עמנואל הרומי: מונוגרפיה/סוניטות עמנואל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שפה שפה ומשקל שירה שלה.

אין האדם זוכר כיצד בא לידי שירה, כלומר לידי דבור שָקוּל וּמוסיקַלי; אולם דרך התפתחותו של המשקל ברור לנו למדי. הספרות כנסה לתוכה את מיטב חזון האדם ועל ידה אנו יכולים לעמוד על הדרכים שבהם הגענו למדרגה זו שאנו נמצאים בה כעת. לאחר כמה נסיונות הלכה וסגלה לה שפה ספרותית את הדרך הנאה לה ביותר למשקל שיריה. דרך זו ראשיתה במשקל היסודי, השמור בפי העם ובשיריו, ושיש לקרא לו המשקל העממי, המשקל הַפְּרִימִיטִיבִי, שהוא אחד לכל האדם, והוא הוא ששִמש יסוד להתפתחותו של המשקל המקובל בכל שפה ושפה.

שפה תרבותית אי אפשר שתהיה כרוכה אחרי הפרימיטיב, כי דרך השיר בימינו אינה זו שבימי בריתו.

מתחילת בריתו לא היה השיר אלא "שירה", שבאה בלוית מנגינה על גבי כלי זמר, תמיד היו מלוים אותו קולו של אדם או נגון כלי. עקרו של השיר, הָרִתְּמוּס או המשקל שלו (סדוּר הָאַרְסִיס וְהַתֵּסִיס), עמד על הדגשה זו שהיו מדגישים ביותר ערכן של מלים ידועות, על פי רוב שם ופועל, כי הם הם נושאי המחשבה שמצאה בטויה בחרוז, ולפרקים הדגישו גם את תואר הפועל וכדומה. בימי קדם היטיב האדם להבחין ולדַיֵּק ברוָחִים שבין הקולות המָדְגָּשִׁים. ואם בצירופי המלים ומספר הברותיהן לא כל הרוָחִים דומים זה לזה, היה ממלא את החסר בסלסולי קולו או כלי זמרו. ומשום כך לא היה חושש להעדר הברות או לחוסר בתים בשיר. וערך אחד מוּסיקַלי היה לחרוזים מעין:

אמר אויב
               ארדף אשיג
                        אחלק שלל
                        תמלאמו נפשי
                        מרכבות-פרעה וחילו
                        ומבחר שלשיו טֻבעוּ בים סוף

הרִתְּמוּס דורש שיהיוּ שנים מדגשים בחרוז אחד.

בחרוז "אמר אויב" אלה הן שתי מלים קצרות שהן נושאי המשפט ונשוּאו, סכום הברותיו של חרוז זה ארבע, שהן שתי רגלים, וכאן יסודות המשפט הדקדוקי ויסודות המשפט ההגיוני נושאים בד בבד.

לא כן בחרוז "ומבחר שלשיו טבעוּ בים-סוּף". נושא המשפט ההגיוני (שהוא עיקר לִמְשׁוֹרֵר השיר) הוא "מבחר שלשיו" הדורש הדגשה אחת; ו"טבעו בים-סוף" – היסוד הלוגי השני שבמשפט, ויש לכל שלש המלים ערך שירי והגיוני אחד. אולם אפשר הוא שיהיה ל"אמר אויב" וגם ל"מבחר שלשיו טבעוּ בים-סוף" אותו אורך-המשפט המוּסיקאַלי, כי את החסר בהברות בחרוז הראשון ימלא הזמר או הַשָׁר בסלסוליו, בקול ובכלי זמר.

לא כן כשיצא השיר מגדר חומר לשיר או לזמרה והתחיל משַׁמֵּש חומר קריאה או דִקלוּם, שבו היו צורמים את אזנו של השומע החסר והיתיר, ומשהתחילו המשוררים הולכים וקובעים את שיריהם בספר, אנוסים היו לחבר מכאן ואילך שירים "מלאים", כלומר, הרתמוּס נקבע לכתחלה על פי צירופי הברות בהתאם עם המשקל היסודי הטבוע בשיר. וּבכל מקום שאפשר היה לשמור על הפרימיטיב לא היו מזלזלים בו כלל וכלל. מַקריאי השירה הפינית – קלֶוַלה, ומקריאי הבִילִינוֹת ברוּסית, שהם שרים את השירים הללו, שבו להם בירושה מאבות-אבותיהם, הללו יכולים אף בימינו לשמור על המשקל הקדמוני. והוא הדין, בכל השירים המוּשרים בפי העם (בשירים העממיים באמת, שלא מתחת העט יצאו אנו מדברים). אולם אם באים אנו לכתוב את שיריהם על הספר ולקרא אותם כדרך קריאתם של שירים בכלל, הרי הם לקויים וחסרי משקל.

אותו המשקל הפרימיטיבי נשאר גם בשירים, שאנו מוצאים בכתבי הקדש, אולם הטעמים הם הם עיקר "שירתם".

ההכּסַמטר שקבלו משוררי יון מאת המזמרים (Aoidei) הקדמונים, שהיו מלוים את שירתם בנבל או בכנור, שבע עשרה הברות לו, מהן שש ארכות, מטעמות; ואולם בכל מקום שאנו מוצאים חָסֵר, חסרות ההברות הקצרות, ודין הברה ארֻכּה כדין שתי הברות קצרות. וארכות ממלאות מקום הברות קצרות וחסרות.

כל שפה ספרותית יכלה למצוא תמורה לפרימיטיב. יש והיא מוצאת אותו לאחר גלגולים רבים. למשל השפה הרוסית יצאה ראשונה בעקבות השפה הפולנית ודבקה במשקל הסִילַבִּי (המיוחד לכל השפות שהנגינה בהן קבועה) וקַנטֵמַיר מצא דרך אחרת, ולא עלה להם דבר זה עד שהחזיקו במשקל הטוני-לוגי (הנהוג גם בגרמנית). והוא הוא המשקל היחידי ההולם את שפתנו, שהרי אין לנו נגינה קבועה, יש לנו מלעיל ומלרע, במשקל זה חיבים היינו לזכות סוף סוף, והיינו זוכים בו אלמלא נפסק חוט התפתחותה הטבעי של שפתנו. תנאים היסטוריים גרמו בדבר וספרותנו גדלה כמה ימים עַל אדמת-ערב, באתמוספירה שֵמִית קרובה לנו בבחינת-מה. וכן אחזו משוררינו במשקל הערבי, שלאמתו של דבר זר הוא לרוח שפתנו ביותר. כיחסם של הערבים אל הקוראן היה גם יחסם של סופרינו אל התנ"ך. הנוסח המוסאפי שהיה לערבים לא היה לנו רשות אלא חובה. זה הטיל על הערבי חובה של מדת-בקיאות יתרה בכתבי-קדשו, וליהודי היה דבר זה טבעי ביותר, שהרי הוא קנה את לשון הקדש מתוך ספרים. רגש האחריות לגבי השפה, הטבעית ליהודי והנטועה בלבו, הוא שאלצהו לשמור על טהרתה, בפרט בשירה, והוא שהמריצהוּ להיות מחזיק בעל-כרחו בנוסח המוסאפי.

דבר זה שהספרדים סגלו להם את המשקל הערבי ואת הצורות הערביות, גרר אחריו התקדמות מרובה; ואלמלא הוא היינו משועבדים לצורות הפרימיטיביות שבכתבי הקדש. לפיכך באו ונחזיק להם טובה על הכניסם את המשקל ואת החרוז לתוך ספרותנו, כי הם הם הביאו את חומר שפתנו לידי תסיסה, שהיה בה משום הפראה רבה.

ברכה מרובה היתה אף בדבר זה, שכל הסופרים ידעו את השפה ולמדו אותה מתוך אותו מקור. כולם ידעו את הספרות העברית במקורה, שלשלת הקבלה לא נפסקה וההערצה היתרה לספרות הדורות שמרה הרבה על טהרת השפה.

אולם בעקב הברכה היתה גם הקללה. לא היה הסופר אמן חפשי. הכל נטל מן המוכן, שפה מלוטשה ומעובדה קבל מִשֶׁל אחרים, ומקורות השפה היו משותפים לכל משפחת הסופרים. ומטעם זה רוח מונוטונית נוראה שורה על כל יצירותיהם, בעמל רב נמלטו מרשתה "האריות שבחבורה". ורובם של הסופרים, כשאתה מעיין במחצית הפסוּק הראשון, אתה יודע למפרע איזה שבר פסוק יגרר זה אחריו. מי שקורא הדלת יודע את הסוגר. אני יודע למפרע, מה יאמר המחבר בכל מצוא שהיא. בבקר – "נבקעוּ עפעפי שחר", אם אני ישֵן הלא "לבי עֵר", חיה אוכלת – ולא "נודע כי באו אל קרבנה". כלומר, לפנינו כל סגולותיו של הנוסח המליצי וכל הַזִּיּוּף הכרוך בו; זִּיּוּף המחשבה וזיוף הרגש. אדם מבטא רגשותיו ואין אני יודע למי הוא רגש זה, משֶלו או משֶל חברו; המלים אינן אלא מסוֶה שאול, שהוא בא להאפיל על עוני שפתו ועל דלות רגשותיו. האישיות מטושטשת, אין להכיר בה, שהרי מכוסה היא אבק רגשי זרים ודורות קדומים. ריח עבשה ורקבון נודף מכל היצירות הללו ואף זכר אין בהם לחיים כמות שהם. לא הוסיפו הללו ולא כלום על רכושם של הדורות שקדמו להם. ואף הצורות החדשות הולכות ונפסלות זמן מה לאחר חדושן. הכל שואבים ממקור אחד, המשורר הולך וחוזר על חרוזיו והכל חוזרים על אותם החרוזים. וּמלבד כל אלה, נתעכבה התפתחותה של הלשון העברית על ידי קדושתה היתרה. קדושה זו וחוסר הדבור החי הם הביאו לידי השלטת המסורה והערצת העבר באופן מבהיל, שאין למצא דוגמתו בשום ספרות אחרת. הכל היו נתונים בידי העבר. שלטון המות בחיים גדול בישראל ביותר, ובספרותנו סבל הירושה הגדול מוטל על כל יוצרינו ומדלדל את כחם ביותר. כמה יצירות גאוניות מן המוכן לפנינו, והללו שִמשו ומשמשות לנו סמל יופי, קנה מדה.

ואף כיום אנו באים ומשקיעים עצמנו בספרות העבר. מכאן באה הלמדנות והספרותיות, שהיא היא הקללה הרובצת על ספרותנו; ואין לְהבדיל אצלנו בין המשורר היוצר "בחסד עליון" ובין המשורר הלמדן הגדול "בחסד הזכרון". המליצה התנ"כית אבדה חנה, באה המליצה התלמודית במקומה.

ואותה למדנות שולטת בכל ספרות ימי הבינים, ואף בשירתו של עמנואל, אם כי לא במדה המצויה. ויש שמוצאים אנו בשיריו כמה חרוזים סתומים שהם בבחינת חידות, ולאחר שאנו זוכים ועומדים על כונתו של המשורר, אנו נהנים אותה הנאה משונה, שנהנה כל הפותר שאלה חמורה באלגברה. מסופקני אם זו היא ההנאה, שצריך אדם ליהנות מיצירה פִּיּוּטית.

מסקנות חוקרים, דקדוקי מדקדקים, עקימת פסוקים וכיוצא בהם, משחיתים כל חלקה טובה וכל בטוי של רגש אמתי ולא מזויף.

זקוקה היתה ספרותנו לכחות מחדשים, שיהיו הולכים ומשחררים אותה מהלמדנות, החרזנות וכיוצא בהן. בתעודה זו זכתה איטליה: אותנו הכניס לתחום אברופּה רמח"ל, ואת הפרץ הראשון בחומת הספרדים פרץ עמנואל הרומי, הראשון שהתחיל מכניס לספרותנוּ צורות ספרותיות מִשֶל אברופּה. וראה זה פלא! זה, שלא ידע בשיריו מדה ולא היה מעצור לשטף אמרותיו, הכניס לספרותנו את הצורה היותר מדויקה ומעובדה שישנה באברופה – הסוניטה.[1] צאו וראו מה בין הפרוזה של עמנואל ובין שיריו, ומה בין שיריו החרוזיים בצורות הערביות ובין "שירי הזהב" שלו. רק הצורה המשוכללת, שכלה סְיָגִים שאין לעבור עליהם, יכלה היתה להציל את רגשותיו של המשורר העברי מהמון גוזמות והפרזות של אנשי המזרח בכלל והערבי בפרט. ואלו נשארה ספרותנו עומדת תחת השפעתה של הספרות הערבית, לא היינו זוכים ליצור ספרות ראויה לשמה.

צורתו של "שיר הזהב" אנו מוצאים אצל כמה משוררים שקדמו לדנטי, למשל אצל Piere delle Vigne שמת בשנת 1249 לערך, או Buonagiunta Urbicciani שמת קרוב לשנת 1250, ואחרים. אולם דנטי הוא שקבע לשיר את צורתו המקובלת. בין סוניטותיו של דנטי 25 נכונות (שתים יוצאות מן הכלל). ניכר המשבר שבין הקבַרטֶטות והטֶרצֶטות וחרוזי הקבַרטֶטות בשבע עשרה סוניטות בסדר אבבא אבבא (חרוז משולב) Rima chiusa וחמש פעמים בסדר אבאב אבאב = Rima alternata חרוז לסירוגין.[2]

במחברותיו של עמנואל אנו מוצאים ל"ד (עיין הערה עמוד 79) שירי זהב, מהם במחברת הרביעית – ששה, במחברת החמש עשרה – חמשה. מכאן אנו למדים כמה חביבה עליו צורה זו. ב"מחברות עמנואל" שהיו תחת ידי (ברלין, 1796), נִדפסו הסוניטות בהרבה שנויי צורות עד שאי אפשר להבחין בהן את צורתן האמתית.

קבל עליו עמנואל כל חומרי החוקים, הן בחתוך אברי השיר, הן בסדור החרוזים, מספרם וחלופיהם, וגם ברתמוס הפנימי במהלך רעיונותיו – כשרים הם השירים הללו בתכלית הכשרות וחרוזיהם "משולבים". המשקל נשאר נאמן למשקל הערבי, רוב הסוניטות שלו נכתבו ב' תנועות ויתד וב' תנועות ויתד וג' תנועות "בדלת וכן בסוגר", אלה הם כל השירים שחרוזיהם מלעיל. השירים שחרוזיהם מלרע משקלם: ב' תנועות ויתר וב' תנועות ויתר וב' תנועות "בדלת וכן בסוגר". ההברות שבראשונות הן י"א ובאחרונות י"ב. החרוזים שבכל שיר הם או כלם מלעיל או כלם מלרע.

משוררי איטליה שבאו אחרי עמנואל הכירו בדבר, כי עמנואל הכניס את הסוניטה לספרות העברית, אלא שמצאו, כי "נהג את שיריו בכבדות"; וכל הרוצה לדעת בטיבם של שירי זהב יקרא "שירי אדום".

כמובן, הבאים אחריו הטיבו להביע את רעיונותיהם בבהירות יתרה, אך לא כל שיריו "נהג עמנואל בכבדות". רבים מהם יפים, יש בהם מכל הסימנים שמנינו בשירתו בכלל.

ומלבד אלה תמצית כל השיר נתונה בשורה הראשונה או בשורה האחרונה. עוד בימיו של דנטי היו מונים כמה מיני סוניטות שונות זה מזה ברב או במעט, ומקור כולן בצורה היותר קדומה: abba abba . משקל הסונֵיטה הקלַסית – חמשה ימבים לשורה, ומספר כל הברותיה קנ"ד.

הסוניטה "נפשי בקרבי חשבה מחשבת" אופית מאד לרוח יצירותיו של עמנואל: אותו ההתול הקל בכל הקדוש, והמוזר כל כך בנפשו של מי שכתב פירושים לספרי קודש, מרחף עליו. דיו לו לעמנואל שיהא מצוי בין זקנות שחורות משׁחור או זפת, ועדן יהפך לו לֹתֹפת; ואיפכא לו, למתאר את כל ענוייו של התופת, כאין וכאפס כלם אם יהיה במושב צביות חן.

