עמנואל הרומי: מונוגרפיה/תופת ועדן

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

את מחברתו העשרים ושמונה והיא מחברת "התופת והעדן" מתחיל עמנואל בזו הלשון:

"אמר המחבר עמנואל ב"ר שלמה ז"ל אחרי אשר עברו שנותי ששים, וצירי התמותה היו באים לקראתי חשים, והנה פתע פתאם סגר את יומו איש חי רב פעלים זרע קדושים, והיה צעיר ממני לימים, ובראותי נפלו עלי אימים, ואומרה אוי לי הסכל המתעלם, איך לא אבוש ולא אכלם, ואנכי רשעתי וחטאתי".

קשה לנו מאד לעמוד על אפין של מחברות עמנואל ולדעת מתי חִבֵר מחברת זוּ או מחברת זו, וכן גם לדעת מה היתה הסבה האמתית שגרמה לחבורן, ומה הוא החומר הָאַבטוביאוגראפִי הטמון בחיקם נסתר מעין קורא, או לברר את הזמן מתי נכתבו. אי אפשר כעת להבין מה הן הסבות החיצוניות שהביאוהו לידי כך, או להכיר בהן עקבות התנאים שהכשירו את יצירתן.

כיוצאת מן הכלל מחברת כ"ח, שבה נתן המחבר גם את הסבה, שהביאה אותו לידי כתיבה, וגם את הזמן, שנכתבה בו. והדברים נמסרו באופן פשוט מאד, בשתים שלש שורות, בלי כל כחל מליצי, שהיה יכול להוסיף עליהם מחן הספרותיות, ושלא לגרוע מן האמת ולא כלום. אופן כתיבתו של עמנואל הרומי הלא נתן לו אפשרות מרובה כל כך להפריז ולא להבדיל בין תחומי חזון ואמת, ומצד שני, כל מה שהיה מרשה לעצמו "לתפארת המליצה", לא נגע הפעם לרעה בעבודתו. ויכולים אנו להוציא כמה דברי אמת מתוך שתים השורות הללו שנִתנו בראש המחברת.

והנה הוא אומר בפירוש, כי את המחברת כתב אחר שעברו משנותיו ששים. והפעם לא לתפארת הלשון אמר. אי אפשר היה לו לכתוב את מחברתו זו טרם שעברו עליו הששים.

"התפת והעדן" נכתבו כמובן אחרי שנתפרסמה בעולם הַ Commedia divina של דַנְטֵי, ששמשה לו נושא חקוי, או יותר נכון מניע לכתוב מחברת זו.

מתי חבר דנטי שירתו הגדולה? לפי דברי Boccacio התחיל דנטי שירו זה בשנת 1300, תחלה בשפת רומי, ואחרי כן בשפת העם. שבעת השירים הראשונים היו מוכנים בידיו כשגורש מעירו ויצא הגולה. Marchese Marcello Malaspina הוא שהעיר אותו להמשיך עבודתו אחרי הפסקה של חמש שנים. ומאז היה עסוק בעבודתו זו בהפסקות ארכות במשך כל ימי חייו. וכשמת חסרו שלשה עשר שירים, ונמצאו כנראה רק כעבור שמונה חדשים אחרי מותו. ויש מקום להניח כמעט בדיוק, שאת שירו הראשון Inferno (התופת) גמר קודם 1314 ואת Purgatorio (המצרף) קודם 1318; ובכן יוצא כדברי Dionisi, שאת השיר כלו סיים בשנת 1320.

דנטי מת בשנת 1321 (י"ד ספטמבר), ובכן יכול היה שירו כלו להתפרסם אך בשנת 1322 ולא קודם, ואז רק אז היה יכול עמנואל לגשת אל העבודה, או לכל הפחות לגמרה, אם הסתפק תחלה אך "בתופת". עמנואל נולד בשנת 1260 ובכן לאחר 1320 עברו עליו משנותיו ששים.

פרסום שירו של דנטי היה גדול מאד עוד בימי חייו, והשיר עשה רושם כביר על בני דורו. מספרים עליו, שכשהיה עובר בחוצות, היו מראים עליו ואומרים: הנה האיש שראה בחייו את התופת.

ואפשר לנו לשער את הרושם העז, שעשתה השמועה על דבר מותו בעיר רָבֶנָּה. אותו האיש שהכניס כמה אנשים בחייהם למדורי גיהנום שונים, הנה נתק חוט חיתו, והוא בעצמו הלך לעולמו, ועתיד לראות כל מה שתאר בכשרון נמרץ ואמונה רבה.

רושם כזה צריך היה לפעול גם על אחיו הקטן ממנו בכשרון והקרוב אליו קרבת רוח משוררים.

ואפשר מאד שעל שמועה זו מוסבים דברי עמנואל "והנה פתע פתאם סגר את יומו איש חי רב פעלים זרע קדושים והוא צעיר ממני לימים", כי אמנם דנטי היה צעיר לימים ממנו, הוא נולד בשנת 1265.

