עמנואל הרומי: מונוגרפיה/מחברת ה"מזלות"

האמונה "בחכמת האצטגנינות" באה לאברופה מן המזרח. ממצרים ורומא התפשטה במלכות רומא ואחרי כן בשאר הארצות.

היהדות והנצרות שתיהן היו מתנגדות לחכמה זו מכמה וכמה טעמים. "מאותות השמים אל תֵּחַתּוּ" גזרה היהדות. וכל אבות הכנסיה החדשה התמרמרו על חכמה מדומה זו, וביחוד אבגוסטינוס. אולם לבו של אדם היה תמיד נוטה לדעת את הכמוס ממנו, ובמשך הזמן התפתחה חכמה שלמה, שהחזיקו בה רבים. על פי מעמדם של הכוכבים, כוכבי הלכת ביחסם זה לזה ומתוך מהלך המזלות, בקשה חכמה זו, האסטרולוגיה, לדעת את הבאות מראש. לתכלית זו היו מחלקים את הקו המשוה לשנים עשר חלקים קרויים בתים: בית אחד – "בית החיים", בית שני – "בית האושר" או העושר, בית שלישי – "בית אחים", הבית הרביעי קרוי גם: "קרקע שמים", "בית הקרובים", בית חמשי – "בית הילדים", בית ששי – "בית בריות גופא" וכן להלן.

בין חוזי הכוכבים הרבים ישנם גם יהודים ושמותיהם של אחדים מהם ידועים, למשל, Calo Calonymos phisico hebreo(מן המאה הט"ז לפי מספרם.) Moise astrologo e medico de Venezia Giudeo filosofo ateo.

מן המאה הששית ועד השלש עשרה למנינם פרחה חכמת האצטגנינות בארצות האישלם ביחוד, ועצם פריחתה באיטליה היה בימיו של עמנואל הרומי. והגיעו הדברים לידי כך שהאפיפיור אלכסנדר IV (חי בשנת 1260 לערך) היה כופה קרדניל אחד מוסמך לאצטגנינות, שיחזה עתידות הפוליטיקה. ורבים בן האפיפיורים אינם מסתירים כלל אמונתם בחכמה זו. אינוקנטיוס VIII שואל באסטרולוג אחד אם יקום מחליו, יוליוס II דורש באצטגנינות לדעת באיזה יום יבחר לשים עטרה בראשו. ובמאה הי"ד והט"ו הקימו קתדראות באוניברסיטאות לחכמה זו. הקיסר פרידריק השני חוזה בכוכבים היה מלוה אותו בכל אשר פנה. Ezzellino da Romano– חבר חוזים בכוכבים וגם מושלמי אחד בתוכן לוהו תמיד. ביחוד ביו מרבים לדון בדבר, אימתי צריך להתחיל בדברים חשובים, כגון בענין קבלת פנים לאיזה ציר מדינה אחרת, אימתי יש לנסוע לאיזה שליט, או כשהיו מניחים אבן פנה לאיזה בנין גדול שהוא.

אחד החוזים היותר מפורסמים בן דורו של עמנואל היה Guido Benatti, שעל ידי חבורו השיטתי הגדול ומאורעות חייו סייע הרבה להרחבת האצטגנינות ותהלתה, ובצדק יש לראות אותו כמחזיקה של האסטרולוגיה במאה הי"ג. אי אפשר לנו כעת לשער כמה השפיעה אז חכמה זו על חיי החברה והפרט. הרי אף טִיכוֹ דֶה בְּרַהֶה וְקֶפְּלֶר היו עוסקים בה, וזה האחרון "העמיד הורוסקופ" בשביל הקיסר רוּדָלף וּוַלֶנְשְׁטֵיין המצביא המפורסם.

ובימיו של עמנואל לא היה דבר, שלא נמצא תחת השפעת אמונה זו. גם בהתהוות אמונה ראו את ידם של הכוכבים וכך חשבו ומצאו, שצרופם של צֶדֶק ושַׁבְּתַי הביא לעולם את היהדות, זה של צדק ומַאֲדִים – את דת הכשדים, צדק ושמש – את דת המצרים, צדק ונוגה – את דת מחמד, צדק וכוכב את דת הנצרות. וצרופם של צדק ולבנה עומדים להביא את ימי האנטיכריסטוס. ולפיכך אין לנו להתפלא, שאנו מוצאים רשומים לחכמה זו גם בשיריו של עמנואל, ואם אמת הדבר שעסק באסטרונומיה, ודאי שידע מה שהוא אף בחכמת האסטרולוגיה. המחברת העשרים ושמונה היא גם "מחברת המזלות" ובה אנו מוצאים אף את המקום שבו נכתבה. "אמר המחבר בהיותו עם השר בעיר ווירונה משוטט ברחובותיה, מתבונן בחברת אישים מתנבאים ולא יספו, ויקרב אליהם ויאמר להם: לא עת לספר חלומות והבלים... נדבר מן החכמות המהוללות, ונזכור שם שבע מזלות ומסודות האל... ואומר אל השר משכני אחריך, פתח פיך ויאירו דבריך".

לאחר פתיחה זו הוא מתחיל לספר ראשי פרקים בחכמת האיצגנינות, כלומר, מתאר הוא בדרך קצרה ובפסוקים לקוחים מן המקרא, ועל פי דרכו את טבע המזלות, כמות שהאמינו בהם בני דורו. כל כוכב מכוכבי הלכת היה ממונה על הופעה מיוחדת בחיים. "מי כשבתי אל החכמה האלהיה, ומי כצדק שלחיה, ומי כמאדים על התנועה והנטיה, ומי כשמש על המלכות וחיליה, ומי כנוגה על היופי והרויה, ומי ככוכב על הכתב והמכתב ידו הויה, ומי כלבנה זבת חלב ודבש היא וזה פריה."

כל מה שנמצא בעולם יש לו אפיטרופוס במרום. "מי כשבתי על החמורים, ומי כצדק על הגמלים והכרים, מי כמאדים על העזים והשעירים, ומי כשמש על הסוסים והאבירים, ומי כלבנה על הפרדים האיומים, ומי ככוכב על הצאן והעדרים, ומי כלבנה על השוורים". כל צבא השמים הם מעין מלכות אחת. הִיֶּרַרְכִיּה נהוגה גם שם, ובראשה – השמש.

"השמש המלך והלבנה גבירתו, נוגה פילגשו ואומנתו, וכוכב סופר מהיר במלאכתו, ושבתי יודע בינה לעתים, וצדק דן דין אמת לאמתו, ומאדים שר הטבחים והמזלות שרי צבאות מלכותו, וכל צבא השמים עמו ונחלתו"– והפסוק דורש שנמלאנו בחרוּז – "יושבים תחת גפנו ותחת תאנתו".

אף הרופא היה זקוק בימים ההם לחכמה זו. כל אבר ואבר מאברי האדם היה נמצא תחת השפעת הכוכבים, ולפיכך חייב היה הרופא לכון את השעה הראויה לרפואה וזמן הקזת דם ושלשול מעים, כי יש שעה לטובה ויש זמן לרעה. "ואתן לו הרפואה תוך צלחת, ואבחר לו מן השעות המשבחת, בהיות המעלה בעקרב במעלה צומחת" (המחברת הי"ג). ואם באמת עסק עמנואל אף ברפואה, הרי מובן מאליו הוא, מדוע היה מתענין בדבר לדעת, כי "טְלֶה על ראש משלו, ושור על הצואר עֹל סבלו, ותאומים ידיו רב לו, וסרטן החזה גבולו, ואריה האיסטומכא בגורלו, והבתולה הטבור כלו, ולמאזנים הבטן וחילו, ולעקרב האשכים ומחי קבלו, ולקשת ירכתי אהלו, גדי הברכים ישכנו בצלו, דלי השוקים לחבלו, ודגים הרגלים יחנו באותות על דגלו."

פתח עמנואל (במחברת זו) בחכמה אלוהית, אולם מסוף דבריו אין להכריע בדבר מפני מה פתח בה: אם משום שהאמין בחכמה זו, או מפני שעל ידי כך מצא לו מקום להראות את כחו בבאור מקראות וישובם.

הרי לדוגמה מהתלה נאיבית זו: "לא ידעתי איך העבים ימצאו גשם ויריקו מים, עד ראותי מזל דלי בשמים." "יאמרו בקדרות השמש דברי חלומות והבלים, ולא ידעו כי פני הצבאות אורו גוזלים". "אחשב היות כוכבי שמים זקנים או סריסים, אם בתולה עמהם ולא עשו לה כתנת פסים". "אין לתמה אם יש בארץ כסילים למיניהם, אחרי ראותי שוכני שמים וכסיליהם". נתּן למצא כאן רמזים כלפי אריות שבארץ: "כי אחשוב כי הכלב בשמים יהיה לשומר טלה וגדי מפני אריה". הוא פוגע שוב בנשים ואומר: "לא היה אריה אצל בתולה, רק מדאגה פן תעשה נבלה". לא טובים מהן גם הגברים. "אלו איש על הנשים נאמן יהיה, היה אצל בתולה תאומים ולא אריה".

רֻבָּהּ של המחברת אין לו עם האסטרולוגיָה ולא כלום. באו בני אדם ובקשו את המשורר שיחבר להם שיר, אלו "על שדי עלמה לבושם קרעו" וזה על "שכן ושמו שלמה ומדי דברי בו אזכור מומו.... ואחת דתו להמית, ואשתו שלומית – – –".