עשרה מאמרות מאמר עולם קטן א

עשרה מאמרות · מאמר עולם קטן · א · >>

כל הנשמה תהלל יה. על ארבעת רבעיהן של מכסת נפשות הנגשות אל ה' וזה פרטן גדולה קודמת ומשובחת ומעולה בכולן היא אקונין ראשונה האדם באדם צלם עליון בן המלך מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעיני כל בעל כנף אופן חיה ושרף וכוללת בעצמה חמשה פרצופין נפש רוח נשמה חיה יחידה שהן בגימטריא ברכי נפשי את ה'. וכלן מעולם היחוד לכל קהל עדת ישראל הצדיקים בכל הדורות אחת היא לאמא עלאה ברה היא לאמא תתאה כי היא בלתי נפרדת ולא מתגלגלת לא תחטא ולא תענש למה שהיא מסתלקת בנקיות מן החוטא בטרם יחשיך ואינה נכנסת לגיהנם לא עליון שהוא נהר דינור ולא תחתון שהוא גיא צלמות אלא להצלת הזולת כי בזכותה עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה וכתיב כי באש ה' נשפט. וזהו גמר שליחותה של אש זו שהוא בטולה שכן אמרה תורה והועד בבעליו. יבא בעל השור ויעמוד על שורו כי בזמן שהוא יוצא ליסקל בעליו נשפט שהוא קניינו ותנן ישראל קנין אחד. וכתיב כי עד צדק ישוב משפט ואחריו כל ישרי לב. יעויין בחלק א' פרק ל"ז ממאמר יונת אלם אז תבקע הארץ בקולם כמו שהיה במלכות שלמה ובארנוהו במקומו יפה כפי אמתת מציאותה קל וחומר למלך שהשלום שלו דכתיב ביה באורים כבדו ה'. אשר אור לו בציון אלו שערים המצויינים בהלכה למחול הצדיקים והרבה מאורות יש באור כי באור פני מלך חיים והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה ועם זה נתבארו האופנים במלת אורים כפי שתוף הוראתם במקרא:

יד יהודה

כל הנשמה תהלל יה. - לפי דרך הלשון הל"ל כל הנשמות, ותהי' הכוונה על כל פרטי הנשמות של איש ואיש יולד בהן, ומדקאמר כל הנשמה שמע מינה דמיירי מכללות הנשמה, שלהיותה על ארבע חלוקי' אמר כנגדן כל הנשמה בכללה תהלל יה. על ארבעת רבעיהן של מכסת נפשות הנגשות אל ה', - לפי שהן כנגד שם הוי"ה כמו שיבא. וזה פרטן: גדולה ידוע שיש ד' מדרגות בעולם השפל זו למעלה מזו, והן דומם צומח חי מדבר, ולכל אחת מהם נפש מיוחדת, והיינו לדומם נפש החיונית, לצומח נפש הצומחת, לחי נפש הנרגשת, למדבר נפש השכלית, וכל הגדול מחבירו וגבוה ממנו שומר וכולל עמו נפש וכח המדרגות שתחתיו אבל לא בהפך, וכמ"ש במאמר חקור דין ח"ג פ"ו. והנה זאת חקרנוה בנשמת אדם לבדה, מצאנו לרז"ל בכמה דוכתי שהיא בעלת חמש צורות, והן נפש רוח נשמה חיה יחידה, כנגד ארבע אותיות של שם הגדול ב"ה, אם קוצה של יו"ד והיינו יחידה כנגד קוצה של יו"ד כ"ע. חיה כנגד יו"ד עצמה חכמה. נשמה כנגד ה"א ראשונה בינה. רוח כנגד וי"ו ת"ת עם הקצוות, נפש כנגד ה"א מלכות. והנה אם נכרוך חלוקי הנפשות אל' כנגד חלוקי המדרגות הנזכרים, המצא ימצא שנפש היא כנגד הדומם, רוח כנגד הצומח, נשמה כנגד החי, חיה ויחידה כנגד המדבר, ואין הכוונה שאלו הנפשות בעצמותן אינן אלא הארבע כחות של דומם צומח חי מדבר, ונ"ר נ"ח הן שמות מושאלי' לאלו כחות כאשר חשב החכם הכולל מהור"ר מנש' נ"י בספרו נשמ' חיים