לעמנואל אי אפשר היה להזכירו מלא, אף כי לְדידוֹ אחיו המשורר מחסידי אומות העולם היה, אבל לבני דורו זה היה יותר מדי, די להם במה שהוא נותן מקום לחסידי אומות העולם סתם מימים קדמונים, אך לתת מקום כזה לבן דורם, או לקרא להם זרע קדושים – לא היו מרשים לו מעולם.

וגם זה אפשר, כי אותו האיש שעליו התגעגע אז עמנואל אותו דניאל איש חמודות – איננו אחר, אלא דנטי אַליגְיֶרי. לעשותו למלוֵהו לא היה יכול אז, כדי שלא יהיה למורת רוח לבני דורו. משורר ממשוררי עכו"ם מלוה את דנטי, מדוע לא יהיה למורה דרך לעמנואל משורר נוצרי? לפי דרכי המליצה, שהיו אהובים על בני דורו וטעמם, די היה לו לעמנואל שישתמש בשם דניאל ברמיזה דנטי, ודי היה לו בדלית ונון שבשני השמות.

רבים משערים כי "התפת והעדן" אינו אלא חקוי של "הקומדיה האלהית", וממילא מובן שמענין מאד לדעת את היחס שבין זה ובין זה; ולכן אני מרשה לעצמי לדבר קצת על שירו של דנטי.

התופת, כמו שמציר אותו דנטי, הוא בנין ענק, בנוי בארכיטקטוניקה מדויקת ובמחשבה תחלה כל כך מסוימת, עד כי המשורר אפשר היה לו לתת קצב ומדה, ולהגיד כמה ימים עשה בדרכו באותו בנין, שאך אדריכל מומחה אפשר לו לבנותו.

שמונה ימים עשה בדרכו: יומים שהה בתופת, יום אחד בדרך מלוּצִיפֶר (מלך התופת) ועד ההר Purgatorio, ארבעה יום בהר הנ"ל ויום אחד בעדן.

ונמצאו אנשים, שרצו לתת בדיוק את כל מדות הבנין הנפלא הזה, Girol. Benevieri בספרו Discorso di Ant. Manetti circa il cito, la forma e la misure dell' Inferno di Dante. (פלורנציה, 1506); Giammbullari: Del cito, forma e misure dell' Inferno di Dante (פלורנציה, 1544).

כי אמנם בנין אמן הוא.

התֹּפֶת (Inferno) לה עזרה ותשעה עגולים, הַמַּצְרֵף (Purgatorio) גם לו עזרה ושבעה עגולים, והעדן התחתון (Paradiso) לו שבעה רקיעים כנגד שבעה כוכבי לכת, ממעל להם שמי הכוכבים הנחים, ולמעלה מהם ה-Primum mobile אשר למעלה ממנו מרחף Empyreum, מעונה אלהים.

התופת – מקומו בעמקי האדמה ותבנית משפך לו וראשו במרכזו של הארץ. כתליו מתרוממים כעין מדרגה על גבי מדרגה וביניהן מעלות בנויות. קלפת הארץ סוגרת על כל החלל הגדול ובאמצע בניָן זה ירושלים או "הר ציון", מאוּנָך על גבי לוציפֶר, היושב, כנאמר לעיל, במרכזו של כדור הארץ, בנקודה היותר עמוקה שבתופת.

נפשות החוטאים הן על אותן המדרגות ההולכות וצרות, וכשם שתגדל חטאתן כן תעמקנה לשבת.

המדור הראשון – שוכניו כל אלה שחיו על אדמות ולא ידעו בושת וכבוד. נהר אכֵירון שוטף ומפריד בין העזרה ועגולי התופת.

בעגול הראשון שם גם הומירוס, וירגיל, הורַציוס, אובידיוס, וכל אלה שלא הזו עליהם מי קדש לנצרות, כל גדולי אמות העולם משנות קדם.

עגול שני – שומר שערו מִינוֹס, ושם נמצאים כל אלה שהיו שקועים בתאות בשׂרים, כגון המלכה דִידוֹנָה מקרת חדשה, קליאופטרה, שמירמית, הֶלֶנֵי, פַּרִיס וכו'.

עגול שלישי מדור לזוללים וסובאים, ושם שלג וברד.

עגול רביעי נועד בשביל כילאים ופזרנים.

עגול חמשי מדור לכל אלה שֶעֲבָרָם חרון אפם, והם חצי גופם טובע בבצה, ומתחת במים כל נוקם ונוטר.

בעגול הששי אפיקורסים, מינים וכופרים נתונים בתוך ארונות יוקדים, ביניהם גם פרידריך השני לבית הוֹהֶנְשטוֹפֶּן.

משם יש לעבור דרך תהום נורא, ושומר אותו מִנוֹתַּבְרוס, אל העגול השביעי, שהוא בפני עצמו שלשה עגולים. אחד ללסטים, גזלנים, מכי נפש ועריצים, כגון נֵירון קיסר, אַטִילָה מלך הוּנים – כלם נידונים בדמים רותחים.

