אי אפשר היה לו לקובץ שירים בימי הבינים בלי שירים על היין, הללו היו מן השירים שבחובה. גם המשוררים המושלמים, שנביאם גזר על השתיה, שרו שירים על כדי ענבים. וכך שרו שירים על היין משוררי ספרד העברית – ועמנואל בתוכם.
כל מה שכתב זה "מאודות היין" נכנס לתוך מחברת אחת (מחברת עשרים וחמש) ובפתיחתה של המחברת אנו מוצאים ציור הרחוב ל"אחרי סעודת פורים", ציור מלא חיים ותנועה, וכך נהגו בימי הקֶרנוָל וקֶרְמֶס. מחברת זו אינה אלא מאסף של שירים והלצות שנושא עניינם הוא היין. הימים של פורים ו"שמחת תורה – ושמונים איש הזקנים נאספו בבית נשיא ארצם וינקו משדי הזמורה" – ואיש איש מהם נשא משפטו על היין, בא המשורר אף הוא בדבריו. התול קל מרחף על פני שיר זה. פעמים אין להכריע אם בשבחו של היין או בגנותו הוא מספר.
אכן ב"שירו על החדשים", מזכיר עמנואל כמה פעמים את היין. בתשרי: "ואשתה עסיס רמון ואשכור דם ענבים". ובמרחשון: "מכל חי ילוד אשה אברך אני נח ונטעי נעמניו – – – עלי ישרו אחונן עפרו בתוך קברו וארצה את אבניו". "על אחת כמה וכמה אהיה באדר יושב ודורש, ואזכור חסדי המן וזרש – והיין מבשם את ימיני בקול קורא וברבור יפרש". וגם באלול - "ואשית גפני סביב צוארוני לענק ואינק שדי הזמורה".
אבל כאן בסעודת מצוה הכתוב מדבר. על יחוסו של עמנואל אל היין יש לעמוד מתוך השיר: "שמעו הרים, שיר השירים, חבר על ראש השכורים", שבו משֻלבים כמה חדודים, שהיו חיים בפי העם, ובו אתה מוצא כמה מיסודות שיריהם של הסטודנטים על היין מימות הבינים ועד היום. בשיר מחודד זה בא כשרונו של עמנואל לידי בטוי שלם, ולפיכך מן הראוי להעתיק כאן מקצתו:
