עמנואל הרומי: מונוגרפיה/שירי אהבה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שירי אהבה[עריכה]

לא הִרבה איש ממשוררינו הקדמונים בשירי אהבה כעמנואל. שירי האהבה שלו עולים על שלהם באש היוקדת בהם, בתוקף המליצה ובטוי התאוה. והפסוק השאול, שהוא מאפיל פעמים על הגלוי, אינו בא אלא כדי להוסיף משהו מן הַפִּקַנְטִיוּת. אי אפשר היה לה לשירתו של עמנואל בלי שירי אהבה, בין שאהב באמת ומיסורי נפשו ודכדוכי לבו הוא ניזון, בין שהיה "כותב" שירי אהבה להראות כח בלשנותו גם בתחום זה, שהרי תפסה אז האהבה מקום כל כך חשוב בשירת בני ארצו ודורו. לאיטליה חרדה שירת הַפְּרוֹבֶנְצַלִים וְהַמִינֵזֶנְגֶּרִים, אלה שקדמו בכך לאיטלקים – וידוע הוא הדבר כמה היתה ניזונה שירתם של אלה מאהבה; ואולי קבל עמנואל יסוד-שירה גם זה ממוריו הספרדים.

ומדה אחת היתה לשירת אהבה זו, שלא היתה אהבה נובעת מן הלב, אלא מדה מוסכמה בנוסח מקובל, בטוי החשק הגס, התאוה אל ה"עפרה" אל ה"תשוקה". אכן, בשירת בני דורו של עמנואל נראה שנוי מה בבטוי-האהבה שבשירה. נימה חדשה התחילה הומה בכנור האהבה. בשירתו של Guido Guiniceili ובשיריו של דנטי הגאון נשמעה נימה זו. קודם לכן היתה האהבה חול, באו הם ועשוה לקדש קדשים. קשורה היתה זו בקרקע, ומסביב לה שושנים ונגינות הזמיר, בא דנטי והעלה אותה למלכות שמים, הושיב אותה ליד "האם הקדושה" במקהלת המלאכים. האהבה, שהיתה קודם לכן ארסו של החטא, היא שדרכה להחטיא את הרבים, נעשית לדבר שבמסתורין. מכאן ואילך לבשה האהבה צורת געגועים וכליון נפש המרומם אותה לעבודת הקדש. דנטי רואה את ביאטריצה שלו בסוד שרפי מרום בעודה בחיים. הוא בעצמו נשא אשה, ראה עמה חיים, והוליד בנים. גם ביאטריצה היתה כאחת הנשים בחייה, ואולם לה בלבד שמר דנטי אהבתו, אותה האהבה הנשׁאה. ועמנואל דלה את סוד האהבה מלבו הוא. שירי האהבה שכתב הם שירים, שנבעו מקרב לב חומד, לב סוער בסער החשק, מתלקח על נקלה. לא היתה זו ה"אהבה" הגדולה והמיוחדה, על נְקלה עלתה זו בלבו להטה אותו כלו והוא לא הבחין "אם את חשקה הוא את נפשו ילהיבנה – או ממרום שֻלח בו אש על עצמותי וירדנה". ולאחר זמן, בין שבאה תאותו זו ואם לא – היה לבו נכון לקבל "שוד תנחומיה" של אחרת.

ואולם דים היו רגעים אלה להמציא לו ניב שפתים לוהט, ברק הבטוי ותפארת המליצה, מעוף דמיון נעלה. ובשטף התלהבותו הוא מפיק מרגליות מפיו. בציור היופי, בתיאור החושים, כשהוא לוקח מן ה"יפה המסכם", מן ה"מוכן" – כמה חלש כחו וחסר כל סימן של אישיות! אין עצם כחו מתגלה אלא באותם נצוצות-חשקו שלו, השם בפיו את הבטוי המתאים, ההכרחי.

"נַפְשִׁי תְּלוּיַה בַעֲגִיל אָזְנַיִךְ-"

הלא שירה קטנה זו – תמונה שלמה ונהדרת היא מאין כמוה, שיר נאה להינריך הינה.

איננו יודע כל מעצור ללשונו ולדמיונו בבואו לציר יפי ה"עפרה".