עגול ב' – יער עב, ועציו סוגרים על נפשות אלה שטרפו נפשם בכפם, מהם ניזונות הַהַרְפִיות.

עגול ג' – מדבר חול ובו תועות ערֻמות הנפשות שברכו אל – ואלה שמעשי סדום בידיהן, והללו שלקחו נשך שוכנות בו, וגשם אש לא תכבה יורד עליהן.

עגול שמיני בן עשרה עמקים.

עמק ראשון מדור לרמאים, מדיחים ומתעים, שֵדִים בעלי קרנים דולקים אחריהם ומלקים אותם בשבטים, עמק ב' – מחניפים, מתפלשים בצוֹאת אדם. עמק ד' מקום הקוסמים, והחרטומים וראשיהם מסבים כלפי ערפם; עמק ה' משמש מדור, למשתמשים בתגא להנאתם. עמק ו' – צבוּעים וחנפים. עמק ז' מקום של פורענויות לגזלנים וגנבים, הן בתמונת אדם, הן בתמונת נחשים ושאר מפלצות, עמק ח' ליועצים עצות שקר, אש עוטפת אותם. ביניהם גם אודיסֵיוס שבעצתו נלכדה טרוֹיָה.

עמק ט' – שם כל מיסדי כתות ומחרחרי ריב ומחלוקת (עַלי ומחמד גם הם שם). עמק י' מדור לזַיפָנים ושם גם אשת פוטיפרע.

עגול תשיעי ערוך לבוגדים, ובו כמה מדורים, מדור לבוגדים באחיהם, מדור לבוגדים בארצם, ברעיהם וכו".

במרכזו של עגול תשיעי – לוּצִיפֶר ולו שלשה פנים, כנגד הַשִלוש שבנצרות, ובכל אחד מפיותיו בוגד אחד: יהודה איש קריות, ברוּטוּס וקַסיוּס.

הַמַּצְרֵף (Purgatorium), ששם יסורים ממרקים עונותיהם של בני אדם בטרם שיכנסו לעדן, אינו אלא הר ושומר לו הפילוסוף קַטוֹ מאוּטִיקָה, וכל אלה שאחרו לחזור בתשובה צובאים על שערי הַמַצְרֵף, אם לא תעמוד להם תפלת חסיד להכנס מיד.

וההר לו שבע מרְפָסות, זו על גבי זו. במעלות עולים ממרפסת אחת לחברתה, ומלאך שומר להן.

מרפסת ראשונה – רמי עין כפופים תחת סֻבָּלָם.

מרפסת שניה – אלה שעיניהם היתה צרה באחיהם, והם בכתנות שֵעָר, עיניהם תפורות בְחוטי ברזל, ומלקים אותם בשבטים.

מרפסת שלישית – קפדנים נתונים בתוך עשן כבד.

מרפסת ה' – כִּילָאִים ופזרנים.

מרפסת ששית – זוללים, עצים כבדים בפירות ועינות מים סמוכים להם, והם נושאים חרפת רעב וצמאים.

מרפסת שביעית – לשטופים בזמה הנידונים באש.

ועל ראש ההר – העדן התחתון.

ממעל לו שבעה רקיעי כוכבי הַלֶּכֶת.

רקיע א – רקיע הלבנה, ששם כל הנפשות ששאפו לחיים רוחניים, אלא לא הגיעו לשלימות.

רקיע ב' – זה של כוכב מַרקוּליס – מדור לצדיקים, שהיה בהם פגם כי שאפו לתהלה בארץ.

רקיע ג' – זה של נוגה (Venus) – משכן כל התמימים ואך ששגו באהבה.

רקיע ד' – רקיע השמש, ששם כל מוֹרֵי הכנסיה.

רקיע ה' של מאֲדים ((Mars, נועד לכל אלה שנלחמו בעד האמונה.

רקיע ו', זה של צֶדֶק ((Jupiter – כל מלכי צדק בו.

רקיע ז' הוא של שבתי (Saturn) – מדור לנזירים וכיוצא בהם.

רקיע ח' – רקיע הכוכבים הנחים.

רקיע ט' – (Primum mobile) – כולל בתוכו כל יתר הספירות, והוא משפיע עליהן שתהיינה מתנועעות בכח קדשו. ושם תשע מערכות המלאכים למדרגותם הממונים על הספירות הסובבות מסביב לנקודת המאור, המשמשת להן מרכז, והיא האלהות.

הרקיע העשירי, שאינו מתנועע, הוא הנקרא Empyreum, ושָם כל הקדושים.

בחצי ימיו, מתחיל דנטי את ספורו, תעה ביער, ובבקר כשקרב עד הר גבוה (כלומר האמת) עכבו בידיו פַּנְתֵּר (סמל החושיות) ארי (סמל הגאוה) וזאבה (סמל אהבת הבצע), ובהיותו תועה ביער (כלומר שקוע בתאווֹת ושגגות) פגע בו צלו של וֶרגִיל (סמל השכל – או השלטון הַחִלוני). המשורר עוזר לו ומלוה אותו על דרכו בכל מדורי התופת והמַצרף.

