיו ושנותיו, ויבכו בחייו בצנעא כל אותן ל' יום, כי פרסם הכתוב והכריז בגלוי זכותם וצדקתם אשר עשו בסתר, ואחרים בכו ל' יום אחרים דכתיב בהו ויתמו ימי בכי אבל משה. מכלל שהראשונים היה בהם בכי בלא אבל, והאחרונים היו לכל ישראל כי הכל קרוביו. האמת יורה דרכו כי הוא פשט ברור. והנה כל אלה ל' יום שלפני הגויעה, הארת הנשמה הזאת שהיא רושם בעלמא נשארת ברפיון, מכאן והלאה למה שהיא כעטיה בתוך דיוקן הרוח בלבד, ובכל לילה כשהיא עולה לראות וליראות עם הנשמה עצמה, מראין לה מקום כבודה בההוא עלמא, ועליה נאמר אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח. ירצה לומר שאין הרוח העקרי מלביש לגמרי ולא מצמצם בעצמו אותו הרושם הנשאר מן הנשמה, ההוא יקרא רוח עכשיו על שם גואלו הקרוב אליו, והלבוש התחתון בשני חלקיו אינו זז משם עד יום המות דכתיב ביה עד שיפוח היום ונסו הצללים. והטעם לזה כי הם המושלים ופועלים בעצם בשני חלקי הנפש חיוניות שנזכיר לקמן, לא כן הצלם כי אין לו קורבה עצמית עם הכחות הגופניות רק בפרוס עליהם סכת שלם בלבד, וגם בהסתלקו אין איש נגרע מן הפעולות הבחיריות והטבעיות ומכל מחשבות אדם ותחבולותיו עונשן ומתן שכרן באלה ל' יום כלום. ומן הצללים אשר אמרנו יש לו בבואה ראשונה ושניה כל ימי חייו, לא כן השדים שאין להם לבוש זולתי מהעשיה שבעשיה בלבד. והנה השכל הפועל הוא המלאך הממונה על ההריון, שליח עליון להלביש כללות התמונה השלישית הזאת בגוף האדם, וכאן יודיע אליו האל יתעלה מהות הצורה שתחול על הטפה המזדמנית לו באותה שעה, החכם יהיה או סכל, והיא נדונית עם כל מה שתחתיה בשלשים ושש כריתות שבתורה, כנגד שלשים ושש מנה דרבוא רבוון דאינון ששים רבוא אוכלוסין, כמו שאנו עתידים לפרש במאמר צבאות ה' בסיעתא דשמיא שהנפש החוטאת נכרתת מהן, ורזא דא מנשמת אלוה יאבדו. ואין צריך לומר שנדונית בעצם בגיהנם תחתון לפי צורך המרוק, והיא לבדה נפש המשכלת לבעלי המחקר אשר אין להם חלק למעלה ממנה, תחת כי שנאו דעת ובתורת בני נח מאסו וגם הותרה להם מאז ה' מסיני בא, כי זרח והופיע ולא שמעו ויראת ה' לא בחרו, על כן יאכלו מפרי דרכם בלעדי יחזו ואין מורה להם דת אלהית כלל, לפיכך בחייהם קרואים מתים, חוזים שוכבים אוהבי לנום שאין להם נשמה אלא מן הצל, ובה כל הרהורין ומחשבין דהבלי עלמא, וזו אינה מסתלקת בשעת השינה כמו שביארנו: