עמנואל הרומי: מונוגרפיה/עמנואל הרומי וזמנו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עִמָּנוּאֵל וּזְמַנּוֹ[עריכה]

" אִם אָמוּת – לֹא יָמוּתוּ סְפָרַי – וּמִשָׁם יִתְּנוּ רֵיחָם, נִרְדַי וּכְפָרַי... (עמנואל הרומי, מחברת א )"

כשאני מסיים בקריאתו של אחד ממשוררינו ה"ספרדים", הריני תמיד עצב. עוצם אני את עיני, ורוצה לתאר לי: מהיכן בא המשורר? מתי חי? באיזו סביבה בלה את חייו? ומי היו העפרות, הצביות החשוקות שעליהן שר? – ואין אני יכול לתאר לי מאומה.

קול דברים אני שומע, מליצה דולקת מליצה, גוזמא באה בעקב גוזמא, מלים יפות, ניבים חריפים – ואולם אין תואר ואין הדר ואין מראה.

תלושים, עומדים מעל למקומות וזמנים, נראים הם לי. תאמר, שחיו בזמן זה או זה – אין סמן לזמנים. נקדים מאתים שנה, מאחר שלש מאות – אחת היא. הקורא הרגיל, שאין לו אלא מה שעיניו רואות, ודקדוקי חוקרים אינו יודע, ובהשערות דקות כשערה אינו תולה עצמו – מעולם לא יבחין הן במקום הן בזמן: כך אפשר היה לאמר בַסַלַמְנָקה, וכך אפשר היה לכתוב בדמשק.

ומי המה בני הדור?

שירי ידידות וקינות על מותם ארוכים כאורך הגלות לפניך, וכל הנפשות אינן נפשות סתם בני אדם – אלא אריות וכפירים... העמוד הימיני... הפטיש החזק... רכב ישראל ופרשיו... אדירי איומה... שרים... לא שערום ראשונים...

וככלות הכל – אינני יודע, מה עשו, מה גדולתם ובמה זכו לאותם תיאורים? ואולם אם אקח איזו אנצקלופדיה ואמצא שם חמש שש שורות מכוונות כלפי איזה פרופסור, לא מן הגדולים שבגדולים, איזה מלֻמד בינוני במקצוע שלו – ומחַסֵר את אשר עשה הוא מתוך המדע, מתוך הספרות או התרבות האברופית – ואני רואה קרע בתמונה הגדולה, אני רואה בעיני ממש את גדולתו ואת מעשיו של האיש.

והיה בצאתנו מארץ מחוסרת קרקע זו ושמים אין לה, ואנשיה ללא כל גון וצבע, מה נגול רגע קט "לשירות הים" של יהודה הלוי.

שומעים אנחנו את קולו: "הפשט הזמן בגדי חרדות ולבש בגדיו החמודות". וגם אנחנו רוצים לקרא קריאתם של בני לויתו של קולומבוס בשעתו: ארץ! ארץ!

המשורר האומלל מתבוסס בדמיו. שבע ביום ימות מאהבה, אהובתו אין על עפר משלה.

"תתגל בתוך אהלי והנה אור – תתכס ותתעלף היום רַד".

מה יפים עיניה! נודעה זה כבר חבתם של ישראל לעינים יפות: כלה שעיניה נאות אינה צריכה בדיקה. ועיניה של העפרה?

"אל יעלת החן שתי עינים הקורעים לב חושקים לשנים".

ובכלל מה יש להוסיף על יפיה של יַעֲלה, אם –

"ראו יעלה אשר שמש וההר שחוח הולכות נגדה וקודרות".

אבל יבאו נא המון גדולי צירים, אם ימצאו ידיהם ורגליהם לתאר "עפרה" זו ע"פ מליצות אלה ולו גם להעביר קו אחד.

אֲנַקְרֵיאוֹן אינו אומר כי יפתו נאה; מבקש הוא את הציר לתאר אותה – והוא נותן בהן סמנים: אסתפּק בעיניה... וגַבּוֹתֶיהָ –

" אַל תַּרְחִיקֵן וְאַל תְּאַחֵן שְׁתֵּי הַקְּשָׁתוֹת לָהּ תִהְיֶינָה כְּמוֹ שֶהֵן, – וְרַכּוֹת רַכּוֹת עַד בְּלִי חוּשִׁי בָּהֶן תִּכְלֶינָה, וְצִיַּרְתָּ אֶת עֵינֶיהָ מְלֵאוֹת זִיו וּמְפִיקוֹת אוֹרָה, וּמַכְּחִילוֹת כְּעֵין אַתֵּינֵי וּמָרְטָבוֹת כּעֵין קִיתֵּירָה..."."