ואולם כנראה זה היה חומר ידוע מכבר, וכבר דרשו בו אחרים; וכמהו אנו מוצאים בספור הצרפתי מן המאה הי"ב Nicolette et Aucassin כתוב גם הוא באותו אופן שכתובים המחברות, שיר מביע ממש אותו הרעיון. השם הצרפתי Aucassin מעיד על שייכות ידועה להערבי Al Cassimומי יודע איזה הדרך נתגלגל ובא לצרפת ואיפה שמע אותו עמנואל.


סגנון הסוניטות על פי רוב שוטף. דבריו מלאים מרץ, רעיונותיו מרוכזים; בטויים חריפים, קוי מספר נותנים תמונה שלמה ומבריקה, ובמקצת אתה מוצא בהם אף אותו ברק "הפסוק מן המוכן", הקולע בידי אמן שכמותו אל השערה. צרוף היופי האברופי והרוח העברי-הערבי מוסיפים להם לוית חן מיוחדה. השורה האחרונה, המסימת, היא תדיר מלאת כח, ולמרות מקצת הקושי, שישנו באחדים משיריו אלה, הרי הם יצירות נעלות שבספרות העולם בכלל. הללו משמשים סַפִּירִים בנזרו של המשורר. ואלו לא כתב אלא אותן שלשים וארבע סוניטות בלבד, היה תופס אותה עמדה חשובה שזכה לה בתוך אחיו המשוררים הספרדים.


מספרן הרב של הסוניטות[3] מוכיח עד כמה נתחבבה עליו צורה זו. כאן רואים אנו את האמן האמתי שבו, והוא נהנה מנצחונו על חומר יצירתו; וככל שיגדל הקושי כן תגדל הנאתו בנצחונו.

עמנואל חָבַב וחִבֵּב את שיר הזהב על האיטלקים, שכן אנחנו מוצאים כמה ממשוררינו מחזיקים לאחר כך בצורה זו: עמנואל פראנשיס, ואחיו יעקב, טוביה הרופא והבאים אחריהם: רחל מורפורגו וכו'. והשערתי ששערתי "במחברת הסוניטות", שישנן עוד כמה סוניטות נעלמות בגנזי ביבליותיקאות, נתקימה. בידיו של המשורר יוסף פַּטַאי, הכותב הונגַרית, נמצאות ט"ז סוניטות מאת דוד עונקירא (דמשק וערב), שטרם נתפרסמו. ואותן העתיק מכתב יד בגנזי אוכספורד.

שני "שירי זהב" של עמנואל פותחים בחושה משיח אל והן נראות כעין וַריַציה לנושא אחד, אולם הנה הראשון בא "לרמוז אל יהודה גור אריה, אשר אמנו בצלו נחיה" ואינו אלא אודה קטנה בתמונת סוניטה. לא כן השני שיש בו כמה מן ההתמרמרות כנגד אותה השפלות, שהיו נתונים בה יושבי הגיטו, עד כי גם גואלם אי אפשר לו שלא יבא בתבנית עני ורוכב על חמור. שירה זו אופית מאד לגבי איש, שהיה רגיל לראות את מושליו וחשמניו בהדרת עם ובכל ברקו החיצוני של זמנו.