"יוֹם צִיֵר חוֹנֵן הַצוּרוֹת אוֹתַהּ מִכָּל עֵסֶק פָּנָה,
לֹא הוֹלִיד עַל תֵּבֵל כִּדְמוּתָה וּבְצַלְמָהּ עוֹד לֹא שָׁנָה".

הוא מאזין לרטט לבו בחשקו, הוא שומע ומבחין בכל הזעזועים הדקים שבו. "שם ראית עפרה ברה ומקוטרת מור ולבונה"

"עֵינֶיהָ הֵם לַהַט חֶרֶב תִּתְהַפֵּכְנָה אֶל כָּל פִּנָה.
            עֶשְׁתֹּנוֹתַי וּמְזִימוֹתַי גַּם עֵינַי בָּהֵן תַּבֵּטְנָה.
מִשְׁתָּאוֹת מַחֲשׁוֹת לָדַעַת: אִם תִּגְרַשְׁנָה אוֹ תִּקְרְאֶינָה,
לֹא הִבְחַנְתִּי אַךְ הֶאֱמַנְתִּי, כִּי הֵן אוֹמְרוֹת: לֵכְנָה שׁוֹבְנָה".

אלה בצד אלה:

   "רֹאשָׁהּ עָלֶיהָ כַכַּרֱמֶל וּשְׂפָתֶיהָ מוֹר תִּטוֹפנָה,
               שָׁרְרָהּ אֲגַן סַהַר, לֹא יֶחֱסַר וַעֲרֵימַת חִיטִים בִּטְנָהּ,
               וּלְחָיֶיהָ כָּל הָאֹרוֹת בָּם תִּזְרַחְנָה בָּם תַּעֲרֹבְנָה."

בשירתנו, העניה בסונטות ובשירי אהבה, שירי האהבה הללו של עמנואל הם הברקות היותר נאות. נאים הם בין שיש להם צורת הסונט – למשל, השיר הבא להלן ("מי האמין עפרה אשר עמים") – בין צורת הַגַזֶל הערבי האופי (כגון, "לא יאמרו שוא עמלו בוניך") או איזו צורה שתהיה.

מָה רַב טוּבִי, כִּי עָפְרַת חֵן
הִבְטִיחַתְנִי מִצִּוּף יַעֲרָהּ –
אִם רַגְלִי עַל רִצְפַּת חִשְׁקָהּ
אִם לִי נוֹעַם צוּף אַהֲבָתָהּ,
הִיא גוֹרָלִי וּמְנָת חֶבְלִי,
הִיא חֶמְדָתִי רֹאש שִׂמְחָתִי
אֶשְׂחַק אֶל שׁוֹד עַד אִינַק שׁוֹד
יִקְחוּ רֵעַי מִצְפֵּה גִלְעָד!

קָרְאָה אוֹתִי אֶל יוֹם נוֹעָד,
אֵיכָה לִבִּי כַּיוֹם יִרְעָד!
יַעֲמֹד, אֵיכָה רַגְלִי יִמְעָד?
מַה לִי וּלְךָ זַעַם תִּצְעָד?
וּזְמַנִּי לִי אוֹתָהּ יָעָד.
וּלְכָל שַׁעֲשׁוּעַי בֵּית וַעַד.
תַּנְחוּמֶיהָ, לִבִּי יִסְעָד.
לִי מֵעָפְרָה מִיץ פֶּה גִיל עַד.