ובתוך אותו טשטוש-הגונים, ומפלצת הגוזמה הערבית, חסרת כל רגש בלתי מזויף, בתוך אותה הריטוריקה הנפוחה והמליצה הקרה, שריח של זיעה נודף ממנה – נבלעת אישיותו של המשורר עד בלי להכיר בה כלל: דברים אחדים ומליצות אחדות ופרצוף אחד לכלם.

כיוצא מן הכלל בתוך הערב רב האפור הזה, מוצא אני את עמנואל הרומי. אישיותו בולטת מתוך שירתו, למרות כל סבל הירושה, שקבל מבית מדרשו הספרדי, אישיות בולטת ורבת גונים, טפוסית בכל פרטיה לאותה התקופה שחי בה, לארץ אשר גר בה; כל חיי זמנו משתקפים בה כבראי נאמן. ואילו באנו ללמד על זמנו רק מתוך מחברותיו, היינו יכולים לתת תמונה יפה מאד.

בכלל ראוי הוא עמנואל הרומי לתשומת לב מרובה.

הרי לפנינו אחד ממשוררינו הגדולים בכלל, והמשורר היותר גדול שהקימה לנו כנסת ישראל בְאִטַלִּיָּה, כלומר אותה היהדות, שהיתה נתונה בתחום הנצרות; כי יתר משוררינו הספרדים כלם על קרקע ספרד המשלמית גדלו, והתפתחו תחת השפעת הערבים, השפעה בלתי אמצעית. והוא הוא גם המשורר היחידי שלנו מתקופת הרֵינֶסַנס, ולו רק מבראשיתה – ועמד תחת השפעתו של אחד מגדולי משוררי העולם, גם כן השפעה בלתי אמצעית. אם לא היה עמנואל בעצמו מיוצרי התקופה, אפשר שהקיפוהו כבר יהודים לוקחי חלק באותה התסיסה הגדולה, שעבודתם הנכּרת והבולטת התגלתה אך אחרי מותו של עמנואל. "פעולתם הספרותית של יהודי-איטליה היתה רבה ביותר, והשפעה יתרה היתה לה על האיטלקים – ואין לזלזל בה", אמר בּוּרְקַרְט, עבודתם זו מצאה את הערכתה בכמה ספרים, ביחוד במאמריו של מ. שטינשניידר.

אפשר מאד שהשפעתם התחילה עוד כמה דורות, טרום שהתגלתה תקופת התחיה; והם העבירו לאטליה את ירושת יון ושמרוה באטליה התחתונה בימי הבינים, כי סגלו להם את שפת יון, ואף לכתובות על גבי מצבותיהם בבתי הקברות השתמשו ביונית ורומית ולא בעברית; התרבות היונית היתה השלטת באטליה התחתונה בכלל עד שכבושה המשלמים. יש לשער שאת ידיעת השפה היונית הביאו היהודים מארץ ישראל עוד בבואם לאטליה אחרי חרבן הבית, וכנראה עוד השתמשו בה גם לצרכי המדע – כי מלומדים רבים היו ביניהם אז, ומשום זה אפשר מאד שהיו גם למורים באוניברסיטאות.

באותה תקופה שבה חי עמנואל יש לראות סמני התקרבות גדולה בין היהודים ובין הנוצרים שכניהם בתחום המדע. כנראה ישר הדבר גם בעיניהם של המלך פרידריך השני ובנו מַאנְפְרֶד, בימיו למד האיטלקי Nicolo di giorinazzo ביחד עם היהודים משה בן שלמה את "המורה-נבוכים" בתרגום העברי והוא, גם קרא את Anatoli, ששמו העברי היה יעקב בן אבא מורי מפרבינציא, בכדי שיתרגם לעברית את כתבי אֵוירוֹאֵש. בימים ההם תרגם הלל בן שמואל כמה דברים מרומית לעברית וגם את האפוריזמים של הִפוקרַטֶס (שנדפסו בשנת 1647). בימיו של עמנואל גדלה ההתקרבות עוד יותר. בין חכמי היהודים, שהיו בה בעת גם נושאי דגל הרינסנס, יש להזכיר את דודו של עמנואל – יהודה הרומי (Giudo Romano), אשר כתביו טרם ראו אור עד היום.

ועמנואל חי את חיי תקופתו – חיי תקופה סוערת ומענינת מאד.

תולדותיו של עמנואל – כמעט שאין אנו יודעים אותן; ידוע לנו ששם אביו שלמה ושם אמו יוּסטה. בן דודו היה חכם מפורסם בזמנו, יהודה הרומי. הוא מזכיר ב"תופת ועדן" את שם אחיו ואת שם חותנתו. משערים שנולד בשנת 1270, ואולם כנראה טעות היא (עיין פרק "תופת ועדן"), והוא נולד בשנת 1260 ומת בשנת 1330. ובאמת אי אפשר להוסיף דבר על תולדותיו כמו שהם נתנו ב"מחברותיו", הוצאת פראנקפורט.

עמנואל מעיד על עצמו, שידע את חכמת הדקדוק, ויד היתה לו בכל "הארבעה ועשרים", חבר ספרים ועשה פרושים. הבין את "חכמת המליצות והחרוזים", "בחכמת הכוכבים והמזלות", "חכמת הניגון", חכמת המספר והתשבורת" ובא "בסוד החשבון מולדות ותקופות". כל זה הוא טפוסי ואופיי לתקופתו: רב גוניות של אישיות תקיפה בדעתה, תפיסת מקום בחברה, מאורעות בלתי רגילים, נדודים, השר המגין על המשורר והמקבל ממנו אורו, יראת שמים, נבול פה, התענינות בחכמה (מתמטיקה, אסטרולוגיה), בלשנות, ידיעה עמוקה בספרות הקדש, ליצנות שאיננה יודעת גבול, חבור פירושים לתורה, שירי זמה, – יודע חכמת האצטגנינות ומשורר כותב שירים בִּשְׁתֵּי שפות.

אם לא היו רבים כמותו בספרותנו, רבים היו כמותו אז באטליה, והם הם היו בניה האופיים לה ביותר בזמן ההוא.

כי מה היתה אז אטליה?

רומא השלטת זה כבר עברה ובטלה מן העולם, ואולם תרבותה עוד טרם בטלה, תרבות עתיקה זו – כמה וכמה ממוסדותיה וכמה מצורות השכלתה עברו בירושה להדורות האחרונים, ומקרן הקימת להשכלתה עוד היה הרבה בידי היורשים, בני בניהם של הרומאים מנצחי העולם לשעבר, ונשארו לפליטה. והנה התחילה תקופה ארוכה של השרָשַת יסודות חדשים וזרים, שהכניסו עמהם אותם העמים הצעירים ששטפו ועברו קרקעה של רומא. זה אחרי זה נהרו ונכנסו אל הארץ הַהֶרולּים, הגוֹתּים, הלונגובַרְדִים, פְרַאנקים וְגֶרְמַנִים, וכל עם ועם הביא והכניס משלו בחזקת היד את צורות חייו החברותיים והפוליטיים, וגם במאה הי"ג עוד לא פסקו אותם הזרמים הזרים. באו נוֹרמאנים, באו שרצינים והתנחלו בנגבה של אטליה, באפוליה וסיציליאה; אחרי כן נכנסו הצרפתים ובני פרובינציה; השפעה ידועה היתה בודאי גם לאשכנזים, כי קיסר אשכנז המושל העליון.

והתסיסה גדולה מאד. יש להכיר בכלל סמנים שהעם האטלקי רוצה להתגבר על היסודות הזרים ולפולטם, הן אלה שהכבידו עליו בעל כרחו הן אלו שקבל עליו מרצונו. ועוד: רצון לפתח את כל הכשרונות הלאומיים שאי אפשר היה להם להתפתח עד כאן, והם הם תכנן האמתי של כל המלחמות והמהומות הממלאות רובה של ההסטוריה של המאה הי"ג, לפי דעתו של וֶגֶלֶה.