ח"ב פ' ט"ו. כי אמנם אחר בקשת המחילה ההגונה מחכמתו הגדולה וכבודו רם ונשא, שגה ברואה דא"כ יחייב שתהיינה בכל אחד מבני אדם ארבעתן כולל נ"ר נ"ח יחד וכל אפי שוין, אין לשום אדם מעלה על חברו מצד פרטיהן, ולא כך קבלנו ממדרשו של רשב"י ע"ה, בשכבר קבל עליו החכם שם בספרו שלא לנטות מדבריו ימין ושמאל, הלא כה דבריו כאש בכמה דוכתי מזוה' ותקוני', שכל אחד מנ"ר נח"י הוא מהו' בפני עצמ', כלומר מכל ארבע כחות ההמה, ובפירוש אמר בזוה' ויקרא ע' מ"ה וז"ל, אית מאן דזכה בנשמ', ואית מאן דזכה באתערות' דרוח, ואית מאן דלא זכי אלא בנפש, הא מאי אית לן למימר דחלוקי' הן לפי מקורן מארבע עולמות אבי"ע, כי צורת האדם יש שנאצלה מאצילות ויש ברואה מבריאה ויש נוצרה מיצירה ויש עשויה מעשיה, ודבר זה גילה לנו רשב"י ע"ה בכמה דוכתי כמו שיבא, והנה הנשמה שיש לאדם מעשיה ההיא תקרא נפש, והיא מדרגה התחתונה כמו הדומם בהכחות, והבא' היצירה וקראה בשם רוח מדרגת הצומח, ומעולם הבריאה נשמה מדרגת החי, ומאצילות חיה ויחידה מדרגת המדבר, וכשם שכל אחת נקראת על שם מחצבה ומקומה, כן יאמר שהיא במדרגה הכח הערוך לה שם, עם שהיא כולל' כל הד' כחות כמו שכוללו' גם כל שארי הצורות, שאין חילוק ביניהן אלא בבחינת מקיף וניקף, איזו היא המקפת וכולל אחרות ומי הן הנכללין, והנה הכלל של כל אחת יחשב לאקונין נקראת ע"ש המקפ' באופן שהנפשות הם על ד' אקונין, ראשונה היא גדולה מכולן, יען כוללת כל החמש פרצופי' נ"ר נח"י, לא כן האחרות שמתמעטין והולכין מכללות הפרצופי' הללו. קודמת ומשובחת ומעולה בכולן היא אקונין ראשונה, האדם באדם צלם עליון - מהאחרות, בהיותם מאצילות, וע"כ היא משובחת ומעולה מה, וזו היא הנקראת אדם באדם, מדרגת הכח המדבר הנותן מהות האדם לאדם, ועוד היא נקראת בשם צלם עליון, דעלה כתיב בצלמנו. כדאיתא בתקוני' ת' ס"ט. וז"ל ואינון דבריאה אינון לבושין לאינון דאצילות, והאי איהו אור לבוש עליון ואינון עשר מתלבשין בעשר, ואלין דאצילות אמרו לאינון דבריאה, דמתלבשין בהון נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וכו'. והכונה בצלמנו באצילות כדמותנו בביאור, וכן נקראת: בן המלך, כדאיתא בתקוני' מסטרא דכבוד נברא אמרין ישראל לגבי אדון עלמא, אם כעבדים ומסטרא דכבוד נאצל אתמר בהו אם כבנים. מאת ה' היתה זאת - כי היא מעולם האצילות וכוללת ג"כ כל הפרצופי' נ"ר נח"י שהן כנגד אותיות השם. היא נפלאת בעיני כל בעל כנף אופן חיה ושרף, וכוללת בעצמה חמשה פרצופין נפש רוח נשמה חיה יחידה, - בתקוני' נעש' אדם אתחברו אופן ומלאך וכסא, ואמרו נעשה אדם דהא בשותפו דילן נשמתא מכסא ורוחא ממלאך ונפשא מאופן למהוי בדיוקנא דילן וכו'. והכוונה לבי"ע. והנה זו שמעולם האצילות הוא נפלאת בעינ' שבעשיה, וחיה שביצירה, ושרפי' שבבריאה, כי אקוני' הנפשות הבאות מאלו הן מחוסרי חיה ויחידה. שהן בגימטריא ברכי נפשי את ה'. אלף צ"ט. כמנין ברכי נפשי את ה'. כי כן הן נשרשי' בשם ה'. וכלן מעולם היחוד האצילות. לכל קהל