מכאן ואילך אי אפשר לו לוֶרגִיל לארח לו לחברה, ולעזרתו של דנטי באה בֶּאַטרִיצִי (החכמה האלוהית, או שלטון הכנסיה).

כל התיאור מלא הוד נעלה, יופי פְּלַסטי ושפה נערצה.

בכל מקום שדַנטי בא, הוא פוגע באנשים מגדולי הדור ונכנס עמם בשיחה ומשוחח עמהם, והם נוגעים בשאלות עמוקות וחשובות, העומדות ברומו של עולם הפילוסופיה והתיאולוגיה, במעמד המוסר או בעניני המדינה והכנסיה. כל התמונה רוממה ומושכת את הלב וכוללת בתוכה כל חיי הדור, והשיחות יש שהן מעוררות אימה, ויש שהן מעוררות תוגה עמוקה או גועל נפש.

ולעמת זה ה"תופת והעדן" של עמנואל עני ודל, המחברת הכ"ח היא החלשה שבכל המחברות, אפשר מאד כי סיים בה את עבודתו הספרותית, ולאחר ששים קפצה עליו זקנה... בכלל יש בה סמני ירידה והתרשלות מרובה. גם השפה אינה עשירה כמקודם וחסרה כמה מסמניה מלפנים, אף שורה אחת חרוזה אין בה. כלה פרוזה חרוזה. והציור חסר כל צבעים, התמונות הולכות על פי רוב אחרי החרוז, אחרי המליצה השגורה בפיו. חוגו צר ידים. העולם היהודי גם הוא אינו העולם היהודי הגדול, כי אם הגיטו היהודי.

העולם היהודי אי אפשר היה לו אז להתקים אם לא היה שקוע בארבע אמותיו שלו. אי אפשר היה לו אז שתהיה לו שירה לאומית במלא רוחב המלה, אנוס היה להסתפק בשירה עמית, בכדי שלא יחדל להיות יהודי.

בן פלוֹרנציה הקטנה וצירו של מושל פעוט מעין גְוידוֹ דַה פוֹלֵינְטָה, לו אפשר היה להיות חש עצמו בן איטליה הגדולה, בן כל העולם הגדול, להתרומם למדרגת שופט כל הארץ. ואולם בן הגיטו שברומי אנוס היה להשאר בן גיטו, ובעולמו שלו לא ראה דבר מלבד אחיו בני עמו.

המבוא לשיר ה"תופת והעדן" הוא פשוט, ויש בו מן האמת הפנימית.

אדם בן ששים, ש"צירי המות באים לקראתו חשים", אין לו נחת רוח כשהוא שומע איך בני דורו מסתלקים מן העולם אחד אחד. והנה באה בשורה פתאם, כי נפטר איש צעיר ממנו לימים, איש שהיה מוסמך אצלו ל"חי רב פעלים זרע קדושים – ונפלו עליו אימים" והוא עושה חשבון נפשו – ו"חזון נראה" אליו.

תכונת נפשו של עמנואל, שהיתה לירית, ואולי גם החומר הלשוני הביאוהו לידי כך, שבמקום שֶדַנטי מרבה בצבעים בתאוריו – הוא מרבה בקולות.

"והנה רוח גדולה וחזק, מרחף ומתגבר, מפרק הרים וסלעים משבר, ואחר הרוח רעש לקולו צללו אזנים – – – – ואחר הרעש אש וקול דממה, ואור שבעתים כאור החמה – – –", ואילך בציור מרבה צבעים לערך – – "והדרך לא סלולה, מעוף צוקה ואפלה, וארחות עקלקלות, לא ראינו שם אך ברקים וקולות, ולא שמענו רק קול כחולות, וצרות כמכבירות" – – – ושוב קולות: "והנה כסופות, בנגב חלפות, עוטיות ונכלמות ושוממות, וכיונות הגיאיות כלן הומות, ודמעותיהן על לחייהן, ומהגות כקול יונים מתופפות על לבותיהן – – –"

לקול תחנוניו של עמנואל בא דניאל איש חמודות, והולך להראותו את התופת ואת העדן.

הם הולכים. – ו"באחרית הגענו אל גשר רעוע, ותחתיו נחל שוטף, וכאילו רואיו גוזל וחוטף – – –".

אנו נזכרים בנהר התופת אֲכֵירוֹן.

"ובראש הגשר שער ושם להט החרב המתהפכת". זה נקרא שער שלכת – – – וכל אשר נפרדו מן העולם ובתופת יהיה מחניהם, דרך הנה פניהם – – –".

והקולות מְרֻבִּים על הצבעים.

"והנה קול כחולה שמענו והבהילנו, קול אומרים אבדה תקותנו נגזרנו לנו, הנכנס נכנס והיוצא אל יצא".

Lasciate ogni speranza voi qu'entrate כתוב על שערי גיהנום לדנטי.