כל הארץ התפוררה לכמה מדינות קטנות צוררות זו את זו ומתחרות זו בזו: ערים בבחינת מלכיות קטנות עומדות ברשות עצמן, רספובליקות, ממשלות עריצים, מדינת האפּפיור. באטליה היה כבר הכל מוכן למלחמת האזרחים שתפרץ, והנגודים שבין הקיסר והאפפיור הים אך שמשו דחיפה, והשמות גבלפים ובלינים שמשו ססמה לכחות צוררים זה לזה מכבר, וצורה להגלותה, כשפרצה המלחמה בין הַגְבֶלפים וְהַגִבֶלִינִים והארץ נמלאה מעשי אלמות איומים, אכזריות איומה, כנופיות של שודדים ופריצים.

אטליה היתה מעין קלחת רותחת, מעלה בועות בועות. כל שבטי האדם הרבים, שהספיקו לה מדמיהם, כבר באו לידי התמזגות, לידי התגבשות. אולם מסורבלים היו באנרגיה עודפת מתוך התגבשות הגזע, והצורות הפוליטיות שבסדרי החיים עוד היו בעצם רתיחתן, ואופי מוצק לא היה להן.

בתוך סביבה כזו הלכה והתפתחה צורת האישיות החזקה, זו שלא היה לה בעולמה אלא היא לבדה על כל תאוותיה הסוערות והעזות. אישיות זו השתחררה מן החברה מנמוסיה ומוסרה, מבלי שום לב לכל דִין וְדַיָן. "בסוף המאה הי"ג מלאה ארץ אטליה בעלי עצמיות לאין במספר. הכבלים שבהם היתה האישיות נתונה נשברו כולם, בעלי עצמיות לאלפים הולכים ומתבלטים בלי מעצור וגבול... אטליה אינה יודעת הרבה שקר וצביעות; אין איש מתירא להראות לפחת ולהופיע לא כאחרים".

המצב הפוליטי, כלומר המהוּמות והמלחמות התכופות, היה רצוי מאד גם לשודד עלי אורח, גם לעריץ התקיף, גם לאזרח העיר השואף לגדולות, גם לפקיד הרודף אחרי השררה, גם לַקוֹנדוטְיֶרי השואף לבצע, לאמן וגם למשורר שאליו היו זקוקים כל אוהבי הפרסום ובכלל בני דורו אוהבי ההדור החיצוני. המשורר היה אהוב על העריץ, שרצה בשירי תהלה והערצה, בשם נודע למרחקים, וחביב היה לעירונים בתהלוכות הפאר בקרנַוַלים. הוא חבר את הכתובות לבנינים המפוארים, לשערי הנצחון למנצחים, שירים לכל מאורע חשוב.

בתוך החיים הסוערים האלה אי אפשר היה לו לאדם שלא יהיה בא במגע ומשא עם כמה וכמה הופעות בחיים, לקחת חלק, אם ברצונו אם בעל כרחו, בצרכי הצבור, ורשות היחיד שלו היתה מצומצמת ביותר; אי אפשר היה "להיות נחבא אל הכלים". ומשום זה היו באים לידי התפתחות כמה וכמה ניצוצות, שבמקום אחר ובזמן אחר היו כבים. החיים הסוערים ומרובי הגונים האצילו מכחם על בני הדור והקימו את האדם מרובה הגונים – l'uomo universale – שידו רב לו בכמה וכמה מקצעות.

הסוחר הפלורנטי הוא גם סוחר גם חכם, איש מדינה, יודע שתי השפות הקלאסיות, וטובי ההומאניסטים מטיפים לו ולבניו את האטיקה והפוליטיקה של אריסטו. גם בנותיו מקבלות חנוך נעלה. ההומאניסטן אנוס להיות בבת אחת גם בלשן, גם קוסמוגראף, הסטוריון, מנצח על המשחקים ונוסף לזה שופט, יועץ סתרים, דיפלומאט.

אדם כזה – בן נאמן לאותה התקופה רבת הכחות, היה דַנֱטִי המשורר הנשגב וגדל האופק. בחוג ידיעותיו נכנסים מדעי התיאולוגיה, אסכולסטיקה, פילוסופיה, מֵטַפִיסיקה; הוא מְצַיֵר, מבין במוסיקה, חבר לראשי העיר (Priori ), עוסק בעניני פוליטיקה.

עת הרת ענקים ואישיות כבירה!