כשתסתכל היטב במחברת השניה אל השיר המתחיל "שִׂכֵּל מְצַיֵּר יום", שיר בן ד' טורים, ואל השיר השני הבא אחריו המתחיל "הַגֵּד כְּרוּב מִמְשַׁח", שאינו אלא בן ג' טורים, נמצא כעין מלואים לראשון, ואם נקרא תחת הִכְלְמָה – הִכְלַמְתָּ, נראה, שיש לנו כאן סונט באותה צורה, שנתן לנו כמה וכמה פעמים מדפיס הספר. כל הלך הרעיונות, ההקש אל מאורות שמים, המקום ששני השירים נפרדו, הוא מקום המשבר שבסונט; כל הסונטה אינה אלא מחזה מול מחזה לשיר הקודם המתחיל: "כָּל הֹיְּעֵלוֹת מִן הָרְקָק נִבְרָאוּ" ומדבר בפאר היפה, ושגם הוא אינו אלא סונט מסורס על ידי המסדר. אין בכל שיריו של עמנואל צורה שירית מתאימה לצורת השירה: "הַגֵּד כְּרוּב מִמְשַׁח" ואין בכלל צורה כזו בצורות הספרות הספרדית. ואולם בסדור שתי הַטֶּרְצֶטוֹת בכמה וכמה סוניטות העולות על כל ספק, אנו מוצאים צורה זו. השיר "כָּל הֹיְּעֵלוֹת מִן הָרְקָק נִבְרָאוּ" גם הוא סוניט, אלא שמשונה צורתו מאד: תחת כל היעלות מן הרקק נבראו – בין השמשות על ידי הדחק – על כן כמר מדלי וכשחק הם – המה במחתרת זמן נמצאו – אך מעשה עפרה – אמת יצא אור – עם כל צבא מרום ואלי שחק – מכתם אלהים הוא ולא על מחק – על כן פליאות יעלה נפלאו – אני מציע לקרא:

כָּל הֹיְּעֵלוֹת מִן הָרְקָק נִבְרָאוּ
בֵּין הַשְּׁמָשׁות עַל יְדֵי הַדֹּחַק;
עַל כֵּן כְּמַר מִדְּלִי וְכַשַֹׁחַק
הֵמָּה בְּמַחְתֶּרֶת זְמַן נִמְצָאוּ.
 
אַךְ מַעֲשֵׂה עָפְרָה אֱמֶת אוֹר יָצָאוּ
עִם כָּל צְבָא מָרוֹם וְאֵלֵי שַׁחַק,
מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא וְלֹא עַל מַחַק, -
עַל כֵּן פְּלִיאוֹת יַעֲלָה נִפְלָאוּ.
 
לֹא אֶקְרָא עַצְמוּת צְבִיָה חֹמֶר,
כִּי לֹא כְחֹמֶר יַעֲלוֹת הָאָרֶץ
הוּא; אַךְ שְׁמוֹ נוֹשֵׂא לְצוּרָה רָמָה
 
קֹרָא בְשֵׁם חָדָשׁ. וְאֶגְזֹר אֹמֶר,
כִּי בַגְּבוּלִים פָּרְצָה הִיא פֶּרֶץ
כי מעלתה מאנוש היא רמה.

והסוניט הקודם, כלומר אם נאחה את שני השירים הנ"ל:


שִׂכֵּל מְצַיֵּר יוֹם אֲשֶׁר צוּרַת
בַּת נִרְשַׁם כָּל הַיְקוּם הִכְלַמְתְּ,[4]
יַעַן בְּגִשְׁמָהּ כָּל גְּנוּת הִשְׁלַמְתְּ
כִּי בָא חֲלוֹם הַבּוּז וְאַתְּ פָּתַרְתְּ.
 
אוּלַי לְקַבֵּץ כָּל גְּנוּת נָדַרְתָּ,
אוֹ לַעֲשׂוֹת יַנְשׁוּף וְקוֹף יָזַמְתָּ?
מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלַמְתָּ
אִם רוּחֲךָ סָרָה וְאִם שָׁכַרְתָּ.
 
הַגֵּד, כְּרוּב מִמְשַׁח, הֲאִם הַשֶׂרֶד
אוֹ הַמְּחוּגָה מִמְּךָ גֻּנָּבוּ,
וַתַּעֲשֶׂה בַּת נִרְשׁוֹם בָּרַחַת?
 
אוֹ פָעֲלוּ בָהּ כּוֹכְבֵי רוּם מֶרֶד,
סַרְטָן וְעַקְרָב אִם אֲזַי נִצָּבוּ:
בִּזְנַב דְּלִי בַּמַעֲלָה צוֹמַחַת.

ואז יצא לנו עוד נוספים על ל"ד הסוניטות.