אין לדעת מפי עמואל איך נבנה התופת, יש בו אמנם איזה מקומות שיש להם שֵם, אבל על פי רוב הוא הולך עד שמגיע ממקום למקום סתם. לראשונה הוא נמצא בעמק הפגרים, אחרי כן יבא למדור קרוי שחת בלי, ויש עוד מדור מכונה ארץ נשיה או שאול תחתיה.

נראה, כאילו התופת אינו אלא מדבר ישימון אחד גדול. מראות תופת מעין אלה שהיו לקתולים ולנוצרים בכלל, כגון חזיונו של הנזיר אַלְבֶּריקוּס, לא היו לעמנואל. דנטי קבל כבר כמה אֲרִיחים מן המוכן, ואולם בחוצות הגיטו לא היו. לשאול את כל תכנית ה"תופת" ולהכניסה ליהדות לא רצה עמנואל; בין היה בורא לו תכנית שלו, בין היה נשאר נאמן לזו של דנטי – הרי נשארת חקוי. לכן הסתפק בזה שסגל לו את רעיונו של דנטי, כמו שסגל לו זה את רעיונו של אַלְבֶּריקוּס[1], וברא ממנו תופת שלו – של יהודי.

וגם אין אצלו כל חלוקת חוטאים למחלקות, כנופיות מדויקות כמו בתופת של דנטי. אך לעתים אנו רואים מעין מדור בפני עצמו לבעלי עבירה אחת, למשל "בארץ נשיה" – "והוא שוחה עמוקה, בוקה ומבוקה ומבוּלקה, והיא מקום האנשים המשחקים בקוביא".[2]

וכן גם המדור השני, שבו נכנס ומצא "והנה סיר נפוח מקצה בחוברת, ובתוכה נחשת ברזל בדיל ועופרת, וקול אומר שפות הסיר שפות, והעמידנה על הגחלים השרפות, והכינו החיות הטורפות – – – בשביל הנשים הנואפות." – – – – – ואל מקום אחד מהתופת הגענו, ראינו אנשים עבריים בלשונותיהם תלויים, וסובו עליהם אנשים מורים בקשת למען ענותם, יורום וחץ פתאם יהיו מכותם – – – אלה האנשים לא היו כאבותם – – – רק היו שוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם." – –

וכן יש כנופיה וענויים אחרים לה, לאלה "אשר שקדו בפתחי בתי טבילה, לראות הנשים המתקדשות מטומאתן, בבואן ובצאתן." – –

ואולם כאשר נסעו משם וראו: שוחות עמוקות, ושם צרות ומצוקות, ואש אוכלה אש, אשר כל רואיהם מראות עוד טוב יִתְיָאֵש, – – ולא תראה שם רק לב אמל, ולא תשמע שם רק קול בכי ויללה, וצרה כמכבירה, וקול כחולה, וקול נאקת חללים, ולב גווע, ונפש חללים תשוע, צועקים מכאב לב ומשבר רוח יילילו, ומספד מַר יגדילו, לקולם צללו האזנים". ויהי כששאל אותו עמנואל מי המה אלה, עונה לו דניאל איש חמודות, והולך ומונה לערך דף שלם כל מיני חטאים שבעולם "מהם קצתם לקחו מן החכמות והתורות, מחשבות נכריות זרות – – – וקצתם ערלה אזנם – – – וקצתם לא רצו שיחכם אחר בעולמם – – – וקצתם כוונו להנעים קול בתפלות, להכנס בלב היעלות ותבטנה בו הצבאות – – – וקצתם לא נתנו פרוטה לאמללים ונדכאים – – – וקצתם בשקר נשבעו – – – וקצתם רדפו אחרי השררות." – – –

ואולם כמה וכמה מהם נמצאים במדור אחד לא משום שהחטא גרם, אלא החרוז גרם שימצא בקרבתם זה ולא אחר, ובין חטאיהם אין כל צד שוה. וגם יש שכל ענשם שלהם בא מסבת אותו החרוז הארור.

"משם נסענו והנה שוחה עמוקה, בוּקה וּמבוקה ומבולקה, לא ישמע בה רק קול בכי וקול צעקה, ובתוכה אריות ונמרים, ועקרבים חברבורים, ויאמר אלי האיש זאת נקראת ארץ נשיה, ובשם אחר שאול תחתיה, והיא מקום האנשים המשחקים בקוביה, אשר אמרו לא יראה יה, ודמן טעון הזיה, ולכן יד ה' הויה, בהם בנפש ובגויה, יען אשר פנו למעלה בשחקם, וברכו אלהים בפיהם ובלבבם כאשר שבו כליהם ריקם, ולכן ימודו פעולתם אל חיקם, ולא יחמלו ביום נקם".[3]

למשל: "שָם חָפְני ופִנְחָס בני עלי נתונים למחראות, יען אשר שכבו עם הנשים הצבאות".

"שם כנען הארור, צפונה חטאתו ועונו צרור, יטחנוהו בריחים ודכו במדוכה ובשלו בפרור".