הרי ליאון בַיטוסטוֹ אַלְבֶרטִי ראשון בכל מימי ילדותו, (1472 – 1404). בכח וגבורה, בוֹלם פראי סוסים, ראש וראשון בהליכה, רכיבה ודבור, מחבר נגינות אף כי את המוסיקה למד בלי עזרת מורה. המקצוע שלו היתה האמנות וערכו גדול בתולדות הארכיטקטורה. הוא למד את תורת המשפט, את הפיסיקה ואת המתמטיקה, וכל מני מלאכה שבעולם עד שירד לעומקי אמנוטם[i] גם של סנדלרים. וכן היה חכם, אמן ובעל מלאכה מושלם. יד לו בציור ובהכנת טופסים, המציא ארגז נפלא שהיו יכולים לראות בו מראות ככבים וְיָרֵחַ עולה וצי מפליג בים. כתב שירים, נובילות חדודים, נאומים, אלגיות; מאמרים בפילוסופיה מוסרית והסטוריה , וגם את כתב הַסְתרים שבו השתמשו האפפורים המציא הוא, ועוד יש ויש לספר בשבחו. האמינו כי יודע הוא את חכמת הפרצוף, ונבא כמה וכמה דברים ונבואתו נתקימה.

הרי לֵיאֹנרדוֹ דֵה וינְצי (1519 – 1452), שלפי דברי בוקרט, ההבדל לבינו ובין אַלְבֶרְטי הנ"ל, הוא זה שבין האמן ובין החובב, בין הגומר ובין המתחיל".

הוא בבת אחת צַיָּר פַּסָּל. ארדכל[ii], אינג'נר, בונה מבצרים. כתביו שהשאיר אחריו מראים כי היה כחו גדול בארכיטקטורה, אנטומיה, אסטרונומיה, גיאוגראפיה פיסיקאלית, מיכַנִיקָה ועוד. וגם מן הספרות היפה לא הניח את ידיו; בין כתביו נשארו משלים, "נבואות" הומוריסטיות ועוד, ובמסקנותיו במדע הקדים בכמה מרגליות את בני דורנו אנו.

והצעיר ממנו בשנים מיכאל אנגי'לו (Bnonarotti Michel Angello 1564 – 1475). שהיה מוכתר בכתר צַיָר, כתר פַּסָל, כתר ארכיטקטון וכתר משוררים. כתב לא יותר משתי שורות, אבל תוכן ציור פריסקוֹ שעל גבי מכסה הַקֶפֶּלָה הַסִיקסְטִינִית, פסל המוֹנומנטים שֶבְסַן לורְנצו בפירנצה, כִּפַת סַן פֶּטרוּס – גם שירים נשגבים המתאימים לרוחו הנעלה המרחף על יתר יצירותיו.

אי אפשר לנו כאן לתאר עד כמה היו חיי היהודים דומים אז לחיי שכניהם האטלקים. אך מכמה וכמה סמנים ותמונות חטופות בתוך מחברותיו של עמנואל יש לשפוט, כי היה דמיון גדול מאד בין שני אלה, עד כמה שהגיעה האפשרות למרות ההבדל שבדת ובמוסר. כנראה לא היה גם הרוח השורר בחיים הרוחניים מוזר ביותר לבני עמנו, כי הלא רואים אנו שאפשר היה לו ליהודי שביהודים, אדוק ותמים עד כדי כתוב פירושים לתורה, לחיות בתוך אטמוספירה זו של בני ארצו הרומנים, ולחיות את חייהם שלהם על פי דרכו הוא, אם אפשר לומר כך, לחיות חיים פַּרַלֶלִילִיים. הוא ידע את שאיפות המתוקנים שבהם, והעמיד תחת נושא עניניהם נושא ענינים משלו; נשא את מכאוביהם כדי לרפא מכאובו שלו; כיון לחלומותיהם להגשימם על שדה חייו שלו – ובקסם תקוותיהם הליט תקות נפשו הוא.


* *
*

בגאוה היה פונה האטלקי את פניו כלפי אחור, כלפי עֲבָרוֹ המזהיר שלו הרחוק ממנו עתה, בהיות ארצו פרועה לשמצה, תחת שבט זרים, כי גם האפפיור – זה הסמל האחרון והיחיד שנשאר לו מממשלת עולם שהיתה לו – היה בגלות, שבוי בְאַבִנְיוֹן.

ימי גדלו של עם עמנואל גם כן היו בעבר הרחוק, ועל אלה הימים היתה גאותו, והם היו נחמתו בעת צרה.

