עמנואל הרומי: מונוגרפיה/מכתמים

חביבה הייתה על בני דורו של עמנואל, וגם על אלה שבאו אחריו, האֶפִּיגרַמָה בצוּרת "דִיסְטִיכוֹן", שיר קצר בן שני טורים. לאותה מסגרת קטנה אפשר היה להכניס רעיון חשוב, חדוד, שיר תודה, חלקות ל"צביה", עקיצה ממארת, מחמאות לנגידים, לעג לשונאים, מכוונים כלפי מאורע שבדמיון.

בעולם האיטַלקי היה לה לָאֶפִּיגְרמה כר נרחב: כל היכלי התפארת ומצבות הזכרון; אלה שלא הוחקו בשיש ומתכת נכתבו על הניר, היו נמסרים מפה לפה והיו מתפשטים במדינה.

עד כמה העריצו את האפיגרמה, יש לראות מתוך עובדה זו: העיר וֶנֶציָה שלמה לסַאַנאַצארו בעד שלשה דיסטיכונים מספרים בשבחה – שש מאות דוקטים.

ואפשר היה למִכְתָּם גם להיות לכלי-זין מְסֻכָּן. כנראה רבים היו המתחרים במקצוע זה.

עמנואל קבל את האפיגרמה מידי הספרדים, ובאמת הרי זו כאלו נבראה אך ורק בשביל עמנואל.

הוא משתמש במכתם לצרכי מַדרִיגַל:

לוּ יַד שְׂמֹאלִי תִהְיֶה תַחַת רֹאשֵׁךְ צְבִיַת חֵן וּפִי אֶל דַּד
אֶשְׂחַק, וְאִם שׂנְאִי יְבוֹאֵנִי לֹא אוֹמְרָה כִּי אָהֳלִי שֻדָּד.

בו יבטא לפרקים רעיון מבריק:

שְׁאָלוּנִי: "וּמַה זֶּה טוֹב בְּשִירִים?"
הֲשִיבוֹתִים: אֲשֶׁר הוא רַךְ בְּשָׁנָיו,
"וּמַה הוּא הַמְגֻנֶּה בָם?" עֲנִיתִים –
אֲשֶׁר יָמוּת בְּטֶרֶם מוֹת אֲדוֹנָיו.

הַחֹלִי הוּא זֹקֶן מִקְרִי ִמי שֶיִזְקַן הוּא נוֹסֵעַ

אַך הַזֹּקֶן חֹלִי טִבְעִי. מִיָטְבָתָה אֶל אֶדְרֶעִי.

וכשהוא רוצה להשליך שקוצים על מי שהוא, הוא שר:

מִמִּי הָרִית, שִׁפְחָה מִצְרִית: כָּעֵת חַיָּה, לָךְ כָּל בִּרְיָה יוֹם בְּהִנָשֵׂא עָפְרָה לֶחָסִיל, אָמַרְתִּי כֵּן: "הָאֵל עוֹשֶׂה אַל תִּתְמַהּ דּוֹד אֶל אִישׁ חֵיקִי, שוֹנֶה טַעְמוֹ, נִגְלֶה מוּמוֹ,

אוֹ מִמְּצוֹרָע אוֹ מִגִּבֵּן? תֹאמַר: חַיָּה חוֹבֶקֶת בֵּן. אָמְרוּ: מָה אֶל כִּימָה וּכְסִיל? פֶלֶא, עוֹשֶׂה כִּימָה וּכְסִיל" אִם לֹא קָרָאתִי בִּשְלוֹמוֹ יַעַן מֶלֶךְ אַל קוּם עִמּוֹ.

שיר זה הבא להלן, לא נברא אלא לסלסול השפה, להראות את כח המשורר הַבִּלְשן – את כּחו של הַחַרְזָן:

"אֲנִי יָשֵׁן וְלִבִּי עֵר, בְּתַחְבּוּלוֹת זְמַן סוֹעֵר, וְתֹם לִבִּי כְאֵשׁ בּוֹעֵר. –