סמיכות שכנים שלא לפי חטאיהם נגזרה על אלה למטה:

"שם סיחון מלך האמורי, שם בני שעיר החורי".

"שם עוזיהו מלך יהודה והצרעת במצחו, ושם חיאל בן האלי אשר בנה את יריחו".

"שם עוג מלך הבשן, יעלה עשנו כעשן הכבשן".

"שם פנינה אשר הכעיסה חנה, ושם שכם בן חמור אשר ענה את דינה.

בן רפובליקה קטנה הרהיב בנפשו עוז להניף שוט על כל גדולי ארץ, בין חיים ובין מתים; להפריד גורלם מי לתופת מי לעדן, לא נשא פנים לאפפיור, לא הדר פני קיסרים, ולדראון עולם שפט חשמנים נסיכים ופני דורו, ובן העם המפוזר והמפורד על פני כל הארץ לא הרהיב בלבו לנגוע במי שהוא, לא קרא בכל שם מושל או עריץ מבני דורו להתנקם בו על דמי בני עמו השפוכים בארצות מחמד ובצל הצלב.

ודאי שהיו והיו לזה טעמים, כי גם בשמותם של בני קהלתו לא הזכיר בפירוש, אלא רמזים רמז.

הזיק היפה שבחזיונו של אָלְבֶּריקוס היה למאור עולם בשירתו של דנטי, ואולם המאור הגדול של דנטי היה שוב לניצוץ קטן כשהגיע לחומת הגיטו הרומי. אם שפך עמנואל את חמתו על פרעה נכו ועל פרעה חפרע, הלא היה לו לזה היתר מן הקתולים, ואם הזכיר לגנאי את טיטוס, הלא גם ברומא עצמה היו סולחים לו לזה.

לעמת זאת היתה לו קבוצה אחת קטנה, שגם הכנסיה הנוצרית לא הכירה בכשרותה, ואפשר היה גם ליהודי לבעוט בה – בעט.

"שם אריסטוטלס בוש ונאלם, על אשר האמין קדמות עולם, שם גליאנוס ראש הרפאים, על אשר שלח יד לשונו לדבר במשה אדון הנביאים, – – – שם אפלטון ראש למבינים, יען אשר אמר כי ליחשים ולמינים יש חוץ לשכל מציאות, וחשב דבריו דברי נביאות, שם אפוקרט יען אשר היה כילי מחכמתו, והעלים ספרי רפואתו, שם אבן סינא היה ללעג ושחוק, יען אשר אמר כי הוָלד אדם לא מאדם איפשר לזמן רחוק, ואמר כי לידת ההרים היה דרך טבעי" – – – כלם יחד עם "נשות הזימה" וכושר רשעתים ומישא – במדורה אחת גדולה, בארץ מאפליה, רשפיה רשפי אש (כמובן) שלהבת יה, מדורת אש ועצים הרבה, לילה ויום לא תכבה" (ככתוב.).

על פי הרמזים הרבים במחברת כ"א אפשר לומר, כי היה לו לעמנואל הרבה להגיד ולהטיח דברים כלפי "ראשי הקהילה" ו"ראשי אלפי ישראל" ו"תושבי אפרתים" ועוד "אנשים אשר בשכבר הימים חשבתים קדושים". לא לחנם דן אותם לכף הקלע וברותחים, אותם ואת "גדולי הדור".

וכשם ששימשה פואימה זו לדנטי גם בחינת פַּמפְלֶט וכלי זין בפוליטיקה, כן שמשה במקצת גם לעמנואל. בני דורו או בני קהילתו בודאי ידעו למי התכון בספורו על אודות "חיאל בן האלי" אותו "בן מנבל אם", ומי הוא אותו ה"חזן" – חנף ומרע, גחזי המצורע, המתפלל לפני אל, איש סובא וזולל, אשר קדש יְיָ חלל, ובהיותו עומד בתפלה בעינו קורץ וברגליו מולל".

שני עמודים שלמים הקדיש (רנ"ב – רנ"ג) לאיש "שהיה לראש בני דורו עטרת יהלום" ושהיה לו בית באַנְקוֹנָא.

בכלל יש ללמוד מתוך התופת על כמה פרטים מענינים בענין החיים בגיטו הרומי או האיטלקי.

אהבת השררות שלא מצאה ספוקה בחיים מחוץ, הלכה וקבלה צורה משונה אופית לגיטאות להתבטא במנויי חזנים מאנשי שלומה, בסכסוכי קהילה, ריב על עליות, עסקי הגבהה וגלילה, וכדומה. אלה סמנים לחיי קטנות בתוך חומת גיטו.