עדת ישראל הצדיקים בכל הדורות, אחת היא לאמא עלאה, - לבינה שהנשמה הנאצלה ממנה אינה נפרדת מיחידה חיה, לא כשארי האקוני' שבהן המדרגות נפרדות כמו שיבוא. ברה היא לאמא תתאה, למלכות, שאפי' מצדה לא תחטא ולא תענ'. כי היא בלתי נפרדת ולא מתגלגלת, - כדמשמע מתקוני' פ"ז. גם צפור מצאה בית. דא גלגולא קמאה דאיהי נפש, ודרור קן לה דא גלגולא תנינא דרוח. אשר שתה אפרוחיה דא גלגולא תליתאה דנשמתא דגלגולא דילה את מזבחותיך ה' צבאות, הרי שנר"ן הם המתוארי' בגלגול ולא שלמעלה מק'. לא תחטא ולא תענש, למה שהיא מסתלקת בנקיות מן החוטא בטרם יחשיך, - כדאיתא בתקוני' ת"ע ואם בר נש איהו נשמתיה בארח אצילות אם האב וכו'. אר"א אבא וכי חובא איהו תלי' בבר נש דנשמתיה מההוא אתר, וכי אית ליה חובין, והא כתיב לא יאונה לצדיק כל און. א"ל אין הה"ד כי אם עונותיכם היו מבדילין ביניכם ובין אלהיכם. מאי מבדילין אנא דסליק האי נשמתא דאצילות מניה ורזא דמלה ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים וגו'. אסתלקא נשמתיה מניה ואשתאר גופה יבשה, בגין דאסתלקא מניה נשמתיה בארח אצילות וכו'. ואין הכוונה דנשמת' דאצילות מסתלק' לאחר החטא, דא"כ הדר' קושי' לדוכתא דהתם כתיב לא יאונה לצדיק כל און. אלא מאי דאסתלק' קודם החטא. והכי משמע נמ' מזוה' תצוה. שנעתיק לקמן סי' ב' שהנשמה ומכ"ש ר"נ מסתאב בפולחנא אחרא, הא לעיל לעילא מנה יחיד' חיה לא מסתאבי. והטעם הוא שכמו שאין פגם נכנס באצילות וכמבואר בזוהר כי תצא. ע' תקל"ו, כן אין פגם בנשמה דאצילו' וע"כ אינה נכנס' לגהינם וכו'. ואינה נכנסת לגיהנם לא עליון שהוא נהר דינור ולא תחתון שהוא גיא צלמות אלא להצלת הזולת, כי בזכותה - להציל אחרים ולהעלותן מגהינם, כדאיתא בזהר פנחס ע' ת"ה וז"ל ואפי' צדיקים גמורי' נחתין תמן, אמאי נחתין תמן דנטלן כמה חייבים וסלקו לון לעילא וכו'. וכמ"ש במאמר חקור דין ח"ג פ"ב וט"ז, ואין תימא שתרד בשביל זה לגהינם, והיא מעולם האצילות, ושם ה' נקרא עליה, דאדרבה מהכא איכא למילף הכי שכן אמרו ז"ל: עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה, - וזה מצד נשמתן דאצילות שהיא כנגד השם כלו כנז'. וכתיב כי באש ה' נשפט. - ואמרו רז"ל ע"ז במדרש ש"ט, הובא במאמר חקור דין ח"א פי"ג. שלעתיד כל אומה עם אלהיה תרד לגהינם, וכן ישראל עם כביכול ית'. וא"כ זכות הוא לנשמה דאצילות שיהא כחה יפה בד' אותיות השם להציל הרשעים משאול תחתיה. וזהו גמר שליחותה של אש זו שהוא בטולה, - וזהו גמר שליחותה של אש הגהינם אחרי שיעלו רשעי ישראל עי"ז מבאר שחת גהינם כלה, והיינו שאש שלה תפסק ותתבטל, כמ"ש במאמר חקור דין ח"ה פ"ז, וגמר שליחותה הוא בטולה כמ"ש שם ח"א פ"ז וכמו זר אל יחשב מש"ה לשון משפט. שכן אמרה תורה והועד בבעליו. יבא בעל השור ויעמוד על שורו, כי בזמן שהוא יוצא ליסקל בעליו נשפט שהוא קניינו, ותנן ישראל קנין אחד. - ואמרו ז"ל יבוא בעל השור וכו' וישראל הם קנינו של הקב"ה כדתנן פ"ו דאבו'. וע"כ ית' עומד על גבן בשעת