מְאֹד עָצוּר בְּעַצְמוֹתַי, בְּיוֹם זָכְרִי מְזִמּוֹתַי, תְּבוּנָתִי וְעָרְמוֹתַי וְקֹרוֹתַי וְחָכְמוֹתַי. וְאֶזְכּוֹר בֹּא חֲלִיפָתִי, ְוֵאיך אָמוּת כְּמוֹ פֶתִי. ומַה בֶּצַע בְּחָכְמָתִי וְאֶשָּׁכַח בְּיוֹם מוֹתִי בְתוֹךְ קִבְרִי וּבִמְנוּחַי (וּמְנוּחָתִי?) וְאָמַרְתִּי אֲנִי חַי חַי, וְלִי יִתְרוֹן בְּטוּב שִׂיחָי, שְׁכֶם אֶחָד עֲלֵי אֶחָי, וְשָׁלֵם מִבְּלִי חֶסְרוֹן, בְּזֹאת יֵאוֹת וְלִי יִתְרוֹן, לְהַשְׁאִיר שֵם וְזִכָּרוֹן, וְאוֹדִיעַ לְדוֹר אַחֲרוֹן, וְעַם נוֹלָד צְפוּן לִבִּי. אֲנִי חָכָם אֲנִי נָבִיא, כְבֶן עַמְרָם וְאִיש תִּשְׁבִּי. אֲנִי גִּבּוֹר כְּמוֹ לָבִיא, וְקַל כַּצְּבִי וְכָעֹפֶר, אֲנִי אוֹרֵג, אֲנִי תוֹפֵר, אֲנִי בַּנָּאי, אֲנִי חוֹפֵר, אֲנִי שוֹקֵל, אֲנִי סוֹפֵר, וְלַלֵּצִים אֲנִי אָלִיץ. אֲנִי חַרְזָן, אֲנִי מֵלִיץ. – – – – – אֲנִי סַפָּן, אֲנִי תַּגָּר, אֲנִי חָרָשׁ, אֲנִי נַגָּר, וּבַחַחִים וְּבַסּוֹגַר, אֲנִי עָרוּם אֲנִי מַשְׂכִּיל, אֲנִי אֶת בּוֹעֲרִים אַשְׂכִּיל – – – – – – – – – – אֲנִי חָכָם בְּתִשְבֹּרֶת, וְלָצוּד דָּג בְּמִכְמֹרֶת, וְעַל גָפֵּי מְרוֹם קָרֶת, אֲנִי עוֹמֵד לְנֵס עֵמִּים, אֲנִי חָסִיד וְאִישׁ תָּמִים, בְּלִיַּעַל וְאִישׁ דָמִים, אֲנִי זָקֵן מְלֵא יָמִים – – – – וְאָבִינָה בְנִגּוּנִים, וְסוֹד חַיוֹת וְאוֹפַנִּים, וסוֹד אָחוֹר וְסוֹד פָּנִים, וְאַשְׂכִּילָה בְכָל חִידוֹת, אֲנִי בָקִי בְכָל סוֹדוֹת – – – – – – אֲנִי שַׁקְרָן אֲנִי כַּזְבָן, אֲנִי תַלְמִיד אֲנִי רַבָּן, אֲנִי כוֹבֵס אֲִנִי לַבָּן – – – – – לְשׁוֹנִי הִיא לְשׁוֹן עִבְרִי, וְאָבִיָנה לְשׁוֹן מִצְרִי, וְטִיב לָשוֹן יְרוּשַׁלְמִי, לְשׁוֹן כַּשְׂדִּי וַאֲרַמִּי – – – וְאַשְׂכִּילָה בְּכָל חָכְמָה, וּמוֹלַדְתִּי בְעִיר רוֹמָה, וְחָיִיתִי בְתוֹגַרְמָה, בְּמִצְרַיִם וְכוּשׁ עָצְמָה, וּבִסְפָרַד וְעִיר רִמּוֹן, וְהָיִיתִי בְנוֹא אָמוֹן, וְסָבַבְתִּי בְִנֵי עַמּוֹן, גְּבוּל מוֹאָב וְהַר חֶרְמוֹן, בֶּנֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמָעֵאל וְהָיִיתִי בְּמַגְדִּיאֵל, בְּעִיר חֶצְרוֹן וּמִגְדַּל אֵל – – – – – – – לְבֹא חֲמָת וְהַר חֶבְרוֹן, וְהַר תָּבוֹר וְעִיר זִפְרוֹן, וְהַגִּלְגָּל וְעִיר חֶצְרוֹן – – – וּבֵית עָפְרָה וֹמֵי נִמְרִים, וְהִנֵּה שָׁלְמוּ שִׁירִים, בְּשֶׂרֶד בִּין מְפֹאָרִים, וּבַמְחוּגָה מְתֹאָרִים, חֲקַקְתִּימוֹ לְשַׁעְשׁוּעִים, אֲנִי אָצִיל וּבֶן שׁוֹעִים, שְׁמִי שִׁבְעִים וְאַרְבָּעִים וְנוּן עִם וָיו מְמֻצָּעִים. וְחוֹתֶמֶת שְׁמִי הוּא אֵל^[1]" (עמנואל הרומי/מחברת ט)

שיר זה נכתב, לדברי עמנואל, כדי להראות לשר, שאפשר לכתוב גם עברית שיר מעין זה שהוא מצוי אצל הנוצרים, "והוא שיר יזמרו בו כל הארצות והממלכות, והלשונות והחכמות, הכל בשיר אחד ערוכות." כדי שיוכל להזכיר את כל החכמות, ואת כל הארצות ואת כל הממלכות, הוא אומר שרוצה היה "בתחבולות זמן סוער" "להשאיר לדור אחרון את שמו לז".

שיר זה, שאין לו מאומה עם עולמו הפנימי של המשורר, ושלא בא אלא להראות לנו על כחו הרב בשיר ובמליצה, – אין אנו צריכים לדרוש ממנו בלתי חדוד, הַקְבָלָה מפתיעה, העושה אותו חטיבה אחת והמאחה את כל גלי האבן הצבורים. – המליצה, ההתול, הידענות המרובה, הנמסרת בקלות נחמדה ועושר השפה – עושים שירו זה נחמד ביותר.

1. שבעים וארבעים = עמ; נון ויו ממוצעים; וחותמת שמי הוא אל = עמנואל