האם לא אופית היא התמונה הקטנה הזאת? "אך בשבתות ובחדשים, ובמועדי ה' המקודשים אמרו נחנו נחלץ חושים, כי מי כמונו ומי יועידנוּ, ומי יעורנוּ, ומי זה רואה אשר יעמוד לפנינו, ובשלש פעמים בשנה, יקומו לחטאת ראשונה וביום הכפורים באשמורת הבקר יקומו, ולריב וּמצה יצומו, יאמרו אין איש יודע שושן עמק אימה כהם, והיא ירושה להם מאבותיהם, יריבו על המקומות ויִקראו בגרון, ואמרו כי הם ראויים לשבת אצל הארון, זה אומר אני אתפלל ביום הכפורים, וזה אומר אני אקרא המגלה בפורים, כי מי ישלים חומש ביום שמחת תורה, רק ראשי העדה והשררה, מי יאמר חזון ישעיהו בן אמוץ – – –".

ציור חי ומלא תנועה, מספר קוים בודדים, אך חדים נתן לנו מדרכי הצבועים בדורו: "אלה האנשים הארורים, וכאשר התפללו בפני אנשים אחרים, היתה תפלתם כתפלת יום הכפורים, וכריעותיהם והשתחויותיהם היו מאה ועשרים, והם ראו הכונה בכל המלות, והכניעה והרתת מהחל ועד כלות, והכריעה הגמורה, עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, ובעת התבודדותם בטירותם" – – –

יש בורות ושיחין מלאים נחשים ושרפים מעופפים למנחשים ולכושפים.

מזכיר הוא בענויי פורעי מוסר "שוקדים בפתחי בתי טבילה לראות הנשים המתקדשות מטמאתן בבואן ובצאתן, והלכו אחרי ההבל ויהבלו, ואיש אל אשת רעהו יצהלו, ינבלו פיהם ועל אודותיהן ישאלו – – – כאשר תאות החשק ענקתם, וכמה מן הנשים הצנועות בסיבתם מלטבול היו נמנעות."

אין ספק שכל אלה "היחידים", הנידונים ביחידות שלא עם כל כנופיות החטאים כחטאותם, הם היו לא סמל חוטאים בכלל, פושעים סתם, כי אם תמונות אנשים חיים ידועים לבני דורם ולא רק עמנואל הרומי לבדו הכירם.

נפחד ונרעד מכל אשר ראה וּמכל אשר שמע, קלל המשורר את יום הולדו; מובטח היה כי גם לו נכונים כל יסורי גיהנום אלה. ואולם דניאל איש חמודות מהר לבא בדברי נחומים, כי לא לו ללבוש חרדות, כי בו "ידובר נכבדות", והוא הולך ואומר לו מקצת שבחו בפניו, הולך ומונה אחת אחת כל מדות טובות שישנן בו; ואולם מבטחו ישים בפירושים שכתב, והם הם יעמדו לו בצר. כנראה היה מתגאה עמנואל בפירושיו אלה, ואחת משמינית שבשמינית גאוה מתגלית בו בבואו להזכירם. וגם כמה מן התמימות, ואולי מן האמונה יש בדבריו:

אומר לו דניאל איש חמודות: "כמה שמח ישעיהו הנביא אשר פירשת ספרו, חי אני בראותו פירוש על מה תוכו נשבע ביוצרו, כי כאשר פירשת כן כוֵן במאמרו. – – – ולו ידעת כמה עלז שלמה מלך ישראל, כאשר אמר לו מיכאל, פירש ספרך עמנואל – – – רק אותך לבדך משח הזמן שמן משחת קדשו." – – –

וכשהגיעו אל ראש סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה "ועלו במעלותיו הגבוהים שם נגלוּ אליהם האלהים", ושם חרד לקראת משוררנו גם יחזקאל הנביא – "שאגה לו כלביא", ויאמר: "מה מאד כבדתני בפי' ספרי – – – והנה ירמיהו ויושט אלי ידו ויאמר ברוך שחלק לך מכבודו – – – לָאוּ מפרשי הזמן לתת פירושו, ואתה גלית ענפו ושרשו." – – –

באריכות יתירה עומד המשורר וּמספר את כל הכבוד הגדול, אשר נחל מאת שלמה המלך, ישעיהו הנביא, משה רבנו ואסף הצדיק.

בתאור העדן שוב אנו נפגשים באפיסת כחו הדסקריפטיבי של עמנואל, ואולי גם באותה ההתרשלות, שבה מצוינת כל המחברת האחרונה. ויוכל היות שכל המחברת אינה אלא אֶטוּד, ראשי פרקים, שצריך היה לשמש לשם יצירה יותר גדולה ונאותה לעמנואל.

מתולוגיה יפה יש גם לנו, פזורה זעיר שם זעיר שם, והפַנטסיה היהודית עשירה במדה מספקת כדי לתת חומר משֶלה לציורו של עולם האמת, ציור אדיר גונים ורב-מרץ, לבנין עולמות נהדרים ורוממים, לא פחות גרַנדיוזים מזה שנתנה הכנסיה הקתולית.

ואולם עמנואל מבליע תוך כדי דבור – "מעלות תחתיים, שניים ושלישיים" "וכסאות רמות ונישאות" גם "עשר חופות בגלומי תכלת וארגמן מחופות" לעשרה הרוגי מלכות.