רומא שרתי בגויים לפנים, היתה תל חרבות, ושרידי מחמדיה מלפנים נתצו ביחד עם מצודות אצילי הגבלינים האחרונים. עליה קוננו קינות, עליה חלמו חופשי מטמונות, היתה חומר לחוזי חזיונות העולים לראות חרבותיה, ולמאמינים באמנות הבל. מפלתה היתה כל כך גדולה, עד כי לא העירה כל צער ואיבה בלב היהודי, ששער נצחונו של טיטוס היה מזכיר לו בכל יום ויום את אשר עוללה לו רומי בשעתה.

ואולם גם לו "לתלמיד החרזנים" "המתפאר שעמו הם הרומנים", היו חרבות קדש על אדמת קדש. וגם הוא ידע הרבה קינות על חרבן העיר, וגם היתה לו תפלה "והשיבנו לציון עירך ולירושלים בית מקדשך".

לאחר שהשתחררה השכלת אטליה מעולם הפנטסיה של ימי הבינים, צריכה היתה, לדעת בורקרט, למורה דרך, כי לא יכלה הלבקיע אל הכרת העולם הנפשני והרוחני על ידי האִמפֶּריה; "ואותו מורה דרך שמשו לה השנים הקדמוניות הקלאסיות בכל מקצועותיה של הרוח... ברגש כבוד ויקר לקחו לעצמם חומר וצורה מימים עברו, וירושת העבר היתה לפי שעה עיקר תכנה של כל השכלה". וכי לא זו היתה גם תעודתה של כל הספרות העברית, החל מכתבי הקדש ועד גמירא ואח"כ? מורה דרך בחיים, בדת, במוסר, בנימוס, ממנה שאב היהודי כחו ואונו, בה מצא נחמתו, מזונו הרוחני, יסודות חזיונותיו וחומר לצורתו בשירה.

הפטריוט האטלקי ראה בעני ארצו ושפלותה, לבו כאב למולדתו והיה מצפה ומקוה לימים טובים מאלה, ובסתר נפשו האמין כי עוד תשוב לקדמותה ושוב תכונן לרבתי בגויים ושרתי במדינות; ועוד יצא שלום מרומא – pax Romana – כבימים מקדם. ועוד בימיו של עמנואל התחילה רוח הקלאסיות לפעם את העלם קוֹלַה דִי רִאֶנְצִי (נולד בשנת 1313) בין חרבות העיר העולמית.

ובאותה רומי, בגיטו אשר ליד הטיברוס, חכה יום יום לבא משיחו גם החולם היהודי. יום יום צפה לביאת גואל ציון, אשר ישיב לה כל חמודותיה מקדם, יבנה העיר וימלוך על כל הגויים. ובקוצר אפים, ובסערת יצרוֹ לא יכול להסתפק בתפלתו יום יום וקרא מנהמת לבו.

"חושָׁה מְשִׁיחַ אֵל, וְלָמָה תַעֲמוֹד?"

שם בשערי רומי צריך המשיח להולד... אבל ידע המשורר את באי שער רומי, הוא ראה את ענים ואת לחצם, את עניותם המנולת אותם, ולא צרה לראות את משיחו בתבנית "עני ורוכב על חמור". הוא אשר עמו הרומנים הסכינו לראות את עריציהם בכל הדרת תפארתם וצבי תהלוכות, לו אי אפשר היה אחרת:

" אִם עַל חֲמוֹר תִּרְכָּב, אֲדוֹנִי שׁוּב וְשֵׁב אִיעָצְךָ הַשַּׂר מְשִׁיחֵנוּ, בְתוֹךְ לִבִּי, סְתוֹם הַקֵּץ וְהֶחָזוֹן חֲתוֹם. "

* *
*

אך שורות מספר מספרות לנו תולדותיו של הרומי, אבל יש להכיר מתוכם את כל חיי התהלוכות של בני דורו. כשרונות מצוינים ומרובי גונים, אישיות חזקה בארץ חסרת כל שלטון קים, בארץ "שרובן של השררות שהיה להן תוקף באמת נוסדו בכח הזרוע " (בורקט). כל דאלים גבר, והגבר התקיף הוציא מזה את כל מסקנותיו לעשות כישר בעיניו, להתיר לעצמו הרצועה. וכמה מהם, אלו שתאוותיהם סערו ביותר היו נתונים בכף הקלע, בין שרירות לבם ליראת שמים, בין תפלה זכה לנבול פה; בין יראת שמים ופריצות "בין תופת לעדן". אחד מאלה היה כנראה גם עמנואל.