נַפְשִׁי בְקִרְבִּי תַּחֲשֹׁב מַחְשֶׁבֶת
לָקוּץ בְּעֵדֶן גַּן וְלִרְצוֹת תֹּפֶת!
כִּי אֶמְצְאָה שָׁמָּה דְּבַשׁ עִם נֹפֶת,
שָׁם כָּל צְבִיַּת חֵן וְכָל עוֹגֶבֶת.
 
מַה לִּי בְּעֵדֶן גַּן וְאֵין אוֹהֶבֶת!
שָׁם רַק שְׁחֹרוֹת מִשְּׁחוֹר אוֹ זֶפֶת
שָׁמָּה זְקֵנוֹת בַּעֲלוֹת יַלֶּפֶת, -
נַפְשִׁי בְּחֶבְרָתָם תְּהִי נֶעְצֶבֶת.
 
מַה לִּי וְלָךְ עֵדֶן, וְאַתְּ אָסַפְתְּ
כָּל בַּעֲלוֹת מוּמִים וְכָל אִישׁ בּשֶׁת!
עַל כֵּן חֲשַׁבְתִּיךָ בְּעֵינַי אָיִן.
 
תֹּפֶת, בְּעֵינַי חֵן וְהוֹד יָסַפְתָּ,
בָּך כָּל צְבִיָּה הַיְקָר לוֹבֶשֶׁת
וַתֶּאֱסֹף כָּל מַחֲמַדֵּי עָיִן.
 
חוּשָׁה, מְשִׁיחַ אֵל, וְלָמָּה תַּעֲמֹד!
הִנֵּה מְחַכִּים לָךְ דְּמָעוֹת נוֹטְפִים,
הָיוּ דְמֵי דִמְעָם נְחָלִים שׁוֹטְפִים,
כָּל לֵב וְכָל לָשׁוֹן לְךָ, שַׂר, יַחֲמֹד.
 
קָחָה פְּתִיל פִּשְׁתִּים בְּיָדְךָ וּמֹד
צִיּוֹן כְּלִיל יֹפִי וּבָנָיו עוֹדְפִים
יִהְיוּ בְכָל חֵן טוֹב וְצָרִים שׁוֹאֲפִים,
יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים, וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד!
 
עוּרָה, מְשִׁיחֵנוּ, צְלַח כַּיּוֹם, רְכַב
עַל סוּס אֲשֶׁר דּוֹהֵר וּמֶרְכָּבָה רְתֹם,
כִּי כָל עֲצָמַי נִפְזְרוּ אֵין בִּי מְתֹם.
 
אִם עַל חֲמוֹר תִּרְכַּב אֲדוֹנִי, שׁוּב וְשֵׁב;
אִיעָצְךָ, הַשָּׂר מְשִׁיחֵנוּ, בְתֹם
לִבִּי: סְתֹם הַקֵּץ וְהֶחָזוֹי חֲתֹם!

  1. ^ הסוניטה - בעברית "שיר זהב" - הוא שיר בן י"ד שורות, נחלק לארבעה בתים. שני הבתים הראשונים בני ארבע שורות (קְבַרְטֶטִים) והאחרונים בני ג' שורות (טֶרְצֶטִים). הראשונים חרוזיהם שנים בסדר: אבאב אבאב או אבבא אבבא.
  2. ^ בשני הבתים האחרונים אפשר שיהיו שני חרוזים או שלשה חרוזים בסדר גדה גדה או גדד גהה או גגד ההו וכ'ו... שני הבתים האחרונים רעיונותיהם מעין משבר כנגד רעיונותיהם של הראשונים: תֵזִיס ואַנְטִיתֵזיִס. עיין ספרי "מחברת הסוניטות".
  3. ^ במקור נדפס: "סיניטות" – הערת פרויקט בן יהודה.
  4. ^ אולי צריך לקרא הִכְלַמְתָּ, הִשְלַמְתָּ וכו'? ואז לא יהיה גם ההבדל במשקל, גם בשני החלקים ג' תנועות. ואפשר לקרא צֻיַּרְתּ?