ונקל מראש לדעת את מי הוא מוצא ואת מי הוא מושיב בעדן: את האבות, ואת הנביאים ואת התנאים, ואת כל מי שנזכר בכתבי הקדש, אם אך לא נזכר שם בפירוש לגנאי. ובתוך עדת הקדושים אנחנו מוצאים גם ספק-צדיק, תמימים למחצה, ישרים על תנאי, וכל אלה שזכות חרוזים עמדה להם להכנס לעדן או להיות סמוכים אצל זה או אצל זה:

"שם אשכל וְעָנֵר וְאַבְנֵר בן-נֵר".

"אליהו אשר עלה בסערה השמים, ושם תמר אשר ישבה בפתח עינים".

"עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע, ושם יהונתן בהר הגלבוע."

"שם רעוּאל חובב ויתרו, ושם גדעון ופורה נערו".

משדה הספרות העברית הביא לשם את החביבים עליו ביותר: "את שני יהודה: רבי יהודה הלוי ורבי יהודה חריזי."

ועוד כמה מידידיו ומכיריו ומבני משפחתו. בתמימות יתירה ומתוך אהבה הוא מביא לעדן את אחיו, דניאל, את אמו "הצדקת יושטה", ואת "מרת ברוניטה חמותי החסידה". ויש כמה שאין אנו יודעים מי הם, ונכנסו בהעלם שם:

"המשכיל ר' פלוני מעיר פלונית", "והשלם פלוני מעיר פירוש'א וכו".

ולא צריך לשכח עוד חבורה אחת קטנה, אשר עליה עמדו כבר כל המספרים בשבחו של עמנואל הרומי, והיא נותנת כבוד ולִוְיַת חן על כל מהלך רוחוֹ וגדולת נפשו של משורר עברי במאה י"ג למספרם.

ואלה הם דבריו:

– – – ראיתי אנשים מלאים הוד והדר, וליפים שמש וירח קדר, נתנו להם מהלכים בעולם המלאכים, ולא הכרתי איש מהם, ואשאלה האיש הדובר בי לדעת אודותיהם, ויאמר אלי "אלה הם חסידי אומות העולם אשר גברו בחכמתם ושכלם – – –".

ואך הפעם התעורר משורר הגיטו עד למעלתו של דנטי אחד מאבירי המשוררים בעולם, ואולי גם "למעלה מזה".

שש מאות שנה עברו מעת נכתבו "המחברות." כמה וכמה תלאות עברו מאז על ישראל, כמה וכמה פעמים חִשְּׁבָה אנית האומה להשבר במים הזידונים ובסערות הזמן. הרבה מאוצרותיה אבדו לה במשך הזמן הזה, אך לא אבדו שיריו של עמנואל ולא נגנזו גניזה, ואף כי העירו עליהם חמתו של בעל השלחן ערוך. העם העברי הכיר במרגליות שהיו בידיו, ושמרן לימים טובים מאלה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ ובנידון זה אין זה חקוי, אלא עמנואל הכניס בו ממה שהיה כבר מקובל באומה והמתאים בכלל לרוח היהדות שבשעתו, וגם התיר לו להוסיף כמה נוספות על דעת עצמו. - הנזיר אלבריקוס, שנולד בשנת 1100, היה בילדותו, בהיותו בן תשע, חולה, ויהי בחלומו שנמשך תשעה יום, אחזה יונה בציצית ראשו ותביאנו לפֶטרוס השליח, וזה ועוד שנים מלאכים הובילו את הנער דרך מדורי תופת וגיהנום ועדן וכל שבעת הרקיעים. כשהתנער הנער הִבְרִיא, ונשאר במנזר Monte Casino. ספוריו עברו מפה אל פה וברבות הימים נשתבשו, וצוה ההגמון לדיאקונוס פֶטֶר שישב ויכתוב את כל החזיון מפיו של אלבריקוס, כי זה לא ידע כתוב. ואמנם אופן הנסיעה, וביחוד כל הענויים ומיני היסורים הממרקים עונותיהם של החוטאים, שהם כמה וכמה פרטים לאלה שבשירו של דנטי.
  2. ^ כמוזכר למעלה אין עמנואל מרבה בתאורי מדורי התופת, על כן אי אפשר שלא לעמוד על תמונה זו, שבה הוא שוהה קצת יותר מבאחרות.
  3. ^ השחוק בקוביה (לא בקלפים, כי אלה חדרו לאטליה אך אחרי מותו של עמנואל), היה למכת מדינה. רבים היו השוחקים - בשוקים וברחובות, ביום ובלילה בביתם; אף כי זאת אסרו להם איסור חמור, ולא התירו את השחוק בבית אך בליל ניטל ובחג הפסח שלהם. וכמה דרשנים וסופרים היו קובלים עליהם ועל כל האסון שהם ממיטים על נפשם ועל נפש קרוביהם. והיו דרשנים שהיו מספרים על קוביוסטים "שברכו אל" מתוך סערת תאותם ובעלי תשובה שבהם שהיו בונים בתי תפלה