לֹא יֹאמְרוּ: שָוְא עָמְלוּ בּוֹנַיִך!
הַחוֹשְׁקִים עֵת יֶחֱזוּ פָנַיִךְ!
בָּרוּךְ אֲשֶׁר כָּכָה בְעוֹלָמוֹ, אֲשֶׁר
אָצַר סְגוּלוֹתָיו בְּמַכְמוֹנָיִךְ.
כָּל כֹּכְבֵי שַׁחַק וְחֵילָם נָתְנוּ
הַחֵן וְהַיוֹפִי בְּעִזְבוֹנָיִךְ,
נוֹגַהּ וְכוֹכָב אֶת הֲדָרֵךְ נָתְנוּ
שָנִי בְקָשְׁרָם עַל בְּרַד שִׁנָיִךְ
אַשְרֵי אֱנוֹש יַבִּיט לְהוֹדֵךְ, יַעֲלָה!
אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יֹאחֵז בְסַנְסִנָיִךְ!
יוֹאֵל אֱלֹהִים חַי וְיוֹסִיף מַחֲצִית
מִסְפַּר שְׁנוֹת חַיַּי עֲלֵי שָׁנַיִךְ...
מִי לִמְדֵךְ קֶשֶׁת, יְפֵהפִיָּה, אֲשֶׁר
 מָחַצְתְּ סְגוֹר לִבִּי בְחֵץ עֵינַיִךְ?
אִם תִּקְטְלִנִי לָךְ אֲיַחֵל, יַעֲלָה,
אֶצְעַק וְלוּ אַתְּ אוֹטְמָה אָזְנַיִךְ.
אִם אֶשְׁכְּחָה חִשְׁקֵךְ צְבִיַת חֵן, וְאִם
לֹא אֶזְכְּרָה עַצְמוֹת בְנֵי חוֹנָיִךְ
תִּשְׁכַּח יְמִינִי עוֹד לְחַבֵּק יַעֲלָה
אוֹ תַּחְשְׁבִנִי מִכְּלַל מוֹנָיִךְ.
עָפְרָה, וְאִלִוּ תִּרְצְחִי כָּל הַיְּקוּם,
לֹא יֹאמְרוּ: שָוְא עָמְלוּ בּוֹנָיִךְ...
 
אֶפְקֹד צְבָא מָרוֹם וְאֶרְאֶה, כִי
 נִפְקַד מְקוֹם צֶדֶק וְאוֹר נוֹגַהּ,
וָאֶשְׁאֲלָה כָל הוֹבְרֵי שַׁחַק:
מִי זֶה וְאֵיזֶה הוּא אֲשֶׁר שָׁגָה
לִגְנוֹב כְּהַיוֹם כֹּכְבֵי מָרוֹם,
אֶרֶץ לְהַעְמִידָה עֲלֵי תּוּגָה?
וַיֹאמְרוּ לִי: דּוֹד, שְׁאֵלָתָךְ
לִמְאֹד חֲקַרְנוּהָ לְהַשִׂיגָה.
לֹא נֶעְדְרוּ צֶדֶק וְנוֹגַהּ, כִּי
עַל חוּג אֲדָמָה זָהֳרָם יִּגַהּ;
אַךְ יָרְדוּ הֵמָה וְשָכֻנוּ רֹאשׁ
עָפְרָה בְשׁוּשַׁן הַיְפִי סוּגָה.
שׁוּר עֵין יְמִינָהּ – תֶחֱזֶה צֶדֶק,
שׁוּר עֵין שְׂמֹאלָהּ – תֶחֱזֶה נוֹגַהּ.
 
מִי הֶאֱמִין עָפְרָה אֲשֶׁר עֵינַיִךְ
הֵם יַעֲלוּ בַּסָעֳרָה שָׁמַיִם!
כִּי אֶחֱזֶה שַׁחַק בְּבֵין עְַרבַּיִם,
וָאֶחֱזֶה יוֹמָם בְאוֹר פָּנַיִךְ.
 
חַיַי תְּלוּאִים בַּעֲגִיל אָזְנַיִך,
כִּי אֶחֱזֶה בּוֹ מַעֲשֵׂה מִצְרַיִם.
עוֹד אֶחֱזֶה בָּךְ תַּאֲוַת עֵינַיִם
עַל כּכְבֵי שַׁחְרֵך בְּרַד שִׁנַיִך.
 
אֶשְׁאַל צְבִיַת חֵן: הֲאִם עֵינַיִךְ
הֵם כֹּכְבֵי שַׁחַק לְקֻחִים בַּשְׁבִי
יוֹמָם וְלַיְלָה יַעֲלוּ בַּשַּׁחַק?
 
אוֹ הֵם דְמוֹת כֹּכָב, וְאוֹר פָּנַיִך
דִמְיוֹן גְּלִילֵי רוּם, אֲשֶׁר כָּל הַצְבִי - [1]
יוֹת לָך כְּמוֹ – מַר מִדְלִי וּכְשַׁחַק?

  1. ^ כך אני מציע לסדר, ולא אֲשֵׁר כָל הַ – צְבִיוֹת.