דינם כבעל השור, ובזה כביכול נשפט. ונראה שלזה אמר הנביא ידע שור קונהו וגו' ישראל לא ידע עמי לא התבונן. דלכאורה קשה מה ענין שור לגבי ישראל, ואיזה התבוננות נצטרכה לזה עד שאמר עמי לא התבונן, אכן לדרך הרב יאמר הנביא ישראל לא ידע את ה' שהוא קונהו, והם שניינו ית' דאלמלא ידע זה היה להם למנוע מן החטא כדי לחוס על כבוד קונם ולהתבונן שהוא ית' כביכול יצטרך לירד לגהינם בשביל' כבעל השור על שורו, אבל ישראל לא ידע וע"כ לא התבונן. וכתיב כי עד צדק ישוב משפט ואחריו כל ישרי לב. - והכוונה נמי שהמשפט בגהינם ישוב ויגיע עד צדק כנוי לשכינה והיינו להיותו ית' בעל השור ואחריו יבואו במשפט כל ישרי לב, ה"ה הצדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה להציל זולתו מדין גהינם. יעויין בחלק א' פרק ל"ז ממאמר יונת אלם, אז תבקע הארץ בקולם כמו שהיה במלכות שלמה, - שהגהינם לאחר שיכלה ויתבטל אור דידה, עתיד להתחרב מיניה וביה הרבה מאד, ויתקדש בקדושת ג"ע עד שיהיה מקום גדול ורחב ידים, לעשות בו מחול לצדיקים כמ"ש במאמר חקור דין חלק ה' פ"ו במאמר אם כל חי חלק א' סי' ך' ע"ש והנה החרב' זו כמו פולח ובוקע בארץ שיתמלא חללה של גהינם בקעי' בקעי' ובזה יתחרב מקום אהלה כמו שהיה במלכות שלמה בעת שנמשח כתיב בה ותבקע הארץ בקול' (מלכי' ח' א'). ובארנוהו במקומו יפה כפי אמתת מציאותה, ובארנו' ג"כ על אופן זה במקומו ה"ה בתשובה סי' כ"ג על הא דאמרי רבנן דברו נביאים בלשון הבאי, וז"ל אף אנו נאמר ותבקע הארץ בקולם. כי ת"י שהיא פעמי' מתקפלת כטעם הארץ אשר אתה שוכב עליה. פעמים מתחרב' כטעם ורחבה ונסבה למעלה. כי ע"כ נקרא' ארץ הצבי, אז במלכות שלמה בקעה ורחבה כל האפשר בחק מציאותה של אותה השעה כיון שהיה עתיד לישב על כסא ה'. קל וחומר למלך שהשלום שלו, - ק"ו שתתרחב הגהינם למלך מלכי המלכים הקב"ה כדכתיב גם הוא למלך הוכן העמיק הרחיב (ישעיה ל). לצורך המחול שיעש' לצדיקי' שכן: דכתיב ביה באורים כבדו ה'. - שפירש"י בשם מנחם שהוא לשון בקעי' וסעיפי' כמו מאורת צפעוני. והכוונה לדרכנו באורים והבקעים שיעשה ה' בחללה של גהינם ובהיכלו שם כבדו ה'. ועוד כתיב ביה. אשר אור לו בציון, אלו שערים המצויינים בהלכה למחול הצדיקים ותנור בירושלים (שם ל"ח). ודרשו רז"ל פ"ב דעירובין, אשר אור לו בציון ותנור בירושלים. זו פתחה, וזה לא יצדק אלא כל זמן שהאור בתוכה אבל כשתתבטל האש יתכן לומר אשר אור לו בציון על הרבה פתחי' ושערי' שיהיו לו בעת שתתרחב, ואור דקאמר הוא לשון בקע. והרבה מאורות יש באור, - כלומר שהרבה לשונות של מאורות יש בשרש אור, חדא הוא כפשוטו ותהיה הכוונה באורים אשר יאר ה' פניו אליכם, כבדוהו, כי כן כתיב באור פני מלך חיים (משלי ט"ו). והשנית מלשון בקעה וכמו דכתיב והיה העקוב וגו' (ישעיה ט"ז). כי באור פני מלך חיים, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, ועם זה נתבארו האופנים במלת אורים כפי שתוף הוראתם במקרא: - ועם זה צדקו שני הפירושים שבמלת אורים.